שיתוף - לביקורת האם אנחנו באמת קיימים?

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

האזינו לראיון ברייקינג ניוז, טראמפ וביבי:

המראיין פותח בנימוס:
"שלום לשניכם. רק שאלה קטנה, איך זה מסתדר עם זה שאתם… לא?"

טראמפ מנופף ביד:
"Fake news. כל הסיפור הזה, פייק. הכי פייק שהיה. אני מכיר פייק, זה פייק ברמה נמוכה."

ביבי מחייך חצי חיוך:
"תראה, אני לא מתרגש. כבר היו הכרזות. בסוף המציאות חזקה מהכול."

המראיין נשען קדימה:
"אז בואו נבדוק מציאות. תוכיחו שאתם לא AI."

ביבי מיד נכנס למוד:
"תשמע, זה לא כזה פשוט. יש פה עניין מורכב, רב-שכבתי, עם השלכות"

המראיין קוטע:
"סליחה, זה נשמע בדיוק כמו תשובה של AI."

ביבי מרים כוס קפה, לוקח שלוק קטן, עוצם עיניים לרגע:
"קפה."

המראיין:
"כן… גם את זה שתית כל השנים האחרונות."

ביבי לא מוותר:
"לא, אבל עכשיו זה עדכני. זה קפה של היום, טרי."

המראיין:
"או קפה משוחזר ברזולוציה גבוהה."

טראמפ מתערב:
"I have the best proof. Nobody has proofs like me."

המראיין:
"כן?"

טראמפ:
"יש לי קמט חדש. קמט מדהים. אנשים באים לראות אותו."

ביבי לא נשאר מאחור:
"אני אעדכן אותך, נוספה לי עוד שערה לבנה. זה תהליך. זה מנהיגות."

המראיין מחייך:
"או שזה פילטר טוב."

שתיקה קלה.

ביבי מנסה לשנות כיוון:
"רגע… אה, רגע, איבדתי את החוט… מה רציתי להגיד…"

שתיקה קצרה.

ואז מיד ממשיך:
"בסופו של דבר יש כאן שאלה עמוקה שצריך לבחון אותה לעומק."

המראיין מחייך:
"החוט נמצא מהר מדי."

טראמפ מתקרב:
"תסתכל טוב. זה אמיתי."

המראיין:
"זה נראה מאוד… מתוכנת."

טראמפ מתעצבן:
"NO! אני כועס עכשיו! זה כעס אמיתי!"

המראיין:
"זה כעס מאוד עקבי."

טראמפ:
"זה כעס חדש!
אני לא כעסתי ככה אף פעם!"


המראיין:
"דווקא כן."
עם אותם משפטים."

שתיקה.

ביבי מנסה שוב:
"אני אגיד לך משהו אישי, כואב לי הגב היום."

המראיין:
"משפט אנושי מאוד."

ביבי מהנהן, מרוצה.

המראיין ממשיך:
"שנאמר כבר מיליוני פעמים."

שתיקה.

טראמפ פונה לביבי בלחץ:
"תגיד משהו לא צפוי!"

ביבי חושב רגע…
"אני… משנה את דעתי."

המראיין מתעניין:
"כן?"

ביבי:
"אני עדיין חושב אותו דבר, אבל אחרת."

המראיין:
"...מרשים."

ביבי מתקרב, בקול נמוך יותר:
"אתמול חיסלנו יעד מאוד משמעותי."

המראיין:
"מי?"

ביבי:
"אני לא נכנס לפרטים."

המראיין:
"ברור. אז אולי בעצם אתה היעד, וזה שמדבר איתי עכשיו זה AI?"

טראמפ פונה לביבי:
"זה נהיה רע מאוד. Very bad. אפילו בשביל פייק."

ביבי עונה לו בשקט:
"אנחנו מנהלים את האירוע."

המראיין מרים דף ריק:
"שאלה אחרונה, תנו לי משהו עדכני, ספונטני, לא מתוסרט."

טראמפ בלי לחשוב:
"This interview is rigged."

ביבי מיד אחריו:
"אני לא חושב שזה הפורום להיכנס לזה."

המראיין עוצר. מביט בהם. ואז למצלמה:
"...טוב, זה כבר מוגזם."

כיתוב על המסך:
"לא ניתן לאמת את קיומם של המשתתפים. גם הם לא הצליחו."
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

"תגיד! מה אתה חושב שאתה עושה?!"
החבטה מאחורי ראשי גרמה לי לקפוץ תוך כדי חצי סיבוב לאחור, רק כדי לראות את פניו של אלי מחייכות ונוזפות באותה נשימה.
"באנה הבהלת אותי אחי!", אני פולט תוך כדי נשיפת הקלה חובט בכתפו ומסתובב חזרה.
"מה אתה עושה ציפור לילה?, אמא שלך לא לימדה אותך שלישון מאוחר ו—לאכול חטיפים זה לא בריא??"
הוא מרים את אחת העטיפות המקומטות מהשולחן לידי בהדגשה ומקרב אותה עד קרוב לפניי רק בשביל לראות אותי מתרגז, הוא כל כך בלתי אפשרי לפעמים שזה מוציא אותי מהכלים.
"לא יעבוד לך הפעם אלי אני במבצע חשאי חשוב", אני עונה מחזיר את פניי למסך הלפטופ שלי, בין כל ניירות החטיפים המחוסלים קבוצות דפים, עטים ושיירי מסטיקים לעוסים.
אלי לידי מעווה את פניו בגועל כשידו נדבקת לאחד מהמסטיקים הלעוסים, "ברצינות אחי??"
אני מהמהם משהו לא ברור ידיי כאילו מרחפות מעל המקלדת במהירות, מתקתקות ברעש בלתי פוסק.
"אתה כמו מכונה לא משומנת", אלי פולט מחייך, יושב לידי ומניח זרוע אחת כבדה סביב כתפיי, כל כך מסיח דעת!
"מה הרעש הנוראי הזה?"
אני מגלגל את עיניי ואז לאחר שתיקה קצרה בוחר לענות לו רק כדי לגרום לו להפסיק לדבר ולהפריע לי.
"אני כותב משהו"
"כותב? אתה?!", אלי פורץ בצחוק רועם שמחריש את אוזניי ומסלק ממני את השורה הבאה שרציתי בדיוק לכתוב.
"למי אתה כותב?", אלי נרגע מצחוקו רוכן לכיוון פניי ואז פוזל אל מסך המחשב שלי.
"כותב לקבוצה", אני עונה תוך כדי שאני משלים את השורה שבה הפסקתי, "ששמה הסיפור בידיים שלך", מוסיף.
"יבש שם כמו הנגב אה?", אלי אומר מציץ על התאריך בו נכתבה ההודעה האחרונה בקבוצה.
"יותר כמו מדבר סהרה", אני מתקן אותו, לא מפסיק להקליד.
"תן לי לעזור לך, נראה שאתה מתקשה", אלי מתאפק לא לצחוק, הוא במודע מעצבן אותי!
"יודע מה?!", אני עונה מסובב בתנועה חדה את הלפטופ לכיוונו, "קדימה שייקספיר, כתוב!"
אלי נראה המום לרגע מצביע לכיוון חזהו כשואל 'אני?'
"כן כן אתה חכמולוג", אני עונה מזדקף בכיסא יודע שאיתגרתי אותו רציני הפעם.
אלי חוזר לחיוכו במהירות, "אין בעיה, עוד תגלה שהשייקספיר הזה טוב יותר מהשייקספיר הישן!"
אני פולט חיוך אולי הראשון להערב ומביט בפניו של אלי המתרכז בשורות.
לאחר רגע הוא מסובב את הלפטופ לכיווני מחייך בניצחון, "סיימתי, סופר דגול"
אני מביט על המסך, קורא את השורות האחרונות שאלי כתב, הן בדיוק מסתיימות כאן.
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
יום ראשון של 'זמן אלול' בישיבה החדשה. אווירת התחדשות מחשמלת. כמו תינוק שזה עתה בקע לעולמו. הכול נקי. הכול פתוח. את העבר מכסה שכבה רעננה של הזדמנות חדשה ומבטיחה.

אני יושב רכון על הגמרא. סוגיית "תוקפו כהן" על הפרק. עט, ערמת דפים ויד כותבת במרץ חידושים נפלאים.

פתאום אני מרגיש יד רכה על הכתף, זה ה"ראשיבה" במבט אבהי אוהב וגאה. הוא לוקח לאחר נטילת רשות רטורית בלבד את ערמת הדפים, ומתחיל לקרוא בחיוך גאה. מסך שחור יורד לי מול העיניים. אני עומד לעוף מהישיבה כבר ביום הראשון. לא ראיתי את זה קורה בתסריטים הגרועים ביותר.

חיוכו של הראשיבה נמחק מהר מאוד. תווי זעם פשטו על פניו ויצרו מבט מרטיט. העיניים שנעץ בי יכלו בקלות להחליף את מערכת "מגן אור" להפלת טילים בלייזר.

בדפים היה כתוב אולי על תקיפה, וייתכן אולי שהתוקף אפילו היה כהן בהשתייכותו השבטית, לא באמת זוכר, אבל בכל מקרה לא היה לו שום קשר לסוגיית "תוקפו כהן".

"מה השטויות האלה? על מי אתה עובד?", באו המילים הצולבות לאחר שתיקה מצמיתה שהרגישה נצח.

מרוב הלם חוויתי מעצור בנשק התירוצים שלא הצלחתי לתפעל, אז שתקתי. ובכלל באיזה אופן אפשר להסביר כתיבת טורי קומדיה ביום הראשון בישיבה, במקום כתיבה עיונית ופלפולית על אודות הנלמד.

"תמתין ליד חדרי", באה ההוראה הצפויה.

לאחר ייבוש ממושך הגיע הראשיבה לחדרו עם הדפים שלי. הוא טרק את הדלת, והותיר אותי בחוץ רועד כעלה יבש נידף ברוח.

לאחר כדקה החלו להישמע פרצי צחוק אדירים מהחדר. "יופי", אמרתי לעצמי, "החומר מוצא חן בעיניו, אולי זה ישפר את מצב רוחו וימתיק את גזר דיני", קוויתי.

לאחר חצי שעה נפתחה הדלת. עיניו היו אדומות מצחוק. "קח את הדברים שלך ועוף הביתה לצמיתות", ציווה ללא רחם. "רגע, אבל זה לא הצחיק אותך? שמעתי אותך צוחק", התחננתי על נפשי.

"מה פתאום. שאני אצחק מהעוללות הזאת? נכון, יש לי נטייה שכשאני בוכה זה נשמע כמו צחוק. ואני בכיתי. בכיתי נורא על זה שאני נאלץ להעיף בחור שחשבתי שיגיע רחוק. חוץ מזה, הקטעים שלך ממש לא מצחיקים", תירץ והעליב.

ואני פחדתי פחד מוות לחזור הביתה לאבא מאוכזב ולאמא כאובה. אז התמקמתי במחסן שחבר סידר לי, שם ישנתי. בימים נכנסתי לחדר מחשבים, להעביר את זמני כאן בקהילת כתיבה מקצועית, לה ייעדתי את פרקי "סוגיית תוקפו כהן" שכתבתי.

לתדהמתי גיליתי שם פתאום טקסטים מוכרים לי, המילים שקראתי הדהדו בי בזיכרון טרי מאוד. "רגע, זו "סוגיית תוקפו כהן שלי", הזדעקתי פתאום, מפר בגסות את השקט הנעים שבחדר. מיהרתי לבדוק את הכינוי של המפרסם, והצמדתי יד לפה כמפהק כרוני כאשר גיליתי שהוא מכנה עצמו "ראשיבה".

בין הסטנדרים הוא מסתובב כמו טווס, כאשר בפועל הוא בכלל שודד טקסטים נלוז. רתחתי כמו קומקום שמסרב לתת למימיו הפוגה עם הגיעם לנקודת הרתיחה. וכל מה שרציתי הוא להטביע את הראשיבה במים האלה בדיוק.

פניתי אליו בהודעה פרטית נזעמת, "מי אישר לך לגנוב את החומרים שלי. לא שמעת על קניין רוחני", הטחתי בו בישירות. הוא לא נותר חייב ובניגוד לטוריו, הפגין יצירתיות יוצאת דופן בתירוציו: "קודם כל מה שתלמיד ישיבה עושה במסגרת הישיבתית נחשב לקניין רוחני של המנהלים. חוץ מזה, פרסמתי את החומרים כדי לגלות איפה אתה מסתובב כשאתה לא בישיבה. ידעתי שתקפוץ כמו אידיוט. ואם זה מה שאתה עושה במקום להוכיח לנו את רצינותך, אתה לעולם לא תחזור לישיבה", הבטיח.

התרסקתי על המקלדת. יצא לי טור נזעם שבלמתי ברגע האחרון את פרסומו. בכל זאת, אולי עוד אחזור לישיבה.

ראיתי את התגובות לטוריו של הראשיבה, הן היו נלהבות. ליבי נחרך בקרבי.

ובינתיים הוא התמכר לריגוש. העלה עוד ועוד חומרים שלי. והקוראים בתגובה הזמינו עוד ועוד, הוא סיפק ללא הרף.

יום אחד הגיע טלפון מפתיע. זה היה הוא, הראשיבה, הגנב. הוא מוכן לתת לי צ'אנס אחד נוסף ואחרון, אבל רק אם אפגין רצינות מקסימלית. את אושרי באותם רגעים אי אפשר לתאר במילים. קפצתי על המציאה, והבטחתי לעצמי שאני לא מפקשש את זה הפעם.

התיישבתי במקומי בבית המדרש, ועמלתי על תלמודי שעות על גבי שעות. כתביי הפעם היו בנויים לתלפיות. עקרתי הרים, טחנתי אותם זה בזה, ומהאפר ייצרתי דיו ממנו כתבתי חידושים שהאירו כצאת השמש בגבורתו.

מרחוק ראיתי את הראשיבה מתקרב. הוא הולך להתמוגג. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו משתיק את בית המדרש ומכריז: מורי ורבותי, מ-ה-פ-ך. אם הוא יכול כולכם יכולים!

הוא עצר לידי, קרא את כתביי בחיוך, שהחליף מהר מאוד בתווי אכזבה מבעיתים. "תגיד, בשביל הקניין הרוחני הזה החזרתי אותך? מזה יש לי כבר מספיק. נגמר לי המלאי והציבור דורש עוד, תכתוב לי עוד חומר, אבל אתה יודע, מהסוג הטוב".
שיתוף - לביקורת עולם תיסמון
היי שלום שמחה להיצטרף לפורום הכיפי הזה
אוהבת לקרוא את השיתופים שלכם, הם מהממים אחד אחד!!!
מצרפת כאן משהו קטן שכתתבי לעצמי עדיין לא הוחלט אם זה
סיפור/פרק ראשון/הקדמה/הצצה בהמשך נראה כבר...
מקווה שתאהבו אני ממש אשמח להערות (אפשר גם הערות על הפיסוק נעביר לGPT😎)
הסיפור נכתב בהשראת הספרים של בתיה ענה של עולם חירש/נכה
מקווה מאוד שזה מובן מהסיפור עצמו ולא צריך את ההברה, שמדובר על עולם שכולם בעלי תסמונת דאון


סליחה אחות, סליחה, אני מחכה לראות את התינוק שלי, אמרתי לה בנחרצות שלא התעמעמה, למרות העייפות הרבה שהייתי בה. בכל אופן, אני יולדת.
"היי, שלום לך", אחות נעימת סבר שעל התג שלה כתוב "שלווה" עם לב אדום לידו, התקרבה בזהירות לעבר המיטה שלי.
"אוי יופי", חייכתי בהקלה, "בטח התינוקי אצלה".
"אממ... לא" – היא הגיעה ללא העריסה הפרוותית בצבע תכלת של התינוק שלי. פחד קר התחיל לזחול לי במעלה הגרון.
"הכול בסדר עם התינוק שלי? הוא רגיל, נכון?"
האחות חייכה בחיוך שלא הצלחתי לראות אותו – זה התבלבל לי בין ההסבר של המורה גאולה האגדית לחיוך מרחם, לבין כזה שמח... או אולי בכלל מודאג?




התינוק שלי נולד עם פיגור.
בקושי הצלחתי לעצור את הבכי שלי כדי להסביר לאמא שלי את גודל הטרגדיה!
חסר לו כוריזום!!!!
העיניים של אמא התמלאו בדמעות.
"אוי, תסמונת אפ!" היא נאנחה לעצמה.
"אמא... מוישי ראה אותו!"
ו—ויפחות חנקו את גרוני.
אמא כלאה את הדמעות למעני ושאלה:
"ומה?"
"העיניים שלו... ישרות לגמרי!!!"
הלשון של אמא השתרבבה החוצה יותר מהרגיל בתדהמה.
"אוי ואבוי! ואיך הלשון שלו?"
"הל... הלשון שלו... היא... היא בלועה בתוך הפה! היא לגמרי שקועה. לא רואים אותה בכלל!"
אמא קינחה את אפה ואמרה:
"לא נורא חמדתי, היום יש ניתוחים, בקלות ניתן לסדר את תווי הפנים..."
אבל שתינו ידענו – זו הבעיה הקטנה. החיצוניות.
כי את הבעיה הגדולה – הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי – לסדר...




(6 שנים אחרי)

"אמא, אני ממש נואשת" – גלגלתי את המילה החדשה על לשוני.
"את מה?" שאלה אמא שלי בחוסר הבנה.
"נואשת, אמא. נואשת – זה אומר שאני ממש ממש לא יודעת מה לעשות".
"מה קרה?" שאלה אמא שלי בדאגה, תוך כדי שהיא כיבתה את המיקסר שעירבל במרץ את עוגת הגזר המפורסמת שלה.
"אני לא יודעת מה לעשות עם רפאל. שנה הבאה הוא אמור להתחיל ללכת לחיידר, ואני ומוישי ממש לא יודעים מה לעשות... אם כדאי לשלב אותו בכיתה רגילה, או שכדאי שילך לכיתה מיוחדת, מתואמת לילדים כמוהו – שלא מפותחים רגשית ומתקשים בהבעת רגש.
הסוציאלית אמרה שקוראים לזה כיתת TUCR. אנחנו מתלבטים איפה הוא יוכל להתפתח יותר טוב."




"שלוווום! אני תפארת. איך קוראים לך חמודי?"
"קוראים לו רפאל", אמרתי בקול, אחרי שהילד שלי החמוד עמד בשקט ולא הישיר מבט.

אמא שלי, החכמה, יעצה לי ללכת איתו לאבחון מקצועי לפני שאני אחליט החלטה גורלית כל כך, כמו לאיזה סוג כיתה לשלוח את האוצר שלי.

בהמשך האבחון, תפארת נתנה לרפאל כרית רכה וקטיפתית בצורת לב, ואמרה לו:
"אני מסובבת את שעון החול, ותגיד לי כמה שיותר אנשים שאתה אוהב אותם".

הלב שלי התכווץ בחשש בשעה שרפאל לא הצליח לגמור את האצבעות בידיים שלו.
הוא התחיל ב"אבא ואמא", המשיך ל"נוחי", וגמר ב"רעות".
אחרי רמזים קלים מצידי, אמר גם את סבא וסבתא.

וזהו.
נגמר הזמן.

את כל השכנים הוא לא אמר!
גם את כל החברים הוא לא אמר!
ואפילו את המנקה בבניין שתמיד אומר לו שלום – הוא לא טרח לומר!

אם זה היה נוחי, הרהרתי בהרהור ממש לא אמהי – הוא כבר מזמן היה גומר גם את אצבעות הרגליים שלו...

תפארת המשיכה גם בתרגילי החיוכים והחיבוקים, ועוד דברים רבים, שבסופם חייכה לרפאל בנחמדות ואמרה:
"רפאל חמוד, אתה יודע להעביר קווים בין מספרים?"

בטח רפאל חייך בשמחה. והושיט יד קדימה

זה אחד התחביבים המוזרים האהובים עליו הרהרתי במורת רוח קלה לעצמי

תפארת הביאה לו חוברת ועט, ושלחה אותו מחוץ לחדר.

"תראי", היא אמרה לי באמפתיה,
"זה נכון שהוא לוקה בתסמונת אפ, אבל אני חושבת שהכיוון – בכללי – ממש טוב. אני אכתוב לך המלצה על מרפאה ברגשות, היא ממש אלופה ומתמחה בזה.

אבל בכל זאת", המשיכה בעדינות,
"אני כן חושבת שכדאי לו להתחיל בכיתה מיוחדת עם שילוב בכיתה רגילה, ואני ממש מקווה ששנה הבאה הוא כבר יוכל ללכת לכיתה רגילה לגמרי, כל הזמן."

באותו שנייה פרץ רפאל לחדר.
"אמא, גמרתי את כל החוברת! אפשר עוד אחת?"

אפרופו השוואת...
חשבתי לעצמי – נוחי גם בעוד שנתיים לא היה גומר גם את העמוד הראשון...




רפאל

"אין לי כמעט חברים!
טוב, בעצם כולם חברים שלי – אבל הם כל הזמן שמחים, ואני לא תמיד. רק כששמח לי אני שמח ומחייך.
היום אני לא חייכתי, ואז הגננת הגיעה אליי ושאלה אותי למה אני עצוב.
אבל אני בכלל לא עצוב. מה הקשר? למה הם חושבים שאני עצוב?

אני בכלל עסוק היום בלחשוב.
אני חושב מה המספר שאחרי 999.
כששאלתי את זה את אמא, היא אמרה לי שזה בכלל לא משנה מה המספר,
אבל אם זה חשוב לי מאוד – אז היא תשאל את אבא כשהוא יחזור.

אני לא יודע אם זה נקרא שזה חשוב לי מאוד או לא.
כי מצד אחד – זה לא כזה חשוב, כי עדיין לא ראיתי חוברת שיש בה יותר מ־999 מספרים להעביר בהם קו.
בעצם... אפילו יותר מ־100 לא ראיתי.
אבל אם פתאום אני אקבל חוברת שמעבירים בציור יותר מ־999 – זה כן יהיה לי נורא חשוב.

אוף, התבלבלתי.
ניסיתי להסביר לאמא את הבלאגן שיש לי בראש עם כל ה'חשוב-לא חשוב' שלי,
אבל היא רק חיבקה אותי ואמרה לי:
"אני אוהבת אותך יותר מכל המספרים – אפילו יותר מהמספר שאחרי 999".

שמחתי.
אבל אחרי זה... פתאום כבר לא כל כך.
כי איך היא יכולה לאהוב אותי כמו משהו שהיא לא יודעת מהו?

טוב.
אולי אבא אוהב אותי יותר מ־999,
חשבתי לי בשמחה רגע לפני שנרדמתי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה