האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

[מוישה]

מקסים!

לבוש בביגוד שחור לבן של ימי הביניים במזרח אירופה

טוב שלא כתבת 'של העת העתיקה'.

 

[undo]

צריך נת"ן להחייאה?
או שעוד קלמי חי?

 

[Natan Galant]

צריך נת"ן להחייאה?
או שעוד קלמי חי?

יש עוד פרקים מוכנים במזווה.
אבל בכנות?
הציבור כבר התייאש מלעקוב אחרי המעשה.
מקווה להפוך אותו לסיפור שלם, ולראות אם יש דרך כלשהי להפיק מזה ספר, מתישהו. אולי.

האמת שגם יש לי טיוטה של 'זעליג' מלפני שנה+ (בבחינת המשך לגעציל, סגנון שונה לחלוטין) שיצאה יחסית כבדה, וטעונה הרבה ביקורת ושכתובים, וזקוקה לעין בוחנת שתעבור על כולה. מחכה ומחכה...

 

[2u2]

יש עוד פרקים מוכנים במזווה.
אבל בכנות?
הציבור כבר התייאש מלעקוב אחרי המעשה.
מקווה להפוך אותו לסיפור שלם, ולראות אם יש דרך כלשהי להפיק מזה ספר, מתישהו. אולי.

חשבתי שיש פרק חדש הלכתי להכין קפה..
באסה

 

[RACHELIZ]

הציבור כבר התייאש מלעקוב אחרי המעשה.

אני למשל קראתי הכל...

 

[Natan Galant]

חשבתי שיש פרק חדש הלכתי להכין קפה..
באסה

נו, שויין. תכין חדש...
------------
קלמי | כ"ה


כשמיימון צעק את הקלמי שלו, ביחד עם החיבוק הפתיע, השתחררה לי הקשיחות. כל כמה שניסיתי להחזיק את עצמי, אחרי כל המחשבות וההשפלה מהדודה, הכל יצא ממני והתאדה כמו אוויר חם.
לחשתי למיימון בקול סדוק: סליחה רבנו שאני נופל עליך ככה. אין לי איפה לעשות שבת, רבתי עם הדודה, ואין מצב שאין חוזר לישיבה.
ומיימון משך על הראש שלו את הקסקט האפור, ואמר: בטח, קלמי. בטח. בוא ניקח אותך הביתה, מזל שלי תהיה בעננים. רק תן לי דקה להרגיע את הערבושים שלי.

היה לי לא נעים מכל העיניים, והערסים ניסו למשוך אותי לריקוד הקטן שלהם, רציתי רק להסתלק ממוקד העניינים. נתתי לעצמי להשתרך אחרי מיימון חזרה למוסך, בנוכחותו ראיתי מוסך חדש. האחמדים התנהגו כמו שני גרמנים. מסודרים, עובדים מהר וביעילות, לא משמיעים ציוץ. אין זכר לשני הטיסנים שהעיפו אותי על הצמיג לפני חמש דקות.
איזה עולם משוגע!

עכשיו, כשמיימון משגיח, האחמדים גמרו תיק תק את כל התיקונים, טיפונת סידרו את המקום. סוף שבוע וזה. אחד מהם הראה לבוס את ערימת הצמיגים החדשה שהגיעה היום, כולם כמעט נוצצים, יפים, עטופים אחד אחד בניילון דנדש עם ריח של בית מרקחת.

בזמן שהוא הפנה אליי את הגב, אחמד השני עשה לי קריצה עסיסית, כאומר: עשינו דאחקות היום. מה שנכון.
החזרתי לו חיוך.

יש מסביבי הרבה אנשים ששונאים ערבים, בישיבה בירושלים הבחורים מאחלים לערבים כולם שיטבעו בים חתיכות חתיכות, ואני רק חושב שנכון שיש המון ערבים זבל, ויש מלא ערבים שרוצים לרצוח אותי, אבל יש גם כאלו שהם ממש אחלה, וכיפיים, וממש יהיה לי חבל אם גם אותם יזרקו לים. לא בא לי שהם יגמרו כמו הקרפיונים שבסוף מגיעים קפואים ומתים לחנות של קלפהולץ, עם עיניים פתוחות ופרצוף כזה של הלם.

האמת, אם נפריד רגע את האיש מהסחורה, כיף לי לבקר בחנות דגים. האווירה, ההומור שממלא את החדר בכל פינה, הכל. וגם, מעל הכל – אני אוהב את הריח. הוא מזכיר לי את ימי שישי של פעם, אלו שהיינו נוסעים ביחד עם אבא לחוף עכו, דגים דגים, ואז אבא היה מנגן לנו בקלרינט שלו מנגינות טורקיות של פעם, דברים שהוא למד לפני טונות שנים, והריח המלוח היה נכנס לכולנו בבגדים ובעצמות.

זה היה כיף טהור, צרוף. כזה שלא מאמין שעוד יהיה לי כמוהו בחיים האלו. צורי היה פורש מאיתנו לשמחתי בשלב מוקדם, מתגנב למסעדה ערבית על החוף, שם הכירו אותו ורחשו לו כבוד - אינשאללה שאין לי מושג למה, ומעשן נרגילה ביחד עם קבוצת ערבים קטנים שהוא התיידד איתם. איזה אח מסטול, מה שחסר לי שידעו מה הוא עושה. הילדים בתלמוד תורה היו מחרימים אותי.

ובזמן שצורי ניסה ללמוד ערבית מפי השייח השמן שישב והשגיח על הילדים שלו ועל שתי הנשים שלו שישבו אחת מול השניה, תוקעות מבטים של מכונת יריה אשה ברעותה, אני עשיתי כיף לא נורמלי.

אמא הייתה מכינה לנו את הסנדוויצ'ים הכי טובים בעולם, ציפי מספרת על בית הספר שלה ומקשקשת על המורות החרדיות ועל הבנות הצדיקות כולן, ואבא היה מנגן, מנגן, מנגן.
אחר כך היינו פורקים את החכות הארוכות שהבאנו, לובשים בפרצוף חשוב את כובעי הדייגים שלנו, אלו שיש עליהם מקום להניח קרסים ופתיונות ליד השוליים, ומנסים לתפוס משהו.

לי לא היה אכפת אם אני מצליח או לא, נהניתי מכל רגע. מהחופש הזה. מהכיף של להיות במקום שהוא לא מחנה ברקוביץ עם כל מה שקורה שם.
וגם, כמובן - אבא תמיד היה מצליח.

כל חצי דקה בערך הוא היה צועק כמו שיכור, מרים את החכה כלפי מעלה במהירות שלא תיאמן, ומוריד בעדינות מהקרס דג שמן. אבא שלי תמיד דג שמנים. כאילו היה לו סיכום ברור עם הדגים הרזים שלא יתקרבו לחכה שלו. את הדגים היה מניח בזהירות בצידנית עם קרח, ומודיע בסיפוק שהוא ימשיך לדוג עד שהצידנית תתמלא, ואם למישהו זה מפריע אז שהעולם יתהפך ויעשה סלטות שבע מאות עשרים ואחת פעם.

אחר כך היינו מוציאים מהצידנית המלאה את הבחור הכי מבטיח, מניחים לידו את הסגן שלו, מוציאים מהאוטו את המנגל הקטן ועושים אחלה סעודת דגים. על החוף.
איזה קסם שהיה שם.

אפילו צורי לא היה נשאר אדיש. מתי שהדגים היו מוכנים ואמא בזקה עליהם את כל הסודות שלה שאין להם שם, התבלינים הריחניים המסתוריים שלה, הוא היה רץ החוצה כמו כלב שמשיהו הצית לו את הזנב.
החברים החדשים שלו היה נשפכים מצחוק על היאהוד שרץ לאכול חתיכת דג עם אפר, אבל כולנו ידענו שהוא עושה בשכל. הדגים היו מעדן אמיתי.

את כל זה חשבתי לעצמי בזמן שמיימון הוריד את התריס החשמלי, ואני נשכבתי על הרצפה כשהתריס בדיוק מעל האף שלי גבוה, יישרתי אותו כדי שהוא יירד מאוזן עד הסוף. בשניה האחרונה לפני שהתריס הגיע אליי התגלגלתי החוצה.
מיימון הרים אותי משם מהר, פעם ראשונה שראיתי אותו קצת יוצא מהנועם שלו, ורשף לי בקול נמוך, אבהי ודאגני גם יחד: קלמי מותק, יכלת למות. אל תעשה את זה עוד הפעם.

 

[undo]

היה שווה לנדנד...

 

[אלישבע הרץ]

יש עוד פרקים מוכנים במזווה.
אבל בכנות?
הציבור כבר התייאש מלעקוב אחרי המעשה.

מעניין מאוד על סמך מה אתה אומר את זה...
לדעתי יש כל הזמן קוראים חדשים
לא נראה לי שמי שקרא בהתחלה - הפסיק באמצע

 

[הפקות כתיבה]

לא נראה לי שמי שקרא בהתחלה - הפסיק באמצע

מצטרפת
ואם מותר לי להוסיף הערה-
הסיפור ממש טוב וכתוב מרתק, משתי הזויות
מה שכן, לטעמי עם הפרקים האחרונים הכתיבה ממבטו של קלמי החלה להיות יותר מידי סלנגית,
אני אסביר-
הכתיבה של ציפ מאד לא כזו וזה מהמם ומהתחלה המבט שלו היה סלנגי ורחובי יותר
אבל בפרקים האחרונים זה עושה רושם קצת מוגזם
כל רגע ביטוי סלנג זה או אחר, נראה לי קצת טו מאצ'
(אבל הסגנון עצמו, כאמור, מתאים ויפה)
בנוסף הקוראים מחכים כבר לאיזה פאנץ' רציני שיביא להתפתחות ומפנה (בקיצור, לעוד פרק)
(טוב לא אדבר בשם הקוראים אלא בשם עצמי)

 

[Natan Galant]

מצטרפת
ואם מותר לי להוסיף הערה-
הסיפור ממש טוב וכתוב מרתק, משתי הזויות
מה שכן, לטעמי עם הפרקים האחרונים הכתיבה ממבטו של קלמי החלה להיות יותר מידי סלנגית,
אני אסביר-
הכתיבה של ציפ מאד לא כזו וזה מהמם ומהתחלה המבט שלו היה סלנגי ורחובי יותר
אבל בפרקים האחרונים זה עושה רושם קצת מוגזם
כל רגע ביטוי סלנג זה או אחר, נראה לי קצת טו מאצ'
(אבל הסגנון עצמו, כאמור, מתאים ויפה)
בנוסף הקוראים מחכים כבר לאיזה פאנץ' רציני שיביא להתפתחות ומפנה (בקיצור, לעוד פרק)
(טוב לא אדבר בשם הקוראים אלא בשם עצמי)

זהו, שאין ממש איזה תפנית גדולה שצפויה.
והמבט של ציפ באמת כיף לכתוב. סנוביזם וקריר קצת.

 

[Natan Galant]

פרק כו. קלמי.

יש מצב, את האמת, שעשיתי את זה בכוונה. כיום אני יודע שיש אנשים שדוהרים על אופנועים במהירות פתטית וכמעט שוכבים בסיבובים; אחרת הם לא מרגישים טעם בחיים. אני חושב שגם אז, בגיל ארבעה עשרה וחצי באותו יום שישי, הרגשתי צורך בהול ללכת על הקצה. רק כשראיתי את פס המתכת של תחתית התריס במרחק מילימטרים ספורים מהאף שלי, וידעתי שאני חייב לעוף משם תוך שניה, רק אז הרגשתי פתאום כיף לחיות.


משם מיימון לקח אותי לפלאפל גברא, וזירז אותי לאכול צ'יק צ'ק. מזל מחכה, ערב שבת, הוא אמר.

משם נסענו לבית שלו, ואיך שנכנסנו מזל מחאה כפיים וצעקה בקול מלא דרמה: ילד שלי! תראה איך אתה נראה. יאללה מהר מהר להתקלח ואז לבוא למטבח של מזל.

היא הייתה בנאדם כזה חם, שלא נשארתי אדיש, ואמרתי לה: גברת מזל, אני האורח שלכם בשבת, אני שונא שונא לקבל סתם דברים. בבקשה תני לי לעזור לך לכבוד שבת.

במקום לענות, היא זרקה עליי מגבת שהתיישבה לי בדיוק על הכתף, מגבת עבה כמו שטיח פרסי עם ריח של כביסה ופרחים, ומיימון עצם את העיניים ואמר בפרצוף של קדוש מעונה: אפילו אני לא מתווכח עם אשתי. לך תעשה מה שהיא אומרת.


כשיצאתי מהמקלחת אחרי חצי שעה, מזל קלטה אותי בקצה העין, ומייד חטפה סינר פרחים משובץ בצבעים שחור ולבן, השליכה אותו עליי, וסיננה: בבקשה. קדימה. ילד שלי, בוא תעזור לדודה מזל.


ואני נכנסתי לעניין לגמרי, כל כך נהניתי, גלים של חום שטפו אותי מבפנים; משהו בצורה שבה מזל אמרה את הדברים, אי אפשר להעביר בכתב בכלל - ונעמדתי לידה במטבח, מוכן ומזומן לעבוד.
ואיזה צחוק הגורל, הדבר הראשון שהיא הביאה לי לעשות היה... לחתוך דגי פורל קפואים לפרוסות.

*

הפשלתי שרוולים, והתחלתי לטפל בדגים בשיטת דודה נחמה. באנג, באנג, באנג. אבל אצל מזל הכל היה אחרת, והיא עצרה אותי אחרי שגמרתי לתת בראש לבחור הראשון ולהפריד אותו מהחברים הקפואים שלו. ילד שלי, נשמה, ככה היא אמרה, מסכנים הדגים, מה עשו לך. תהיה נחמד אליהם. דבר אליהם בפרחים ובסבלנות. הם דגים לסעודת שבת, מגיע להם רק כבוד.

ואחר כך היא דיברה כאילו לעצמה, קוצצת עגבניות במהירות של מכונה יפנית: אז תספר לי מה קורה איתך.

ובדיוק כשאני נאבקתי בדחף לספר לה על הישיבה ועל המשגיח ועל ההורים שלי ועל הדודה ועל האחמדים - אני קולט את המיימון שעמד כל הזמן הזה בצד, עושה את עצמו כאילו מתרכז בלוח שנה ומנסה להבין מתי הדלקת נרות. ראיתי פתאום שהוא מסתכל עליי בעיניים נוצצות, הוא אהב את זה שהפשרתי ככה. הסתכלתי עליו בחזרה בהרבה אהבה, לא יודע למה אבל אני באמת אוהב את האיש הזה - והוא משך בכתפיים והלך לטפל בכמה עניינים, משאיר אותי עם הפורלים ומזל.

 

[א-ירושלמית]

תימנים אוכלים פורלים?

אהבתי. פרק מחמם לבבות.

 

[הפקות כתיבה]

וואוו איזה פרק
מפנה, לא?
תודה

 

[אלישבע הרץ]

למה יש פרק רק פעם ביובל???

 

[בובה בובה]

למה יש פרק רק פעם ביובל???

מצטרפת!

 

[בובה בובה]

למה יש פרק רק פעם ביובל???

מצטרפת!

 

[שינדלה]

קראתי היום פעם ראשונה מהתחלה ועד הסוף...
מחכה להמשך!!! (רוצה לשים עוד !כאלה! רק לא חוקי).

 

[Natan Galant]

כז.

ואז הפקק שסתם לי את הלב והפה קפץ, ואני נתתי לפה שלי להוציא מהלב את כל הדברים שהיו תקועים שם.

סיפרתי איך בפעם הראשונה שבאתי לרב ויינגרטן, הייתי עייף, ועל סף התאבדות, כן כן, הדגשתי. ממש הייתי שם.
וככה בזמן שעברתי מהדגים לתפוחי אדמה ולבטטות, שאותם קילפתי בזהירות, המשכתי וסיפרתי לה איך הרב קיבל אותי בטבעיות. איך הוא התעלם מהשעה המאוחרת. ותוך כדי שקצצתי את הגזר לקוביות זעירות וערבבתי אותו בקערה עם סחוג עם שורש פטרוזיליה, הכף צף בי. ופתאום התנתקתי מהמטבח הקטן, המזיע החם והצפוף של מזל, מארונות המטבח המיושנים שעליהם שלל תמונות צדיקים, מתמונת הבאבא סאלי זכרונו לברכה על המקרר, ועברתי להיות בסלון של הרב ויינגרטן, השקט, המעומלן, בשעת לילה מאוחרת.

הרב סגר את הגמרא, הניח אותה בצד מסודר, ליד ערימת של ספרים חשובים, הקשיב למריבה האחרונה של ההורים שלי ולהצהרות של אבא על עתניאל ועל ההתנגדות של אמא, ולא אמר מילה.
אכלתי שם פרוסה אחרי פרוסה מהפאי תפוחים שהתקרר מזמן, ושתיתי ליטרים של מים קרים שצצו יש מאין בקצה השולחן ליד דלת הסלון, והסברתי שאני... קרוע.
הרב, אמרתי. נכון שאני לא מת על אבא שלי והכל. אבל אני בטוח שצורי וציפ יישארו אצל אמא, לא משנה מה. אני רוצה פעם אחת להיות הילד המיוחד, היחיד. אפילו אם זה אומר שאהיה ילד שיש לו רק אבא, ואפילו אם זה אומר לגור בעתניאל.

הסתכלתי על הקירות סביבי. על חצי מהקיר בסלון הייתה ספריה ענקית של ספרי קודש, וצד היו תלויים מלא תעודות הצטיינות של הבנים שלו. כולם קיבלו מאיות ואחר כך הלכו לישיבות הכי חשובות. אולי גם לשערי אליהו ולדרכי יקותיאל. הילדים של הרב לא הולכים ללמוד בישיבה כמו אוהל שרה דולצ'ה.

היה רק קיר אחד כמעט פנוי, זה בצד שמאל שלי מעל הספה. שם הייתה רק תמונה אחת קטנה, של אחד מגדולי הדור האשכנזיים. נשען על היד ומרוכז לגמרי בגמרא. משהו בריכוז שלו הצליח להרשים אפילו בתמונה. פה ושם הצצתי בכולל של הרב רחמים מעל דוכן החמוצים של שושו וחדווה, הכולל שאמא ניסתה כל החיים לשלוח לשם את אבא - ולא ראיתי אנשים לומדים ככה. כאילו הם והתורה חתיכה אחת.

ותוך כדי שהעיניים שלי תקועות על התמונה של הראש ישיבה הזקן בתמונה, הסברתי: תבין אותי, הרב, בעתניאל אני אוכל לפתוח דף חדש לגמרי. להכיר חבר'ה חדשים, הכל נקי. חלק, דף חדש. לצאת מהבית, מהקור של צורי, לעוף.

הרב המהם, אסף בקצה האצבע את הפירורים שהשארתי לו בתבנית, נופף ביד באגביות כדי לסמן שהוא סבבה עם זה שטחנתי לו שתי תבניות שלמות, והציע לי לשקול רעיון חדש. וכמובן - הפתעה הפתעה הפתעה - הרעיון שלו היה לשרוד עד שנגמרת השנה, עוד חודשים בודדים בסך הכל, ואז להמשיך שנה הבאה בישיבה טובה וסבבה. "מקום נורמלי לבחורים נורמלית מבתים נורמליים", ככה הוא קרא לזה.

מצד אחד לא התחברתי. נכון שלא רציתי סתם ללכת לישיבה דפוקה מהסוג שאליו הולכים הילדים אצלנו בתלמוד תורה של הרב בן זקן, ונכון שגם לא רציתי בכלל לרדת מהרעיון של ישיבה ולהתחיל לעבוד אצל זקי, אבל ממש התחלתי לחשוב ברצינות על עתניאל.
כמו שאמרתי, התחלה חדשה, מקום חדש בלי כל מה שסחבתי בלב, בלי הטיפוסים של מחנה ברקוביץ, בלי הצל של הרב קלמיאל ירוסלבסקי והאווירה הכבדה בבית, בלי כלום. חדש. נקי. אפילו אם המחיר יהיה לחיות באותו בית עם מישהו שחושב שזה מצחיק לקרוא לי 'סלמי המפוקשש'. אולי גם הוא ירד מזה ויתחיל לקרוא לי קלמי.

הרב שמע, הבין, התעניין בתכניות שלי לגבי עתניאל, שאל אותי אם יש לי מושג מי גר שם והכל - והאמת שלא היה לי מושג אז התחמקתי, ורציתי כבר לסגור את היום וללכת לישון למה ראיתי זיקוקים מרוב עייפות.

וככה, כשאני מסטול מכל היום, הרב קידם את ההצעה שלו. הוא שינה קצת את הקול שלו ואמר בקול אחר, רציני, כזה שקשה להתווכח, שהוא מבקש ממני "מכל הלב" לבוא איתו באחד הימים הקרובים ולראות את הישיבה שהוא מדבר עליה, ולתת לנושא צ'אנס; לחשוב עליו ברצינות. הוא אמר שימצא לי גם משפחה לגור אצלה אם חשוב לי לעזוב את הבית.
ופה הסברתי למזל שהרב חשב וחושב רק לטובתי, אין לו פה כוונות נסתרות או משהו. הוא באמת מאמין שהכי טוב בעולם בשביל ילד יהודי זה ללכת לישיבה ולגדול להיות יהודי טוב שגם יודע ללמוד כמו שצריך.

מזל אמרה שכמובן וברור והיא שומעת על הקול שלי שאני אוהב את הרב ויינגרטן, ושרצתה לדעת מה היה בסוף באותו לילה.
המשכתי: אמרתי לרב ויינגרטן שאני צריך לחשוב, ובזה הדיון נגמר לפעם הזו. הוא הציע לי לישון אצלו, והצביע על הספה שבלי ששמתי לב מישהו פרש עליה מצעים בשעה האחרונה, כולל כרית פוך מנופחת כמו כדורגל. פתאום הרגשתי שעוד רגע אני נהפך לאבק מרוב עייפות, אז הסכמתי כזה. התקשרתי הביתה, אמא ענתה לי בקול עמום, אמרתי לה שאני אהיה הלילה אצל הרב וינגרטן, והיא לא שאלה כלום ואמרה לילה טוב חמוד והלכתי לישון.

הרב הביא לי קערה עם ספל ומים, הניח אותה בזהירות ליד הספה וכיבה את האור. יוצא מהסלון וסוגר את הדלת. צורי היה מתפלץ מהרעיון ליפול ככה על מישהו, לאכול לו שתי תבניות פאי תפוחים וגם לספר לו מה שקורה והכל, ואחר כך עוד להשאר לישון על הספה הרכה בסלון שלו. אבל אני בן אדם אחר מצורי, וחוצמזה - הסברתי למזל וגם למיימון שהקשיב ככה מהצד בלי לעשות גלים - עמדתי להתאבד באותו ערב, אז ביחס לזה הכל בונוס.

 

[א-ירושלמית]

אפשר ממש לדמיין את קלמי עומד מאחורי המסך, וזה סימן שהסיפור כתוב כמו שצריך.

התפתחות מעניינת. לאן היא מובילה? מחכה להמשך!

 

[gedalya vaisbord]

הכתיבה פשוט כיפית.
וההתנצלות לא מידי מהירה? במיוחד הלהגיד 'מצטער'?
אם הוא המלך והמחליט וכל הזבובים סביבו, מפחדים מהסטירות והגחמות שלו, נשמע שהוא אמור להיות קצת יותר חזק ולא מתקפל בשניה.

לא אם הוא ילד בן 15 שמשחק בעבריינות. מול כוח אמיתי עבריני צעצוע מתקפלים. כך הבנתי את הדמות.