עם דמעות בעיניים, אני לא מסוגלת להישאר אדישה...
יחד עם כל בית ישראל, בוכים את השריפה אשר שרף ה' בהיכל קודשו של התנא האלוקי
ביום חתונתו-יום ההילולא הקדושה, ל"ג בעומר תשפ"א.
איננו יודעים חשבונות שמיים, איננו מבינים על מה עשה ה' לעמו כך...
דבר אחד ברור ונהיר:
אבא קורא לנו! זועק לנו שנתעורר!!
שנה שלימה הערתי אתכם, בני אהובי, ואולי בחודשים האחרונים שהותרה קצת רצועת הקורונה,
נשמתם לרווחה והכל חזר למסלול הרגיל...
אז הערתי אותכם שוב! שתתקרבו! שתאמינו ברחמים האין סופיים שלי!!
בטוב הגדול שאני עושה!
וגם אם זה נראה לכם מחריד\מצמרר\נוראי- זה רק בגלל שאתם לא מבינים בתוכניות שלי...
הכל לטובתכים הנצחית! שתתקרבו אלי! שתתעוררו מהתרדמת של העולם הזה!
שאני יוכל כבר להביא משיח ולגאול אותכם ברחמים!!
"עת צרה היא ליעקב"
אנא! קבלי על עצמך משהו, ולו הקטן ביותר, לישועת עמ"י.
לרפואת הפצועים ולע"נ הקדושים שרגע קצר אחרי שזעקו עם האדמו"ר מתולדות אהרון שליט"א
את הפסוקים "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים"
עלו בסערה השמימה להיכלא קדישא של רשב"י הקדוש, קדושי מירון.
בואי ביחד נראה להקב"ה שהבנו את המסר, שהקורבנות לא היו לשווא חס ושלום!!
בדמע, בזעזוע ובלב מורתח מכאב..
מנסה לנשום. לא מצליחה. נחנקת. פותחת חלון. כלום, המצב כקדמותו. משוועת לאויר, מנסה לאתר מקום עם רוח כלום. זה רק אני ו--- החנק . משתעלת. מנסה לחזור לעצמי. כלום. חנוקה. לי לעבדיל אולי זה קורה מידי פעם כנראה בעקבות חולי בקורונה אבל להם זה היה נראה נצחי. זה היה גורלי. מנסה לחשוב מה הם חשו באותם רגעים גורליים… הם הבינו שמשהו גדול קרה, שמעו צרחות, צעקות, בכיות, ולאחר מכן קולם נדם. שקט מוות סרר. הוא היה ילד קטן. לא מלאו לו יותר מ-10. הוא נמחץ בין ההמון, נדרס בין רגליהם הגדולות. והוא צנום כל כך. חסר אונים. נפל על הרצפה, ועליו נמחצו עוד המונים. ניסה לנשום, ניסה להגיד משהו, אבל לא יכל. יד נעלמת חנקה את הראות שלו וחסמה את פיו ואת נחירי אפו. שמע ישראל. הדבר היחיד שהילד חשב עליו. בכוחות עליאים לחש לאביו שהיה שכוב לידו, חצי מחוסר הכרה : "אבא. אני הולך למות. תגיד איתי שמע." וכנראה שהיו אלו מילותיו האחרונות. מיום המיועד לשמחה בקרב עמ"י- ליום אבל לאומי על הרוגי מרון. לא נתפס. ביום משמח כל כך, שקפצנו בבית, ריקדנו מול המדורה, שרנו, השתוללנו, נהננו, התפללנו! פתאום המוזיקה נכבתה באחת. המשדרים מתחנות השמחה השונות עצרו את המוזיקה והשדרנים צעקו: "לפנות את הצירים. ארוע רב נפגעים. אני חוזר… לפנות את הצירים, ארוע רק נפגעים." וזהו. מכאן הכל הפך שחור. אש הלהבה של המדורה שרפה את לבבות כולם. ארוע עוצמתי שנחרט בלב כולם אבל בואו אחים יקרים. מה אנחנו למדים מזה? רגילים אנחנו להכנס למצב קשה, להתפלל, לבכות, ולאחר שיוצאים מין המצב חוזרים לחיים הרגילים וזונחים את מה שהיה מאחור. יצאנו ממגפת הקורונה. היינו אמורים להתעורר על עצמנו!!!! להתעורר על החיים שלנו!!!! אבל לא. הורדנו מסיכות, חזרנו להופעות.. והקורונה לכאורה תשאר רק בספרי ההסטוריה. הבעיה היא שלא הפקנו לקחים. נאדה. לפני שנים היה מגפה בירושלים ולאחר המגפה ארע אסון גדול ושאלו רב למה זה והרב אמר שלא הודו מספיק על שהסתימה המגפה גם עכשיו כניראה לא הודנו מספיק … כנל עכשיו! בואו נתקרב אחד לשני. אהבת חינם. נסיק מסקנות, נפיק לקחים- והעיקר שנהיה בריאים ונחזה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן ואמן. כותבת לכם את זה תוך כדי שבעיר משתוללים רמקולים המכריזים על הלוויות שונות של נפטרים מהאסון הזה. מזעזע. נורא. יהי זכרם ברוך.
כתיבה: רחל דריה.
תפיצו___#@
הנושאים החמים
