הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
מיקום הפנאפיק- לפני שדני גילה על המסדר וכל זה, כמה ימים אחרי שפגש את הקבוצה.
דבר ראשון הוא שם לב שהחלון שליד מיטתו נעלם, הוא לא בחדר שלו כנראה. הוא מתרומם מעט ומלמל מודה אני, מביט סביב. הוא כנראה באיזו פנימייה לפי שאר המיטות שבחדר והבחורים שנמים בהן, איך הגיע לכאן?
ליד מיטתו שוכנת קערה ובתוכה ספל גדוש מים, הוא נוטל ידיו בעודו בוחן את הסביבה.
"דני", קול מנומנם יוצא מאחת המיטות, "יש ספר כחול בשידה ליד המיטה שלך, פתח אותו".
גבותיו של דני מתרוממות, הוא סוקר את הבחור שמולו.
"נו, קרא כבר את מה שכתבת לעצמך, שאיבדת את הזיכרון וכל זה".
הוא מסתכל על השידה, מביט על הספר שזרוק עליה, הוא לא ראה אותו אף פעם, זה ברור לו. "סלח לי בחור, אני לא מכיר אותך ואני חושב שאתה מבלבל ביני לבין מישהו אחר. אתה יכול להגיד איפה אנחנו נמצאים?"
"הכל בספר דני, גם השם שלי שם. פשוט תקרא". הבחור עוצם עיניו, גורם לדני להיזכר במה שהוא באמת צריך לעשות. הוא מוצא על יד הספר קופסה לבנה חלקה, מחלץ ממנה תרופה מאורכת ובולע. השקט גורם לסקרנות שלו להתעורר, הוא פותח את הספר הכחול, מופתע לגלות אותיות שדומות כל כך לאלו שלו.
"בוקר טוב דני", אומרת השורה הראשונה, "בעצם בוקר טוב לעצמנו. הדבר החשוב ביותר הוא שאיבדת את הזיכרון בגיל חמש עשרה ומאז הזיכרון שלך מתאפס כל בוקר (בתאריך ד' שבט תתצ"ד- 2134).
אני לא יודע אם תספיק לקרוא הכל אז דבר ראשון דפדף לעמוד האחרון שכתבת לאחרונה, זה העמוד של אתמול, אחר כך נסה להספיק כמה שיותר, לטובתך. יום טוב!
אהה וכדי להוכיח לך שאיבדת את זיכרונך אני אזכיר את זה שיש לך כוח להקפיא דברים באמצעות תנועות ידיים, בהצלחה!"
השפתיים שלו מתעקלות לחיוך מבודח, אלחנן התעלה על עצמו לגמרי, בטח אלישבע עזרה לו לחקות את הכתב שלו. הוא מפזם לעצמו בזמן הדפדוף לעמוד האחרון, מסוקרן לגלות עד כמה אחיו הקטן יצירתי.
משהו מנצנץ לו בזיכרון, מחשבה קטנה שמספרת לו שהוא באמת יכול להקפיא דברים אם רק ירצה. היא מתעצמת מרגע לרגע, גורמת לו להביט בידיו. יש לו כוחות מיוחדים בין האצבעות, אבל היכולות האלו לא מספיקות כדי להוכיח דבר משמעותי כמו אובדן זיכרון.
הוא מרפרף על הפסקאות, קורא כל מיני פרטים מעניינים על שנת התגלות שהוא הלך אליה וחברים לקבוצה שתמונותיהם מופיעות כמה עמודים לפני. דוד בן הלך לשנת ההתגלות, מעניין, אבל מה הקשר אליו?
הבחור השלישי בשם דיוויד דומה לבחור שדיבר קודם, העובדה הזו מעלה את קצב הדופק שלו, מה אם כל זה אמיתי ולא בדיחה? והוא עוד לא הצליח לגלות איך הגיע לכאן בכלל! זיעה לחה מרטיבה את פניו, מישהו חטף אותו! מישהו יודע על הכוח שלו!
"הנה זה מתחיל, עוד רגע הוא ירוץ לבדוק שהדלת פתוחה ויחפש חוטפים", אומר קול נוסף שהתעורר, זה ששייך לתמונתו של ישי.
"אתמול הוא דווקא חיפש סוהרים", מצחקק הראשון, "ושלשום הוא חשב שהוא בבית משוגעים".
"די", אומר בחור נמוך יותר, סנדי כנראה, "דני השנה היא תתצ"ח, אתה בן עשרים עוד מעט ואתה באמת שוכח. זה קשה, אבל אנחנו חברים שלך ונעזור לך בדיוק כמו אתמול ושלשום. עכשיו תתלבש כי יש לנו תפילה להספיק".
הוא בוהה בהם, אולי הוא באמת בבית משוגעים?
"לך למראה ותראה שאתה השתנת מאז גיל 15, הפנים שלך התארכו. חבל שאתה לא מגדל זקן גם, זה היה עוזר אפילו יותר".
הם צודקים, הדמות שקורנת מהמראה שונה מזאת שהוא מכיר. הוא מתיישב על מיטתו רועד, מנסה לעכל את האובדן. המוח שלו פגוע!
סנדי נעמד על ידו וטופח על גבו. משהו ציני בתוכו אומר לו שככה סנדי ניחם אותו גם אתמול ושלשום. "הכל בסדר חבר, יש לך חצי שעה לקרוא על מה שעבר עליך בחמש השנים האחרונות ואז נלך יחד לתפילה, תוכל לשאול אותי לגבי אנשים שאתה לא מזהה, אני אעזור לך בשמחה".
האווירה מסביב קלילה, רק ליבו כבד, לא ממש מעכל שהוא פגוע מוח, הוא. שכל מה שיהיה היום יעלם מחר, כמו שאתמול כנראה נעלם. שהוא הולך לחיות רק יום אחד בעולם, והוא יחיה את היום הזה כל יום מחדש.
"מחר גם יהיה ככה?" הוא שואל את סנדי, מנחש את התשובה.
סנדי שותק, מביט בציפורניו ולבסוף עונה: "גם אתמול שאלת את השאלה הזו".
באתמול שהיה פעם, האתמול שלעולם לא יזכור.
הגרון שלו כואב. "ומה ענית אז?"
"שאולי אני יודע את העבר, אבל רק אחד יודע את העתיד. תתפלל אליו. אתה אולי לא זוכר, אבל הוא לעולם לא שוכח".
מיקום הפנאפיק- לפני שדני גילה על המסדר וכל זה, כמה ימים אחרי שפגש את הקבוצה.
דבר ראשון הוא שם לב שהחלון שליד מיטתו נעלם, הוא לא בחדר שלו כנראה. הוא מתרומם מעט ומלמל מודה אני, מביט סביב. הוא כנראה באיזו פנימייה לפי שאר המיטות שבחדר והבחורים שנמים בהן, איך הגיע לכאן?
ליד מיטתו שוכנת קערה ובתוכה ספל גדוש מים, הוא נוטל ידיו בעודו בוחן את הסביבה.
"דני", קול מנומנם יוצא מאחת המיטות, "יש ספר כחול בשידה ליד המיטה שלך, פתח אותו".
גבותיו של דני מתרוממות, הוא סוקר את הבחור שמולו.
"נו, קרא כבר את מה שכתבת לעצמך, שאיבדת את הזיכרון וכל זה".
הוא מסתכל על השידה, מביט על הספר שזרוק עליה, הוא לא ראה אותו אף פעם, זה ברור לו. "סלח לי בחור, אני לא מכיר אותך ואני חושב שאתה מבלבל ביני לבין מישהו אחר. אתה יכול להגיד איפה אנחנו נמצאים?"
"הכל בספר דני, גם השם שלי שם. פשוט תקרא". הבחור עוצם עיניו, גורם לדני להיזכר במה שהוא באמת צריך לעשות. הוא מוצא על יד הספר קופסה לבנה חלקה, מחלץ ממנה תרופה מאורכת ובולע. השקט גורם לסקרנות שלו להתעורר, הוא פותח את הספר הכחול, מופתע לגלות אותיות שדומות כל כך לאלו שלו.
"בוקר טוב דני", אומרת השורה הראשונה, "בעצם בוקר טוב לעצמנו. הדבר החשוב ביותר הוא שאיבדת את הזיכרון בגיל חמש עשרה ומאז הזיכרון שלך מתאפס כל בוקר (בתאריך ד' שבט תתצ"ד- 2134).
אני לא יודע אם תספיק לקרוא הכל אז דבר ראשון דפדף לעמוד האחרון שכתבת לאחרונה, זה העמוד של אתמול, אחר כך נסה להספיק כמה שיותר, לטובתך. יום טוב!
אהה וכדי להוכיח לך שאיבדת את זיכרונך אני אזכיר את זה שיש לך כוח להקפיא דברים באמצעות תנועות ידיים, בהצלחה!"
השפתיים שלו מתעקלות לחיוך מבודח, אלחנן התעלה על עצמו לגמרי, בטח אלישבע עזרה לו לחקות את הכתב שלו. הוא מפזם לעצמו בזמן הדפדוף לעמוד האחרון, מסוקרן לגלות עד כמה אחיו הקטן יצירתי.
משהו מנצנץ לו בזיכרון, מחשבה קטנה שמספרת לו שהוא באמת יכול להקפיא דברים אם רק ירצה. היא מתעצמת מרגע לרגע, גורמת לו להביט בידיו. יש לו כוחות מיוחדים בין האצבעות, אבל היכולות האלו לא מספיקות כדי להוכיח דבר משמעותי כמו אובדן זיכרון.
הוא מרפרף על הפסקאות, קורא כל מיני פרטים מעניינים על שנת התגלות שהוא הלך אליה וחברים לקבוצה שתמונותיהם מופיעות כמה עמודים לפני. דוד בן הלך לשנת ההתגלות, מעניין, אבל מה הקשר אליו?
הבחור השלישי בשם דיוויד דומה לבחור שדיבר קודם, העובדה הזו מעלה את קצב הדופק שלו, מה אם כל זה אמיתי ולא בדיחה? והוא עוד לא הצליח לגלות איך הגיע לכאן בכלל! זיעה לחה מרטיבה את פניו, מישהו חטף אותו! מישהו יודע על הכוח שלו!
"הנה זה מתחיל, עוד רגע הוא ירוץ לבדוק שהדלת פתוחה ויחפש חוטפים", אומר קול נוסף שהתעורר, זה ששייך לתמונתו של ישי.
"אתמול הוא דווקא חיפש סוהרים", מצחקק הראשון, "ושלשום הוא חשב שהוא בבית משוגעים".
"די", אומר בחור נמוך יותר, סנדי כנראה, "דני השנה היא תתצ"ח, אתה בן עשרים עוד מעט ואתה באמת שוכח. זה קשה, אבל אנחנו חברים שלך ונעזור לך בדיוק כמו אתמול ושלשום. עכשיו תתלבש כי יש לנו תפילה להספיק".
הוא בוהה בהם, אולי הוא באמת בבית משוגעים?
"לך למראה ותראה שאתה השתנת מאז גיל 15, הפנים שלך התארכו. חבל שאתה לא מגדל זקן גם, זה היה עוזר אפילו יותר".
הם צודקים, הדמות שקורנת מהמראה שונה מזאת שהוא מכיר. הוא מתיישב על מיטתו רועד, מנסה לעכל את האובדן. המוח שלו פגוע!
סנדי נעמד על ידו וטופח על גבו. משהו ציני בתוכו אומר לו שככה סנדי ניחם אותו גם אתמול ושלשום. "הכל בסדר חבר, יש לך חצי שעה לקרוא על מה שעבר עליך בחמש השנים האחרונות ואז נלך יחד לתפילה, תוכל לשאול אותי לגבי אנשים שאתה לא מזהה, אני אעזור לך בשמחה".
האווירה מסביב קלילה, רק ליבו כבד, לא ממש מעכל שהוא פגוע מוח, הוא. שכל מה שיהיה היום יעלם מחר, כמו שאתמול כנראה נעלם. שהוא הולך לחיות רק יום אחד בעולם, והוא יחיה את היום הזה כל יום מחדש.
"מחר גם יהיה ככה?" הוא שואל את סנדי, מנחש את התשובה.
סנדי שותק, מביט בציפורניו ולבסוף עונה: "גם אתמול שאלת את השאלה הזו".
באתמול שהיה פעם, האתמול שלעולם לא יזכור.
הגרון שלו כואב. "ומה ענית אז?"
"שאולי אני יודע את העבר, אבל רק אחד יודע את העתיד. תתפלל אליו. אתה אולי לא זוכר, אבל הוא לעולם לא שוכח".
נערך לאחרונה ב:
Reactions: ספרות בנשמה, אביגלוש, אוראל סולטן ומשתמש 1 נוסף4 //