דיון האם סופרים הם 'דמויות חינוכיות?" ואיך אפשר לחיות עם זה בשלום?

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #21
כל מה שכתבתי עד כה על ההו"ל והספר שלי זה כי נתקלתי במצב לא תקין לנו - כציבור שומר מצוות, שצריך ויכול להתנהל בדרך טובה יותר.
מצב זה, בו סופרת כמוני נאלצת לכתוב פוסטים כאלו ברשתות, צריך תשומת לב מצד אנשי הממסד ומצד הסובבים אותם, אני יודעת שיש כזה דבר: "התנהגות לא מודעת".
כשאתה בממסד או בעמדה כלשהי, אתה לא מבחין בדקויות, וזה מה שאני עושה כאן, רצוני לעורר את האנשים
שאין להם זמן להתבונן על המציאות -
שיתחילו להתבונן על המציאות.

אני מבינה שאחד הדברים הלא נכונים זה לשתוק בזמן לא מתאים.
אם אדם רואה התנהלות לא תקינה והוא שותק - הוא נוטל חלק כביכול בהתנהלות הזו. (למרות שהרבה פעמים אנחנו שותקים, כי יש סיבה טובה לשתוק).
אז נכון שמרבית הפעמים עדיף לשתוק, ולא תמיד יש אומץ לדבר,

אבל אם ה' נתן לי אומץ לכתוב על הנושא הזה - כנראה הוא צריך לעלות לסדר היום, כדי לעורר רצון שיהיה עולם מתוקן יותר.
אמן!
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
מסכימה עם כל מילה ומחזקת:
סופר/ת הוא תפקיד ציבורי שבמובן מסויים עומד בפרונט כאשר ציבור גדול חשוף לתכניו.
הכתיבה היא פלטפורמה להעברת מסרים.
סופר שמוציא ספר רק כי זה כיף לו או כי מתחשק לו להתפרסם - צריך להשאיר אותו במגירה. לא יתכן לתת למאות או אלפי קוראים להיות מושפעים מהמילים שלו רק כי מתחשק לו להיות סלב.
סופר חרדי ודאי מכיר את מקומו ומבין שהוא משמש כמשפיע. וכן, במובן מסויים הוא דמות חינוכית.
זה כמו שמורה בבי"ס בית יעקב, גם אם היא מורה לחשבון והנדסה, צריכה להיראות בהתאם ולנהוג בהתאם, משום שהיא דמות ציבורית, היא בעלת השפעה.
מקווה שהובנתי.
רק מבהירה, שלא תצא פגיעה תחת ידי:
כמובן שהתגובה שלי לא כוונה חלילה אליך באופן אישי, הסופרת א. פרי, לא זכיתי להכיר אותך ולא את ספרייך כך שאין לי שום דעה או מידע.
התגובה שלי היא תשובה עניינית לשאלה שנשאלה בכותרת: "האם סופרים הם דמויות חינוכיות?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
רק מבהירה, שלא תצא פגיעה תחת ידי:
כמובן שהתגובה שלי לא כוונה חלילה אליך באופן אישי, הסופרת א. פרי, לא זכיתי להכיר אותך ולא את ספרייך כך שאין לי שום דעה או מידע.
התגובה שלי היא תשובה עניינית לשאלה שנשאלה בכותרת: "האם סופרים הם דמויות חינוכיות?"
האמת שלא נפגעתי ממך בכלל, למרות שאני טיפוס שממש נפגע ונעלב בקלות, לימדתי את העצמי להשאיר את ה'עולם' מחוץ אלי ולא לתת לו להכנס אלי.
זה תהליך של הבנה שצריך להיות יעילים ולא להפגע, מכיוון שסך הכל המטרה של כולנו, כולל כולנו, זה שיהיה טוב, ולכל אחד יש חשיבה משלו ומותר לו לבטא אותה.
ואם אדם חליל 'יורד' על הזולת (כמובן לא הכוונה אליך, אלא הכוונה אנשים שממש רעילים, ונתקלתי בלא מעט כאלה), הוא לא מעליב את הזולת אלא הוא נמצא במצב רגשי מסוים שגורם לו להעליב.
ועדיף לחזק אותו מאשר להחזיר לו עלבון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
לפניכם הספר הדיגיטלי "סדר הפוך" . מוזמנים לקרוא ולהביע דעה.
ואם תרצו מודפס יש באתר שלי
 

קבצים מצורפים

  • כריכה סדר הפוך.jpg
    כריכה סדר הפוך.jpg
    KB 1,022.8 · צפיות: 25
  • סדר הפוך קובץ דיגיטלי.pdf
    1.9 MB · צפיות: 42
  • הוסף לסימניות
  • #25
זה תהליך של הבנה שצריך להיות יעילים ולא להפגע, מכיוון שסך הכל המטרה של כולנו, כולל כולנו, זה שיהיה טוב, ולכל אחד יש חשיבה משלו ומותר לו לבטא אותה.
ואם אדם חליל 'יורד' על הזולת (כמובן לא הכוונה אליך, אלא הכוונה אנשים שממש רעילים, ונתקלתי בלא מעט כאלה), הוא לא מעליב את הזולת אלא הוא נמצא במצב רגשי מסוים שגורם לו להעליב.
ועדיף לחזק אותו מאשר להחזיר לו עלבון.
כל מילה!
לימדתי את העצמי להשאיר את ה'עולם' מחוץ אלי ולא לתת לו להכנס אלי.
וואו, כל הכבוד! בקרוב אצלי...

ותודה על ההבנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
האם להיות סופר זה להיות דמות חינוכית נעלה?
סופר צריך לזכור שאנשים וילדים קוראים את התוכן שלו, ועשויים להיות מושפעים ממנו, לחקות התנהגויות שמתוארות בו, או לעצב\לשנות את השקפתם בהתאם למה ששכנע אותם הכתוב.
ו-כן, זה נטל כבד על הכתפיים... לא כי "אנחנו הם הם מחנכי דור העתיד" או משהו כזה, אלא כי האחריות על הנכתב היא עלינו, בדיוק כמו שמישהו יכתוב מילים פוגעניות לחבר שלו. ואחריות זה דבר כבד...
בקיצור - תעמדו מאחורי המילים שלכם. קחו אחריות.
מסכים עם כל מילה.

אבל לדעתי, סופר הוא כן דמות חינוכית, לכל דבר ועניין. אנחנו לומדים דברים מספרים, בין אם דברים פסיכולוגים, בין עם ידיעות.

קחו לדוגמה את יונה ספיר. כשהייתי צעיר, קרו לי באופן אישי הרבה אירועים קשים, אלא שאז אמרתי לעצמי: "אם אייל גלבוע שרד דברים יותר קשים ממני, גם אני יכול לשרוד את זה" (לא צוחק, אמיתי!!!).

ושלא נתחיל בכלל לדבר על ג'י. קי. רולינג - אשר כל ספרי 'הארי פוטר' שלה מכילים מסרים פסיכולוגים מחנכים / ביקורתיים (אלו הביקורתיים היו בעיקר על ממסד וממשל, אבל אלה הפסיכולוגים עזרו לנו רבות גם בחיינו האישיים..)

אני חושב, שסופר כותב את מה שהוא מרגיש, גם אם הוא לא שם לב לזה. תבדקו את מה שאתם כותבים, ותקלטו זאת בעצמכם (או כמו שאני אומר: "אמור לי מה כתבת, ואומר לך מי אתה"...).

על ח.ו. עדיף שלא נוציא מילה. משם גם הובן לי לראשונה שסופר הוא דמות חינוכית בנוסף לדמותו הפרוזאית. תחשבו קצת ותבינו לבד./ISPOILER]
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
קחו לדוגמה את יונה ספיר. כשהייתי צעיר, קרו לי באופן אישי הרבה אירועים קשים, אלא שאז אמרתי לעצמי: "אם אייל גלבוע שרד דברים יותר קשים ממני, גם אני יכול לשרוד את זה" (לא צוחק, אמיתי!!!).
י. ספיר מציינת את המטרה שלה בספריה כמעט בכל ספר בסדרה, והמטרה היא בדיוק(!) מה שכתבת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
בעקבות תגובה ששלחו לי למייל חשוב לי לציין:

אין לי ביקורת על ההו"ל (כמו שאין לי ביקורת על ביבי נתניהו או על משמרות המהפכה בטהרן להבדיל. וכמו שאין לי ביקורת על עצמי.)
כשאדם מתנהג באופן מסוים זה כי הנסיבות הובילו אותו להתנהל ככה. אמנם יש בחירה חופשית אבל יתכן שהבחירה היא על הרצון, כי הפעולות באות בגלל הרצון.
לדוגמה: אם אדם רוצה להיות אדם טוב, הוא יפעל בכל דרך כדי להיות אדם טוב, ואם אדם רוצה להיות מקובל הוא יסכים לוותר על הרבה דברים כדי שיאהבו אותו וכו'

אני כן רואה את הסופרים בתור מתווכים, שכר סופרים זה דמי תיווך, אבל גם הנכס (ספר) וגם הקונים (הקוראים) לא שייכים להם (לסופרים).

ובגלל שאנחנו מתווכים, הרי התפקיד האמיתי של ההו"ל זה להפיץ את כל הספרים המתאימים לקהל היעד, ללא סלקציה, וללא חישובים.

הקהל מספיק חכם לרכוש או לקרוא תוכן שמתאים לו, אין צורך שההוצאות לאור יבררו לקהל את חומר הקריאה, כי הן כביכול מכריזות שהן מחשיבות את עצמן יותר חכמות מקהל הקוראים.

גם אני, כקוראת, אשמח שיהיו על מדפי הספרים כל סוגי הספרים. (האמת שכיום מאוד קשה לי למצוא ספרים מתאימים לי, ואני מאמינה שהרבה ספרים שיכלו להתאים לי לא מגיעים לחנויות/ספריות).

גם אנו הכותבים צריכים כמטרה עליונה שיהיה מהפך בתחום הזה - כך שספר שאנו כותבים ושלמים עם כתיבתו וקוראי בטא איכותיים אישרו את התוכן וההגשה - יגיע לקהל בלי מלחמות ובלי כאבי ראש מיותרים.

את הספר סדר הפוך קראו קוראי בטא חרדיים מאוד, שהעירו לי על דברים מסוימים (לא מהותיים) שהפריעו להם, ושיניתי את אותם דברים (למשל כתבתי תיאור על קוראת בקפה והעירו לי שזה קצת צורם אז הנוסח שונה).

פחות אכפת לי אישית שהספר הזה לא נמכר בחנויות, (כי כאמור שלושה ספרים שלי הגיעו לחנויות ואני לדעתי יצאתי כבר לאור, ברוך ה') אך בעיקר אכפת לי שסופרים אחרים נאלצים לעבור את הדרך הבלתי אפשרית הזו,
כך ש היציאה לאור הופכת לבלתי אפשרית עבור כותבים מסוימים.

רעיון להוצאות לאור: להקים מחלקה לכותבים "לא מקצועיים" כביכול (כי איזו סיבה אחרת יש לדחות סופרים?!)
ובמחלקה הזו יהיו קוראי בטא בתשלום סמלי או ללא תשלום, שיאשרו את הספרים ויימכרו בחנויות במהדורה מוגבלת, במידה ויהיה משוב חיובי מהקוראים - יודפסו ספרים נוספים.

בהצלחה לכולם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
כי איזו סיבה אחרת יש לדחות סופרים?!
לפעמים השיקול של ההוצאה לאור לדחות את כתב היד של הסופר היא מסיבות כלכליות, מסיבותיה השמורות עימה, או לפעמים לטובתו של הכותב, אולי הוא או הכתיבה/ספר שלו עדיין לא מתאימים (/ראויים) (לפי ההו"ל) לצאת לאור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
לפעמים השיקול של ההוצאה לאור לדחות את כתב היד של הסופר היא מסיבות כלכליות, מסיבותיה השמורות עימה, או לפעמים לטובתו של הכותב, אולי הוא או הכתיבה/ספר שלו עדיין לא מתאימים (/ראויים) (לפי ההו"ל) לצאת לאור.
ברור שיש מרחב גדול בין ספר שראוי לצאת לאור לבין כזה שלא.
וברור שלטובת הסופרים עצמם, כדאי לא להוציא לאור ספרים שהם עלולים להתחרט עליהם בהמשך.

אבל המצב הקיים היום הוא שספרים טובים (כמו הספר סדר הפוך, פותר הבעיות, וספרים נוספים ששלחו אלי, רק שאין לי הו"ל מבוססת) כך שספרים טובים וקריאים לא מגיעים לקוראים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #32
אבל לדעתי, סופר הוא כן דמות חינוכית, לכל דבר ועניין.
רק לדייק: דמות מחנכת. לא דמות חינוכית בהכרח.
הדמויות החינוכיות שלנו הם גדולי הדור...
זה משפט מתמצת של מה שאני מאמינה שניסו להגיד פה כמה וכמה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
רק לדייק: דמות מחנכת. לא דמות חינוכית בהכרח.
הדמויות החינוכיות שלנו הם גדולי הדור...
זה משפט מתמצת של מה שאני מאמינה שניסו להגיד פה כמה וכמה.
חשיבה מעוררת תקווה, לו יהי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
נשאלתי אם בעקבות מה שכתבתי כאן המכירות של הספר עלו...
זו שאלת השאלות....
התשובה היא: לא.
האמת שהפעם לא היתה אפילו רכישה אחת.

התחלתי לחשוב אולי משהו בכריכה או בשם הספר פחות מוצלח.
או יתכן שהצדק עם מי שכתבה לי פעם שאני עושה לעצמי גזלייטינג (לא מישהי מפרוג אלא במקום אחר בו כתבתי פוסט על עצמי).

- הכוונה שאני מורידה את הערך של עצמי, ומקפידה לספר על עצמי דברים פחות מקובלים כמו שאני מתמודדת נפש או חושבת שאני על הרצף ועוד...

האמת שהזהות שלי היא לא שאני מתמודדת נפש, אמנם יש לי קושי נפשי אבל אני לא חיה אותו ביום יום ברמה גבוהה (ואני גם מבינה שמתמודדי נפש הם כאחד האדם, ויש להם יצירתיות ורבים מהאומנים הם מתמודדים).

אני מציינת את החסרונות שלי גם מכיוון שאני רוצה לכתוב דברים פחות מקובלים (ויתכן שהם לא תמיד נכונים), ולהביע חשיבה ייחודית, וכדי שהדברים יתקבלו באופן הנכון להם, עדיף לדעתי שיחשבו שהם נכתבו אולי מתוך בעיה נפשית.
כך הקוראים לא מיד מקבלים את הדברים אלא מחפשים את האמת מתוך הדברים, ולא חושבים שאני דמות כלשהי שצריך להקשיב לה, כמו תורה למשה מסיני.
(באופן כללי את כל מה שנאמר לנו צריך לבדוק איך זה מסתדר מול התורה והמסורת, ולא לקבל כל דבר שכל אדם מעלה על הכתב, כתורה למשה מסיני.)

יתכן שמה שאני כותבת על עצמי גורם לאנשים לא לרצות לקרוא את הספר שלי.
זה ממש בסדר, מכיוון שהספרים נועדו להגיע לקהל שמחפש אותם, ואם הקהל הזה לא נמצא ברשתות הוא אולי נמצא במקומות אחרים.

האמת שקיבלתי מייל מפתיע מקוראת נאמנה שרכשה בחנויות את הצעה לסדר וחיפשה את ספר הפוך.
היא כמובן רכשה אותו דרכי ואחר כך כתבה לי במחאה למה הספר סדר הפוך לא נמכר בחנויות.
כתבתי לה שזה לא תלוי בי, והיא כתבה שאילו לא היתה מכירה את הצעה לסדר היא לא היתה יודעת שצריך לחפש את סדר הפוך וממש חבל לה עבור הקוראים שלא יודעים שקיים ספר כזה.
(היא המליצה לי לכתוב ספר על תקופת ימי הביניים ועל המלכים בתקופה ההיא, כי סגנון הכתיבה שלי יכול להביא משהו מרתק.
אבל האמת שכרגע למרבה הצער אין לי מוטיבציה להשקיע בכתיבה שלי, וזה בגלל ההתנהלות של עולם ההו"ל.
יתכן שבהמשך, אם ה' ירצה. )

אולי תרצו לשאול: אם את לא בטוחה בכתיבה שלך, למה את כותבת?
למה צריך לכתוב דברים שנויים במחלוקת?
אז קודם כל הדברים לא שנויים במחלוקת,
אלא כל החשש שלי הוא שהם יתפרשו באופן לא נכון!

שנית, אני כותבת מתוך רצון עמוק לשבור את הכל.
הכוונה - העולם כל-כך תקוע, יש ייאוש וחוסר תקווה בהרבה מישורים, צעירים בעיקר, אבל גם מבוגרים, הגיעו למקומות הזויים ומחרידים (שהתוצאות של זה אפילו סמים, או בעיות נוספות שנראות רגילות אבל לא, הן לא תקינות. למשל: אדם לא צריך להרגיש דחוי בשום אופן מול כל ממסד או התנהלות, ועוד... ואת הדחיה אנחנו פעמים רבות יוצרים, כי אין לנו כלים נכונים, ועוד...)
כל הבעיות נובעות אולי בגלל שאין מענה מתאים מצד התרבות, החינוך, החברה, התעסוקה, השיח האישי של האדם כלפי עצמו.
כל אדם שעיניו בראשו ורואה את המציאות מחוץ למטר האישי שלו מבין שכדי לבנות משהו חדש חובה לבחון מה מקולקל בדברים הקיימים ולנסות למצוא להם תיקון כלשהו.
והתיקון ייעשה על ידי כנות ומודעות ואהבה עצמית. זו כנראה הדרך הנכונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
  • הוסף לסימניות
  • #36
זה מה שמרתיע אנשים, ובפרט הוצאות לאור.
לא, זה לא צריך להרתיע.
מכיוון שכמובן הכוונה לשבור באופן חיובי את הגורמים והמניעים לקלקול...
זה לא דווקא התפקיד שלי, אלא של כולנו!

כדי לשבור את הרע צריך לזהות אותו...

אגב, מבחינתי העולם שמקדש את הרע והמסכנות, לא (אמור להיות) קיים...
הלוואי שהעם שלנו יצליח לבנות בסיעתא דשמיא עולם טוב יותר, נקי בריא ושמח.
וזה יתחיל קודם כל בתוכנו ויכול להאיר הלאה לעולם כולו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
לא, זה לא צריך להרתיע.
מכיוון שכמובן הכוונה לשבור באופן חיובי את הגורמים והמניעים לקלקול...
זה לא דווקא התפקיד שלי, אלא של כולנו!

כדי לשבור את הרע צריך לזהות אותו...

אגב, מבחינתי העולם שמקדש את הרע והמסכנות, לא (אמור להיות) קיים...
הלוואי שהעם שלנו יצליח לבנות בסיעתא דשמיא עולם טוב יותר, נקי בריא ושמח.
וזה יתחיל קודם כל בתוכנו ויכול להאיר הלאה לעולם כולו...
אני אגיד לך איך אני רואה את הדברים. בלי קשר לספרים שלך, כי לא קראתי.
כאשר רוצים לשבור מוסכמה (אם על כך הבנתי שאת מדברת) - צריך להציג את הצד שלה כנגד הצד ההפוך. לכאורה אין בעיה בשבירת המוסכמה, אבל בסופו של יום - עצם זה שהספר עוסק במוסכמה ויכול במקרים מסוימים לעודד צד אחד כנגד המסר של הספר - מרתיע.
היום יש להו"ל כל כך הרבה עבודה שלא בא להם להתעסק עם משהו שהם לא יודעים מה יהיו התוצאות שלו. הם חושבים עיסקית, לא מוסרית. אין להם עניין לקדם אג'נדה מסוימת. הם מעוניינים רק למלא את רצון קהל היעד שלהם, ולכן הכי פשוט להם לענות - לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
אני אגיד לך איך אני רואה את הדברים. בלי קשר לספרים שלך, כי לא קראתי.
כאשר רוצים לשבור מוסכמה (אם על כך הבנתי שאת מדברת) - צריך להציג את הצד שלה כנגד הצד ההפוך. לכאורה אין בעיה בשבירת המוסכמה, אבל בסופו של יום - עצם זה שהספר עוסק במוסכמה ויכול במקרים מסוימים לעודד צד אחד כנגד המסר של הספר - מרתיע.
היום יש להו"ל כל כך הרבה עבודה שלא בא להם להתעסק עם משהו שהם לא יודעים מה יהיו התוצאות שלו. הם חושבים עיסקית, לא מוסרית. אין להם עניין לקדם אג'נדה מסוימת. הם מעוניינים רק למלא את רצון קהל היעד שלהם, ולכן הכי פשוט להם לענות - לא.
הספר סדר הפוך לא בא לשבור מוסכמות, מכיוון שאני לא באה לשבור מוסכמות.

מדובר בסך הכל בספר קליל, סיפור נחמד, שצריך לתפוס ראש לקרוא אותו.
הוא לא נועד לזעזע אמות סיפין או משהו אחר.

יש בו קריאת תיגר מסוימת על מערכת המשפט וכדו', לא משהו שהציבור החרדי לא יסכים איתו.
כן יש בו אמירות של חופש, של התנגדות למשטר חיצוני.
אבל התורה כולה מכוונת אותנו לשם, כך שאין פה סתירה מול היהדות..

בנוסף הוא מביא רעיון מעניין מה יקרה אם המדינה תיפול (על ידי ארגון אנרכיסטי)
ותוקם מלכות ישראל?
איך מלכות ישראל תתנהל?
נושא מרתק שיכול להוביל לדיונים מעניינים, לא יותר מזה.

הספר סדר הפוך לא יכול לשנות את העולם,
אנחנו יכולים לשנות את העולם בס"ד אם נקשיב לתורה ולמציאות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
כן יש בו אמירות של חופש, של התנגדות למשטר חיצוני.
אבל התורה כולה מכוונת אותנו לשם, כך שאין פה סתירה מול היהדות..
תרשי לי להיתפס במילים האלה? שוב - בלי לקרוא את הספר.
אין לי באמת מושג מה את מתכוונת ומה כתוב שם. מבחינתי כתבת פה קודים שאני יכולה לקחת אותם לכל מקום אם הדמיון שלי מספיק ישתולל, לטובה או לרעה. יכול להיות שלא מדובר בסתירה ליהדות לפי דעתך, ייתכן שהתורה מכוונת אותנו לשם על פי הסקת המסקנות שלך. אבל לא מחייב שדעת ההו"ל תואמת לזה, במיוחד כאשר לכל הו"ל יש ציבור אליו הוא מדבר, מי פתוח יותר ומי פחות. (וגם אם הלכת ובדקת את דעתך בהתאם לדעת רב - לא מחייב שהרב הזה מקובל עליהם)

דווקא השבוע יצא לי לדבר עם מישהי על אחד מספריי, גלשנו לספרים אחרים ולמחוזות רחוקים מאד. בסוף השיחה הגענו למסקנה שיש ספרים בציבור שרק כאשר הסופר מוכר מספיק - הוא יכול להרשות לעצמו להוציא אותם לאור ושום הו"ל או הפצה לא יעצרו אותו.

ופה בעצם יש את ה'פאנץ'', אם הבאת משהו שלפי דברייך הקודמים - 'שובר הכול', בעיני ההו"ל כסופרת לא מהמוכרות (הנ"ל) - זה עלול לעורר להם בעיות עם קהל היעד. אז כן, זה מרתיע אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
תרשי לי להיתפס במילים האלה? שוב - בלי לקרוא את הספר.
אין לי באמת מושג מה את מתכוונת ומה כתוב שם. מבחינתי כתבת פה קודים שאני יכולה לקחת אותם לכל מקום אם הדמיון שלי מספיק ישתולל, לטובה או לרעה. יכול להיות שלא מדובר בסתירה ליהדות לפי דעתך, ייתכן שהתורה מכוונת אותנו לשם על פי הסקת המסקנות שלך. אבל לא מחייב שדעת ההו"ל תואמת לזה, במיוחד כאשר לכל הו"ל יש ציבור אליו הוא מדבר, מי פתוח יותר ומי פחות. (וגם אם הלכת ובדקת את דעתך בהתאם לדעת רב - לא מחייב שהרב הזה מקובל עליהם)

דווקא השבוע יצא לי לדבר עם מישהי על אחד מספריי, גלשנו לספרים אחרים ולמחוזות רחוקים מאד. בסוף השיחה הגענו למסקנה שיש ספרים בציבור שרק כאשר הסופר מוכר מספיק - הוא יכול להרשות לעצמו להוציא אותם לאור ושום הו"ל או הפצה לא יעצרו אותו.

ופה בעצם יש את ה'פאנץ'', אם הבאת משהו שלפי דברייך הקודמים - 'שובר הכול', בעיני ההו"ל כסופרת לא מהמוכרות (הנ"ל) - זה עלול לעורר להם בעיות עם קהל היעד. אז כן, זה מרתיע אותם.
תודה לך על האכפתיות, זה מעורר התפעלות וגם מעודד מאוד שיש אנשים כמוך שרוצים לעזור:)

לגבי הספר סדר הפוך - אילו הייתי יודעת מה הסיבה בגללה עולם ההוצאה לאור דחה אותו -
הכל היה פשוט יותר, אבל הם מתנהלים באופן לא ברור.
הטענה האחרונה שלהם היתה שזה בגללי(!) כך שיתכן שאין כאן שיקול ענייני סביב פסילת התוכן של הספר, וחבל.

ה' יעזור ונקווה שישלח לנו משיח בקרוב, והעולם יזכה לתיקון בלי צורך בספר זה או אחר,
כי עם כל הרצון הטוב שלנו כבני אדם אנחנו מוגבלים, ורק ה' יכול הכל...
(היתה לי תקופה בה חשבתי שהספרים שלי בעלי פוטנציאל לגאול את העולם, אבל אז הבנתי שלמרבה השמחה כל ספר של כל סופר מביא תוכן שגואל את העולם בנקודה כלשהי... רק חבל שהדלת נסגרה בפני הספר "סדר הפוך" שמגיש תוכן שיכול לקדם את העולם, נקווה שה' יסלח לאחראים על זה..)

חנוכה זה חג האור, כל אחד יוסיף אור לעצמו וה' ישלח עלינו את אורו ברחמיו אמן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
האם אתם פְּלוֹטֵר, פֵּנְטְסֶר או פְּלֵנְטְסֶר בכתיבה?
הסבר קצר (מג'ימני, אך אל דאגה, עברתי עליו):

המונחים "Plotters," "Pantsers," ו-"Plantsers" מתארים גישות שונות של כותבים לתהליך תכנון העלילה (Plot) לפני או במהלך כתיבת רומן או סיפור.

ספוילר: תכ'לס, מה זה אומר?

1. Plotter (פְּלוֹטֵר - מתכנן עלילה)​

  • הגדרה: כותב שאוהב לתכנן את כל הסיפור בפירוט לפני שהוא מתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה.
  • הגישה: עובד עם מפת דרכים ברורה. הוא יוצר מתווה מפורט (Outline), סקיצות דמויות, ומפות עולם. הוא יודע בדיוק מה יקרה בכל פרק או סצנה, מתי יתרחש שיא העלילה, וכיצד יסתיימו קווי העלילה המשניים.
  • יתרונות: כתיבה מהירה יותר של הטיוטה (כי הדרך כבר סלולה), עקביות חזקה יותר בעלילה ובדמויות, ופחות סיכוי ל"מחסום כתיבה" מכיוון שתמיד יש תוכנית להמשיך ממנה.
  • חסרונות: תהליך התכנון יכול להיות ארוך ומייגע, ולעיתים קרובות הכותב מרגיש פחות ספונטני או פחות "מגלה" את הסיפור במהלך הכתיבה.

2. Pantser (פֵּנְטְסֶר - מאלתר)​

  • הגדרה: כותב שבוחר "לכתוב מהמותן" (מהביטוי "Fly by the seat of their pants") – הוא מתחיל לכתוב עם רעיון בסיסי או דמות, ומגלה את העלילה תוך כדי כתיבה.
  • הגישה: הכתיבה היא מסע של גילוי. אין מתווה מפורט; הכותב נותן לדמויות ולקול הפנימי שלו להוביל את הסיפור. הטיוטה הראשונה מכונה לעיתים "טיוטת גילוי".
  • יתרונות: יצירתיות וספונטניות גבוהות, הפתעות מרגשות עבור הכותב עצמו (מה שמוביל לעיתים לטוויסטים מעולים), ואפשרות לקפוץ ישר לכתיבה בלי עיכובים של תכנון.
  • חסרונות: לעיתים קרובות נדרשים יותר תיקונים ועריכות מאוחר יותר (כדי לתקן חורים בעלילה, חוסר עקביות או עלילות משנה שננטשו), וקיים סיכון גבוה יותר להיתקע בלי לדעת מה לכתוב בהמשך.

3. Plantser (פְּלֵנְטְסֶר - שיטת הביניים)​

  • הגדרה: כותב המשלב אלמנטים משתי הגישות – הוא מתכנן מעט כדי לקבל כיוון כללי, אך משאיר מקום רב לאלתור ולגילוי במהלך הכתיבה.
  • הגישה: לרוב יהיה מתווה רופף, תכנון של נקודות עלילה מרכזיות (כמו ההתחלה, נקודות מפנה חשובות והסוף), או הבנה כללית של הדמויות. הפרטים והדרך בין הנקודות המרכזיות נכתבים באופן ספונטני.
  • יתרונות: נהנה מהיציבות של תוכנית בסיסית ומהחופש היצירתי של כתיבה ספונטנית. זוהי גישה גמישה המאפשרת להתאים את עצמה לכל סיפור.
  • חסרונות: עלול להתמודד עם אתגרי שתי הגישות – לפעמים התוכנית הרופפת לא מספיקה, ולפעמים החופש מוביל לסטייה מהדרך המרכזית.

ואם כך, באיזו שיטה אתם כותבים?
רוצים להמשיך לדון, לפרט או לנמק? מוזמנים כאן למטה.
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
אנשים רבים פוחדים לקנא בזולת, ואנשים רבים פוחדים שיקנאו בהם.

במהלך היציאה שלי לאור כתבו לי כמה דמויות, בסיטואציות שונות, שהן מקנאות בי, והן פרטו גם מדוע.
למרבה הפלא הן קינאו בי בדבר זהה:
על היכולת שלי לכתוב על עצמי בגלוי, ולספר על הבעיות שלי וכו'.
*
האמת שגם אני מקנאה בהן, כי תמיד יש על מה.

רציתי לכתוב להן שלא צריך לקנא בי, כי אם היו יודעות בדיוק מי אני, על יחסי האנוש המורכבים שלי ועל זה שאין לי חברות, בגלל האופי שלי. (כיום זה לא חסר לי, יש לי מכרות וזה מספיק לי).
אם היו יודעות מה אני עוברת ועד כמה אני ריקה וחסרה וכמה בעיות יש לי הן לא היו מקנאות, כנראה.
אבל לא כתבתי להן זאת.
מכיוון שגם אני מקנאה ואני יודעת מאיפה זה מגיע, כך שלשכנע אנשים באופן שיכלי שאין צורך לקנא זה לא כ"כ יעזור.
*
אני עובדת על מידת הקנאה שלי, אבל לא מתוך מקום של שכנוע שאנשים מסכנים כמוני או יותר, ורק אני לא יודעת עד כמה... (זה אומנם מעודד אבל לא הייתי רוצה תמיד להתעודד מהמחשבה עד כמה הזולת מסכן יותר ממני).
אלא מתוך הקשבה לעצמי והבנה שהקנאה היא התוצאה של הרצון שלי להתפתח ולהיות מאושרת ומחוברת לעצמי באמת.
הקנאה היא בריאה כי היא באה לומר לי: יש לך פוטנציאל, יש לך את עצמך, תסכימי לעצמך לשבור את המחסומים, תתקדמי, בבקשה!!!
*
מה אכפת לי מהזולת?
לא אכפת לי.
ונראה לי שאני אמורה לשמוח מאוד שהזולת מצליח ומשגשג.
אם אצליח לשמוח בפשטות בשמחת הזולת, אסכים לעצמי למצוא את הייעוד שלי בחיים ואסכים לעצמי להתקדם.
כי מה שתוקע אותי בחיים זו האמונה שאסור לי.
שאסור לי להיות באמת מאושרת.

אם אסכים שמותר לזולת להיות באמת מאושר, שמותר לזולת לחיות באופן נכון עבורו, אסכים גם לעצמי להיות באמת מאושרת.
ואז אחפש את הדרך שלי בביטחון עצמי מלא, בלי לבנות לעצמי מחסומים, אלא אקבל את העובדה שיש קשיים בדרך והקושי והאתגרים הם בעצם אמורים להקפיץ אותי בדרך.
ואם יש אנשים מאושרים עלי לשמוח בכך כי זה מוכיח שמכיוון שגם לי יש חלק בעולם, אז גם אני יכולה להיות מאושרת.

והאושר האמיתי - הוא ההסכמה שלי לעצמי שמותר לי לחיות, להרגיש חלק עם העולם, לתרום בדרכי ולהתקדם מהמקום שלי.
התקומה החרדית.



כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.

אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.

אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.

מהפכות בדורות קודמים הכריזו:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...

*

אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.

התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.

*

כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.

ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.

עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.

המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)

*

הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.

וזה האתגר הגדול.

כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.

אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).

אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.

*

שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.

השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?

אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.

הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.

בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?

האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?

האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?

*

האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.

ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.

*

מצד שני – אפשר.

זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.

אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.

זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.

כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.

למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.

זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה