האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

[מ"ם]

@מ"ם
תודה ששינית את השמות ואת הכותרת. היה מבורך מן השמיים; צרור ברכות על ראשך הברוך, מצקת אחרי מצקת.

קלמי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם שכרם...

 

[RACHELIZ]

קלמי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם שכרם...

אז נס שבחרו בסוף בקלמן...

 

[כנפיים]

רבקה היא אישה לתלפיות.

קראתי שוב ורק עכשיו שמתי לב לזה.
לתלפי-מה?
כמה שזה מבדר, נדמה לי שכדאי למצוא איזה תחליף הגון...
כלומר, מה זה אשה לתלפיות?

אבל שוב, הפרק פשוט טוב- בנוי לתלפיות.

 

[מ. ברא"י]

אחחח...
כתוב בשפה קולחת =תענוג לקרוא.
תכתבו עוד...
(אני בעמוד הראשון- תכף אבדוק אם יש עוד...)

 

[יעקב1245]

כלומר, מה זה אשה לתלפיות?

המקור של המילה תלפיות הוא ביחס לאשה (בשיר השירים 'צוארך כמגדל השן בנוי לתלפיות)

 

[כנפיים]

מגדל השן, ואולי גם הצוואר, אבל אשה לתלפיות???
טוב.

 

[שני זאת אני :)]

קראתי שוב ורק עכשיו שמתי לב לזה.
לתלפי-מה?
כמה שזה מבדר, נדמה לי שכדאי למצוא איזה תחליף הגון...
כלומר, מה זה אשה לתלפיות?

הצחקת אותי בקול ממש
צריך לעבור שוב על הקטע, לראות אם פספסנו עוד כמה אמירות לתלפיות.

 

[Natan Galant]

@כנפיים הרגשתי משהו מוזר כשכתבתי את המילה הזו.
ובזמנו לא חשתי.
תודה על ההפניה.

המקור של המילה תלפיות הוא ביחס לאשה (בשיר השירים 'צוארך כמגדל השן בנוי לתלפיות)

תן לי מילים דומות לאיש אשכולות.

 

[שיילה]

מגדל השן, ואולי גם הצוואר, אבל אשה לתלפיות???
טוב.

אקדמית אין שום בעיה בניסוח, תלפיות פירושו "לתפארת".

 

[שני זאת אני :)]

@כנפיים הרגשתי משהו מוזר כשכתבתי את המילה הזו.
ובזמנו לא חשתי.

לדעתי תשאיר, המשמעות מובנת לגמרי, ומשחקי הלשון האלו, מוסיפים המון נופך לסיפור קומדי.
אם הכל היה בנאלי, ורק העלילה עצמה היתה משעשעת, היה הרבה פחות מעלה חיוך.

הזכיר לי קצת את המשפט: תגובה לא נורמלית, למצב לא נורמלי, היא נורמלית.
בהשוואה לפה, צירוף מילים לא הגיוני, לסיפור לא הגיוני, הוא הגיוני

 

[Natan Galant]

תודה רבה לכולם.
@שי קיש 2 אהובי, אל תפספס את הסיפור החדש.

 

[Natan Galant]

פרק ח. ציפי.

ינון מאוד רגיש לנושא של אבא שלו. אולי זו הסיבה שהוא כל כך מתעב פוליטיקה. הוא מוכן לשמוע את הנאומים שלי בכל נושא, חוץ מפוליטיקה. כשאני מתחילה לדבר על כהנוביץ' מיהדות התורה ושהרבני מש"ס, הוא שוקע בתוך עצמו. עובר סוג חיווט מחדש ולא נמצא איתי בכלל.

כשאני עוברת נושא - הוא מנער את הראש שלו, הראש היפה עם התלתלים הסֶמִי ילדותיים, וחוזר להיות הינון שלי.

אבא של ינון, בנימין צדק, היה ההבטחה הפוליטית הכי גדולה אי פעם במדינת ישראל. חד וחלק. קסם אישי שלא נגמר, שאפתנות שלא יודעת שובעה, יכולות תכנון וביצוע מוכחות. הוא חרך את שמי הפוליטיקה בישראל כמטאור, ותוך שני סבבי בחירות כמעט הגיע למצב של קבלת הזכות והסמכות להרכבת ממשלה. המפלגה שלו, 'ישראל שועטת', עשתה למדינה מה שאף מפלגה לפניו לא הצליחה, והצליחה לגרוף מצביעים ממגזרים קוטביים לחלוטין. האיש הצליח להרכיב רשימה כמעט בלתי אפשרית. מצד אחד אושיות שמאל וותיקות, אנשים חכמים ששווה בהחלט להקשיב להם כמו אורי נקי, אבשלום דוכיפת ושלווה ציון. ומצד שני, גם אנשי ימין מסוכנים כמו בנצי שופשטיין ואבנר זאקי. ומעל הכל, הוא הצליח לשלב ברשימתו גם חרדים; יצחק שמרלר ומאיר וידס הנוראיים והחשוכים, ומילכה בירנבוים היקרה שאין לי מושג מה היא בכלל מחפשת בחוגים החרדים.

הכל היה נראה טוב, עד שהתברר שחלומות לחוד, ובנימין צדק לחוד. התחילו להתפרסם שמועות מזעזעות, בעיניי, על עברו הבעייתי של האיש, על שליטתו בשווקי סמים מזרח אירופאים, על כנופיות לממכר נשק שפועלות תחת חסותו בצרפת, בלגיה וגרמניה. מחרידה אותי המחשבה שהאיש הכריזמטי הזה אחראי במישרין או בעקיפין לדם אנושי. נכון, אנשים כנראה לנצח יחפשו איך להרוג אחד את השני, אבל אנחנו לא צריכים להיות אלו שמספקים להם את הנשק.

ינון אולי מנחש, אני לא אומרת לו את דעתי. לא רוצה לפגוע במתוק שלי. האמת שאני שמחה נורא שאבא שלו נרקב בכלא. אנשים כאלו מסכנים את העתיד שלנו כעם מוסרי.

ינון, לדעתי, ביסס את האישיות שלו כנגטיב של אבא שלו. הוא פשוט האיש הכי ישר בעולם. ואני כותבת את זה מהמקום הכי אובייקטיבי, למרות שאני אשתו מזה שמונה וחצי שנים. הוא לא יודע להחליק, לשקר בלבן, כלום. אני משוגעת על האיש שלי. אמא שלי מתחרפנת כשאני מזכירה את שמו. לא שיש לה משהו נגדו, אני חושבת שהיא מעריכה אותו, אלא שהיא לא יכולה לסבול את הצורה בה אני מתייחסת אליו. 'האיש שלי'. היא מאמינה, שתהיה בריאה, שאשה חייבת לקרוא לבעלה – בעלי. איזו תפיסה ימיביינימית. אני לא שייכת לו פחות ממה שהוא שייך לי. אני לא חפץ שלו, והוא לא חפץ שלי. אני לגמרי לא רואה מצב שאני מתייחסת אליו כ'בעלי'. אדם יכול להיות בעלים של רכב, עט, נעלי גוצ'י, לא אשה. אשה היא אדם עצמאי וחופשי, נגמרו הימים בהם הגברים אמרו לנשים מה לעשות ומה ללבוש ומה לחשוב.

חדשנית וחלום גדלות באווירה הזו, אני שמחה לראות את הדעתנות שלהם. אמא שלי אמרה לי פעם, ואחר כך הצטערה שאמרה, שהן חמודות ומתוקות, אבל חוצפניות לאללה. היא טועה, הן פשוט דעתניות, והן תגדלה להיות נשות עסקים, אולי עורכות דין (הלוווואי!), אולי פעילות חברתיות. ויש להן את מי לחקות

 

[יאן]

ימיביינמית

צ"ל ימיביינימית

לקח לי הרבה זמן לפענח

 

[יעקב1245]

האיש שלי

ציפי לא נוהגת כמנהג בייניש?
'אישי', זה הכינוי.
(וכמאמר הכתוב 'והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי')

 

[שני זאת אני :)]

טוב כמו תמיד.

שמונה וחצי שנים

פעילה חברתית שמכבדת את עצמה צ"ל שמונה שנים וחצי.

ונרשם עיכוב לגבי העלאת הפרק הבא, אנשים בונים על זה.

 

[Natan Galant]

פרק ט. קלמי.
וואלה מצחיק אותי שאני עדיין קורא לאחותי הגדולה 'ציפ', שזה השם שאבא הדביק לה. יום אחד היא באה לבית, עוד כשהיא הייתה ממש קטנה, הניחה את כל העיתונים על הטלוויזיה בחדר של אבא, ומרחה על הכל דבק פלסטי חזק. מה זה מרחה, שפכה שם מכלית שלמה. במיוחד בתוך החרירים הקטנים מעל הטלוויזיה, שפכה שם בפנים ליטרים, עד שהטלוויזיה לא נדלקה יותר.

בערב אבא בא וגילה שאין לו עיתונים וטלוויזיה, וציפ רק עמדה שם עם הידיים עם המותניים, בערך באותה הפוזה שהיא עומדת היום ונואמת, ואמרה לו בקול הצפצפני והמצלצל שלה: אבא, היום למדנו שאסור לראות בטלוויזיה וגם אסור לקרוא עיתונים לא של חרדים וזה שורף את הנשמה.

אבא שלי, עודד, פתח וסגר את הפה כמה פעמים. היה נראה שכל מיני מילים ניסו לצאת לו מהפה בבת אחת, וגם שתיקה. הסלט הזה גרם לו לא להגיב בכלל. וכשהוא כבר כן עמד להגיב, מרים בזעם את הידיים המשומנות שלו אחרי יום עבודה במוסך, והכיפה הקטנה שאף פעם לא הרגישה בנוח על השיער הקוצני שלו זזה לצדדים, ציפי התחילה לבכות.

היא רצה אליו וחיבקה אותו בכל הכוח של ילדה קטנה, ואמרה בדמעות שהיא נורא אוהבת אותו ואת אמא ודואגת לו ורוצה שהוא יהיה צדיק כמו רבי עקיבא וילמד תורה. זה המם אותו לגמרי, וכל העצבים שלו התאווררו ממנו החוצה מעצמם, בלי להתפרק על מישהו מאיתנו.

אחר כך הוא פשוט הלך בלי לומר מילה, שתה שני בקבוקי בירה בעמידה, מתנשף תוך כדי, התקשר לחבר שלו ונסע אליו וחזר עם טלוויזיה ישנה שחור לבן. ישנה, משומשת, עשויה מעץ עתיק, מהבהבת. הוא חיבר אותה שעה ארוכה לחשמל ולאנטנה, דחף החוצה את המכשיר הקודם שכנראה לא יפעל יותר לנצח, זרק החוצה את דבוקת העיתונים, הדליק את המכשיר ואמר:
"ציפ, בחיים אל תגעי לי בדברים. ושהעולם יתהפך ויעשה סלטות שבע מאות עשרים ואחת פעם".

את הסיפור הזה כמובן לא ראיתי בעיניים, או שכן ואני פשוט לא זוכר. הייתי אז בן חצי שנה.
היא ואבא ואמא סיפרו לי על זה אחר כך, כל אחד בגרסה קצת שונה. מה שבטוח שמאז כולם קראו לה ציפ. לא ברור בדיוק למה. אולי זה פשוט נדבק עליה.

אפילו אמא ששנאה את השם הזה התחילה לקרוא לה ככה. עם השנים. כילד ממש קטן אני זוכר איך צורי הסית אותי צהרים אחד להפסיק לקרוא לה ציפי, ולהיצמד ל'ציפ'. אני וצורי נהנינו ואהבנו ללעוס את הצליל הזה בפה. ציפ, ציפ, ציפ. זה הצחיק אותנו קצת, כי לציפי היה קול דק וקצת מעצבן. זה הסוד שלנו במשפחה, אני חושב שאפילו ינון, בעלה הסנוב של ציפי, לא מכיר בכלל את הקיצור הזה. מתישהו בהמשך היא אסרה עלינו להשתמש בכינוי הזה. שמענו בקולה, אבל בלב המשכנו עם ציפ, כמובן.

*

האמת, אם כבר הזכרנו את ינון, תכל'ס אני מכבד אותו. כמה שהוא ינון ובעלה של ציפ, הוא עומד במקום מאוד קשה, ואני לא מבין הוא מחזיק מעמד. להיות נשוי לציפ זה קטע היסטרי, קשה פחד. היא נוסעת לכנסים בלי סוף, מקשקשת על הפמיניזם, יש לה דעות בכל דבר. בכל תחום. ותמיד בנחרצות חד משמעית. היא אומרת שהיא פתוחה לקבל דעות אחרות, אבל איכשהו זה נכון רק אם הדעות האחרות זהות בדיוק לשלה.
ואני כותב את זה למרות שאני אחיה, ומכבד אותה, ויודע טוב טוב שיש לה צדדים מקסימים ואנושיים מאוד.

בשבוע שההורים שלי סגרו עניין ושנת הלימודים עוד לא התחילה, כשעזבתי את הבית סופית ועוד לא עברתי להיות האסופי של דודה נחמה, ציפ הייתה מגיעה אליי למאורה יום יום ומביאה לי אוכל חם, עטוף בניילון נצמד. זקי הזהיר את כל החברה לא להשמיע ציוץ בזמן שהיא בסביבה. היא מאמינה עד היום ששכונת התקווה הייתה שוממת לגמרי ואני היחיד שגר שם...

וזה מחזיר אותי לאיפה שהתחלתי, לפני הקפיצה להווה. אז דיברנו על הרב ויינגרטן ועל צורי ועל עתניאל.

המשך יבוא בע"ה.

~~~

סליחה על העיכוב בהעלאת הפרק, אם תהיו רציניים הסיפור ימשיך להתפרסם כסדר
@מ"ם @אבימי @דוי @טחינה גולמית

 

[Natan Galant]

פרק י'. קלמי.
המעבר לעתניאל היה השבר האמיתי. כי פתאום ההורים שלי הפסיקו לחיות ביחד. זה פשוט קרה. זמן קצר אחרי שהם חזרו מסדנת הזוגיות של כפיר ממן. כולנו היינו עדים לכל התרגילים. באמת שהם ניסו. היא לא אמרה לו מילה על הדברים שהוא קרא ועשה, והוא לא שלח רמזים לאוויר על העתיד שלנו, על תקוותו שנגדל בני אדם לעניין ולא אדוקים מידי.

אבל מה, הכל התפרק. לפעמים לא משנה כמה דבק שופכים, אם החלקים לא מתאימים הם לא מתאימים. מעניין אותי מי הגאון שחיתן אותם ביחד מלכתחילה. מפליא לראות כמה היום אמא ואהרן מסתדרים ביחד, אנשים שונים מרקע הפוך, ואיכשהו מתאימים בול.

כפיר ממן ממש התבאס שהם נפרדים. עד אז הוא סיפר לכל העולם ואשתו שעוד לא קרה שזוג עבר את הסדנה שלו והתגרש אחר כך. הוא עצמו בא לבית שלנו וישב איתם הרבה זמן. לפעמים אשתו, סרפדית, הייתה מגיעה גם. מדברת עם אמא.

אמא רק הנהנה בראש והקשיבה לה מהשפה ולחוץ, לא באמת. הסגנון של סרפדית, הקר והשכלתני הזה, עם כל הפילוסופיות וההסברים על זוגיות, אף פעם לא תפס. במבט לאחור היא מזכירה לי את ציפ של היום. הנאומים, ההרצאות הטהרניות האלו. ממש ממש לא בא בטוב לכל אחד.

ככה העניינים התגלגלו שבועות, ואני הגדלתי אז את שעות השוטטות שלי בשכונת התקווה. הכל לחץ עליי מבפנים ומבחוץ, והשעות שהעברתי בשקט עזרו לי קצת להירגע. בשבוע שהרב ויינגרטן לקח אותי לשיחה, אבא קיבל סופית את ההחלטה שלו.

יום אחד הוא חזר מהבית קצת מוקדם, התקלח והחליף לבגדים מכובדים, כאלו שהוא לובש רק ביום כיפור או בטקסים מיוחדים, כמו הביקור של נשיא התאחדות התעשיינים במוסך שלו וכזה. זה היה היום שאמא חוזרת מאוחר מבית היתומים, ככה שהיה לו זמן בשפע. הוא העמיד קצת אוכל מבושל, דבר שקרה לעיתים ממש נדירות, וגם התעלה על עצמו ואפה את עוגת הצימין המיוחדת שלו, ואפילו טיגן קצת צ'ימפסצ'י. בזמן שהמטבח העלה ניחוחות, הוא תקע שם אותי ואת ציפ שנשגיח ונערבב, והוא עצמו ניקה במקביל את הבית בינתיים, השפריץ קצת מטהר אוויר, תיקן את הדלת של חדר הילדים, החליף את הנורה בלובי, כל הבית השתנה פתאום.

כשאמא חזרה, מופתעת לראות את המצב, הוא הודיע שיש לו מה להודיע. אמא החווירה, ושאלה אם זה עתניאל.

הוא לא ענה, וביקש שנש ליד השולחן, נאכל, והוא יספר לנו. אמא ניסתה ללחוץ עליו, ונואשה מהר. היא ראתה שהפעם הוא סגור לגמרי על התכנית שלו להערב.

ככה יצא שדווקא את השעות האחרונות שלנו ביחד כמשפחה, העברנו הכי בכיף ובפנאן שבעולם. ציפ דיברה על האוניברסיטאות, איזו פקולטה למשפטים טובה יותר, ואיפה היא מתכוונת לעשות שירות לאומי, צורי פמפם לנו על ההבדלים בין דפוס גוטנברג ואופסט, על ד"ר יניב אביסרור המומחה לבלשנות תורנית ועל העזרה שהוא מגיש לו בעבודה על הקובץ החודשי בהוצאתו, ואני סתם שתקתי לי והחזקתי אצבעות בשקט למשפחה שלנו שנמשיך ככה ביחד כמשפחה אחת מלוכדת. ניסיתי שלא להבחין במתח שראיתי באוויר סביב אבא ואמא שלי, במתח החזק שהיה מעל ומתחת לכל החיוכים והנקישות של המזלגות בצלחות חרסינה המפוארות.

זה לא קרה.
מיד אחרי הקינוח (סורבה פיסטוק, הסוג הכי יקר במכולת של סבתא שמחה) הוא נעמד בחגיגיות, ואמר:
אני אוהב אתכם מאוד, ומת שתמשיכו לגור אצלי. אבל אני לא הולך לריב עם דיצה (-אמא שלי) עליכם. אפי, וציפ. אתם ילדים גדולים. ותוך כדי הוא העביר את היד שלו בשיער שלי, מחווה אבהית נדירה, ואמר: סלמי המפוקשש, אתה עדיין ילד. בוא איתי לעתניאל, אתה צריך אבא.

אני הזזתי את היד שלו בעצבים, שנאתי מוות את השם הזה, סלמי המפוקשש, יענו גם ככה תמיד ידעתי שאני הפחות מוצלח מציפ וצורי.
לא אמרתי לו כלום, חיכיתי לשמוע מה אמא תגיד.
היא רק בלעה בבת אחת את מה שהיה לה בפה, כמעט נחנקה, האדימה, מיהרה לשתות מים, נעמדה מולו, ואמרה:
גם לי יש מה להגיד, עודד.

 

[תהילה ברג]

פשוט מטורף.
העממיות בכתיבה ממכרת. ממש.
תודה!

 

[עט להשקיע]

סלמי המפוקשש

קלמי או סלמי?

 

[RACHELIZ]

העממיות בכתיבה ממכרת. ממש.

מצטרפת.

אפי, וציפ. אתם ילדים גדולים.

תמיד אפי היה או שהוא פתאום נולד?
עבר זמן, כבר לא זוכרת עד לפרטי פרטים...

ואהרן

בכוונה מוטה?

הוא לא ענה, וביקש שנש ליד השולחן, נאכל, והוא יספר לנו. אמא ניסתה ללחוץ עליו, ונואשה מהר. היא ראתה שהפעם הוא סגור לגמרי על התכנית שלו להערב.

שנשב.
מחכים להמשך...