בקשה די למפגעי הבניה!

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #21
נכתב ע"י תאורת חרום:
.אבל כלל ידוע שכל פציעה חודרת, יש לקבל חיסון טטנוס.
ולהבנתי אז לא קיים חשש של זיהום.
לחצ/י כדי להרחיב...
זה נכון שחשוב לקבל חיסון טטנוס (אם הילד לא חוסן בשנים האחרונות)
אבל זה מכסה רק את הסיכון של זיהום בטטנוס.
יש עוד זיהומים שיכולים לחדור דרך הפצע
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
נכתב ע"י טילון:
זה נכון שחשוב לקבל חיסון טטנוס (אם הילד לא חוסן בשנים האחרונות)
אבל זה מכסה רק את הסיכון של זיהום בטטנוס.
יש עוד זיהומים שיכולים לחדור דרך הפצע
לחצ/י כדי להרחיב...
אני לא רופא.
למיטב הבנתי, במקומות של גרוטאות וברזלים, הזיהום השכיח - מספיק טטנוס.
במקומות מלוכלכים, אכן שם יש חשש לזהומים נוספים, וכמו כל פצע פתוח. ולכן יש לנקות במיידית את המקום עם מי סבון ומים חמימים ולשים חומר חיטוי כמו פולידין בפנטן פלוס, ועוד חומרי חיטוי המצויים, וחבוש את המקום.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

אשכולות דומים

  • 2 3 4
    • נעול
    • מאמר
    4K
    • מ
    בקשה הגיגים בעקבות כרטיס הפטור מתור והדיבורים אודותיו...
  • מלכה שליסל //
    • א' עברה פיגוע כשהמתינה בתור למסעדה בירושלים.
    התופת לא הסתיימה שם
    היא רק התחילה
    בסיוטי הלילה,
    בפלאשבקים ביום
    בהתקפי החרדה,
    ברגישות הגבוהה למקומות הומים ולצפיפות אוכלוסין.
    "זה מדהים איך היא השתקמה, לא רואים עליה כלום"
    כך אמרה השכנה, לא שמעה עוד בום
    אז שתדעו שא' סובלת מפוסט טראומה, בשיא
    לא סתם הוסיפו לה לPTSD גם     C *
    (יכול להיות גם שא' עברה פיגוע מסוג פגיעה,
    וכל הנ"ל לגמרי מתאר גם אותה)

    ב' נולד עם אוטיזם.
    לפעמים היא צועקת
    אצל אחרים היא שקטה
    לא תמיד היא בולטת
    יש מצב שהיא שקופה
    הוא מוצף עד אימה
    מצלילים, ריחות ומהומה
    קשה לו, עד בלתי אפשרי
    לראות את השני עד ToM **
    ואין לדעת מתי ואיך
    זה יתפוצץ לו פתאום

    ג' סובלת מפגיעה קשה במערכת אשר יצר.
    ככה גזרה עליה חכמתו העליונה של הבורא
    וזה מסב לה סבל בל יתואר
    ובל ייראה.
    לא תראו עליה דבר
    אבל תור אצלה מוקצה
    לא מחמת חסרון כיס אלא כיסא ***

    לד' יש סוד אפל
    כאופל היצורים המאיימים לחטוף אותו
    אתם לא רואים אותם
    אבל הם מתרוצצים במוחו
    הוא לא יפגע בכם בשל כך
    לא, לא עד כדי כך
    אבל הם עלולים לפגוע בו
    ולכן הוא חייב לעשות ויברח
    ולא, זה לא יעזור לעמת אותו שזה דמיוני
    ולא, לא תוכלו לדמיין עד כמה הוא סובל באמת

    א' ב' ג' וגם ד'
    מחזיקים בכיס כרטיס
    הוא מקנה להם פטור אישי,
    לעיתים + מלווה.
    כתוב עליו גם השם הפרטי
    אבל לא תמיד תדעו מי זה
    כי א' ב' ג' או ד'
    מעדיפים להגיש את הכרטיס בהיחבא...

    באותו יקום ממש, ובמקביל
    ייתכן אף שבדלת ממול
    גרה לה גברת א',
    לא כל כך בנחת
    כי 3 מילדיה
    ריטלין צריכים לקחת.

    בתור בקופ"ח
    עומד הרב ב'
    אם     הוא יאחר לכולל
    שכרו יקופח
    ובעצם הוא כאן, ככל הנראה
    מכורח מצוקה
    הוא לא פה סתם מבלה
    הוא זקוק לשירותי רפואה
    [ ולכן במרחבים של בריאות, עפ"י חוק, כולם שווים בפני התור
    ועומדים (או יושבים), לפי הסדר, מלפנים ומאחור ]

    ג' עומדת להפסיד את האוטובוס
    או אולי את החופה
    הבייביסיטר כבר עצבנית
    ויש לה משימה דחופה
    היא קרועה מעייפות, נופלת מהרגליים
    הלילה היה לבן, יצאו לו שיניים
    היא רעבה מהבוקר, שחור לה בעיניים
    הילדים צורחים בטלפון, צומחות לה קרניים

    וד' הוא סתם טיפוס מאורגן
    הוא מגיע לכל מקום תמיד בזמן
    לא, זה לא מאובחן
    אילו שהוא רגיש לזה מאז שהיה קטן
    ואם התוכניות שלו
    עומדות לזוז
    זה מעלה לו לגמרי
    את הפיוז
    נכון,
    הוא משתדל לעבוד על כך
    ולהשתפר בכל מאודו
    אבל קשה לו עדיין כל כך
    אלוקים בשמים עדו.

    א' ב' ג' וד' עומדים בשורה
    רוצים כבר להגיע הביתה/לעלות על מגלשה/לאכול במסעדה
    אבל הופס,
    כרטיס מולם נשלף,
    והסדר מוחלף.
    זה מתחיל להרגיז,
    אבל הם משתדלים לבלוע...
    אבל כשמגיע אחד נוסף
    גם להם כבר קשה לעמוד רגוע - - -

    תראו אותם
    אלו וגם אלו עומדים בשורה
    תראו אותם
    ועכשיו יש לכם בחירה

    יש חוק של פטור מתור, הוא נחקק מצרכי ציבור
    הוא מקנה לאדם עצמו ולפעמים בנוסף למלווה אחד בלבד
    את האפשרות להימנע מהמתנה בתור.
    לכולנו, כחברה, יש את הזכות לכבד את זה
    לכל זכאי יש את החובה לא לנצל סתם את זה
    לא, זה לא נועד לתת פיצוי לכל המשפחה
    זה נועד לתת זכות שווה להיות שונה
    זה נועד להשוות את הזכויות באופן כזה
    IISC_EqualityEquity.png

    כאימא לילד עם צרכים ייחודיים (במיוחד :))
    אני משתדלת מאד להימנע משימוש בכרטיס ולצמצם זאת למינימום הכרחי
    זה הרבה פעמים כרוך במאמץ גדול ובהשקעת משאבים וכוחות רבים
    וזו זכותי וחובתי להשקיע את זה.
    אני מזכירה לעצמי שזה לא הוגן לנצל את זכויותיו
    על חשבון אחרים, על שלל צרכיהם הלגיטימיים בהחלט
    זה לא הגון ולא הוגן
    עם זאת, אני מזכירה לעצמי שזה לא תמיד הוגן להתחשב באחרים
    ולהיות יפת נפש על חשבון צרכיו של הילד שלי
    זה לא יפה ולא הוגן כלפיו.
    הוא לא תמיד יוכל להשמיע את קולו
    וזו המחויבות שלי
    אני הופקדתי על שלומו ורווחתו
    והנחות, אני יכולה לעשות רק לעצמי
    אני כן רוצה לעזור לו, ככל שזה אפשרי
    להרחיב את גבולות מיומנויות ההמתנה שלו

    ואני גם רוצה לעזור לעצמי
    לא לתת לנכות להביא אותי למקום נחות
    לכן, ככל שהדבר אפשרי
    גם במקרה שהצורך אכן חיוני
    אם הוא לא דחוף באופן נואש
    אני אחכה לפחות עוד תור אחד
    זה עוזר לי לחנך את עצמי לשאת בנטל האזרחי
    ועל הדרך, נותן לילד הזדמנות לפתח את שריר ההמתנה
    באמצעות אסטרטגיות מותאמות ותיווך לפני, תוך כדי, ואחרי
    (מה שכולל לתווך גם עם לעצמי את הסיטואציה ;)
    מכירים את הסיפור עם הגברת בסופרמרקט
    שכולם התפעלו איך היא מדברת בסבלנות ומרגיעה את הילדה הצורחת שלה
    "רותי חמודה, את יכולה להתגבר, עוד מעט נסיים ויהיה לך יותר קל..."
    וכשהחמיאו לה על זה התברר שרותי זה השם שלה עצמה....?)
    ושוב, כמובן, ככל שהדבר מעשי ורלוונטי בכל מקרה לגופו.
    ותוך שימת לב לאיזון בין הוגנות לחברה והוגנות לילד שלי.
    זה איזון דק
    שאני מתפללת לדייק.
    לשאת ולתת באמונה
    זה גם לשלוף את הכרטיס
    או ביושר להצטרף להמתנה.

    אז לפטורים ובני משפחותיהם
    ואנוכי בתוכם
    אני פונה בקריאה נרגשת
    תשקלו בבקשה את השימוש בכרטיס
    תזכרו, יש לכם בחירה
    ויש לכם השפעה על החברה
    שימוש לא הוגן בכרטיס
    מהווה בסופו של דבר פגיעה
    בבעלי המוגבלויות בעצמם
    תתחשבו בהם
    תתחשבו באחרים
    תתחשבו בכם
    להרגלי השימוש שלכם בכרטיס
    יש השפעה על השיח הציבורי
    והראשון לשלם מחיר על שימוש יתר לא הוגן
    הוא אתם או היקר לליבכם.
    אז קחו את זה בחשבון
    כן, אנשים משלמים על זה מחיר.
    תכירו בכך.
    תוקירו את זה.
    הודו בזה.
    הודו על כך.
    תעשו חשבון, תשקלו את כל המחירים
    ותוודאו שאתם נשארים ביתרת זכות.

    בבקשה
    תחשבו פעמיים, או אפילו פעם אחת
    אם השימוש אכן חיוני.
    והאם אתם משתמשים בזה בצורה חוקית.
    הפטור אינו פיצוי לבני המשפחה
    את זה הם יכולים להשיג מסדנאות, טיולים, הנחות והקלות אחרות
    שאינן משחק סכום אפס. ****
    אין אפס.
    אם אני משתמשת בפטור
    מישהו אחר יחכה עוד זמן בתור
    הזמן שלו יקר לא פחות
    לכן ראוי להשתמש באופציה הזו כמה שפחות.
    תשקלו.
    לא סתם מידות טובות הן עניין של מדידה
    תשקלו
    שלא תעשו כרטיסכם קרדום לחפור בה.

    ותזכרו שאם מישהו פותח ת'פה
    ומדבר אליכם לא כל כך יפה
    זה לא בגלל שהוא צר עין ואיש רע
    זה כי הוא רוצה גם ליהנות או שהוא ממהר נורא
    וגם עליו לא רואים עם מה הוא מתמודד
    לא עלינו
    ולא עליו.

    אמנם אתם לא חייבים לוותר על זכותכם
    אבל גם לא חייבים 3 תורות במגלשה
    תתחשבו גם בו
    בבקשה
    הוא לא נכה
    אבל גם לצרכים שלו יש נוכחות
    ולפטור מפטור בתור
    יש לכם זכות.

    ולבלתי מנויים על מועדון הפטורים
    אני קוראת גם כן
    תשקלו את התגובות שלכם
    אנא מכם.
    אף פעם לא תדעו כמה דם ודמעות זלגתי כדי לצאת איתו לקנות נעליים
    לא תשערו בנפשכם את הדופק ההולם, את הסרט המאיים
    רק. שנעבור. את. זה. בשלום.
    ולא, להביא נעליים הביתה זה לא תמיד אפשרי ולא תמיד פתרון.
    ואל תנסו למצוא הגיון בשיגעון.
    ידעתם שלעלות איתו לאוטובוס
    עלול להיות שקול לסיבוב של תרנגול, מטבעות או דג?
    ומה לעשות שעוד לא הצלחתי להוציא רישיון
    (תאחלו לי בהצלחה)
    ושלא לנצח הוא יוכל להסתמך על שירותיי הטובים
    או שיהיה לו תקציב מספיק למוניות כל חייו
    (הלוואי שכן
    תגידו: אמן!)
    שירותי התחבורה הציבורית נועדו גם לו, אפילו שהוא רגיש
    ולחוויות של לונה פארק גם הוא רוצה להיות נגיש
    לצלוח משימה של קניות – הלוואי שיצליח, זה חיוני
    ולכן, פליז, כשהוא מוציא כרטיס, תגידו לו: בבקשה, אדוני.

    (אני גם לא יודעת אם תזכו לשמוח איתי בחתונה שלו........
    אבל מידה מסויימת של עצמאות בוודאי תשמחו לדעת שהוא השיג.
    את הכאב המפלח לא תוכלו לשכך
    אבל את המסע המפרך תוכלו לרכך
    אתם יכולים לזכות להיות האנשים הטובים בדרך, הקשה
    אתם יכולים עם עוד קצת הכלה, להביא להמון הקלה !)

    נכון, השימוש בכרטיס מייצר מצב שזה על חשבונכם.
    גם ההמתנה לההוא בכיסא גלגלים עד שהנהג יירד ויפתח לו את הרמפה
    ויחכה עד שהוא יתמרן החוצה, ויסגור אחריו... וכל זאת – על חשבונכם.
    וגם ההמתנה לההיא שסובלת מגמגום
    ואתם צריכים לחכות עד שהמזכירה תבין מה שהיא אומרת, על חשבונכם.
    ואפילו מערכת הכריזה באוטובוס, מציקה לכם באוזניים
    ומפריעה לכם לשמוע את ההרצאה בנייד. על חשבונכם.
    אבל תעשו חשבון לבד
    ותבינו שכנראה לא הייתם רוצים לחיות בחברה
    שלא לוקחת את זה בחשבון
    ומתחשבת.
    הרווח כולו של כולנו.

    שאף פעם לא תדעו
    זו לא רק איחול
    זו עובדה ומציאות
    שמעוררת הרבה תסכול.
    בואו נזכור:
    לכולנו יש כרטיס של פטור
    מתור,
    או מחסד שאין לכפות.
    וכחברה, יש לנו זכות
    שנעזור.
    שיהיה לנו אכפת.
    ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות
    זו בחירה.
    אשרי מי שזוכה שביד הלשון המכבדת פטור
    הוא מחייה נפש וחסרונה.



    * פוסט טראומה מורכבת Complex Post-Traumatic Stress Disorder

    ** Theory of Mind עיין     כאן

    *** יש המכנים "מקום חשוב" – "בית כיסא"

    **** משחק סכום אפס = כשאחד מרויח, השני בהכרח מפסיד.
    IISC_EqualityEquity.png
    IISC_EqualityEquity.png
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: צפוני אבוד, רצוני לעשות רצונך, R.H.I.C ועוד 221 משתמשים224 //
    64 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    רגע רגע... פתאום אני חושב... אם יש לי אלרגיה חריפה לעמידה בתורים, משהו ברמה בינלאומית, אוכל...
  • 42
    • א
    שיתוף - לביקורת אז והיום
  • אינדה //
    • אז והיום.
    מאת: ש. לוינגר    ​
    שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

    קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

    רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

    איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

    האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

    "אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

    "יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

    "הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

    "נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

    היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

    "בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

    אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

    למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

    מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

    רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

    "נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

    שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

    "הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

    האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

    מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

    "מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

    קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

    ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

    אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

    אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

    "היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

    המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

    מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

    האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

    שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

    קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

    לא הבנתי מה קורה לי.

    או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

    הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

    אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

    הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

    הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

    הייתכן!!!

    בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

    בית המקדש הראשון!!!

    הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

    הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

    בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

    מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

    הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

    הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

    קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

    ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

    ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

    הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

    חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

    בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

    אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

    פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

    "אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

    מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

    הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

    הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

    אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

    אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

    "אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

    ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

    הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

    ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

    שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

    שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

    אולי אני כבר לא...

    .....​

    ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

    "יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

    אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

    "אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

    מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

    התחלתי לבכות.

    "לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

    "באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

    "אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

    חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

    "היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

    "הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

    "מתי?"

    "עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

    "אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

    "אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

    "לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

    .....​

    יום כיפור הגיע, ואני יודע!

    השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

    השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

    זה לא עוד יום כיפור רגיל.

    אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

    זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

    בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

    אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

    כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

    הווידוי הזה יוצר קירבה!

    הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

    אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

    ויודע בוודאות גמורה.

    יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

    יהיה אחר!


    - סוף -
    ​
    בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
    שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!         ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אביתר ירושלמי, אבטיח מעוך, yes I am ועוד 11 משתמשים14 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אינדה
    אשמח לתגובות!!!
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה