כללי דחופה! אינדיזיין לא נותן לסגור עמוד בודד

  • הוסף לסימניות
  • #1
הספר בדפוס ואני אמורה להחליף עמוד בודד
רק שאינדיזיין לא נותן לי ליצא עמוד בודד משום מה

צפה בקובץ המצורף 349250

(לסגור ולשלוח את כל הספר שוב יקח שעות)

בבקשה עזרתכם!!!

תודה!!!
:)
 

קבצים מצורפים

  • מספור עמוד.JPG
    מספור עמוד.JPG
    KB 61.7 · צפיות: 14
  • הוסף לסימניות
  • #2
נסי להקליד את מספר העמוד הרצוי בתוך התיבה שכתוב בה "Custom V"
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
תנסי בפרינט- PDF
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
זה נותן לכתוב מספר אבל שאני סוגרת זה כותב את ההודעה הנ"ל
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
גם בפרינט עושה בעיות או רק באקספורט?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
כנראה שינית את מספור העמודים באמצע החוברת, לדוג', שיתחיל מספר 1 מעמוד שלישי....
אני מחפשת לך עכשיו פתרון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אם המספור באותיות צריך לכתוב אות ולא מספר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
נכתב ע"י דוד|אסתי;2515718:
אם המספור באותיות צריך לכתוב אות ולא מספר.

אלופה אחת!
עובד!
למרות שניסתי קודם להחליף למספרים ולא עזר....

תודה לכולכם!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אז זה הפיתרון שמצאתי:
בחלונית הPAGES
לחיצה ימינית בעכבר על העמוד הרצוי.
לבחור : PRINT PAGE
שם יש לך אופציה: current page. תדפיסי למדפסת PDF.
ואז יהיה לך יצוא לעמוד הרצוי.


בעצם, אני רואה שהסתדרת.....
תצליחי!
 

קבצים מצורפים

  • מספר עמוד.JPG
    KB 21.9 · צפיות: 17
  • הוסף לסימניות
  • #15
כשמשנים סוג מספור בעימוד,
כדאי בעדיפויות להגדיר שמספור העמודים בחלון הדפים יוגדרו במספרים אבסולוטים
לצורך הדפסה ועוד.
 

קבצים מצורפים

  • 2017-04-05_140307.jpg
    KB 133 · צפיות: 11
  • הוסף לסימניות
  • #17
גם אם לא עובדים עם מספרים אבסולוטים כפי שהציעה ישראלה, אפשר להקליד לפני המספר את הסימן + ואז הוא מספר אבסולוטי
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

את הספר החדר השני של יוספה

קניתי מסיבה מאוד הגיונית: נחתו במייל שלי 2 פרקים מלאי כל טוב, ולמרות שאני מוגדר כבוגר, ובגיל טפו טפו, עדיין מצאתי את עצמי נשאב לחווית הקריאה.
הספר פשוט טוב! אז אל תצפו לביקורת אובייקטיבית, עם כל מיני השגות וחמיצות. לא. כאן תשמעו רק דברי שבח.

הספר שייך לסוגת הפנטזיה, עם הרעיון המוכר של עולם זר או מקביל שקיים איכשהו בתוך העולם שלנו.
יוספה, הילדה המצחיקה למדיי, נופלת לתוך העולם הזה, ומגששת את דרכה החוצה.
איכשהו, נדבקת אליה בעולם האמיתי חברתה למחצה בשם 'ביילי'. ביניהן נוצרת אינטרקציה מאוד מאתגרת.
ביילי היא אשפית הסדר והחוקים. היא צריכה חיצים ברורים, שהכל יהיה מסודר, איגלואים ריקים לפח, חדר מאורגן, שעות מסודרות.
לעומתה, יוספה היא התגלמות... אמנית המפוזרת. אם נקרא לה ככה. טובעת בבלאגן, מדברת להנאתה עם חפצים שונים, מגישה לאורחת עוגת קצפת זוהרת שמתגלית כביסקוויט בודד עם ערימת דמיון עזה, וכולי.

מה קורה כששתיהן נופלות לעולם החדש, דרך המראה בחדרה של יוספה?
ובכן, כך:
יוספה נהנית מכל רגע. צוהלת במשחק סולמות ונחשים בגודל מלא, משוטטת במנהרות ומפטפטת עם סבא שבישלה דייסה, ועם ילדים קטנים ששרים בטייפ. ככל ואתם יודעים מה זה טייפ, כן?
לעומתה, ביילי במצב רוח איום ונורא! היא הגיעה למקום מוזר, בו חיות מדברות, והיא צריכה לחזור לעולם האמיתי והמאורגן שלה!

שתיהן, מטבע הדברים, נאלצות להתקרב זו לזו והכיל את תפיסות העולם והאישיות המאוד שונה ביניהן. יפה, חינוכי, מעניין.
1748178137596.png
עכשיו ככה.
החוזק האמיתי של הסיפור הוא פחות בעולם הדמיוני או בעלילה - אפשר להתווכח חופשי, כן, זו רק החוויה שלי מהספר, ואני כמו שכבר אמרתי, לא בדיוק קהל היעד המקורי של הספר - אלא דווקא בדמויות.
דמויות!
וואואו. המחברת השכילה לבנות כל אחת מהן באופן מאוד מאוד משכנע. ממשי. וזו אומנות. בוודאי כשצריך לתת, למשל, פה וחיים לחיה כמו גמל. איך היא תתנהג? תדבר? והאם יורגש שהיא גְמַלִית בכל נימי נשמתה?

אומרים על סופרי ביכורים, שהחולשה הכי גדולה שלהם היא הדמויות, שעשויות מגומי. פעם הדמות אומרת ככה, פעם ככה, חסרות אופי אמיתי.
הדמויות שלנו כאן - ההפך.
הסבתא סבתא, מבולגנת, שמחה, טובת לב, מכינה דייסה גם לאגודל. הכל נופל לה, מתלכלך, היא מרימה, מכינה שוב, הכל בסדר. מקווה בשביל יוספה שהיא לא תהיה כזו שלומפערית כשתגדל...
הקוף - קוף. רוצה עוגיות, עוגיות, לא שום דבר אחר. וגם לא מסתיר את רצונו בעוגיות. אגב, יש לכם עוגיות אולי? כי אם לא, מה יש לכם בכיס? אולי אלו בכל זאת עוגיות?

וכן הלאה וכן הלאה.

העולם עצמו, הקופסה, לעומת זאת, לצערי פחות אמין.
הנופים, המקומות, מרגישים לי מאוד לא טבעיים וחסרי נפח. לא הצלחתי לחוש כקורא שאני משוטט במעמקיה של ארץ לא מוכרת, ותמה וסקרן מה הם חוקיה. הרגשתי יותר: "משהו כאן קצת לא מציאותי, כמו אוסף של משלים שאני חולם עליהם ביחד".

ועם זאת - הסינרגיה (מה זה סינרגיה? מה זה? הרגשתי שהמילה הזו מתאימה לכאן, אבל אני בטוח) בין הדמויות והזרימה, מאוד מאוד חזקים. המון חמימות ואנושיות, ולבסוף אפילו אני הצלחתי לחבב את ביילי הקרציתית הקשוחה. מה צריך יותר מזה?

ועוד משהו לסיום -
הציורים מתאימים לספר באופן מופלא. כאילו מי שציירה אותם ידעה *בדיוק* מה רואה המחברת בעיני רוחה. התפלאתי, ואז גיליתי מי הציירת והכל הסתדר לי בראש, כמו שביילי אוהבת.

כיוון שעניין אותי דעת המחברת על הסקירה, בררתי את המייל של הגברת, שלחתי לה.
להלן תגובתה הרשמית הינה:
תודה על ההתייחסות ועל ההזדמנות.

הספר הזה הוא לא ספר ממש רגיל, ואני יודעת שלא כל אחד מתחבר אליו. מה שכן, אלה שאהבו אותו במיוחד היו כולם מטיפוס 'חמש' באניאגרם - טיפוסים חובבי עיון, מחשבה ופילוסופיה. ואני מדברת גם על ילדים צעירים, אבל כאלה שהנאה אינטלקטואלית 'עושה להם את זה'.

היו לי פידבקים מאוד חזקים. קיבלתי דיווחים על מבוגרים וילדים בגילים שונים שממש התמוגגו על הקריאה, על דיונים שהתנהלו בעקבות הספר. היו כאלה שחזרו אליי בשביל לנתח תובנות והגדרות על הבדלים בתפיסת המציאות, על קשרים ותקשורת, על אמת, שקר ודמיון ועוד. היו בתים שבהם הספר עבר בין הילדים הנשואים, כי כולם רצו להבין במה מדובר. שהדמויות והטיפוסים הפכו לחלק מהשפה בבית.
שלחו לי גם ציורים וחידות שיצר שילד אחד בן שמונה בהשראת הספר. כשאמא שלו שאלה אותו: "את מי אתה יותר אוהב, את ביילי או את יוספה?" חשב העמקן הקטן ואמר: "יוספה היא יותר חמודה, אבל את ביילי אני יותר מעריך".
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
מאמר מהרב גלינסקי לתשעה באב:

לפני שנה,

בערב תשעה באב אחר הצהריים -

כתבתי את רחשי לבי.



כשסיימתי לכתוב -

החלטתי לשתף את הדברים גם אתכם,

וקיבלתי תגובות מאד מרגשות.

אלא ש... זה היה קצת מאוחר,

ורוב החברים קראו את זה רק 'לאחר' תשעה באב.



ולכן, אני שולח שוב את אותם הדברים

(עם טיפונת שיפוץ והתאמה)

והפעם, קצת מוקדם יותר,

בתקווה שתספיקו לקרוא את זה לפני תשעה באב.

ובתקווה גדולה עוד יותר -

שעד תשעה באב זה לא יהיה רלוונטי.



המלצה אישית:

תדפיסו את הדברים,

שיהיה לכם לתשעה באב.

ואם אפשר, תדפיסו שני עותקים

ותנו גם לאחרים.



בבקשה:



---

את השורות הבאות -

לא תמיד אפשר לכתוב...

ולכן הן נכתבות כעת,

כמה שעות לפני תשעה באב!



[אינני יודע מתי תקרא את זה

לפני תשעה באב, במהלכו, או לאחריו

בכל מקרה ומתי שזה יהיה –

זה לגמרי רלוונטי]



אנחנו חיים בדור –

שבו לכל בעיה יש פתרון!

ואם אין פתרון – כנראה שזו לא בעיה...



- סובל/ת מכאב ראש או גב? יש פתרון!

- הילד נמוך מדי? יש פתרון!

- מרגיש שאינך ממצה את עצמך? יש פתרון!

- קשה לך עם המינוס/המשכנתא? יש פתרון!

- לא מרגיש טעם בלימוד? יש פתרון!



רוצים להתחתן ולא מצליחים? נעזור לכם!

התחתנתם ולא מסתדרים? נעזור לכם!

רוצים להתגרש? נעזור לכם!

רוצים ילדים? נעזור לכם!

רוצה הפסקה? נעזור לכם!



- יש בעיה שלא מצאת לה פתרון?

גם לזה יש פתרון!

- כל הפתרונות לא עזרו לך?

ובכן, גם לזה יש פתרון!...



ואם עדיין היו דברים,

שלא נמצאו להם פתרונות -

כעת ה-AI בטח כבר ימצא את הפתרון המבוקש.



---

כן!

גם המכון הזה,

שממנו נשלח המסר הנוכחי –

נוסד ונועד בכדי להמציא פתרונות לבעיות.



ולא, אין כל תלונה חלילה.

אדרבה, תודה לה'!

שיש כל כך הרבה פתרונות, ובהישג יד.



אבל יש רגעים, נדירים אמנם -

שבהם צריך לומר את האמת!!

ותשעה באב, הוא אחד הרגעים הנדירים הללו.



ומה האמת? –

שכל הפתרונות הללו

אינם אלא פתרון מלאכותי

לכאב מאד מאד עמוק, שאין לו פתרון!



והכאב הוא –

שאין לנו בית!!

יש לנו הכל – אבל אין לנו מקום בעולם!

ואם כך, כל מה שיש לא באמת עוזר...



יהודי,

- לא משנה מה יש לו וכמה,

- לא משנה כמה הוא מצליח,

- לא משנה כמה הוא מתקדם ומשיג,

הוא תמיד ירגיש בודד!



כי לפני אלפיים שנה,

הבית שלנו נהרס,

ומאז אין לנו מקום שהוא שלנו.

פשוט אין.



זה לא באמת משנה -

אם זה יהודי בדור האינקוויזיציה,

או בדור ה-2025 פלוס!...

זה אולי משנה איך אנחנו נראים מבחוץ

אבל לגמרי לא משפיע על איך אנחנו מרגישים מבפנים!



בפנים – זה אותו יהודי בודד!

מסכן, הומלס, חסר בית, מרוחק ומנודה.

והבדידות הזאת –

כואבת, חונקת, מעיקה ומציקה

כל יום, כל היום, בכל מקום ובכל מצב!



אז נכון –

יש לנו המון גלידות וארטיקים,

אטרקציות מכל הסוגים,

ולהבדיל, גם המון תורה ומצוות ורוחניות

אז מה?!

אבל אין לנו בית!



יש היום ב"ה ארגונים נפלאים -

שמסייעים ליתומים ואלמנות,

ולהבדיל, לחולים סופניים.



הם משתדלים להנעים להם ככל האפשר -

עם אטרקציות, ומתנות, והפתעות וממתקים!

וזה באמת מרגש, ונותן קצת אוויר.

אבל בסוף... אחרי כל החוויות הנהדרות –

הם חוזרים הביתה, לחיים הרגילים

ושם – הם נשארו יתומים / אלמנות / חולים רח"ל

ואת הכאב הזה, אף אחד לא יכול לקחת!



גם את הכאב שלנו –

אף אחד לא יכול לקחת!

זה נהדר, שיש הרבה חוויות

זה נפלא, שיש הרבה פתרונות

זה מרגש, שיש הרבה שפע

אבל - זה לא פותר את הכאב!!!



---

אז יש פעם אחת בשנה –

שבה אנחנו מקבלים רשות,

להניח את הכאב הזה על השולחן

ולתת לו להיות. טבעי, חשוף, כואב ומריר –

כפי שהוא באמת!!



הזמן הזה, הוא תשעה באב.



כבר כמה שבועות, שאומרים לנו –

אל תאכל ארטיק!

אל תלך לים!

אל תשמע מוזיקה!

למה? כדי להתעלל בנו?!

חלילה.



משום שכואב לך!!!

אז אל תסתום את הכאב הזה עם ארטיק!

אל תפצה את עצמך עם מוזיקה!

ואל תברח מעצמך אל הים!

אלא – תראה אותו, את הכאב. תניח לו להיות.



וכשמגיע תשעה באב –

אנחנו עושים עוד צעד קדימה,

ומוותרים גם על הרוחניות!!

אל תרגיע את עצמך בלימוד תורה,

אל תחנוק את הכאב עם הנחת תפילין,

ואל תדחיק את הבדידות עם חברים.

לא!



תסתכל לעצמך בעיניים

ותאמר את האמת:

אני בודד! אני יתום! אני מסכן!

אין לי בית! אין לי אבא! אין לי אמא!

אין לי טעם אמתי בחיים!

הכל רק ב'כאילו', ומלאכותי, והצגה

בפנים בפנים – פשוט מר לי!



זאת האמת!

לא תמיד נעים לראות אותה,

ולא תמיד אפילו 'מותר' לדבר עליה.

כי זה כואב מדי, ועלול לפרק אותנו.

אנחנו מצווים לתפקד, להתקדם, לפעול, ולחיות.

אבל, פעם אחת בשנה –

מותר לנו!

מותר לנו לבכות! מותר!!



---

אז אם תשעה באב,

היה נראה לנו כמו משהו שלא שייך לנו,

אולי אפילו כמו מטרד שאנו מצפים להיות אחריו...

כאילו דורשים מאתנו להמציא איזה כאב,

ולבכות על משהו שמעולם לא הכרנו –

זהו שלא!



לא צריך להמציא שום כאב -

ולא לבכות על משהו שאיננו מכירים.

הכאב קיים, ובענק.

ואנו מקבלים רשות, להציף אותו,

כפי שהוא, בגודל טבעי!

ולתת לו לבכות את עצמו, בלי לחנוק ובלי לעצב!



וזו המתנה הכי גדולה

שאנחנו יכולים לקבל – כל עוד אנחנו בגלות!

האפשרות לבכות את הבדידות, את העגמת נפש, את הצער

שמלווה אותנו כל יום וכל היום.

להתנקות ממנו, להשתחרר, להתקלף –

ולהגיע לרגע אמתי של נחמה!



כן.

כי כאשר יהודי בוכה את כאב הבדידות,

הוא מגלה פתאום לידו,

עוד מישהו שבוכה את אותו כאב!...

זה אבא שלנו, והוא לא הלך לשום מקום.

הוא אתנו יד ביד באותו כאב.

ואם כך, מהרגע שגילינו את זה –

אנחנו כבר לא לבד!



אה, לא לבד?!

זה כבר סיפור אחר!!

מהרגע הזה, יש לי כח לעבור הכל.

כי לבד – אי אפשר לעבור כלום

אבל ביחד – אפשר לעבור הכל.



כל המתאבל על ירושלים

זוכה ורואה בשמחתה!
  • תודה
Reactions: lh ו-CHAYA S2 //
1 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה