דיון | כתיבה חסידית בלי סופרלטיבים מרטיטים ושרעפי קודש, התיתכן?

[2OR]

לי הסגנון הזה מאוד מציק,
לעיתים עושים זאת אפילו בסיפורים, שזה ממש מפריע לרצף הקריאה ומכביד מאוד.

 

[וידאו פלוס]

לא קראתי את כל האשכול, אך מאד הזדהתי עם פותח האשכול.
ב"ה אני נמנית על המגזר החסידי, ודווקא אוהבת את הסגנון כשמדובר על סיפור, הקישוטים הלשוניים מתאימים מפעם לפעם, אך לא כעיקר - ובטח לא בכתבת פרופיל.
מה שהפריע לי בכתבה הנ"ל, היה שלא יכלתי לקרוא פסקה אחת ברצף ללא כל הקישוטים והפלפולים הנלווים.
גמרתי לקרוא את הכתבה (לא אכחש, היא הייתה יפה מאד) אך לא הרגשתי שיצאתי עם משהו ביד, אלא עם הרבה מילים יפות...
(דרך אגב, לדעתי פרסום הכתבה בזמן כזה... אהמממ....)

 

[♦ברכי קעניג♦]

אותו סופר שכתב את הכתבה הזאת לא מתאים לכתיבת כתבות מעין אלו הסגנון שלו בדרך כלל מילים מקושקשות ומקושטות מדי
אני עצמי לא קראתי את כל הכתבה הנ"ל
אבל מה שקראתי. כן נהניתי וזה כתוב בצורה יפה ולא כמו ויקפדיה ששם אתה יכול למצוא עובדות יבשות על חייו של פוסק הדור זצ"ל
קקטוס-
בתיאור שלך בתחילת האשכול הגזמת קצת במחילה הוא לא נסחף עד כדי כך בדיוק העיתון לידי.
נכון זה מלא תאורים נרגשים ומלאי מילים נרדפות ומליצות ולפעמים זה קצת מגעיל ומבחיל אבל לא ברמה הזאת

(בדרך כלל אני מדלגת על הטורים של הסופר כי הסגנון קצת נאכסי אבל הוא כותב טוב. מה לעשות- זה ז'אנר מסוים שלא תמיד אני אוהבת)

מעניין שהוא כותב בסגנון של עלוני קרנות צדקה וזה חבל כי הוא כותב טוב בשביל להתבזבז על הרמה הזו.


...

 

[high]

לא קראתי את כל האשכול,
חסידי או לא, המשעממות שבתיאורים, היא שמציקה
הכתיבה הדוקא ליטאית ו(בנפרד)המתוסבכת של יעקב ב. פרידמן למשל, מעניינת אותי למרות עודף הצבע והתיאורים, בגלל המקוריות שתיאור
נפח - נפח, אבל שיעמוד בפני עצמו

 

[אני ולא אחר]

דווקא הייתה כתבה מאד יפה.
לא הפריע לי הסגנון

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

2 הערות:
קראתי השבוע את הכתבה שנכתבה לאחר פטירתו של הרב וואזנר, ע"י אותו כותב, והיא משובחת בהרבה (כנראה הוא קרא כאן את הביקורת עליו..)
התברר לי שהכתבה המדוברת נכתבה לפני כשלוש שנים, והתפרסמה רק עכשיו, ואולי זה מסביר את הפער באיכויות.

 

[♦ברכי קעניג♦]

2 הערות:
קראתי השבוע את הכתבה שנכתבה לאחר פטירתו של הרב וואזנר, ע"י אותו כותב, והיא משובחת בהרבה (כנראה הוא קרא כאן את הביקורת עליו..)
התברר לי שהכתבה המדוברת נכתבה לפני כשלוש שנים, והתפרסמה רק עכשיו, ואולי זה מסביר את הפער באיכויות.

נכון ולעומת זאת קראתי עוד סופרים שכתבו על הרב וואזנר זצ"ל וכתבו יותר יפה

(למשל יעקב ב. פרידמן)


הכתבה המדוברת שעליה נכתב האשכול נ"ל נכתבה לפני 4-5 שנים והפירסום שלה....


לשון הרע...

 

[עדיאל]

וואוו, חתיכת דיון.
הפורום התעורר לחיים ב"ה, שווענו לכך.

קראתי את הדיון הפורה ברֶתֶק.
טוב, זה לא אני עם פעלולי המילים האלו. זה אותו סופר אמן / משורר, שפעם אהבתי את להטוטי המילים שלו, אלא שלאחרונה, הללו חרגו מגבול הטעם הטוב והפכו למשהו שמעיק ומלאה את הקורא.
הוא אף פעם לא כותב סיפור, תמיד כותב נובלות, וכאלה...

אבל בכל מקרה, הדיון פורה, צדדים לכאן ולכאן לא חסרים. תודה לכם.

 

[מלבב]

כמדומה (במידת מה) שאנשים מפחדים מכתיבה יותר משאר דברים אחרים שבפורום.
בשביל להתפתח ולהתקדם בכתיבה אלף בית זה לכתוב... ובאומץ. השאר כבר יותר קל...

 

[עדיאל]

כמדומה (במידת מה) שאנשים מפחדים מכתיבה יותר משאר דברים אחרים שבפורום.
בשביל להתפתח ולהתקדם בכתיבה אלף בית זה לכתוב... ובאומץ. השאר כבר יותר קל...

אכן, אך יש כאן עוד דבר.
סופרים, מעצם טבעם, הינם אנשים בלתי יציבים, רחפניים ובעיקר לא עקביים. כך שלדרוש מהם לתחזק פורום, או לפחות לבקר בו באופן קבוע, זו דרישה די מוגזמת, גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, בשמים היא...

 

[מלבב]

יפה.
שמתי לב כי קל יותר לזרוק הערות למעצבים למיניהם מלהעיר להם על נוסח אותה הפרסומת שעשו. לענ"ד, זה מדבר בעד עצמו. והמבין... יחכים.

 

[אשר לב]

אני לא יודע אם אני צודק, אבל אכתוב את הדברים כפי שנראים בעיני.

יש שני אב-טיפוס במגזר החרדי - האחד ליטאי והאחד חסידי.
כל אחד מהם מהווה מודל לחיקוי:

1. חיים ולדר.
2. מוישה גוטמן.

יש כאלו שממש "משוגעים" על הכתיבה המצועצעת של גוטמן, אלא שרוב ה"עמך" בציבור אוהב את הכתיבה העלילתית של ולדר. חיים ולדר, שכותב בפשטות ובהומור, נחשב כסופר המוכר הכי הרבה. מוישה גוטמן, המצטעצע בהצטעצעות מצועצעת, מוכר הרבה פחות ויש כאלו שממש אינם אוהבים לקרוא את הסגנון שלו (משום מה נראה לי תמיד שא. א. מחקה אותו). לאחרונה נראה לי שגם הוא הפנים את הטעם של הקהל הכללי והחל לכתוב בסגנון יותר קולח. כבר לא רואים בסיפורים שלו את הכותרות "חלום, לחם, מלך" וכדומה.

דוד זריצקי ז"ל טבע דרך כתיבה אשר כל כולה יצירה ורגש, אבל הוא עצמו - עד כמה שזכור לי - ידע לכתוב כתבות עיתונאיות מלאות עניין ריאלי. הוא בעיני סופר אמתי.

 

[בש]

יכולה לומר רק שמכל המוספים שיצאו על הרב וואזנר זצוק"ל- בגדול הרגשתי שיצאתי עם משהו בנשמה רק מהמוסף של 'המודיע'... ביתר המוספים היו כתבה פה כתבה שם, אבל היה הרבה חזרתיות של אותם נקודות ולא הרגשתי שהכתיבה מספיק מחברת אותי...
(נ.ב. אולי לא קראתי את כ ל המוספים..)

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אני לא יודע אם אני צודק, אבל אכתוב את הדברים כפי שנראים בעיני.

יש שני אב-טיפוס במגזר החרדי - האחד ליטאי והאחד חסידי.
כל אחד מהם מהווה מודל לחיקוי:

1. חיים ולדר.
2. מוישה גוטמן.

יש כאלו שממש "משוגעים" על הכתיבה המצועצעת של גוטמן, אלא שרוב ה"עמך" בציבור אוהב את הכתיבה העלילתית של ולדר. חיים ולדר, שכותב בפשטות ובהומור, נחשב כסופר המוכר הכי הרבה. מוישה גוטמן, המצטעצע בהצטעצעות מצועצעת, מוכר הרבה פחות ויש כאלו שממש אינם אוהבים לקרוא את הסגנון שלו (משום מה נראה לי תמיד שא. א. מחקה אותו). לאחרונה נראה לי שגם הוא הפנים את הטעם של הקהל הכללי והחל לכתוב בסגנון יותר קולח. כבר לא רואים בסיפורים שלו את הכותרות "חלום, לחם, מלך" וכדומה.

דוד זריצקי ז"ל טבע דרך כתיבה אשר כל כולה יצירה ורגש, אבל הוא עצמו - עד כמה שזכור לי - ידע לכתוב כתבות עיתונאיות מלאות עניין ריאלי. הוא בעיני סופר אמתי.

אתה לא צודק.
מסיבה פשוטה - נניח שחיים ולדר עם הוותק שלו נחשב אבטיפוס, אבל משה גוטמן לא היה אב טיפוס, ויקח לו שנים רבות להגיע לאותה רמת השפעה.
וגם לגבי העובדות - משה גוטמן לא כותב בסגנון חסידי, הוא כותב בסגנון ספרותי שלעניות דעתי הוא יותר "ספרדי" (אם תדפדף בכתבים עתיקים יותר תוכל לראות את זה)
חוץ מזה שהסגנון שלו לא נשען על אוצר מילים חסידי (או "אלמנטים חסידיים" על כל המשתמע מכך), אלא בנוי יותר בסגנון אישי, ויוצר שפה אוניברסלית ולא משוייכת.

 

[סטודיו פלאש]

לא קראתי את כל האשכול, אבל גם אני מצטרפת למאוכזבים מכל התארים וההגזמות המעצבות האלו
בעלון של אחת מועדות הצדקה קראתי פעם על אדם שנפטר ל"ע והשאיר משפחה ה' ירחם, אבל התאור שם היה כ"כ מוגזם ולא אמיתי שירד לי כל הרגש

 

[אשר לב]

אתה לא צודק.
מסיבה פשוטה - נניח שחיים ולדר עם הוותק שלו נחשב אבטיפוס, אבל משה גוטמן לא היה אב טיפוס, ויקח לו שנים רבות להגיע לאותה רמת השפעה.
וגם לגבי העובדות - משה גוטמן לא כותב בסגנון חסידי, הוא כותב בסגנון ספרותי שלעניות דעתי הוא יותר "ספרדי" (אם תדפדף בכתבים עתיקים יותר תוכל לראות את זה)
חוץ מזה שהסגנון שלו לא נשען על אוצר מילים חסידי (או "אלמנטים חסידיים" על כל המשתמע מכך), אלא בנוי יותר בסגנון אישי, ויוצר שפה אוניברסלית ולא משוייכת.

אתה צודק.
אבל עיקר כוונתי, על עצם העובדה שכתיבה קולחת וזורמת נוגעת בלב של הרבה יותר אנשים.

 

[יעל אייזיקוביץ]

התאור אמור לתאר את המצב ולתת לרגש להתעורר מעצמו.. בחופשיות.

למשל כשמתארים ש"... בלע את רוקו שוב ושוב" זה מובן שהוא עשה זאת בעקבות רגש כלשהו, אבל אם נותנים לאדם את החופש להרגיש לבד הוא מתחבר. אם דוחפים לו את הרגשות ב"כח" ומכתיבים כביכול מה להרגיש זה הרבה פחות טוב. לטעמי.

 

[עדיאל]

אני לא יודע אם אני צודק, אבל אכתוב את הדברים כפי שנראים בעיני.

יש שני אב-טיפוס במגזר החרדי - האחד ליטאי והאחד חסידי.
כל אחד מהם מהווה מודל לחיקוי:

1. חיים ולדר.
2. מוישה גוטמן.

יש כאלו שממש "משוגעים" על הכתיבה המצועצעת של גוטמן, אלא שרוב ה"עמך" בציבור אוהב את הכתיבה העלילתית של ולדר. חיים ולדר, שכותב בפשטות ובהומור, נחשב כסופר המוכר הכי הרבה. מוישה גוטמן, המצטעצע בהצטעצעות מצועצעת, מוכר הרבה פחות ויש כאלו שממש אינם אוהבים לקרוא את הסגנון שלו (משום מה נראה לי תמיד שא. א. מחקה אותו). לאחרונה נראה לי שגם הוא הפנים את הטעם של הקהל הכללי והחל לכתוב בסגנון יותר קולח. כבר לא רואים בסיפורים שלו את הכותרות "חלום, לחם, מלך" וכדומה.

דוד זריצקי ז"ל טבע דרך כתיבה אשר כל כולה יצירה ורגש, אבל הוא עצמו - עד כמה שזכור לי - ידע לכתוב כתבות עיתונאיות מלאות עניין ריאלי. הוא בעיני סופר אמתי.

אצל משה גוטמן, אומרים האומרים, העלילה היא רק סיבה.
כל מילה היא אמנות בפני עצמה. מה שלפעמים מַלְאֶה ומסבך את העניינים ומקשה על הקריאה הרציפה.
אבל מה, זה ממש ענין לחובבי הז'אנר. לא מאמין שלהמון העם זה קריא.

 

[mig]

אני לא יודע אם אני צודק, אבל אכתוב את הדברים כפי שנראים בעיני.

יש שני אב-טיפוס במגזר החרדי - האחד ליטאי והאחד חסידי.
כל אחד מהם מהווה מודל לחיקוי:

1. חיים ולדר.
2. מוישה גוטמן.

הם שניהם לא אב טיפוס במגזר החרדי... הם שניהם זה מקרוב באו...

לולדר - יש סגנון ציני ובוטה, גוזמן להחריד שבהחלט רבים אוהבים ורבים מחקים.
לגוטמן - שיחסית מאד התמתן במהלך השנים האחרונות, הסגנון שלו ספרותי יותר הכולל משחקי מילים ולשון רבים (עם ציניות מסוימת...)

דוד זריצקי כתב תחת 4 שמות עט - ב-4 סגנונות לפחות, ובהחלט נחשב כאב טיפוס, גם כשהאריך בכתיבה בד"כ זה לא היה מלאה והוא לא טרח לכתוב את הרגשות שיש לחוש... אלא הכתיבה פשוט העבירה את הרגש.

יש את הסגנון של מרדכי גרליץ (כותב היום? היכן?) שהוא במידה מסוימת עונה על התאורים של קקטוס, ועוד כמה כאלו.

כללית כשאני עוברת על המודיע התורני - (להוציא את מדור סיפורי צדיקים שאין להם ברירה והם צריכים למלא טור...) כמעט ואין שם שרפים ומלאכים ושאר פיטפוטים.

 

[♦ברכי קעניג♦]

מוישה גוטמן אין לו סגנון המסתמך על סגנון דומה לו
הוא בנה סגנון משל עצמו
כהוא רואה את העולם מזווית מאד מענינית ותמיד הוא ימצא את הקונץ' ואת היופי בחיים הקטנים
אני אישית אוהבת אותו
אבל קוראת אותו רק כשאני ממש ערנית כי זה קשה לקריאה
אבל ז'אנר מדהים
שה'עמך' לא אוהבים.




לא כולם.