הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
..."ברוך אתה... המבדיל בין קודש לחול".
-אאאמןןן.
רוחי הרימה את עיניה מנתזי היין שכעת גם הם מעטרים את המפה שהייתה לבנה איי-שם לפני מי-יודע-כמה-זמן בערב ראש השנה דאשתקד. מאז היא עברה גם שבת, ערב יום כיפור, יום כיפור, שבת, חג ראשון, שבת, חול המועד, שבת, שביעי של סוכות, הושענה רבאק, שמיני עצרת, וזהו. זה נגמר. ככל הנראה אלו הם הסימנים האדומים האחרונים שעוד יזכו להצטרף אל אינספור אחיהם על מפת השבת, חול, חג, חול, שבת, חג, חול, חג, שבת, חג.
העיניים עזבו את הכתמים וטיפסו אל עיניו של בעל הבית. הוא לא היה שם. הגביע שכב בהפוכה על צלוחית הכסף, הילדים עמדו מסביב, הקיטל, הטלית, ספר התורה מבד, מנייר, מקלף, הדגלים, קופסת האתרוג, נרתיק הלולב, עלי ערבות, הושענות חבוטות, טופים דבוקים לרצפה, לכיסאות, לשולחן, למצעים, למיטות, צנצנת דבש, שופר מפלסטיק, הכל עמד שם מסביב. חוץ מבעלה.
חלקיק השנייה לאחר שסיים את ההבדלה הוא נעלם. ואז היא נזכרה באותו הלילה. ליל חול המועד, אוזניים מצפצפות שבבי מנגינות עולות ויורדות עוד משמחת בית השואבה ההמונית, הרעשנית, המקפיצה, חלקיקי מילים ברבעי טונים בלתי יציבים שוטפים את האונות ומכות בחוזקה על מיתרי החשיבה. ובדיוק אז, שנייה לאחר שהיא הניחה את ראשה על הכר וניסתה לדמיין עדר כבשים לבנבנות צמריריות, עגלגלות ורחמניות, הצועדות בלאט על כרי דשא ירוקים, פוריים, שקטים ורגועים, ליד זרזיף טפטופי נטיפי מים חיים הזורמים ומפכים ברוגע מלאכי, בינות לסלעים ואבנים רכים ומענגים כמו פופים ענקיים, או כל חלום, דמיון, תמונה או תנועה שתצליח להשקיט סוף סוף את כל הרחש בחש שמתרוצץ לה בין האוזניים.
ורעש הטיפות נשמע היטב באוזניה. מן החלון שלא היה סגור עד הסוף. ושנייה לאחר מכן השתחל בעלה אל חדר השינה כשכתמי בוץ חמחמים ומעניינים מעטרים את כיפת הלילה הצחורה שהייתה לו - נדבת הסכך המאובק שלא הסכין לנער את עצמו ערב החג. הוא השתחל בצנעה אל החדר, משתדל שלא להעיר אותה, העביר יד בזקנקנו כה וכה, נטש את המזרון הדקיק מן המיטה המתקרפלת (מלשון קרעפלאך-אין קשר, למחוק את זה!), ונחת בדממה על מיטתו, שוכח לגמרי כי רגלי המיטה היו פוצחים בסדרת נביחות שאינה מביישת גם רפרטואר וויטרואז'י בכל אופרה המכבדת את עצמה - כל אימת שהיה איי מי מעז להניח את גופו עליהם.
ואז, ברקע נשימותיו התכופות היא לחשה לכיוונו בסתמיות מעושה - "לילה טוב"!
- את יודעת מה חשבתי? - הוא ניצל את העובדה שהיא עדיין אינה יישנה.
"הא?"
- שהשנה, בשונה מן השנים הקודמות, איך שנגמר שמחת תורה, אני נועל את עצמי במרפסת השירות הסגורה ואיני משחרר את עצמי עד שכל ערימות הבגדים יהיו מונחים מכובסים, מיובשים, מגוהצים ומקופלים, בשורות ארוכות, כבני מרון.
"אתה?"
- כן. למה לא? כל שנה את מתקשקשת שם במשך חודש ימים עד שהפריט האחרון מוצא את מקומו על המדף. השנה זה יהיה התפקיד שלי. את בזמן הזה תכיני לי סעודת מלכים כאות הוקרה על המאמץ הפיזי והנפשי.
בליל הושענה רבה הוא חזר הביתה כששקית שחורה בידו. הוא לא שיתף אותה במתרחש ורק הניח את החבילה במדף העליון. ברגע של חוסר שימת לב מצדו היא רחרחה בנעשה והציצה פנימה. סרבל כתפיות כחול, כובע שמש, כפפות לטקס כחולות מהסוג העבה, משקפי רוח, מגן אוזניים, מסכת פה מרושתת וחבילה ענקית של סוכריות גומי בכל הצורות, הצבעים והמינים. באותו הרגע היא לא הבינה מדוע הוא מצטייד כאילו הפך בין לילה למדען אטום העורך ניסויים גרעיניים מסוכנים לאנושות.
רק עכשיו, אל מול נתזי היין על המפה, אל מול מקומו הריק בראש השולחן, היא הבינה הכל. מבט לדלת מרפסת השירות. נעול. רעש עמום נשמע מתוכו. טוב. לפחות הוא עושה משהו מועיל עם עצמו.
שעתיים לאחר מכן היא הצמידה את אוזנה לדלת, תכונה נשמעה מבפנים. לאחר חמש שעות נוספות היא דפקה קלושות, אין תגובה. בבוקר היא קראה בשמו, שקט. בארוחת הצהריים היא התקשרה אליו, אין קליטה. בשתיים עשרה בלילה היא חבטה בדלת בכל כוחותיה, נאדה.
בארבע לפנות בוקר היא עמדה עם ספר תהילים בעוד עוזי הפורץ החרדי עומד מול הבונקר כשמפתח ברגים ענקי בידו והוא נכון לאות ההסתערות. שני מכות בכנף והדלת נפתחה. היא הביטה פנימה בחשש. חדרה מעט יותר פנימה.
בכל חלל החדר, מן המסד ועד לטפחות, עמדו, ישבו, רבצו, נזרקו, בגדים ופרטי לבוש, בדים ומגבות, מכל הסוגים והמינים, בערימות מבולגנות, בשורות מקופלות, בסלסלות מחוררות, מקובצים בתפזורות, והאיש איננו.
ערימה חשודה בפינת החדר. סלסלת כביסה ענקית ועליה מוערמים אינספור פריטים מלוכלכים. בקדחתנות לחוצה היא סילקה ערימות בגדים לכאן ולכאן, מעיפה ומפילה לכל הכיוונים, חופרת וחותרת עד לתחתית הסלסלה.
למטה, בתחתית הסלסלה, מקופל אל תוך עצמו ככדור צמר, כתינוק בן יומו, ישן עמוקות, בעלה שליט"א.
קרדיט לכותרת (ואם כן גם להשראה): סמסונג ישראל - ליאו ברנט Leo Burnett
-אאאמןןן.
רוחי הרימה את עיניה מנתזי היין שכעת גם הם מעטרים את המפה שהייתה לבנה איי-שם לפני מי-יודע-כמה-זמן בערב ראש השנה דאשתקד. מאז היא עברה גם שבת, ערב יום כיפור, יום כיפור, שבת, חג ראשון, שבת, חול המועד, שבת, שביעי של סוכות, הושענה רבאק, שמיני עצרת, וזהו. זה נגמר. ככל הנראה אלו הם הסימנים האדומים האחרונים שעוד יזכו להצטרף אל אינספור אחיהם על מפת השבת, חול, חג, חול, שבת, חג, חול, חג, שבת, חג.
העיניים עזבו את הכתמים וטיפסו אל עיניו של בעל הבית. הוא לא היה שם. הגביע שכב בהפוכה על צלוחית הכסף, הילדים עמדו מסביב, הקיטל, הטלית, ספר התורה מבד, מנייר, מקלף, הדגלים, קופסת האתרוג, נרתיק הלולב, עלי ערבות, הושענות חבוטות, טופים דבוקים לרצפה, לכיסאות, לשולחן, למצעים, למיטות, צנצנת דבש, שופר מפלסטיק, הכל עמד שם מסביב. חוץ מבעלה.
חלקיק השנייה לאחר שסיים את ההבדלה הוא נעלם. ואז היא נזכרה באותו הלילה. ליל חול המועד, אוזניים מצפצפות שבבי מנגינות עולות ויורדות עוד משמחת בית השואבה ההמונית, הרעשנית, המקפיצה, חלקיקי מילים ברבעי טונים בלתי יציבים שוטפים את האונות ומכות בחוזקה על מיתרי החשיבה. ובדיוק אז, שנייה לאחר שהיא הניחה את ראשה על הכר וניסתה לדמיין עדר כבשים לבנבנות צמריריות, עגלגלות ורחמניות, הצועדות בלאט על כרי דשא ירוקים, פוריים, שקטים ורגועים, ליד זרזיף טפטופי נטיפי מים חיים הזורמים ומפכים ברוגע מלאכי, בינות לסלעים ואבנים רכים ומענגים כמו פופים ענקיים, או כל חלום, דמיון, תמונה או תנועה שתצליח להשקיט סוף סוף את כל הרחש בחש שמתרוצץ לה בין האוזניים.
ורעש הטיפות נשמע היטב באוזניה. מן החלון שלא היה סגור עד הסוף. ושנייה לאחר מכן השתחל בעלה אל חדר השינה כשכתמי בוץ חמחמים ומעניינים מעטרים את כיפת הלילה הצחורה שהייתה לו - נדבת הסכך המאובק שלא הסכין לנער את עצמו ערב החג. הוא השתחל בצנעה אל החדר, משתדל שלא להעיר אותה, העביר יד בזקנקנו כה וכה, נטש את המזרון הדקיק מן המיטה המתקרפלת (מלשון קרעפלאך-אין קשר, למחוק את זה!), ונחת בדממה על מיטתו, שוכח לגמרי כי רגלי המיטה היו פוצחים בסדרת נביחות שאינה מביישת גם רפרטואר וויטרואז'י בכל אופרה המכבדת את עצמה - כל אימת שהיה איי מי מעז להניח את גופו עליהם.
ואז, ברקע נשימותיו התכופות היא לחשה לכיוונו בסתמיות מעושה - "לילה טוב"!
- את יודעת מה חשבתי? - הוא ניצל את העובדה שהיא עדיין אינה יישנה.
"הא?"
- שהשנה, בשונה מן השנים הקודמות, איך שנגמר שמחת תורה, אני נועל את עצמי במרפסת השירות הסגורה ואיני משחרר את עצמי עד שכל ערימות הבגדים יהיו מונחים מכובסים, מיובשים, מגוהצים ומקופלים, בשורות ארוכות, כבני מרון.
"אתה?"
- כן. למה לא? כל שנה את מתקשקשת שם במשך חודש ימים עד שהפריט האחרון מוצא את מקומו על המדף. השנה זה יהיה התפקיד שלי. את בזמן הזה תכיני לי סעודת מלכים כאות הוקרה על המאמץ הפיזי והנפשי.
בליל הושענה רבה הוא חזר הביתה כששקית שחורה בידו. הוא לא שיתף אותה במתרחש ורק הניח את החבילה במדף העליון. ברגע של חוסר שימת לב מצדו היא רחרחה בנעשה והציצה פנימה. סרבל כתפיות כחול, כובע שמש, כפפות לטקס כחולות מהסוג העבה, משקפי רוח, מגן אוזניים, מסכת פה מרושתת וחבילה ענקית של סוכריות גומי בכל הצורות, הצבעים והמינים. באותו הרגע היא לא הבינה מדוע הוא מצטייד כאילו הפך בין לילה למדען אטום העורך ניסויים גרעיניים מסוכנים לאנושות.
רק עכשיו, אל מול נתזי היין על המפה, אל מול מקומו הריק בראש השולחן, היא הבינה הכל. מבט לדלת מרפסת השירות. נעול. רעש עמום נשמע מתוכו. טוב. לפחות הוא עושה משהו מועיל עם עצמו.
שעתיים לאחר מכן היא הצמידה את אוזנה לדלת, תכונה נשמעה מבפנים. לאחר חמש שעות נוספות היא דפקה קלושות, אין תגובה. בבוקר היא קראה בשמו, שקט. בארוחת הצהריים היא התקשרה אליו, אין קליטה. בשתיים עשרה בלילה היא חבטה בדלת בכל כוחותיה, נאדה.
בארבע לפנות בוקר היא עמדה עם ספר תהילים בעוד עוזי הפורץ החרדי עומד מול הבונקר כשמפתח ברגים ענקי בידו והוא נכון לאות ההסתערות. שני מכות בכנף והדלת נפתחה. היא הביטה פנימה בחשש. חדרה מעט יותר פנימה.
בכל חלל החדר, מן המסד ועד לטפחות, עמדו, ישבו, רבצו, נזרקו, בגדים ופרטי לבוש, בדים ומגבות, מכל הסוגים והמינים, בערימות מבולגנות, בשורות מקופלות, בסלסלות מחוררות, מקובצים בתפזורות, והאיש איננו.
ערימה חשודה בפינת החדר. סלסלת כביסה ענקית ועליה מוערמים אינספור פריטים מלוכלכים. בקדחתנות לחוצה היא סילקה ערימות בגדים לכאן ולכאן, מעיפה ומפילה לכל הכיוונים, חופרת וחותרת עד לתחתית הסלסלה.
למטה, בתחתית הסלסלה, מקופל אל תוך עצמו ככדור צמר, כתינוק בן יומו, ישן עמוקות, בעלה שליט"א.
קרדיט לכותרת (ואם כן גם להשראה): סמסונג ישראל - ליאו ברנט Leo Burnett
