האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

[RACHELIZ]

עם כל ה'ארור' הזה, ידעתי שהתגובה תהיה פעמיים...

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

אם אתה סגור על זה שאתה מתאבד, זה יהיה לי חבל, אבל אני לא עומד להתווכח איתך. אתה כבר ילד גדול. אבל!

כאדם שהתעסק קצת סביב הנושא של "מחשבות והרהורים סביב התאבדות כאופציה לניהול משברים" (אני הולך לעשות שטעלע/מקצוע/קופה בחיים תחת הטיקט הזה) - אני הייתי לוקח אותו ברכבי הפרטי לצוק מעל הים בנתניה, כאשר בנסיעה אין אני מגלה לו לאן אנו נוסעים ובשביל מה. שם הייתי לוקח אותו ממש עד לשפת הצוק, מתיישב אתו בקצה הצוק כאשר הרגליים מתנופפות באוויר הצח ואומר לו ברצינות: "קפוץ".
אגב, יש לי חבר שמתעסק עם משוגעים. אחד כזה שעברו תחת ידו יותר חולי נפש מכל פסיכיאטר אחר כאן במדינה. על תשעים אחוז מהם מופיע בגיליונות הרפואיים שיש להם מחשבות אובדניות. במשך שנים זה לא הסתדר לו, איך האנשים האלו שלא יודעים מה הם בכלל רוצים מעצמם, אין להם שום כח רצון לשום מעשה או פעולה בחיים, איך זה שיש להם רצון להתאבד?!
עד שהוא התחיל ללוות את אותם האנשים לביקורים אצל הפסיכיאטרים, ולאחר מאות שעות של אבחונים שעברו מול עיניו הוא הגיע למסקנה קצת מהפכנית. כשנכנס משוגע לפסיכיאטר לאבחון ראשוני, עוד לפני שידוע מה יש לו, ומדובר בדרך כלל באנשים שהיו נורמטיביים עד לרגע בו הם השתגעו, לא כאלו שנולדו כבר עם בעיות נפשיות. קיצער, כשנכנס אדם כזה פסיכיאטר, עולה חשש בלב הרופא שאולי הוא לא יצליח לעלות על המחלה בה לוקה המאובחן שלו, משום שהפסיכיאטריה היא לא מדע מדויק כל כך כמו הרפואה הגופית. ואם לא יצליח הפסיכיאטר להגיע למסקנה זה חתיכת פאדיחה בשבילו. לכן נוקטים הפסיכיאטרים בתרגיל קצת מסריח: הם שואלים את המאובחן בעיניים בורקות, כמו שאתם שואלים ילד אם הוא רוצה איגלו: "אתה רוצה להתאבד?"
המאובחן שלא תמיד הבין בכלל את תוכן השאלה, הוא הבין בתת מודע שזה כנראה משהו טוב שמצפים ממנו לומר כן. אז הוא עושה מה שמצפים ממנו, והוא אומר כן. ואז יש מה לכתוב באבחון. כי תכל'ס אנשים משוגעים כמעט ולא מתאבדים, מי שמתאבד בדרך כלל אלו הם אנשים נורמאליים שמשהו נורא מציק להם בפנים.
זה רעיון קצת מהפכני, אבל זו מחשבה שעלתה לאחר התעסקות של שנים בנושאים הללו.
ולענייננו. קלמי לא באמת רוצה להתאבד, וגם אם הוא יצליח לשכנע את עצמו שהוא רוצה, הוא לא יעשה את זה. כי קלמי רוצה לחיות, ולקלמי יש חלומות ושאיפות שהוא עדיין צריך להגשים אותם.
אז הייתי לוקח אותו לשפת הצוק ואומר לו - קפוץ! ואז שותק.
זאת אומרת לתת לו את האופציה אך לא להתעקש על זה. שיבין שגורלו נמצא אך ורק בידיים שלו ולא בידיים של שום רב שיכול אמנם לתת לו ייעוץ, להורות לו את הדרך הישר, להוות אוזן קשבת לתסכוליו, אך בשום אופן לא להילחם במקומו את מלחמת החיים.
ואת זה קלמי צריך להבין, שבפעם הבאה שהוא חווה משבר, גם אם הוא מבולבל ולא יודע איך להתייחס לזה. קודם כל לקחת שעה עם עצמו ולחשוב על הדברים. לחוות אותם עם עצמו. רק אחר כך הוא יכול להתקשר לרב ולשתף אותו במה שהוא עובר. לא לשתף אותו רק בסיפור ובהתרחשות, אלא גם לשתף אותו במחשבות שהגיעו עקב ההתרחשות.
סליחה שחפרתי אבל בכל פעם שאני רואה או שומע על התאבדות, צצה מול עיניי אותה התמונה של שורת הקברים המוסתרת מעבר לשורת עצי הברוש בקצה בית הקברות בקריית מלאכי. שורה של קברים של כאלו שלצערנו לא יזכו לצאת מכף הקלע. שורה של קברים פשוטים בלי שום סימן זיהוי... ועוד בור אחד פעור המקבל לתוכו גופה נוספת שאין לנו שום יכולת לדון אותה.

 

[מוישה]

סליחה שחפרתי אבל בכל פעם שאני רואה או שומע על התאבדות, צצה מול עיניי אותה התמונה של שורת הקברים המוסתרת מעבר לשורת עצי הברוש בקצה בית הקברות בקריית מלאכי. שורה של קברים של כאלו שלצערנו לא יזכו לצאת מכף הקלע. שורה של קברים פשוטים בלי שום סימן זיהוי... ועוד בור אחד פעור המקבל לתוכו גופה נוספת שאין לנו שום יכולת לדון אותה.

מעניין לבדוק כמה מהם נעזרו בחבר שעלה אף הוא על התובנה הגאונית ולקח אותם לצוק. השאלה הרצינית כאן היא האם אין אלפית האחוז שיש מי שפשוט יקפוץ, ואז לא רק שהוא עצמו יתאבד, יתכן שאחריו יקפוץ עוד מישהו.

 

[RACHELIZ]

כן, מפחיד לקחת ריזיקה...

 

[רותי רפפורט]

כשנכנס משוגע לפסיכיאטר לאבחון ראשוני

ניסוח קצת לא מכבד.
והיות שאין לנו מושג בכאבי הנפש של אלו שבוחרים לעשות את הצעד הנורא הזה, מוטב שלא נשפוט.
בדרך כלל אנשים נאבקים כדי לחיות.
כשאדם מחליט לקחת נפשו בכפו, הוא נמצא על קצה שאין לנו יכולת להכילו, בייחוד אלו שחונכו על קדושת החיים.
בלי קשר לספרות - זהו נושא שצריך לדבר עליו בזהירות רבה.

 

[א-ירושלמית]

כשנכנס משוגע לפסיכיאטר לאבחון ראשוני

אנשים משוגעים באמת לא הולכים לפסיכיאטרים מיוזמתם, לידיעתך.
הם: או מסתובבים בינינו ולא מאובחנים, וכל הסביבה סובלת מהם.
או: מסתובבים בינינו, משוגעים אמיתיים, אבל לא מזיקים לסביבה, כלומר תמהוניים בלי כוונות זדון. למי בוער לקחת אותם לאבחון.
או: כאלו שחוו התפרצות כאוטית, ונלקחו לאשפוז בכפיה.

רוב אלו שהולכים לפסיכיאטר מיוזמתם, הם אנשים לא מאוזנים שיודעים על כך, רוצים להיות מאוזנים ומוכנים לשלם על כך כל מחיר בעולם.
ושתדעו, המחיר על לקיחת "כדורים", הוא לא פשוט בכלל.

 

[Natan Galant]

כאדם שהתעסק קצת סביב הנושא של "מחשבות והרהורים סביב התאבדות כאופציה לניהול משברים" (אני הולך לעשות שטעלע/מקצוע/קופה בחיים תחת הטיקט הזה) - אני הייתי לוקח אותו ברכבי הפרטי לצוק מעל הים בנתניה, כאשר בנסיעה אין אני מגלה לו לאן אנו נוסעים ובשביל מה. שם הייתי לוקח אותו ממש עד לשפת הצוק, מתיישב אתו בקצה הצוק כאשר הרגליים מתנופפות באוויר הצח ואומר לו ברצינות: "קפוץ".
אגב, יש לי חבר שמתעסק עם משוגעים. אחד כזה שעברו תחת ידו יותר חולי נפש מכל פסיכיאטר אחר כאן במדינה. על תשעים אחוז מהם מופיע בגיליונות הרפואיים שיש להם מחשבות אובדניות. במשך שנים זה לא הסתדר לו, איך האנשים האלו שלא יודעים מה הם בכלל רוצים מעצמם, אין להם שום כח רצון לשום מעשה או פעולה בחיים, איך זה שיש להם רצון להתאבד?!
עד שהוא התחיל ללוות את אותם האנשים לביקורים אצל הפסיכיאטרים, ולאחר מאות שעות של אבחונים שעברו מול עיניו הוא הגיע למסקנה קצת מהפכנית. כשנכנס משוגע לפסיכיאטר לאבחון ראשוני, עוד לפני שידוע מה יש לו, ומדובר בדרך כלל באנשים שהיו נורמטיביים עד לרגע בו הם השתגעו, לא כאלו שנולדו כבר עם בעיות נפשיות. קיצער, כשנכנס אדם כזה פסיכיאטר, עולה חשש בלב הרופא שאולי הוא לא יצליח לעלות על המחלה בה לוקה המאובחן שלו, משום שהפסיכיאטריה היא לא מדע מדויק כל כך כמו הרפואה הגופית. ואם לא יצליח הפסיכיאטר להגיע למסקנה זה חתיכת פאדיחה בשבילו. לכן נוקטים הפסיכיאטרים בתרגיל קצת מסריח: הם שואלים את המאובחן בעיניים בורקות, כמו שאתם שואלים ילד אם הוא רוצה איגלו: "אתה רוצה להתאבד?"
המאובחן שלא תמיד הבין בכלל את תוכן השאלה, הוא הבין בתת מודע שזה כנראה משהו טוב שמצפים ממנו לומר כן. אז הוא עושה מה שמצפים ממנו, והוא אומר כן. ואז יש מה לכתוב באבחון. כי תכל'ס אנשים משוגעים כמעט ולא מתאבדים, מי שמתאבד בדרך כלל אלו הם אנשים נורמאליים שמשהו נורא מציק להם בפנים.
זה רעיון קצת מהפכני, אבל זו מחשבה שעלתה לאחר התעסקות של שנים בנושאים הללו.
ולענייננו. קלמי לא באמת רוצה להתאבד, וגם אם הוא יצליח לשכנע את עצמו שהוא רוצה, הוא לא יעשה את זה. כי קלמי רוצה לחיות, ולקלמי יש חלומות ושאיפות שהוא עדיין צריך להגשים אותם.
אז הייתי לוקח אותו לשפת הצוק ואומר לו - קפוץ! ואז שותק.
זאת אומרת לתת לו את האופציה אך לא להתעקש על זה. שיבין שגורלו נמצא אך ורק בידיים שלו ולא בידיים של שום רב שיכול אמנם לתת לו ייעוץ, להורות לו את הדרך הישר, להוות אוזן קשבת לתסכוליו, אך בשום אופן לא להילחם במקומו את מלחמת החיים.
ואת זה קלמי צריך להבין, שבפעם הבאה שהוא חווה משבר, גם אם הוא מבולבל ולא יודע איך להתייחס לזה. קודם כל לקחת שעה עם עצמו ולחשוב על הדברים. לחוות אותם עם עצמו. רק אחר כך הוא יכול להתקשר לרב ולשתף אותו במה שהוא עובר. לא לשתף אותו רק בסיפור ובהתרחשות, אלא גם לשתף אותו במחשבות שהגיעו עקב ההתרחשות.
סליחה שחפרתי אבל בכל פעם שאני רואה או שומע על התאבדות, צצה מול עיניי אותה התמונה של שורת הקברים המוסתרת מעבר לשורת עצי הברוש בקצה בית הקברות בקריית מלאכי. שורה של קברים של כאלו שלצערנו לא יזכו לצאת מכף הקלע. שורה של קברים פשוטים בלי שום סימן זיהוי... ועוד בור אחד פעור המקבל לתוכו גופה נוספת שאין לנו שום יכולת לדון אותה.

איזה ניתוח. הרגת.

(סתם, הייתי חייב. אומרים שיש הרבה התאבדויות שכלל לא מגיעות לתקשורת. ואיזה יופי של כתיבה ותובנות שאתה מפנק אותנו פה)

 

[Natan Galant]

פרק ט"ז | ציפי (בהווה)

התקופה ההיא מעבירה בי צמרמורת. אבא עזב בערב אחד, אמא נשארה לבד בבית, צורי קבר את עצמו בתוך הבועה הקוסמית הגדולה של ספרות עתיקה, תשבצים, משחקי סודוקו - וקלמי ברח.

המסכן לא יכל לשאת את האווירה הנוראה בבית. אבא השאיר אחריו חלל ריק. הוא לא הגיע בערבים, הוא ואמא לא התווכחו בשקט על צלחת מרק חם, הוא לא התעניין במגושמות שלו בחיים שלנו, כלום. האיש היה ואיננו, וקלמי כמעט התחרפן.

זה נורא מעניין, האמת. אני יודעת שבכיתה של קלמי היו הרבה ילדים כמונו, שבאו מבתים דומים. הרב בן זקן קיבל את כל הילדים שהתלמוד תורה השני, האשכנזי האלטיסטי, סירב לקבל. אצל הרבה ילדים בכיתה שלו זה היה מצב מאוד שגרתי שאחד ההורים עוזב לכמה ימים בחמת זעם, או שהוא לא היה קיים אף פעם.

פעם אחד המחנכים שם ערך סקר בכיתה, שליש מהם סיפרו שהם ילדים למשפחות חד הוריות, שליש אמרו שאצלם המצב סבבה, ושליש אמרו שאצלם "אבא ואמא לא מסתדרים הכי טוב עולם", אם אני מצטטת נכון את קלמי הילד.

נתונים מהממים. אני רואה בהם אות קלון לשכונה כולה, לכל התמהיל האנושי שם. ומעל הכל - מדליה שחורה משחור לתלמוד תורה המתחרה, זה של מר ויינגרטן, שניכס לעצמו את כל הילדים מהמשפחות הרגילות והחלקות והשאיר את בן זקן עם כל האומללים.

אני מנסה להבין איך מתחולל רישום כה מוטה למוסדות לימוד. איך מוסד אחד מקבל אליו את כל הילדים ה"טובים", ואני שמה מרכאות כי אני לא מוכנה לקבל את התזה שאם המערכת הזוגית של ההורים לא תקינה זה מעיד משהו על האיכות והאישיות של הילד, ואיך מוסד אחר, פחות נחשק, אוסף אליו את כל הנותרים. את כל אלו שהמוסד הראשון, תלמוד תורה אמת מרדכי - לא חשב בכלל לקבל אליו.

כיו"רית 'הבונות היוצרות' אין מצב שהייתי מוכנה לקבל מספר כזה. לו הייתי אז בתפקידי הנוכחי, הייתי עורכת ישיבה מיוחדת שלא מן המניין; מזמינה את התקשורת ודופקת על השולחן. מכנסת דיון דחוף, הופכת את העולם. כי הדפוס פה מאוד מסויים וממש ברור. אם נסתכל על הכיתה של קלמי ככיתת וכקבוצת מבחן, ונניח שבשאר הכיתות המצב היה זהה מבחינת התפלגות הילדים - מדובר בשערורייה, לא פחות.

אני הייתי מאלצת את כל הרבנים של אמת מרדכי לחשב מסלול מחדש, ומודיעה להם: חבר'ה, גמרנו. או שאתם מקבלים אליכם גם ילדים מבתים חלשים יותר מבחינה סוציואקונומית, או שאני מכבה לכם את החשמל וסוגרת לכם את הברזים של התקציב.
טוב, נסחפתי. לינון יש את מבט קבוע למקרים כאלו. מבט שמשדר "ציפי - נסחפת".
אני חוזרת לקלמי.

יז
האח המקסים שלי סבל יותר מכולנו. הוא אהב את ההורים שלנו, כל כך רצה שהם יהיו ביחד, הוא לא הסכים לראות את עצמו...

• המשך יבוא בס"ד •

הפרק וקודמיו מוקדשים לכל אותם מתמודדים בעולם. לכל אלו שלא מוצאים את מקומם בעולם, לכל אלו שלא יודעים למה הם חיים בכלל, לכל האגרידים היקרים שעוד יאירו לאנשים רבים פינות רבות, לכל אלו שמייחלים שהשנה הבאה תהיה טובה יותר.

וכמובן שהפרק מוקדש גם לגוורדיה הוותיקה: @עדיאל היקר, @יואל ארלנגר - קקטוס (שלא מצלצל לאף פרק בסיפור ומדובר במעשה פוגעני ביותר על סף הכרזת מלחמה), @מ"ם המהמם, @האגריד המהמהם, @הדוויג המצפצף, @מעלה ומוריד הנאלם, ובעזרת הנשים: @דוי @שני זאת אני :) @עמליה 098 @שפריץ @שרה מגן

אגב. יש לי חלום לקחת את הסיפור הזה מכאן ולקדם אותו לרמה של ספר.
העם יהיה בעד?

 

[ביזנסטורי - אילה]

אף על פי שהפרק לא נועד אלי...
נהניתי ממנו מאד.
פרק חזק. מעביר את המסר היטב.
מרגישים ממש את האוירה של השכונה, את המבט המפוכך של ציפי היום,
ואם רק תוריד את המילה "אשכנזי" אפילו לא יחשדו בך בגזענות,
אלא בתיעוד דוקומנטרי לשמו.
פרק מעולה ממש, לדעתי.

בתור ספר,
א. יהיה חייב להיות "למבוגרים בלבד" כדי שיימכר בציבור שלנו.
ב. יש המון סיכוי שייקנו.
לא יודעת כמה סיכויים יש שיתמכו מראש בהדסטארט...
ג. בכללי העם בעד.

 

[undo]

...

• המשך יבוא בס"ד •

מה זה, הטרמה לפרק הבא?
אנחנו מחכים בלי סבלנות.

 

[undo]

הפרק וקודמיו מוקדשים לכל אותם מתמודדים בעולם. לכל אלו שלא מוצאים את מקומם בעולם, לכל אלו שלא יודעים למה הם חיים בכלל, לכל האגרידים היקרים שעוד יאירו לאנשים רבים פינות רבות, לכל אלו שמייחלים שהשנה הבאה תהיה טובה יותר.

 

[Natan Galant]

אף על פי שהפרק לא נועד אלי...
נהניתי ממנו מאד.
פרק חזק. מעביר את המסר היטב.
מרגישים ממש את האוירה של השכונה, את המבט המפוכך של ציפי היום,
ואם רק תוריד את המילה "אשכנזי" אפילו לא יחשדו בך בגזענות,
אלא בתיעוד דוקומנטרי לשמו.
פרק מעולה ממש, לדעתי.

בתור ספר,
א. יהיה חייב להיות "למבוגרים בלבד" כדי שיימכר בציבור שלנו.
ב. יש המון סיכוי שייקנו.
לא יודעת כמה סיכויים יש שיתמכו מראש בהדסטארט...
ג. בכללי העם בעד.

תודה רבה. אני עדיין לא יודע לאיפה בדיוק לקחת את הסיפור מפה והלאה.
בגדול כיום קלמי הוא בחורצ'יק בגיל מתבגר, ובחור שונה לגמרי מהקלמי הקטן.
כל רעיון לפיתוח העלילה יתקבל בברכה ובשמחה.

לא מתכוון להַדְסְטֵארט שוב, אל חשש. הספיק לי ולכולם מכל הבלאגן לפני שנה.
מאידך, אין לי מושג מהפן הכלכלי איך להוציא ספר בלעדיו. אין מאחוריי עיתון או הוצאה שתתמוך ותדחוף. אולי אבדוק אפשרות של מכירה מוקדמת, מראש, בצורה שונה ועם אספקה קרובה מאוד ועם תאריך יעד מוגדר. בכל מקרה אנחנו עוד לא שם בכלל בכלל בכלל.

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

אגב. יש לי חלום לקחת את הסיפור הזה מכאן ולקדם אותו לרמה של ספר.
העם יהיה בעד?

כן כן כן כן! ! ! !
אגב, אל תשכח מי היה הראשון שהעלה את הרעיון להוציא מזה ספר:

כל קטע מחדש אני מסתפק האם גם את הקטע הזה לקרוא,
או שכאן אני עוצר כדי להשאיר משהו לקרוא בספר שחייב לצאת!

 

[יאן]

איך אתה מצליח ללהטט בין הדמויות.
המסכנות של קלמי, ציפוי הסטייל של ציפי.
כישרון.
רגע, מי כתב את זה? אה. נתן גלנט. בסדר. ברור.

נ.ב. אנחנו מעוניינים גם בפרק על מה קורה במוחו של צורי

 

[ביזנסטורי - אילה]

לגבי המשך העלילה,
הייתי מפגישה אותו עם נושר שבא מבית שמנת.

 

[kiwi]

לא קראתי את כל הסיפור כי לקרוא במסך זה לא כמו בספר אבל מהקטעים שקראתי הבנתי שיש פה משהו מדהים.

וסתם מעניין מה היה יוצא לו נתן גלנט והאגריד היו כותבים סיפור/ מוציאים ספר בדואט...

 

[Natan Galant]

לא קראתי את כל הסיפור כי לקרוא במסך זה לא כמו בספר אבל מהקטעים שקראתי הבנתי שיש פה משהו מדהים.

וסתם מעניין מה היה יוצא לו נתן גלנט והאגריד היו כותבים סיפור/ מוציאים ספר בדואט...

קודם כל תודה
ונכון. ספר זה ספר. ערוך, מעומד, מודפס.
אני באמת משתעשע במחשבה לקדם את הסיפור של קלמי לרמה של ספר.

@האגריד מאפיל על כולנו, איך אפשר להוציא איתו ביחד סיפור, זה כמו לנאום אחרי הרב לאו או לעלות לבימה בהאסק לאחר מרדכי בן דוד...

 

[א-ירושלמית]

@האגריד מאפיל על כולנו, איך אפשר להוציא איתו ביחד סיפור, זה כמו לנאום אחרי הרב לאו או לעלות לבימה בהאסק לאחר מרדכי בן דוד...

אם תתן לו תפקיד מוגדר מאד בסיפור, זה יהיה מושלם.

אני אוהבת את אפיוני הדמויות. אתה לא מתאר אותן מבחוץ, אלא כל האפיון בא מבפנים. איזה אפיונים משובחים! הרבה זמן לא נתקלתי באפיונים כאלו מובדלים וחדים בין דמויות.

 

[Natan Galant]

אם תתן לו תפקיד מוגדר מאד בסיפור, זה יהיה מושלם.

אני אוהבת את אפיוני הדמויות. אתה לא מתאר אותן מבחוץ, אלא כל האפיון בא מבפנים. איזה אפיונים משובחים! הרבה זמן לא נתקלתי באפיונים כאלו מובדלים וחדים בין דמויות.

תודה רבה קודם כל.

האמת שהאמירה הזו מפתיעה אותי. כי בתחושה שלי הם לא כאלו חדים, פשוט שני הפכים.
קלמי הילד מבולבל ולא מוצא את מקומו בעולם, וציפי הבטוחה בכל מה שהיא עושה הינה בס"ה עוכרת ישראל קלאסית מהקרן החדשה לישראל... חחחח.

*** אגב, מזהיר פה את כלל הקוראים. אל תצפו לאיזו תפנית דרמטית או משהו. הסיפור הולך סחור סחור, וכנראה ייעצר בשלב מסויים. לא יהיה פה פאנץ' מטלטל ורווי דמעות.***

 

[Natan Galant]

לגבי המשך העלילה,
הייתי מפגישה אותו עם נושר שבא מבית שמנת.

רעיון מעניין.
ומה קורה הלאה?