התייעצות האם יש ערך באתר מלבד מכירות?

[א. פרי]

היום בעידן האיי איי והvibe coding לא צריך לשלם לאף אחד
אפשר לבנות אתר יפה מאוד לשלם מינימום על אחסון או לא לשלם בכלל

איך אפשר לעשות זאת? אשמח לעזרה.

תוכלי לפנות אליי בהודעה אישית?

כתבי לי מייל למייל בחתימה

 

[mklj]

איך אפשר לעשות זאת? אשמח לעזרה.

כתבי לי מייל למייל בחתימה

אני רואה שאת מנוי פרימיום- אז את יכולה (אני לא אז אין לי את האפשרות רק להמשיך התכתבות שאת התחלת)
זה נמצא בתיבת דואר שבצד שמאל למעלה ליד פרופיל המשתמש (ציור של מעטפה)
כרגע מעדיפה לא במייל אלא כך.

 

[א. פרי]

לסיכום ...
1. הקובץ של הספר לפניכם בהודעה הראשונה, אם יש לכם סיבות אפשריות למה לא כדאי להפיץ אשמח לשמוע.
(למה כן כדאי להפיץ אני יודעת, מעניין אותי אם יש דעה שלא כדאי או שזו סתם חשיבה שלי).

2. לגבי האתר, כנראה אסגור אותו. אם אתם מכירים אנשי מקצוע שיכולים לשמור את הדומיין אשמח לשמוע פרטים, אפשר בהודעה פרטית או במייל.

ותודה לכולם על העצות החכמתם אותי מאוד.
הרבה הצלחה לכולנו.

 

[אלמוג טלולקר]

לסיכום ...
1. הקובץ של הספר לפניכם בהודעה הראשונה, אם יש לכם סיבות אפשריות למה כדאי להפיץ אשמח לשמוע.

2. לגבי האתר, אם אתם מכירים אנשי מקצוע, אפשר בהודעה פרטית או במייל.

ותודה לכולם על העצות החכמתם אותי מאוד.
הרבה הצלחה לכולנו.

כך יותר עדיף נראה לי

 

[א. פרי]

כך יותר עדיף נראה לי

אפשר להבין את הצורך לתקן תוכן כך שיתאים לציבור, יהיה יותר נעים ועם משמעות ידידותית יותר.

מנגד, לפעמים אני מתבטאת באופן כזה כי אני לא רוצה להתאמץ יותר מידי למצוא חן בעיני הקוראים (אגו, מה לעשות.. כשאני משתדלת מידי אני מרגישה שהכבוד שלי יורד... מאוד קשה לי לעשות דברים שאמורים לקדם משהו. גם למבחנים לא הייתי לומדת כמעט, הייתי מעדיפה לקבל ציון נמוך ולא להתאמץ.. אולי זו עצלות או גאווה אדירה, או חוסר אמון בעבודה קשה...).

זו חשיבה כזו שלא צריך להתחפש או להצטדק. אמנם אני כן נוהגת להתחפש ולהצטדק פעמים רבות, אבל לא תמיד אני מזדהה עם הרצון לשווק משהו שהוא לא אני, כדי למצוא חן או כדי להשיג משהו (למרות שזו מטרה טובה להשיג את אהדת הקהל כדי שהוא יצרוך תוכן שאני מאמינה שיש בו פוטנציאל לקדם את העולם, אני לא רואה ערך בכך שהוא יצרוך את זה דווקא דרך הכתיבה שלי).
ככל שאני יותר מודעת לעצמי כך אני מבינה עד כמה התדמית או הרושם החיצוני לא משרתים אותי, להיפך, הם תוקעים אותי בתוך מקום מלא סתירות.
אולי בהמשך התהליך כן אשתדל לעשות רושם חיובי, אבל זה יהיה כי אשתכנע שזה משרת מטרות
גבוהות ולא את הרצון האנושי שלי להשיג משהו.
אם הקוראים רוצים לקרוא - שיקראו. לא בגלל מי שאני אלא למרות...
כי להבנתי צריך להפריד בין היצירה לבין האומן, אנחנו לא צורכים תוכן אלא עבור עצמנו.
וגם לא כותבים תוכן אלא עבור עצמנו, המסע הזה של לשווק את התוכן שלנו שייך לה', ולא לבני אנוש.
כשה' ירצה הקהל יתעניין בתוכן, ואם לא - זה לטובתנו.

 

[nhfk]

במקום לכתוב תפנו אליי, תפנו אליי למייל, תעזרו לי
תפני את לאנשים תבקשי עזרה.
אנשים מאוד עסוקים... אבל לשאלה קונקרטית באישי הם יענו.

 

[ניק 139167]

אפשר להבין את הצורך לתקן תוכן כך שיתאים לציבור, יהיה יותר נעים ועם משמעות ידידותית יותר.

מנגד, לפעמים אני מתבטאת באופן כזה כי אני לא רוצה להתאמץ יותר מידי למצוא חן בעיני הקוראים (אגו, מה לעשות.. כשאני משתדלת מידי אני מרגישה שהכבוד שלי יורד... מאוד קשה לי לעשות דברים שאמורים לקדם משהו. גם למבחנים לא הייתי לומדת כמעט, הייתי מעדיפה לקבל ציון נמוך ולא להתאמץ.. אולי זו עצלות או גאווה אדירה, או חוסר אמון בעבודה קשה...).

זו חשיבה כזו שלא צריך להתחפש או להצטדק. אמנם אני כן נוהגת להתחפש ולהצטדק פעמים רבות, אבל לא תמיד אני מזדהה עם הרצון לשווק משהו שהוא לא אני, כדי למצוא חן או כדי להשיג משהו (למרות שזו מטרה טובה להשיג את אהדת הקהל כדי שהוא יצרוך תוכן שאני מאמינה שיש בו פוטנציאל לקדם את העולם, אני לא רואה ערך בכך שהוא יצרוך את זה דווקא דרך הכתיבה שלי).
ככל שאני יותר מודעת לעצמי כך אני מבינה עד כמה התדמית או הרושם החיצוני לא משרתים אותי, להיפך, הם תוקעים אותי בתוך מקום מלא סתירות.
אולי בהמשך התהליך כן אשתדל לעשות רושם חיובי, אבל זה יהיה כי אשתכנע שזה משרת מטרות
גבוהות ולא את הרצון האנושי שלי להשיג משהו.
אם הקוראים רוצים לקרוא - שיקראו. לא בגלל מי שאני אלא למרות...
כי להבנתי צריך להפריד בין היצירה לבין האומן, אנחנו לא צורכים תוכן אלא עבור עצמנו.
וגם לא כותבים תוכן אלא עבור עצמנו, המסע הזה של לשווק את התוכן שלנו שייך לה', ולא לבני אנוש.
כשה' ירצה הקהל יתעניין בתוכן, ואם לא - זה לטובתנו.

כנות זה דבר נהדר, אבל במחילה- זה מרגיש לי קצת טיפשות ותמימות...
ההודעות שלך עשו לי אנטי לספרים שלך, ואין ענין לדפוק את עצמנו בכוונה
להתייעץ בנוגע למשהו תחת שם אנונימי זה לא להתחבא או להסתתר אלא להרוס לעצמנו את השם.
כל עוד אין עניין בזה- נראה לי שחבל, כי האשכול הזה קצת עשה לך פרסום הפוך.

 

[א. פרי]

במקום לכתוב תפנו אליי, תפנו אליי למייל, תעזרו לי
תפני את לאנשים תבקשי עזרה.
אנשים מאוד עסוקים... אבל לשאלה קונקרטית באישי הם יענו.

אני לא אוהבת לבקש טובות מאף אחד, אולי אנשים לא יכולים לעזור (עבור הספרים שלי אני כן מבקשת עזרה, אבל זה עבור הכלל ולא עבורי, לדעתי)

 

[א. פרי]

כנות זה דבר נהדר, אבל במחילה- זה מרגיש לי קצת טיפשות ותמימות...
ההודעות שלך עשו לי אנטי לספרים שלך, ואין ענין לדפוק את עצמנו בכוונה
להתייעץ בנוגע למשהו תחת שם אנונימי זה לא להתחבא או להסתתר אלא להרוס לעצמנו את השם.
כל עוד אין עניין בזה- נראה לי שחבל, כי האשכול הזה קצת עשה לך פרסום הפוך.

אני מבינה אותך ועוד אחרים שכתבו בנושא הזה, על כך שהכנות שלי גורמת תחושת 'אנטי' לקריאת ספריי.

האמת שאני מבינה גם את עצמי, את הרצון למנוע מעצמי הצלחה כי מבחינתי לכתוב לציבור ולהיות סופרת זה 'לעלות לגדולה'.
בדיוק קראתי על זה היום, עד כמה יש לכולנו פחד מלהיות גדולים.

אני מעתיקה לכאן את הדברים של ש. מלכיצדק כהן:

יש בתוכנו פצע רגשי עמוק,

שלא מדברים עליו הרבה –

אבל הוא מנהל לנו כל כך הרבה מהחיים.



זה הפצע בעוצמה המקורית שלנו.


אותו שורש עתיק שאומר:


"אם אהיה במלוא העוצמה ואור שלי – יכאב לי."

"אם אחשוף את מי שאני באמת – יפגעו בי."

"אם אבקש שפע על המתנה שלי – יחשבו שאני אגואיסטית."

"אם אזרח – אהיה לבד."


זה לא רעיון בראש.

זה זיכרון עמוק צרוב בגוף הנשמה שלך.


במה זה מתבטא?


את רוצה לפעול – ונהיית עייפה.

את מנסה לדבר – והגרון נסגר.

את נמשכת לגדול – והפחד גובר.

את מתמחרת נמוך.

את מתבלבלת מול עוצמה.


וזה לא כי את לא "מספיק חזקה" –

זה כי נשאת במשך דורות את הכאב הזה.

את הטראומה הקשה של פגיעה בעוצמה שלך

ובאור שלך לאורך עידן החשיכה.


והנה הבשורה הגדולה:


הפצע הזה צף עכשיו לא כדי לשבור אותך.

הוא חוזר – כי הגיע זמנו להירפא.

עד כאן הדברים שלה, שהזדהיתי איתם. זה כנראה כאב משותף, קולקטיבי, של אנשים רבים ואני בתוכם, שמקטינים ומוחקים את עצמם ואת היכולות שלהם לאורך שנים ואף אחד, וגם לא הם עצמם, חושב שהם יכולים ומותר להם לחיות בלי הפחד מהעוצמה של עצמם (ולכל יהודי יש עוצמה).

האם יום אחד אכנע לטוב ולא אלחם בעצמי?
אולי...
בינתיים אני כותבת את זה במאמרים, ומכבדת את זה מתוך הבנה שלא צריך למחוק את הקשיים אלא להקשיב להם.
מבחינתי, כיום, הכתיבה או הספרים שלי לא חשובים לי כמו שהמסע שלי חשוב.

הכתיבה והספרים הם חיצוניים, יש כותבים רבים שיש להם קהל קטן או אין להם קהל בכלל, וזה לדעתי בסדר.
מסרים כמו שאני מציגה יכולים להועיל אבל יכולים גם לא להשפיע, תלוי בקוראים.

המסע עצמו, של לשלב בין הקשבה עצמית לבין הגשמה עצמית זה מה שחשוב לי, ואם אנשים רוצים לקרוא או לא - זו החלטה שלהם.
וגם אם אנשים קוראים את הכתיבה שלי, אני לא בתמונה, אני סך הכל קוראת מסרים, ומעבירה אותם בסגנון שאני מבינה.
האמת אינה שלי, היא שייכת לכולם, לכל אחד יש יכולת להתחבר לאמת ולהשתדל להגשים את עצמו.

וכן, אני לא מסוגלת לחוות הצלחה כל עוד הצלחה להבנתי היא נחלתם של בודדים.
יש לי ציניות לגבי הצלחה כזו.
כחברה, צריך לתת את הדעת לתת הזדמנות, כבוד ויחס שווה לכולם, ולא לתעדף את המוצלחים, העשירים, הפופולאריים,המיוחסים, הכשרוניים, אלא להבין שלכל אחד מגיעה הזדמנות שווה.
או שכולנו זוכים לקבל הזדמנות שווה, או שאף אחד לא...
אי אפשר להסכים עם המצב הזה בו חלק אנשים זוכים לקבל ביטוי וחלק לא זוכים.
בו חלק מהאנשים זוכים לרווחה, לתחושה של כבוד, מעמד, כסף, השפעה וכו' וחלק לא...
הרי לבסוף, כל מה שאדם עושה הוא עושה לעצמו, הספרים או הקריאה הם יכולת נחמדה להתפתח אבל הם רק יכולת אחת מתוך רבות.

התכלית היא שנזכה ושנגיע ליציבות ולתחושת אושר פנימי בלי להזדקק לתנאים חיצוניים ולאישור חיצוני.
כך שאני מפרידה בין מי שאני לבין המסרים שלי, ומי שקורא את הספרים שלי יכול בקלות להבחין שהדמויות הן אלו שחיות את חייהן ופועלות, וחושבות ועוברות תהליכים בלי קשר אלי, ככותבת...יש לדמויות חיים עצמאיים, והספרים לא קשורים אלי, להבנתי, לאחר המסע שעברתי.
גם ככותבת, הייתי ונשארתי 'אני'. אומנם אני רואה צורך להביא חשיבה טובה כי העולם צריך חשיבה כזו, והיא מסייעת לי ויכולה לסייע לאנשים נוספים, אבל אני מבינה שאני לא אמורה להכנס לדמיון של: 'אני מעבירה מסרים', אלא לחשיבה של: "אני יכולה להשתדל להעביר מסרים, לפעמים גם בהתנדבות, אבל לזכור שאני אף פעם לא זו שמעבירה כלום, אלא כל אחד שליח ואין אדם שאין לו שעה".
.

 

[nhfk]

את קצת פילוסופית לי אבל תכלס מסקרנת

 

[דיסי]

אני מבינה אותך ועוד אחרים שכתבו בנושא הזה, על כך שהכנות שלי גורמת תחושת 'אנטי' לקריאת ספריי.

האמת שאני מבינה גם את עצמי, את הרצון למנוע מעצמי הצלחה כי מבחינתי לכתוב לציבור ולהיות סופרת זה 'לעלות לגדולה'.
בדיוק קראתי על זה היום, עד כמה יש לכולנו פחד מלהיות גדולים.

האם הרצון למנוע מעצמך הצלחה גורם לך לפרסם מסרים שיגרמו "אנטי" לספרייך?
זו היתה הכוונה?

 

[ali-li]

תודה על התגובות!

לגבי התוכן של הספר סביבו אני מתלבטת, לא מדובר בספר פרוזה.

אני לא רק סופרת.. אני גם מתמודדת נפש וגם עם חרדה חברתית, גמגום, חוסר אמון בעצמי ועוד...
ובתהליך היציאה לאור שלי כתבתי מאמרים עם מסקנות חשובות והפקתי אותם בספר "גיבור הסיפור", ואני מתלבטת אם הוא מתאים לציבור הרחב, כי הציעו לי לשווק אותו באופן שיגיע לציבור כולו.
התלבטות שלי כעת היא אם התוכן ראוי, או אם יש לציבור כלים מתאימים להכיל את התוכן הזה.
מדובר בחשיבה מהפכנית כי היא באה לשלול סוגי חשיבה עליהם גדלנו.

הייתה לך מטרה מסויימת בכתיבת הספר ?
הספר אמור לעזור לאנשים שעברו דברים דומים לשלך ?
בעת כתיבת הספר חשבת על מי קהל היעד שלך ?

 

[שפרה ר.]

משהו פה מרגיש לי סתירה גדולה.
מצד אחד את כותבת שחשוב לך לכתוב את מה שיש לך להעביר לעולם כי את רוצה לצאת לאור, ולכן לא כ"כ משנה לך מה אנשים מגיבים על הספר.
מצד שני את כותבת שאת לא רוצה למכור את הספרים מצד עצמך אלא את חושבת שזה תוכן שהעולם צריך לקרוא אותו, ולכן לא אכפת לך לא להרויח - העיקר שהעולם יקבל את זה.
אז בשביל מי את כותבת? אם בשביל עצמך - תתחילי לחשוב יותר על הרווחיות, הפרסום והגעה לקהל יעד נכון.
אם בשביל העולם - תקשיבי למה שאנשים אומרים לך על הספרים, הכתיבה והשדר.

 

[mklj]

אז בשביל מי את כותבת? אם בשביל עצמך - תתחילי לחשוב יותר על הרווחיות, הפרסום והגעה לקהל יעד נכון.

זה יכול להיות בשביל עצמה- אבל לא בשביל כסף

 

[שפרה ר.]

זה יכול להיות בשביל עצמה- אבל לא בשביל כסף

נכון, אבל היא גם כותבת שוב ושוב שחשבו לה שהעולם יקרא את הספרים ושיש שם מסרים חשובים - אז נשמע שהיא כן רוצה שיקראו אותם.

 

[א. פרי]

תודה על האכפתיות שלכם!

אני מניחה שלכל אחד יש את התלבטות בתחום, זה נושא מעניין וכאוב: "המקום שלי".

אצלי זה קצת יותר מורכב כי אני יוצרת תוכן, וליצור תוכן זה לא כמו ליצור תכשיטים, לדוגמה.
בנוסף תמיד היה לי קשה להתבטא ואני מבטיחה לעצמי כל פעם שאפסיק...
כיום אני מבינה שזה מיותר להלחם מול עצמי על הרצון הזה, ואני מקבלת את זה שמותר לי להתבטא.

אבל עם כל הכבוד לי - אני עדיין מבינה שלא אני העניין כאן. אין בי חשיבות אלא בתוכן שאני מקדמת, שהוא לא תוכן שלי.
למרות כל זה קשה לי לשווק את הכתיבה שלי, בגלל שלל סיבות.

למשל יש לי ספרים פגומים וחשבתי לחלק אותם חינם, להניח אותם ולכתוב שניתן לקחת ללא תשלום.
ואני ממש מתנגדת לזה, יש לי תחושה שאני לא רוצה שהספרים יגיעו לציבור.... אולי בגלל שאני מבינה את הלך הרוח של עצמי, ולא בטוחה שהציבור, שכל אחד בא מחשיבה אחרת, יבינו ויקבלו את הדברים באופן נכון.

אני חושבת שההתלבטות הזו מובנת ולגיטימית מאוד מאוד.

 

[אירוס]

את כותבת דברים הזויים- ותראי איך אנשים מתים לקרוא את זה

אם יש לך חשש להגיע לציבור - תבדקי אם יש סיבה רוחנית השקפתית אמיתית לכך.
אם יש- ממליצה לך הכי בעולם להשאיר במגירה.

ליבי על סופרות או סופרים שרק רצו להיות ראשונים ובולטים,
ואם מילים שלהם גרמו ליהודי אחד לירידה רוחנית- זאת קטסטרופה לדורות.

שלא לדבר על כאלו שהם בעיני כותבי ציר הרשע בכבודו ובעצמו,
גם אם מדובר בדקויות של דברים- בסוף ההשלכות הן מעשיות והרסניות.

חכמים היזהרו בדבריכם-
ועוד יותר במה שאתם כותבים.

ידוע:
לא כל מה שחושבים אומרים
ולא כל מה שאומרים כותבים,
ולא כל מה שכותבים מדפיסים,
ובמקרה שלך:
לא כל מה שמדפיסים מוכרים.

לא קראתי שום ספר שלך- כתבתי באופן כללי.

סופרות- יש לכן אחריות רוחנית קודם כל.

וכציבור-
בואו לא נהיה עוורים. קורים פה דברים גדולים,
המילה חרדי נמתחה- עד שהיא נקרעה. (משפט ששמעתי ממורה)
בואו נפסיק לקנות ולהנות מספרים שפורצים את הקדוש והיקר.

כותבת בכאב אחרי ששמעתי על נושא אסור שעלה באחד מהספרים החדשים האחרונים.

 

[שון שון]

את מביאה כאן משהו די לא קיים.
שזה כנות וביקורת כלפי המוצר שלך

גם אם זה לא נועד בשביל כסף אלא בשביל ריפוי, זה עדיין מוצר.

אני מכירה נשים שמתמודדות עם דכאון ומוכרות מוצרים ומדברות על הדכאון בכנות ואותנטיות
אבל כלפי המוצר יש להם הרבה מאוד אמון, ולכן הן מוכרות אותו.

כמו מתמודדת נפש שמוכרת פלנר חודשי, היא משתפת את קהל היעד שלה בדכאון שלה
ודווקא לכן היא חושבת שהפלנר שלה יכול לעזור לנשים כמוה.

אבל כשאת כותבת ספר שאת עצמך לא יודעת מי קהל היעד שלו ולא מאמינה בו ולא ברורה לגביו
אין שום סיבה הגיונית שהוא אכן ימכר.

 

[א. פרי]

את כותבת דברים הזויים- ותראי איך אנשים מתים לקרוא את זה

אם יש לך חשש להגיע לציבור - תבדקי אם יש סיבה רוחנית השקפתית אמיתית לכך.
אם יש- ממליצה לך הכי בעולם להשאיר במגירה.

ליבי על סופרות או סופרים שרק רצו להיות ראשונים ובולטים,
ואם מילים שלהם גרמו ליהודי אחד לירידה רוחנית- זאת קטסטרופה לדורות.

שלא לדבר על כאלו שהם בעיני כותבי ציר הרשע בכבודו ובעצמו,
גם אם מדובר בדקויות של דברים- בסוף ההשלכות הן מעשיות והרסניות.

חכמים היזהרו בדבריכם-
ועוד יותר במה שאתם כותבים.

ידוע:
לא כל מה שחושבים אומרים
ולא כל מה שאומרים כותבים,
ולא כל מה שכותבים מדפיסים,
ובמקרה שלך:
לא כל מה שמדפיסים מוכרים.

לא קראתי שום ספר שלך- כתבתי באופן כללי.

סופרות- יש לכן אחריות רוחנית קודם כל.

וכציבור-
בואו לא נהיה עוורים. קורים פה דברים גדולים,
המילה חרדי נמתחה- עד שהיא נקרעה. (משפט ששמעתי ממורה)
בואו נפסיק לקנות ולהנות מספרים שפורצים את הקדוש והיקר.

כותבת בכאב אחרי ששמעתי על נושא אסור שעלה באחד מהספרים החדשים האחרונים.

אהבתי את התגובה, גם לי היתה חשיבה כזו, אני ממש מבינה למה את מתכוונת.
מצד שני, אין ירידה אלא לצורך עליה, וגם אין חיוב לפי התורה לחיות בהסתרה.
להיפך, לפי התורה צריך לתת ביטוי לכל דבר ולמצוא לו תיקון.
כל הבעיה היא אם יש לאנשים כלים להכיל את זה, להסכים שמודעות זה דבר חיובי.

לגבי סופרות שכותבות על דברים שלא צריכים לבוא לידי ביטוי, אמנם כל דבר צריך להיות עם מטרה טובה, אבל אני מתארת לעצמי שהסופרות הנ"ל כתבו מתוך מטרה טובה.

את מביאה כאן משהו די לא קיים.
שזה כנות וביקורת כלפי המוצר שלך

גם אם זה לא נועד בשביל כסף אלא בשביל ריפוי, זה עדיין מוצר.

אני מכירה נשים שמתמודדות עם דכאון ומוכרות מוצרים ומדברות על הדכאון בכנות ואותנטיות
אבל כלפי המוצר יש להם הרבה מאוד אמון, ולכן הן מוכרות אותו.

כמו מתמודדת נפש שמוכרת פלנר חודשי, היא משתפת את קהל היעד שלה בדכאון שלה
ודווקא לכן היא חושבת שהפלנר שלה יכול לעזור לנשים כמוה.

אבל כשאת כותבת ספר שאת עצמך לא יודעת מי קהל היעד שלו ולא מאמינה בו ולא ברורה לגביו
אין שום סיבה הגיונית שהוא אכן ימכר.

אני, באופן אישי, מאוד מאמינה שיש בכתיבה שלי הרבה טוב עבור עצמי וכנראה עבור קוראים מביני עניין, שאוהבים להיות מודעים ולא נרתעים מכתיבה ייחודית.
כל הבלאגן שלי הוא אם הציבור בכלל מסוגל להכיל כתיבה כזו, אם הוא מוכן לקרוא את הלך הרוח שלי, שמאוד מוכר לי, אבל לא בטוחה שאנשים אחרים, עם חשיבה אחרת, יצליחו להבין ולהכיל.

כשאנשים קוראים, או אמורים לקרוא, את מה שאני כותבת אני חוששת שאני משתלטת להם על התודעה ושונאת את זה.
כיום אני במצב הרבה יותר טוב, ב"ה.
לאט לאט אני מבינה שכולם מתבטאים וזה בסדר...

 

[ישראלA]

יש לי אתר בו מוצגים ספריי, אבל אין רכישות בכלל.

האתר עולה לי כסף מידי חודש (בניגוד להתחלה בה הוא היה ללא תשלום דרך משרד לפיתוח הנגב והגליל).
חשבתי שכדאי לסגור אותו ולמכור את ספרי כמו סופרים אחרים - העברה בנקאית ודרך המייל או הטלפון.

האם עדיף להשאיר את האתר כי יש ערך לו כלשהו מלבד מכירות או כדאי לסגור את האתר?


ומאמר שכתבתי על הנכונות לספר על כשלונות:

ספוילר: מאמר

בספר המאמרים החדש שלי, גיבור הסיפור, כתבתי הרבה על הכישלונות שלי.
ביניהם: שאין קונים לספר החדש שלי "סדר הפוך" ( זה ממשיך גם עכשיו, ואין רוכשים גם לספרון הילדים דובי שיר והכתר האמיתי או לספר גיבור הסיפור)
גם במאמרים הנוכחים, שאני כותבת פה ושם, שאולי יהיו בסיס לספר הבא בסדרה, אני כותבת על חסרונות שלי על אכזבות וכדו', ושאלתי את עצמי איך אני מסוגלת לכתוב על כשלונות, ככה באופן גלוי.

התשובה שעניתי לעצמי:
1. כי אני לא מאמינה בהצלחה כשהיא דרמטית
2. אני רוצה להעביר מסרים
תשובה כנה יותר: כי אני כבר הצלחתי, ברוך ה'.
אני לא רואה את עצמי לפני 5 שנים, לפני שספרי הראשון יצא לאור ונמכר בחנויות, כותבת בעליזות כה רבה על כישלונות וגם חשה יציבות רגשית בעקבות כישלונות ומצליחה להתמיד בעשיה למרות הכל, אני חושבת שהמסע הזה, בו עברו עלי קצת רגעי סיפוק ותהילה, במהלך ספריי הראשונים, נתן לי את היכולת לכתוב לספר ולחוות את כשלונותיי כאילו היו הצלחות.

אני חושבת שאני מבינה כיום הרבה דברים שלא הבנתי בעבר, והמרכזי שבהם הוא שלא חובה להצליח.
לא צריך להצליח.

לפני זמן מה קראתי פוסט של מישהי שכותבת שסבא שלה היה אומן. יש בבית שלו איורים שעיצב על הקירות, הסבא הלך לעולמו ורוצים להרוס את הבית יחד עם האומנות הנדירה.
הסבא לא קיבל הכרה מימיו וכעת האיורים ייעלמו.
הרגשתי אז תחושת פספוס אדירה.
כמה חבל שאומן לא קיבל הכרה, כה חבל שיצירותיו, עליהן עבד שעות וימים, יעלמו.

כיום אני מבינה שזה לא חבל בכלל.
זה בסדר.
העיקר העשיה וההשתדלות.

אומן לא חייב לקבל הכרה, זה נחמד עבור העולם סביבו שיזכו להכיר אומנות חדשה, אבל הוא לעצמו שלם לחלוטין גם בלי שיכירו אותו.
לדעתי החשיבה הזו מחזירה לאדם את העצמאות.
לא, אתה לא זקוק שיקראו אותך, שיהנו מיצירותיך, שיכירו בך.
האדם לא זקוק שיכירו בו, כי הכרה זה דבר חיצוני וקשור במכירים ולא במי שמכירים בו.
אתה מתנדב, אתה משתדל.

אין ערך בפידבק של העולם כלפיך, כי היית ונשארת אותו אדם, והערך היחיד זו העבודה העצמית שלך מול המידות שלך, זו המודעות העצמית, הקבלה העצמית, החיים שאתה בונה לעצמך, האמונה והביטחון בה' הטוב והמיטיב, אהבת הזולת ואהבת הבריאה, הקשבה, התקדמות, ועוד נכסים שהופכים אותך למי שאתה באמת.

זה אומר להיות מאוד קשוב לעצמך ואכפתי כלפיך עם חמלה ואהבה עצמית.

הפעולות האחרות, של לשווק את עצמך, את היכולות שלך, הם דברים חיצוניים לחלוטין, אינן מגדירות אותך אלא הן חלק ממאמץ קולקטיבי שלך ושל אנשים אחרים אכפתיים לתרום למען עולם טוב יותר.

לסיכום, עבודת האדם מול עצמו היא עבודה אינסופית, אדירה ומתגמלת מאוד.

כשאדם מבין שהוא והסביבה בעלי ערך זהה וקבוע שלא יכול להשתנות, הוא מתחיל להתרכז בעצמו במקום להתרכז בסביבה, הוא בונה את עצמו האמיתי, יתכן שבמהלך הבניה העצמית הזו הוא יבחין שיש לו ייעוד להשפיע הלאה, ויתכן שהוא ימצא ייעוד אחר מקסים לא פחות.
אבל הוא ילמד להיות קשוב לעצמו ולאינטרסים שלו (אם הוא יהודי מאמין האינטרסים שלו הם שה' ימלוך על העולם).

הוא ילמד להיות 'הוא' וזו מתנה של עצמו לעצמו, מתנה שלא יכולה להגמר לעולם.
מה שאני כותבת כאן זו רק תיאוריה, ונדרשת עבודה רבה להפנים ולחיות את זה באמת.
אבל גם תיאוריה זו התחלה נפלאה.

למה שלא תוסיפו מכירות?