שיתוף - לביקורת דואט עם העולם

  • הוסף לסימניות
  • #1

דואט עם העולם
זה דווקא לשתוק
מול עוצמה מנצחת רק
דממה.

דואט עם העולם
זה לא לקרוע את הקסם
זה לתת לו את כל שכבר
שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יפה מאד.
מזכיר את שני יסודות של זלדה:
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת
...
הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דימיון
שיש בו רוחניות,
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין


אני צודקת מבחינת מה שעומד מאחורי השיר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
וואו, מדהים.

נראה לי שזה משפט שיהדהד לי עוד הרבה זמן.
פשוט לשמור במקום גלוי בלב.

תודה על זה.
וואו! במקום גלוי בלב- זה לציטוט לא פחות.
יישר כח!
יפה מאד.
מזכיר את שני יסודות של זלדה:
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת
...
הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דימיון
שיש בו רוחניות,
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין


אני צודקת מבחינת מה שעומד מאחורי השיר?
לא הכרתי את השיר של זלדה, יפה!!
תודה לך!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת העולם הזה....
אִם
העולם הזה הוא מערת שדים,
אפוף מפלצות ופחדים, מלא אשליות ושקרים,
מערת שדים דרגה עשר?
אפילו למה לי פחד?
אבא צופה במצלמות למעלה
הכל בשליטה
אין שאללה'

אם העולם הזה- לונה פארק אכזר.
אפוף ריגושים ובחילות, צרחות אימה וסחרחורות,
הפחד זה בדיוק הכיף, מי לא הבין?
מה לך דואג ליבי העדין?
העיקר לא תשתחרר מהחבל,
והכל בשליטה...
השאר? הבל!

ואם העולם טיול ג'יפים מהסוג המפחיד.
ואני נהגת די גרועה, אז גם זה לא מדאיג
כי אמנם הרגל שלי על הפדל
אבל ההגה לא אצלי...
אז למה לי לדאוג אה?
אבא לא יפשל...
ויהי מה

ןאם העולם מבוך מורכב בו שמונה מיליארד אנשים.
כל אחד מפתה ללכת לכיוון שלו,
אלה שהגיעו ליעד כבר לא פה,
וכל מיני מסיטים בדרך ..
אז...
תהני מהנוף, ילדה,
למה לך נלחצת?
כי מה?
יש לך מפת דרכים ברורה
רק תקפידי ללכת בדיוק בה.

ואם, בעולם הזה, אני רק שחקנית.
בסרט הכי מגניב בעולם
עם התסריאי הכי טוב שיש
שבנה את התסריט לפרטי פרטים
והבטיח גם תשלום הגון על משחק לפי הכללים,
אז למה לי לצאת מהכלים מכל סצנה עצובה?
בסוף הכל מתוכנת לטובה!!
התסריטאי איתי בקשר רצוף
ולא ייתן מכל גל לצוף.

והבטחתי לשחק כל סצנה לפני שיצאתי לדרך...
כך שאם לא אשחק אותה בזמן המבוקש, היא תצוץ מצומת אחרת,
מהתסריט אי אפשר לזוז ולא לברוח
מילה זו מילה, מה יש לעשות, מילה זה כוח.

ובעצם, איך שלא יהיה העולם,
מה שמוחלט זה שאני מובלת
ולא מחליטה כלום
בובה על חוט

ולא אדם...
אנא, אבא,
שאפנים זאת לעולם...




אשמח לביקורת, תודה
שיתוף - לביקורת לתת(?)
קטע שכתבתי ונראה לי משום מה כמו של בינה מלאכותית.

אני יודעת שבעולם יש דין ויש דיין.
אינני יודעת איך הדין עובד, אבל כנראה שזה עובד בצורה כזו, בה הנשמה שלנו יודעת את האמת:

הנשמה יודעת שכולנו אחד, וצריך אחדות.
הנשמה סולדת מחוסר קדושה,
הנשמה רוצה רוחניות, תפילה, לימוד תורה, מחשבות טובות.
הנשמה יודעת את העובדה שכולנו שווים והיא גם יודעת שלא טוב לשלוט ולנצל את הזולת, ושכעס זה דבר שלילי.
הנשמה רוצה לחוות ביטחון
הנשמה רוצה להתבטא, למלא את שליחותה.,

*
אבל אנחנו בעולם הזה, ובעולם הזה יש הסתרה.
זה המשחק, אילו לא היה הסתרה - לא היה מאבק,
כולנו היינו טובים וזהו, אבל כדי לקבל שכר, צריך לבחור בטוב.

אנחנו לא יודעים מה הרצון האמיתי של הנשמה.
אנחנו עוברים מסע, מחפשים בחוץ: הכרה, הערכה, תשומת לב.
אנחנו נלחמים, גם בזולת וגם בעצמנו.

והנשמה? היא שותקת, מקשיבה.
אבל גם כואבת את הנפרדות, את הריחוק, את השקר.

העולם פשוט, כל כך פשוט.
אנחנו בוחרים לחפש דרמות, כבוד, פרסום, קמצוץ של הכרה.
לפעמים גם מחפשים אשמה עצמית, כעס, תסכול.
שוכחים את הפשטות והיציבות שיש בנשמה.

הנשמה, לפני שירדה לכאן, הסכימה לקבל על עצמה סבל וכאב שיזכירו לה מי היא באמת, את המרגלית היקרה שהיא.
שהיא לא צריכה את העולם, אלא שהיא רוצה לתת, כל הזמן לתת. זה מה שיתן לה אושר.
אבל אנחנו לא נותנים לנשמה לתת. אנחנו כולאים אותה, נלחמים בה.
אולי כי גם לנתינה יש גבול, וצריך איזון.

כשהנשמה סובלת, זה מתבטא במחלות, בכאבים, בחרדות.

הנשמה תהיה משוחררת, כשנשחרר אותה.
כשניכנע לתורה ולמצוות מתוך אהבה ופחות מתוך כפיה,
כשנסכים להיכנע לעובדה שצריך לאהוב את עצמנו ואת העולם.

לשחרר את הנשמה,
זה להיכנע לחשיבה טובה.

אני חושבת שהדין בעולם - הוא השפיטה של עצמנו, אנחנו מאמינים ברע, אנחנו כועסים, אנחנו שופטים, אחנו חושבים רע, אנחנו מאמינים בדין.

התפקיד שלנו זה להפוך את החשיבה - לרחמים, לחמלה.

לא לשפוט. לדון לכף זכות.
לא לחשוב רע, לחיות בחשיבה טובה כמה שניתן.

אבל זה קשה, קשה לחיות כל הזמן בטוב.
יש מחשבות ויש חששות ויש תחושת אשמה ויש עולם של עשיה
שדורש לצאת מאזור הנוחות.
ויש את העולם מסביב, שמערער את החשיבה היציבה.

אבל זו המלחמה.
נאמר: טוב מושל ברוחו מלוכד עיר.

הנשמה רוצה טוב,
היא רוצה לחוש בסדר, ולא לחוש אשמה.
היא רוצה לחיות בתחושה טובה של שמחה, של רוגע.

כשנביא לנשמה את מה שהיא צריכה,
העולם יהיה יפה ומואר, הלוואי.


האמת - שהנשמה לא רק מתמודדת עם אמת ושקר,
היא פשוט, רוצה להתגלות ולהאיר.
בלי מסכות. פשוט להיות.
פגישה ראשונה

עיניי בחלון, ומבטי נדבק אל המדרגות שבחוץ. ריח של מרק חורפי חלף בחלל הבית, צלל אל הפינות האפלות, אבל אני לא הרגשתי בו. כל עולמי התרכז ברגע הזה, ברגע שבו ראיתי אותה, את בתי, יורדת את המדרגות, צעד אחר צעד, אל הדרך שבסופה ימתין לה עולם חדש. עולם שלא הכרתי, שלא היה לי בו חלק.

היא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה, זו שהייתה נמסה בחיקי, חבויה בזרועותיי כאילו העולם לא יכול לפגוע בה. זכרתי את פניה הילדותיות, עיניים גדולות ושאלות אינסופיות, זכרתי איך שיחקה במילים, בצלילים, בתמימות של ילדה שמגלה עולם. ואת אותן רגשות שהיו אצלה כל כך תמים ופשוטים. הוי עד כמה מהר הימים והשנים חומקים, כמה מהר היא הפכה להיות אישה.

בת עשרים, בגד של שבת, איפור קל, רגליה פוסעות צעד אחר צעד יחד עם אבא שלה לעבר הרכב שישא אותם לעולם אחר. הלב שלי כמעט נשבר לרסיסים, אבל הדמעות, הן לא פרצו. לא עכשיו.
דבר אחד לא ישתנה, זה אני. אני תמיד הייתי ואשאר "אמא". אבל מה אני יודעת עליה, על העולם שלה, על השאיפות שלה? היא הולכת אל מקום שבו אין לי גישה, אל מקום שאני לא אוכל להחזיר אותה ממנו, לא תוכל להיות שוב הילדה שבחיקי.

זיכרון אחר, רחוק יותר, פרץ אלי מבעד למחשבותי, היא היתה קטנה כל כך אז, טהורה, תמימה, עם עיניים כמו שני כוכבים מבעד לחשכה, חיפשה תמיד את התשובות, השאלות לא נגמרו אצלה. זכרתי איך ישבה על ברכיי, נתתי לה להניח את הראש על כתפי, איך הייתי פורשת את העולם לפניה כמו ספר שלא נכתב, מלא בהבטחות של יומיום שמעולם לא נגמרו. והנה, היא כבר לא מתרוצצת כבר לא מתגלגלת מצחוק, תמו המשחקים ואין עוד שאלות תמימות.

היום היא פוסעת לבדה, כל צעד שלה כאילו נושא עליה את כל העולמות שלה, את כל הכאבים, את כל השאיפות שהחיים נתנו לה. כל צעד שלה מלווה בהבנה, שהכובד הזה של החיים, כבר לא נוגע לי.
היא לבושה באור, כמו שמש שוקעת באופק, מתמזגת עם האור שבעולם שהיא הולכת לבחור לעצמה, בחרה לעצמה. כל תנועה שלה נראית לי כמו סמל, אשה צעירה בפתח חייה, והיא כבר לא שלי.

לא העזתי לומר לה את כל זה. לא קראתי לה מהחלון, רק עמדתי שם, מביטה, מקשיבה. כל נים בגופי כואב ומתרגש, עם לב בוכה בשקט, דמעה לא זולגת. הזמן לא נעצר, הרגע הזה לא יוכל לחזור.
צעד אחרי צעד הולכת הילדה שלי, לנסוע עם אביה, אל הפגישה הראשונה שלה.
והפרידה הסופית שלי.
ככותבים יש לכל אחד בעיות משלו: חוסר רצון לפרסם, או חשש לקבל ביקורת שלילית, או חוסר השראה, מחסור בזמן או מחסום כתיבה, ואפילו חשש אם הכתיבה נכונה ואם היא בסדר.

וכמובן החשיבה של כל אדם, שהוא עולם אישי, ולא תמיד מובן או יובן בעתיד, והחשש איך העולם הזה יתקבל ואם בכלל יקבלו את העולם שלי, עד כמה להתאים אותו לסביבה, ואם לא ילעגו או יחושו דחיה וכו'.
וכן גם הקושי ליצור משהו חדש שיתקבל, כי הרבה תוכן נכתב, ואיך ובמה ניתן לחדש? איך יקראו דווקא אותי? והאם צריך לקרוא אותי? מה התפקיד שלי בכל העולם הזה של כתיבה? של פרסום התכנים שלי?
יש גם לי וכנראה לכל אדם, צורך להתבטא במשהו. אבל אף אחד לא מחכה לשמוע אותך. האם להידחף? לדבר ולחכות שיקשיבו לי? או עדיף כבר לשתוק?

ההתמודדות העיקרית שלי יכולה להיחשב כברכה, ואני מודה עליה, אבל היא כן התמודדות: אני כותבת המון תוכן, ב"ה, חלקו מאמרים אישיים וחלק סתם רעיונות וכו'.
יש שם גם רעיונות עם משמעות קצת מהפכנית, לדעתי, או חשיבה שלי על רעיונות ששמעתי.

אז הבעיה שלי היא: מה לפרסם?
איפה?
האם לפרסם?
האם חובה לפרסם?
או חובה להשאיר אצלי?
למי זה רלוונטי?
וכו' וכו'

אני חושבת שכותבים רבים מתמודדים עם בעיה כזו, או יתמודדו בהמשך, כשתהיה להם השראה רבה וכו'.

ולמרות גאונותי הרבה, לא מצאתי לבעיה הזו פתרון.

המציאות מוכיחה שצריך להשתדל פה ושם לפרסם.
וצריך גם לא לפרסם כי אין קהל מתאים.
וצריך לשמוח בעצם הכתיבה, מתוך הבנה שכתיבה היא ממש מרפא לנפש, וגם לפרסם את הדברים שלנו זה מרפא, מלבד זה שהיא דרך להעביר רעיונות, לשתף מתוך הבנה שכל אחד יכול לקדם משהו, אם לא בחוץ אז בתוך עצמו.

וגם כשאנו קוראים אנו משתתפים בחשיבה של הזולת, לכן חשוב לקרוא תכנים שכתבו אנשים נאותים או בכל מקרה כשקוראים משהו 'לכבוש' אותו לכיוון של חשיבה טובה, שתעלה את מה שקראנו למקום של אמונה, השגחה, אחדות, לימוד ועוד

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה