לווים
העברתי את גבריו כמו שנאמרו, הוא לא ביקש כשרות מסוימת, הוא ביקש לחזור הביתה, הבת שלו, שגם חולה, הדביקה אותו, כשביקש לחזו וכן יש לזרז גם אצלם את הבדיקות כדי שירגישו שהם מענינים מישהו ושיכר הביתה, לבידוד, לא איפשרו לו, הוא הקפיד על כל ההנחיות, לא יצא מהבית עוד לפני שאסרו תפילות במנין וכו'.
הוא רוצה סוף סוף לחזור הביתה, למיטה, זה מה שהוא מבקש.
שקט.
אבל לא היתה לו זכות בחירה, ובינינו, נקודת הפתיחה שלו מלכתחילה היתה גרועה, הוא אמר שמעדיף כבר להיות בבי"ח, זה אומר המון.
בנאדם שכופים עליו להגיע למקום אישפוז בכפיה במקום מרוחק, מנותק מהמשפחה אחרי שלא ראה אותם 3 שבועות, נותנים לו תנאי מינימום, אז אני מצטערת, הוא לא יודה, אפילו לא טיפה, כי אם יוציאו אותו, לביתו, בבידוד אומנם-הוא יהיה אסיר תודה.
יש עוד צדדים למטבע, וכשמסתכלים על הנקודה הרגשית ונכנסים לעומק ולא פותרים ב-במקומות אחרים המצב גרוע יותר, מבינים שלכל אדם יש גם לב.
נכון, הסיכון ברור, אבל מגיע לאנשים הללו יחס אנושי, הם לא מצורעים ויש לזרז את הבדיקות גם אצלם כדי שיוכלו לשוב לביתם במהרה.