האתגר הדו שבועי >>> משמינים מנחת

  • הוסף לסימניות
  • #1
לא קל להיות כבד משקל.
מכפישים אותנו. קוראים לנו כבדי משקל ולא שמנים. מודדים מה העיר השמנה ביותר. מתעללים בנו בדיאטות סרק סדיסטיות. מפחיתים לנו את הסוכר במוצרים. מגבילים אותנו במעליות. רופאים חסרי טקט נוזפים בנו. לא מוכרים בגדים במידות שלנו. מסמנים מספרי קלוריות מאיימים. משווקים עבורנו מדבקות ואלקטרודות. מחנכים ילדים לא להיות כמונו. ועוד ועוד יכלה האתגר והם לא יכלו.

אבל מה? לא מצליחים למחוק לנו את החיוך מהפנים. והמשוב הציבורי? יותר ויותר אנשים מצטרפים לאוכלוסיית השמנים ולא משתכנעים מהדמגוגיות המטופשות שארגוני הבריאות מפמפמים לנו בעקבות הדילים שלהם עם מכוני ההרזיה והמנתחים הבריאטריים.

פעם פעם הייתה גאווה להיות שמנים, זה היה נחשב כסימן לבריאות ולעושר. רזים היו מתעטפים בשכבות בגדים כדי להיראות בעלי בשר, ראש הממשלה האחרון שקיבל ארבעים מנדטים היה כבד משקל, כבד מאוד, נשיא ארה"ב גם הוא שוקל לא מעט. דרכם של מחקרים בדומה לעולם האופנה שהם משחזרים את עצמם בכל כמה שנים - לתשומת לבכם, רזים יקרים! התחילו לאכול מעכשיו כדי לצבור משקל נאה.

עד כאן דברי טרחנות וניצול הבמה שזכיתי בה (זה היה הפרס, תעשו משהו). וכעת לאתגר הקורא תיגר ומטפס על בריקדות:
כתבו לנו כמה טוב להיות בעלי משקל עודף, ספרו על כך שהשמנת יתר היא נכס, הצביעו אל היתרונות שנותנים לנו הקילוגרמים הנוספים. אפשרי גם להתמקד בזווית הרחמים על אחינו הרזים והשדופים ה' ישמרם ויצילם.

במילים אחדות וברורות: המסר יהיה על הטוב שבשומנים. טוב להם, טוב לעולם, או כל טוב שתבחרו.

והנה הכללים:
  • חריגות לכאן ולשם? אפשרי כל עוד נשמרת העובדה שלהיות שמן זה חיובי.
  • תאריך יעד? כתוב בכותרת האשכול דו שבועי אך קיים צפי לזמני בונוס.
  • הגבלת מילים? יהיה זה אבסורד באתגר על משקל ללא הגבלה, להגביל דווקא את המילים.
  • שירה ופיוט? משער שיום יבוא ואבימי יקדיש לנו שירשור.
  • הזוכה הבא? מי שיצליח לשבור לי את הדיאטה.
  • פרס למקום הראשון? אכול כפי יכולתך.
  • והמקום השני מה? אכול חצי מכפי יכולתך.
באשכול זה יצירות בלבד! שאלות ובירורים, באגים והגיגים, פידבקים נלהבים וגינויים מקיר לקיר, קושיות תם ושאינם יודעים להיות שאלות, כל אלה ועוד בנספח שהוקם אבן על אבן בדיוק למטרות נשגבות אלו. לא כאן. נדאג לאכיפה אדוקה של ההנהלה על הנושא לאחר שבאתגרים קודמים נרשמו חריקות מצערות.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #2
בס''ד

"רפי" הקול של יעל רעד, "היא לא השמינה. נשארה בדיוק כמו קודם".
שתיקה.
"לא מאמין. אחרי כל המאמצים?"
"כן. אחרי כל ההשתדלויות והניסיונות וההסברים - אין שינוי. פשוט אין שינוי. רפי, מה עושים?"
הוא נשם נשימה עמוקה. "איזו אכזבה! היינו בטוחים שנראה סוף סוף שינוי. הבטיחו שיעשו הכל כדי שהיא תשמין. לא שייך שתישאר כמו שהיא עכשיו".
"רפי, אולי אין ברירה וחייבים לעבור מקום?"
"לא נראה לי. בכל זאת יש אצלם גם הרבה מעלות. ומי אמר שבמקום אחר יהיה טוב יותר? אולי דווקא להיפך?"
"אם לא ננסה, לא נדע".
שתיקה.
"תראי, יעל. אני חושב שעדיין לא כדאי לדבר על מעבר. יש בזה גם סיכונים. אם הם עושים את כל המאמצים – היא תשמין בסופו של דבר, גם אם לוקח יותר זמן משחשבנו".
"או שכן, או שלא. לא יודעת מה לחשוב. איבדתי אמון. אני כבר לא בטוחה בכלל שהם רציניים. מדברים הרבה, מבטיחים לבדוק מה הם יכולים לעשות, ולא עושים כלום".
"את חושבת?"
"תראה, כבר עברו כמה חודשים מאז שוחחתי איתם. היתה שיחה כל- כך מבטיחה. הם הבינו שהיא חייבת להשמין. הם בעצמם הודו, שהיא רזה ומצומקת. חשבתי שאפשר לסמוך עליהם יותר".
שתיקה.
"אולי להזכיר להם שוב?"
"אני לא יכולה להזכיר להם בלי סוף. הם הבינו טוב מאוד, שאם לא יהיה שיפור, אצא משם".
"מה דעתך שנחכה עוד חודשיים? אם עד אז לא ישתנה כלום, ננסה לחפש מקום אחר עם משכורת שמנה יותר. מסכימה?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
איך אתה לא מתבייש? הוא שמע בהתחלה. עיניו שחו, והוא ניסה להביט על מקום אחר מלבד לא לתוך עיני הזועקים. מאיפה האומץ? שאלו אותו שוב ושוב. להגיע לכאן, לבעוט לכולנו בבטן הרכה?

'בבטן הרכה?' הוא הרהר לעצמו זה רעיון! אבל התוקפים עמדו על שלהם, יותר נכון, ישבו על שלהם. קדירות בשר נחו שם בתפזורת, כל הרוצה יבוא ויטול. וגם הוא רצה ליטול, אז הוא נכנס. ומה למען ה' הם רוצים ממני? הלא אני עושה הכל כשורה?

הוא ניגש לבר, בחשש מה. לקחת או לא לקחת, הוא שאל את עצמו. ובעודו מהרהר, הכאת תוף קורעת את האולם לרוחבו. הקלרינט מילל בחדוה, ורחבת הריקודים שוממה כשדה ירק מרוקן. מלבד דחליל נוי נוטה לימינו.
ובחלוף רגע או שניים, האמת פוצעת את מוחו. הדחליל אינו אלא החתן! לבדו!
הוא מטיל את המזלג, תוחב את הצלחת בכיסו הקדמי, ורץ, דץ, בקיפצוץ אלסטי, מרקד לפה ולשם, מושיט ידיו בתיאום מלא על שיעולי הזמר.

החתן, רובץ בעמידה. עומד על מקומו, מסרב לנוע, מסרב לרקוד. כריסו הקמורה משמשת כמשענת מרופדת, וקצות אצבעותיו נעות בזהירות, כריקוד זוטא לכבוד הכלה.
המוזמנים ניסו להתרומם מכסאם, יד אוחזת בשולחן, השניה במשענת, והנה, תיכף הם אנכיים יותר, אך הקריסה מיהרה להדוף אותם אחורנית, מאיימת להבקיע את הכסא על תכולתו.
ובמקום שאין איש, השתדל להיות איש. והוא רוקד לפני החתן, לפני ההורים, למול כל המוזמנים, שולח רגליו לפנים, לאחור, הו אז לצדדים. שמחה של מצוה.

המלצר שיצא מהמטבח עוד בתחילת הארוע, רשם התקדמות משמעותית, כשנצפה לפתע קרוב מאוד לצפיפותו של הבר. ידיו היו קצרות באופן מעורר חימה, והוא לעס רבע עוף בעיניים כבויות. והרחק הרחק משם, בבר הריקני, ישבו האורחים על כיסאות משרדיים וציפו לכיבוד שבושש מהגיע. ועיניהם כלות מול המלצר הוותיק, ששנות המוניטין שלו הוסיפו לכריסו שני תריסי קילוגרם. במילים אחרות, עיכוב נוסף של שתי דקות, במשוער.

ובדיוק היכן שנוהגים לעשן, ניסו חברי החתן להצית סיגריה, אך ידם נחסמה בעד הררי שומן, ולא נמצאה הדרך להגיע אל הסיגריה שנתחבה אי שם במעלות השדרה. עד שמוצאם האחרון היה להדליק איש לרעהו, סיגריית חברו.
והראשון מבניהם שב וצעק בקול, תראו אותו, אין לו בושה! והחברים שרבצו סביבו נעו מעט, כאות לכך שהתזמורת מרעימה יתר על המידה מכדי לקיים שיחה יעילה. ואכן, הקלידן, ישב גם הוא על כסא משרדי משולש תמיכות, משתדל במידת יכולתו ללחוץ על הקלידים הנצרכים, וכמוהו הגיטריסט, שנשען על מערכת התופים, החזיק גיטרה אדומה, שביחס למימדיו נראתה כצעצוע. ושום דבר לא מנע מהצלם לנוע על קולנועית ולבקש מהסועדים לברך את הזוג.
ואיך הוא מעיז??? המוזר הזה. שבא לפה בלי הזמנה, בעוד שחגורתו מהודקת כמעט עד סופה. איפה נשמע כדבר הזה? איפה??? והוא מרקד בטבורו של אולם, מנפנף בזרועותיו ממש כמו מתעמל מנוסה. ולכאן אתה מגיע, ללעוג לנו? תתבייש לך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הגיע בדואר מ @תמיד בעליה
קוראים לי רחל שרה בת רחל שרה.

אתמול הבן שלי חזר מהגן בוכה.


אתמול בבוקר היתה הפעם הראשונה שבאתי להביא אותו לגן.


ותהיתי בהכחשה אם יש קשר בין הדברים.


אחרי שידולים רבים נאות לשתף אותי מה עלבו בו:


"שאת שמנה"


הושבתי אותי על ברכי, רועד ורטוב מדמעות,


היה לו כר נרחב להתפנק בו.


וסיפרתי לו:


נולדתי אחרי שאמא שלי נפטרה.


עשר דקות אחר כך.


זאת אומרת שמעולם לא קיבלתי נשיקה מאמא .


כן, אותה נשיקת יולדת הטריה, הנשיקה בשפתיים החרבות, הרועדת,


המקפלת בתוכה אהבת עולם.


מעולם לא היתה לי.


נולדתי אל חדר ניתוח שהיה גם חדר מתים באותם רגעים.


אל שבעה.


אל דממה.


כל החיים הייתי מצבה לאין.


ואנשים כאבו בשם שלי את האין ולא בחרו לחבק את היש.


גדלתי באין.


אין חיבוק.


אין ארוחה.


אין חום.


אין אמא


"נו?" אין לו סבלנות לכאב שלי. הוא יודע את כל זה.


"והעליבו אותך?"


"לא," חייכתי, "לא בשביל זה אני מספרת לך."


"אז למה?"


"כי אז החלטתי"
"?"


"החלטתי. שלילדים שלי תהיה אמא."


מביט בי תוהה.


"תהיה אמא.


...והרבה"
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אתמול שלחת לי תמונה ישנה,

תמונה ממסיבת כיתה,

היו היתה, אי שם לפני 20 שנה.

ואת

שם באמצע

אי אפשר להתבלבל

הכי שמנה,

וגדולה

ו... הכי יפה ,

הו כמה יפה

ראיתי אותך, כל כך מאירה

החיוך שלך כובש

עדין וצנוע ,

מרגש


ואת אומרת:

ראית?

איך אני עומדת שם באמצע כמו פיל?

למה לא הלכתי אחורה??

למה לא הסתתרתי ?

כמו תמיד,

לא מתאים לי


אז נו

לכי תסבירי....



הכרתי אחת רקדנית אלופה , שמנה שמנה.

מה ?
באמת?


למה הרמתן גבה??

כן היא היתה גמישה

ועוד יותר מלאת הבעה כנה ועמוקה

נו
לכי תסבירי.....




בבית חולים מחלקת לב הייתי

שמן אחד בסוף סוף ,

מצאתי,

הוא חייך,

אפילו שר איזה שיר שאהב

רזים היו הרבה,

חמוצים ועצובים,

מסכנים.

לכי, לכי תסבירי....


מרוב שאנו שטופים במח

כל מה שכתבתי עכשיו נראה לא אפשרי, ולא נכון.

אז איך אוכל לשכנע , שכן, זה כן ,
זה נכון!!??
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
פתחתי לה את הדלת. אפילו לא ניסיתי לטשטש את פניי הנפולות. היא מיד פנתה אליי בעיני התכלת שקולטות הכל.
"את רואה אותי? את כל הצער של עם ישראל אני יכולה להכיל. ואותך, צפלונק שכמוך, אפרוח של ממש, שאולי אפילו לא בקע מהביצה שלו, על אחת כמה וכמה. ממני לא תוכלי להסתיר, תשפכי!"
הבטתי בה, בשכנה הענקית שלי, שמילאה את חלל הפתח עד אפס מקום, ולא ידעתי מה לומר.
לרגע כעסתי על עצמי.
'למה פתחת, אוף! תמיד היא מוציאה ממך את כל הסודות. ואת כל כך עייפה היום, ובכלל לא חשבת לדבר, שהכאב יישאר בפנים, יש מספיק משכחי כאבים'
אבל היא דפקה דפיקות קצובות ומחכות, לא נעים לייבש שכנות, בפרט את השכנה מספר 1 שלי. והאמת, שיש מקום בלבי שמחכה לה שתדפוק.
"תזהרי. היום כואב לי במיוחד. לא סתם פירורים, מבטיחה לך" התרעתי בה. צריך להיות הוגנים.
היא לא נבהלה. "את רואה אותי? אני שמנה כמו כל הגלות הזו, יש לי מקום גם בשבילך. ואם אתפוצץ מרוב צער- נרוויח כולנו. אין לך מה להפסיד. תשפכי!"
הסתכלתי עליה, תאמת, הזדעזתי. היא כל כך השמינה לאחרונה, אין לה מידה כבר! שום בגד מהבגדים היפים שהיו לה כבר לא עולה עליה, הדבר היחיד שהיא עדיין יכולה ללבוש, הוא מן אוהל עצום מימדים בצבע שחור, אותו לבשה בהכנעה מידי יום, כמו רוצה להסתיר את כל הצרות ששופכים לאוזניה. מעריצה את האישה הזו. כמה צער אישה אחת יכולה להכיל? איך היא עומדת בזה ומחפשת לשמוע ולהקל עוד?
בעיתים נדירות של מעט יישוב הדעת, אני סתם מקשיבה לה, משתתפת עמה בצערה. ברור לי, שהצער שלי הוא אפסי מול הצער שלה. אישה עגונה וגלמודה, בעלה עזבה לפני שנים כה רבות, ומאז אין לה מנוחה, באותם רגעים נדירים היא מספרת לי איך הייתה לבושה כשהייתה צעירה, בימים הטובים. עדי עדיים ובגדי מחלצות מיוחדים היו לה, אותם קנה בעלה. וכשתמיהה עולה על פני היא תמיד מצדיקה אותו. "זה היה הכרחי" היא אומרת. "עוד מעט הוא ישוב",
"עוד מעט?" נפלטה מפי השאלה הזועקת, הרי מאז היותי אני, אנחנו שכנות, ותמיד היא לבד. מתי כבר יבוא?
"הוא יודע שחולת אהבה אני, בסוף ישוב" אומרת לי בשכנוע עמוק. יותר אני לא שואלת שאלות, אלא מחכה כמוה, שישוב כבר. משתדלת להסות את השכנות האחרות אשר לועגות לה בסתר, על תמותה ונאמנותה חסרת הגבול.

היום לא הייתי מסוגלת להשתתף איתה בצערה, רק אני הייתי לי בראש, והיא מיד ראתה את זה והתעלמה מעצמה לגמרי. התחלתי לדבר, בהתחלה לא היו לי מילים. גמגמתי חצאי משפטים, בעברית משובשת, תוך נשיפות לטישו שהיא שלפה מאי שם. כשהתחלתי לדמוע, היא הצטרפה אליי. וכשאמרתי. די! אני לא יכולה יותר!! ראיתי שגם בשבילה זה כבר יותר מידי. כמה אפשר עוד לסבול?
אחרי שנדמה שהתפרקתי לחתיכות, גיליתי ששוב הצלחתי להתחבר, חיוך גדול עלה על פני. חיוך כזה שבא מתוך הכאב. חיוך שאין בו ייאוש, אלא אמונה ותקווה. היא השיבה לי באותו החיוך והציעה לרקוד ריקוד קטן של מנצחות.
הדלקתי את הפסנתר החשמלי על פלייבק של שיר נוגה מלא כיסופים.
רקדנו ביחד, מרגישות לרגע בעולם אחר שאין בו צער, אלא רק טוב מוחשי ומשתפך. פתאום תוך כדי ריקוד, האוהל השחור, הוסט מעט, וראיתי שמתחת לשק מסתתר בגד לבן, רקום פנינים נהדרות. בגד יפהפה שרק מחכה להתגלות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הן ישבו במעגל.
מידי פעם נכנסה מישהי ורעשי רקע קלים נשמעו מעם הכסאות הקלילים מידי.
"בדיוק על זה אני רוצה לדבר איתכן!" פתחה המרצה מינה. ורק היא זאת שהשמינה. אף אחת לא יכלה לפספס זאת על אף שעבר רק שבוע ימים! עיניים אכולות קנאה נעצו בה מבט.

"חשובנה על כך שלא יזיזו אתכן כמו עלה נידף. הבה נניח שכל המשפחה המורחבת מתארחת אצל אמא או השוויגער וצפוף ואין מקום ואתן יושבות במעבר, ואתן שמנות!, כל מי שירצה לעבור, פשוט יעשה סיבוב! תוכלנה להמשיך לפטפט ולאכול פשטידות מלאות בפטריות מקורמלות בשילוב מרשמלו רוטט על מצע של גבינה צהובה נוזלית וחמימה לצד שוקו ובננה ואייס קפה ותות ומוקה ווניל - קרים בררר.. איזה טעים! לא תצטרכנה לבחור…

חשובנה על כל אלו שיקומו לכבודכן באוטובוס! שלא לדבר על כך שתוכלנה להמשיך לאכול את ההמבורגר השלישי שקניתן ופשוט מיהרתן לחזור הבייתה ולא הספקתן לאכול!"

כולן הביטו במינה בפה פעור. המח נתן שדר ופס ייצור הרוק עבר למתכונת חירום.

מינה סימנה לעצמה וי בראש והמשיכה: "חשובנה על כל לילות הקיץ החמים האלו, שהזיעה ניגרה מכן פעמים רבות כל כך במהלך היום, בפרט אחרי השכבת הילדים שאתן רק רוצות לנוח ולהכניס משהו טעים לפה, להחזיר קצת את איזון הטמפרטורה לגוף - גלידה זו התשובה. אבל לא סתם גלידה. היא לא תעשה את העבודה. חבילה משפחתית לאמא משפחתית שדואגת לילדיה! אמא טובה היא אמא שטוב לה!"

אחר כך נפנתה מינה לדבר רוחנית. זה חלק מההצלחה שלה ולא בכדי היא קיבלה אישורים והמלצות ממשמרת הקודש והחיוך.

"וכי קלים הם בעיניכן עוד קליגורמים יהודיים?
עוד קילו'ים שמחזיקים בסידור? בתינוק יהודי טהור? עוד שמונים ושבעה קילו שמתכופף להחליף טיטול!? ואני מדברת על חצי גוף, כן?

וכי ניתן לזלזל בברכות נוספות להשלמת 400 ברכות ביום כנגד האות ת' כמניין האות הפותחת של המילה תהילים, ספרו של נעים זמירות ישראל?

אהה וזוכרות את חלום פרעה, זה עם הפרות? מדוע טרחה התורה לספר לנו? הרי התורה לא מספרת לנו סתם דברים אלא רק נבואות שנצרכו לדורות! הבה נלמד מהפרות הרזות שלמרות היותן רזות, הצליחו לבלוע פרות שמנות! תארנה לעצמכן גם כיצד הן נראו אחר כך, דליקטס!

"אוקיי, מישהי רוצה לשתף איך עבר עליה השבוע"? ובזאת פנתה מינה לחלק השני של השיעור.

אף לא אחת הרימה יד.

"טוב, אני אבחר", אמרה לאחר חמש דקות של דממה.

"רוזה, התחילי את"

רוזה, שברירת שכמותה, בקושי נשמעה. היא פתחה את פיה מספר פעמים עד שלבסוף יצאה הברה שאיכשהו גררה את סיפורה הקשה מהשבוע האחרון.

"כולכן ודאי שמעתן על אחי, המיליונר האגדי. הוא חיתן השבוע את הבת שלו ועשה סעודה כיד המלך. הוא מאוד אוהב תנ"ך אז לדעתי הוא חקר מה בדיוק היה בסעודה של שלמה המלך ופשוט עשה העתק הדבק. מה לא היה שם? 4 לשונות של גאולה, סטייקים, כבדים, אני אפילו לא מכירה את כל השמות. ואני פשוט נלחמתי עם עצמי לאכול ולא יכולתי! לרגע אפילו ירדו לי דמעות של תסכול עד שדודה שלי ניגשה אלי ושאלה אותי אם הכל בסדר, אמרתי לה שכן. הייתה לי ברירה? רק חסר לי שיתלחששו עלי יותר ממה שכבר עושים זאת. אבל כמובן שהיא לא האמינה לי, רק ראיתי שהיא מסתכלת עלי מכף רגל ועד ראש, כמובן לא פסחה על המקום שאמורה להיות בו בטן, והמשיכה הלאה במבט נוטף רחמים. בטח הלכה לאמא שלי, לומר לה שאני לא נורמלית והיא חייבת לעזור לי לאכול. מה, אני ילדה בת 5 שצריך להאכיל אותה? דיי נמאס לי כבר! איך פורצים את המעגל הזה? איך מצליחים לפתוח את הפה ולאכול יותר מקצת עוף ואורז, שלמזלי גם היו שם? ואח"כ הקינוחים בבר! הייתן צריכות לראות! העיניים שלי יצאו מחוריהן ופשוט לא הצלחתי לפתוח את הפה, כאילו נעלו אותו עם דבק 3 שניות". רוזה נראתה כמי שחזרה לסצנה ההיא, עיניה התמלאו בדמעות וכל הנשים הצטרפו אליה בהזדהות עמוקה.

מינה שמעה ואמרה:
"הקשבנה, זה כמו התעמלות. בעצם אסור לי להזכיר את המילה הזאת, אבל רק ניקח את הרעיון משם. בהתחלה השריר כואב וככל שממשיכים הגוף מתרגל, כך גם בפתיחת פה. מכניסים עוד כמה ביסים אפילו שמרגישים שלא מסוגלים וכל יום מעמיסים עוד עד שמצליחים! קראתי פעם מחקר על מישהו שהיה אוכל מנה וחצי - מי בכלל היה זה שקבע כמה אוכל נחשב למנה? - והוא התאמן והתאמן עד שהיום הוא אוכל עשרה מנות בארוחה אחת!"
מחיאות כפיים סוערות נשמעו בחלל. הלוואי עליהן…

אחר כך נפנו הנשים להישקל.
קריאות בהלה נשמעו מכל פינה. רעות ממש יבבה בקול: "איך יכול להיות? מינה, את יודעת שדחפתי גם את השאריות הנוספות הנוספות שהילדים שלי השאירו? בהתחלה כעסתי עליהם נורא, אבל אמרו לי שאני רק אעשה להם ריאקציה וחבל שהם יהיו דומים לי, אז הפסקתי לומר להם לאכול מעבר.. אני רק מפזרת מלא משפטים לחלל האוויר, תולה מגנטים ממגנטים על המקרר כמו 'מי שאכל בערב שבת יאכל בשבת' 'כל האוכל מאכילין לו לעתיד לבוא' ולא זוכרת מה עוד.. והם גם רואים אותי בוכה מול המראה שאני מידי רזה.. מקווה שזה יעשה להם משהו. אבל למה אני לא רואה את התוצאה"?

נחמה אמרה שהיא הולכת לעשות 40 יום בכותל וזהו. נשבר לה.

אחרי שכולן יצאו ולאחר שזילפה וידאה כי מינה לא בסביבה, היא אמרה בשקט בשקט שהיא כבר קבעה פגישה עם ד"ר אנגל לייעוץ בעניין אירוך קיבה ושהיא מקווה שזו תהיה התחנה האחרונה שלה.

כולן איחלו לה הצלחה וסימנו לעצמן שמחר, מיד לאחר שינסו לאכול פרוסת עוגה נוספת, הן יתקשרו לד"ר לקבוע פגישה. יש דברים שקשה לעשות לבד.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
שלומית שפשפה את עיניה בפעם המי יודע כמה, והעין, כמו לא הבינה את כוונתה, רק הרחיבה את תחום הנפיחות והגירה דמעות כמים.
"קופת חולים אהה... פתחנו" השתעל יועזר, "מה יהיה הסוף של ה.."
"תסתכל ללמעלה, זה עוזר," שלומית נדיבה.
"זה לא. מה יהיה הסוף של ה...אההפטשי!?"
"טשי, לא?" הגיבה שלומית "דאיי! לא ברצינות!" מיהרה לחמוק מחבילת הטישו שנורתה לעברה.
"מצחיק מאד" ילל יועזר. "כשתתעטשי את ככה אאההפטשי! ונשמתך כמעט תפרח לה עם כל אהההפטשי! עיטוש, אז אני אשב ואספר בדיחות קרש!" הוא סירב לשתף פעולה.
"אל תתמסכן, גם אצלי גשם לפרקים, ודי ארוכים."
שלומית היטיבה את רביצתה על הספה, לכדי שכיבה.
"אז קומי ולכי להוד כבוד הדוקטור, הוד נסיכותך, טלי מן הצרי והמזור אשר ירקח, ויירפא לך!"
כשיועזר חולה הוא דומה יותר לקיפוד מצוי מלאחיה החביב בדרך כלל.
שלומית מבינה אותו, זה לא שלא, גם היא היתה מאבדת את שלוותה המפורסמת, אם כל שיעול/ עיטוש/ קינוח/ צמרמורת/ אחר, היה מאיים על שיווי משקלה ושלימות איבריה. בודאי היתה מאבדת.
אבל הפעם היא לא הולכת לוותר לו.
"אני זאת שמהבוקר של אתמול משכנעת אותך לצאת איתי אל כבודו המדובר, הלא כן, יקירי הנעלה?"
שלומית טובה בדרמות, ובעתות משבר, על אחת כמה וכמה.
כעת היא מעבירה את ימינה בתנועה מעגלית, מריחה את הגל המגיע.
"כ-א-י-ל-ו שאת לא מכירה את התשובה על כל צורותיה המשומשות כטישו בא בימים!! לא אני אחזור עליה בפעם המיליארד!!!"
כעת יועזר זועם ממש, ותסכולו נוגע בה. לא נעים.
היא מגלגלת כירבולית נוספת ותומכת את צווארה, מתרצנת.
"יועזר, אתה יודע שזה לא באמת. אתה יודע שאתה לא אשם בזה---"
הפעם לא אמדה נכון את מהירות תגובתו, והשמיכה התולה על ראשה כהינומה, מוכיחה זאת.
"תזרוק עלי מה שאתה רוצה." היא מתעקשת "אני עם האמת שלי אלך. אתה יודע בדיוק כמוני שאתה לא אשם בזה. לא. ככה הגוף שלך בנוי. לא אתה יצרת את מערכת חילוף החומרים שלך היפראקטיבית, ואת רמת שריפת הקלוריות- מרקיעת שחקים"
"ואת יודעת בדיוק כמוני," הוא מאנפף בתגובה,"שאת הרופאים זה לא מעניין. הם לא רואים אותי, אלא את המחקרים שאני מייצג. ומה לעשות שהמחקרים מוכיחים שגורם המוות מספר אחד אחרי התקפי לב הוא תת תזונה?"
"אבל אתה לא סובל מתת תזונה!" היא מזדעקת "התזונה שלך טובה יותר ומאוזנת יותר מרוב האנשים שאני מכירה, כולל אותי, על כל מאה וחמישים הקילוגרמים המיוחלים שלי. מה זה אומר? אולי כל קילו שלי עשוי מסוכר ושוקולד, וכל גרם שלך- מירקות מאודים וקטניות?"
יועזר לא מעיף לכיוונה מבט.
"אחד מכל שלושה אנשים שמת מדום לב, היה שרוי בתת משקל קודם לכן," הוא מצטט, מנופף באצבע מתרה, "על כל שבעה מקרי מוות מסרטן ישנם שניים מתת משקל. ואם אתה לא רוצה, ילד," כאן הוא מביט היישר אליה, "למצוא את עצמך כרכיב מידע באחת מן הסטטיסטיקות הללו---"
"לא אמרו לך את זה, יועז!" עכשיו שלומית המומה. "נכון שלא?"
"אמרו יותר מזה." יועזר קבר את שאריות ההומור עם שני הקילוגרמים שהשיל לאחר שהפסיק ליומיים את דיאטת ההשמנה האחרונה.
"אין יותר מזה" פוסקת שלומית. לבה יוצא אליו.
"אתה יודע שלדרך שלך יש רק סוף אחד. מוות בגיל צעיר." יועזר מבריק חיוך של כאילו. "ואת זה אמר לי האורטופד שבאתי אליו עם נקע ברגל! הבנת? נקע! ברגל! אין מישהו מהם שלא חושב שאחריותו המוסרית לעדכן אותי לגבי רמת הסיכון בה אני נמצא עם כל נשימה ונשימה."
שלומית שתקה. אחרי הכל, מה יש לה לומר, כשאצלה הכל עולה בקלות כל כך, והתגובות- הפוכות בדיוק.
נזכרת איך רק בראש חודש הגיעה למרפאה עם קוצר נשימה חריף.
היא היתה מבוהלת. זה קורה לה הרבה מדי לאחרונה.
"תהיי רגועה, גברת צעירה," אמרה לה אז הרופאה, וטפחה על שכמה בעידוד, "כשהמצב הבריאותי הכללי טוב, והמשקל תקין, אנחנו לא מודאגים. כמו שאת נראית לי, את דואגת טוב טוב לבריאות שלך."
"סוף סוף את שותקת." זה יועזר. "הגיע הזמן באמת. אם רק הייתי יכול לברוח בשבת מהישיבה, זה מה שהייתי עושה. שתדעי."
"מה היה בשבת?"
"היה שעלה שוב הנושא הזה, ושוב התחילו לדבר אם זה בשליטה, או לא, אם אפשר לשנות, או לא, וכל הבדיחות ומשחקי הלשון של "עבודת המידות" ו"צר לי", שאני לא מבין איך עדיין יש מי שלא שמע אותם. ואז אני קולט את שמשון מכריז 'איזה גנים בראש שלכם? תראו את יועז, כל המשפחה שלו שמנים, חבל על הזמן, והוא- איפה הוא? בקושי רואים.' קיוויתי להחליק מהכסא, ולהיעלם.
שמשון הזה! זו לא פעם ראשונה שהוא יורד עלי. מזל שיש כמה חבר'ה הוגנים שיודעים להגיד את האמת לכולם בפנים."
"כמו מי?" שלומית מתעניינת, שמחה בעליל שיש עדיין כאלו.
"כמו שניאור משיעור ג', בחיים הוא לא יצחק מהבדיחות האלו, ולא תשמעי ממנו ת' מילה "רזה", והוא זה שיזכיר לכולם במקומי שאת רוב הפגמים במידות לא רואים, זה לא שהם לא קיימים. בלעדיו לא הייתי שורד את זה. וכשהוא לא נמצא, סיוט. דמם של הרזים הותר. אני אומר לך. מרוב שהוקיעו את התופעה, הפכנו לא לגיטימיים!"
שלומית הרכינה ראש. מהורהרת.
"רק דבר אחד יועזר, אם זה בסדר להעיר עכשיו."
יועזר עיקם את פיו. זה הספיק לה.
"אתה לא יכול לדרוש מאחרים לכבד אתכם, אם אתה בעצמך קורא לסובלים מהרזיית יתר- רזים. זה לא מקובל, ולא יפה. זה כמו להגיד, דיקט, שרוך, וכאלה. אני לא צריכה להדגים לך, כן? גם אתה יכול לספר על אחד רזרוז כזה, דיקט, שראית באוטבוס, או לציין את רמת ההלם שלך מכמה שההוא הרזה לאחרונה. ובסופו של דבר, היחס שאתה נותן לעצמך, ומה שאתה חושב על כל הסיפור הזה, זה מה שייקבע את היחס שתקבל מאחרים. אתה מבין."
כן. הוא מבין.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
ב"ה.


היא נראתה בדיוק כמו שדמיינתי אותה.

כשאלכסנדר גרהם בל המציא את הטלפון, הוא חשב על שדכניות. אפילו טלפניות שנושמות טלמרקטינג מצאת החמה עד סוף המשפחתון לא משתמשות במכשיר הזה יותר מהן. וגם, הן נראות תמיד בדיוק כמו שהן נשמעות, כך שהמכשיר עבורן מייתר מפגש לגמרי.

אבל בכל זאת, נפגשנו.

"...הסברתי להם". היא חייכה חיוך גדול של אנשים חסרי מודעות עצמית הבטוחים שיש להם חיוך ממיס. "הסברתי להם שאת ממש לא שמנה. רק גדולה כזו. ממש גבוהה. ככה שהכל גדול. גם הפנים. משהו דינוזאורי כזה"...

היא המשיכה להסביר בשטף אבל אני עצרתי כאן.

דינוזאורית, ברוכה הבאה. נעים מאוד.

***

"הרבה אנשים נרתעים כשהם שומעים שאת עובדת ב'שובע'. את מבינה, זה לא בדיוק המקום שיוצאת סמינר אמורה לעבוד בו. חנות בגדים למשל, זה בסדר"...

כן, אני עובדת בשובע. הסביבה חרדית למהדרין, הקופאיות האחרות נשואות, צנועות וחסודות. את העודף לגברים מניחים על סלסלות ייעודיות. ואני, גדולה שכמוני, אפילו מצליחה להוציא בעצמי את המגשים הכבדים והלוהטים מהתנור כשבעל הבית לא נמצא, מה שהצפלונות הללו לא מסוגלות.

היא ממשיכה לדבר ולדבר, כאילו הייתי טלפון. סוף סוף הגיע תורי להשחיל משפט. משפט סיום.

"אני מודה לך על כל המאמצים שאת עושה בשבילי. כל הכבוד שאת לא מתייאשת וממשיכה להציע הצעות"...

לא סיימתי את המשפט. "מבישות".

היא הנהנה בראשה. ממבע פניה ניתן היה להבין שהיא בהחלט מסכימה לתודה המופרזת שמגיעה לה. לפעמים את נותנת מחמאה למישהי ורואה שמבחינתה המחמאה הייתה כל כך מתבקשת וצפוייה, כל כך מתיישבת טוב ובמקום, עד שהיא אפילו לא מעלה בדעתה שהמחמיאה לא התכוונה באמת.

בכל מקרה, יש פגישה-ראשונה נוספת. חמישי בשמונה בוולדורף אסטוריה.

***

הוא נכנס פנימה בצעדים. בוטחים? מהוססים? לא, רגילים.

מצחיק שהסתכלתי על הצעדים לפני שהסתכלתי על הפנים. ואז, זיהיתי אותו מיד.

דווקא הוא, לא הופתע לראות שזו אני. הוא כן הופתע לראות שהופתעתי.

"אני"... לאט, "אמרתי לשדכנית להגיד לך"...

"טוב, היא כנראה התביישה". עניתי. שנינו פרצנו בצחוק קצר והקרח נשבר, ולא מהחיוך של השדכנית. לא רע בשביל דקה ראשונה של פגישה ראשונה.

***

"הוא" למד בישיבה סמוכה לחנות. יכולתי לדעת זאת לפי הבחורים שנכנסו איתו לפעמים בהפסקת הצוהריים. הם – לפעמים. הוא – בכל יום ויום. הם – בורקס או שניים. הוא – חצי קילו לפחות. הם – ניגשים מיד לעגלת המתכת, מכניסים לשקית ומיד ניגשים לשלם. הוא – מחכה עד שכולם יסיימו ורק אז מעמיס את הקנייה שלו.

היה ברור שהוא אוכל הכול לבד. לא הייתי צריכה רוח הקודש מהסוג שהפעלתי בפעמים אחרות. ודווקא אומרים שיש בישיבה הזו אוכל מעולה עם שף מיוחד.

יום אחד ירד גשם בחוץ. האוטובוסים התעכבו ואני איחרתי למשמרת הצהריים שלי. כשנכנסתי לסמטה ראיתי אותו יושב בודד על ספסל חצי-נסתר בתוך חצר בניין ירושלמי שכן. שיחים גזומים סביבו, גשם מטפטף על כובעו והוא כפוף בהתמסרות אל השקית החומה המהבילה. הלב שלי נצבט כמי שרואה גור חתולים דרוס. חיכיתי שהוא יסיים לפני שעברתי, התביישתי בשבילו.

כשסיים, כידרר את השקית החומה והשליך אותה לפח הירוק של הבניין. פח פלסטיק ירוק עירוני של בניינים קטנים ומטופחים. למה אני בורחת לפרטים הללו? כרגיל, אני נמלטת מהסיטואציה המציקה עצמה אל הנתונים הטכניים שלא מזיקים לאיש.

והנה, הוא כאן. והוא ידע שזו אני. טוב, כמה דינוזאוריות שעובדות בשובע יש?...

***

כבר נפגשתי עם כמה שמנים בחיים שלי. סליחה, מלאים. גדולים.

יש את אלו שמפצים על המראה החריג בעודף ביטחון עצמי. אחרים, רבים מהם, בעודף לצון, בדיחות, הומור עצמי ושמחה קורנת של שמנים. אבל זה עודף. ועודף, אני מניחה בסלסלות. לא לוקחת איתי הביתה.

לא שמותר לי להתלונן, כן? אני לא בררנית. יש לי את העודף שלי. אבל כן, אני תמיד שמחה שהעודף מתרכז בתחום שלו, ולא מתפרץ החוצה ומתחיל להתחשבן עם כל המדדים האחרים.

הוא - מתברר ששלמה שמו - לא פיצה בשום עודף. הוא היה פשוט בחור רגיל. קלאסי. לא שונה בכלום. הוא דיבר רגיל, עניינו אותו נושאים רגילים, הבין בדיחות אבל לא הירבה בהן, היה לו ביטחון עצמי ממוצע ורגעי מבוכה אנושיים. רגיל, פשוט רגיל. לו היינו מדברים בטלפון למשל, לא הייתי חושבת שהוא נראה כך.

זה היה טוב, אבל ידעתי שאני צריכה להבין. אם הכול טוב, מאיפה זה בא?...

ידעתי שלא אוכל להמשיך הלאה ולהתקדם משמעותית כל זמן שלא אפתור את החידה הזו. וחבל.

אבל זה קרה. בפגישה השלישית.

***

מיטה גבוהה של בית חולים. וילונות ירוקים תלויים על מסילה חורקת. תקרה אקוסטית מתכתית מחוררת. פלורוסנטים מהבהבים. צפצופים וקריאות רמקולים ברקע, רצפה מבהיקה וריח נורא.

סבא היה לבן. רזה כל כך. עצמות הפנים שלו מעולם לא נראו לפני כן. כעת ניתן היה לראות כל קימור ובליטה. היד הייתה שקופה ממש. וריד כחול בלט, כמעט לא ניתן לדעת אם הוא בתוך היד או מחוצה לה. בתוך הווריד הייתה נעוצה מחט מרושעת של אינפוזיה.

אחות במבטא רוסי סיימה להכניס את המחט ווידאה שהכול עובד כמו שצריך. אבל כלום לא עבד. הכל היה רזה מידי מכדי להצליח להסתדר. היא לא שמה לב לעיניים הילדותיות הגדולות שלטושות ועוקבות אחרי מעשיה. כשהיא הבחינה, היה כבר מאוחר מדי.

"מה הילד הזה עושה כאן? תוציאו אותו".

ושלל אורות וצבעים בחוץ מסתחררים לעיסה אחת מעצבנת וגועלית.


***

"זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את סבא האהוב שלי. סבא החסון והגיבור. סבא שבכל פעם מרים אותך עד לתקרה וכשהוא מוריד אותך פתאום צץ בידו תרנגול אדום-סוכרייה, מעשה קסמים.

"רזון זה חולי. רזון זה מוות. רזון זה מי או מה שגנב לי את סבא. רזה זה הריח של בית החולים, הטעם של הקפה במכונה שבפרוזדור, ואני מתכוון לסוף הפרוזדור שמגיע לטרקלין. אני לא רוצה להיות רזה כמו סבא אף פעם. אני רוצה להיות שמן, גדול, מלא... בכל מחיר!

"התחלתי דיאטות. בעיקר בתקופת השידוכים. הן הלכו לא רע. אבל בכל פעם שהסתכלתי במראה וראיתי מולי פנים רזות יותר מבעבר – הצטמררתי. ראיתי במראה את סבא האהוב שלי – שכולם אומרים שאני דומה לו כל כך. ראיתי אותו פתאום רזה, ולא יכולתי להסכים לזה בשום פנים ואופן. ואז, רצתי לאכול. כמה שיותר שמן. כמה שיותר בצק. כמה שיותר סוכר. אפילו שלא הייתי רעב ולא הייתי אוהב.

הוא עצר לרגע.

התגובה הספונטנית שרצתה לצאת ממני הייתה "אתה צריך לטפל בעצמך". אבל חששתי שהיא תתפרש כשיפוטיות ולא כאכפתיות, אז שתקתי.

אין לי את האורגן הזה שאנשים משתמשים בו כדי לשלוח בלחיצה תגובות מוכנות, אפויות ומוכנות לשיגור. "וואו" של התפעלות, "אויש" של השתתפות, "אוהה" של הכלה, "צצצ" של רחמים. שתקתי.

והוא דיבר:

"אני יודע שאני צריך לטפל בעצמי..."

אופס! הוא קורא מחשבות! ממש זיווג משמים, הדינוזאורית וקורא המחשבות. שני יצורים שכבר לא קיימים...

נסחפתי עם המחשבה ופספסתי חלק מההמשך שלו. הוא כבר היה בעיצומו של ההסבר:

"...מאמין שגם יצליח. אני אהיה מוכן לעשות זאת, למען אחרים, למען אשתי והילדים. אבל למען עצמי, כרגע, לא. אני לא רוצה לטפל בזה. טוב לי עם זה. טוב לי עם סבא שלי. בכל פעם שאני אוכל אני שוב איתו, שוב מרגיש את החיבוק שלו, שוב נזכר במראה האמיתי שלו, החסון של כל השנים. לא הקלף המיובש של הסוף. סבא על מלא. שמח. חי. לא רזה. חולני. עצוב ו..."

קולו רעד כשסיים "...מת".

שקט השתרר. עיניו המשיכו במקומו את מה שהוא לא העז לומר: "והלוואי שהייתי מוכן למצוא מישהי שגם לה זה לא יפריע".

נראה שהוא חש הקלה על שפרק את המשא, אבל היה מתוח בציפייה לתגובה שלי. מה היא תהיה?

"שיהיה לך"...

פציתי את פי סוף סוף והוא נרכן קדימה, מחכה להמשך. 'בהצלחה בהמשך הדרך'? 'המשך חיים מאושרים'?...

"...לבריאות".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
והנה שלי. מנוסח כמכתב עבוד ספר של חיים ולדר.

שלום שמי יוסי,

בישיבה קוראים לי יוסי מצ'ינג, מה שוודאי יגרום לכם להבין שאני במשקל מתאים לכללי האתגר.

בכל שנות לימודי בחיידר הייתי תלמיד מן המניין ומשקלי החורג והחריג לא היווה עניין או משמעות. בסיפורים (קוראים לי צביקי גרין, למשל) תמיד מוצגים השמנים כנחשלים במשחקי חצר וכמשתרכים בסוף התור אך אני לא טעמתי על בשרי במשך רוב שנות הלימודים חוויות שמצדיקות את המיתוסים הללו.

בשיאה של כיתה ח' בזמן שלמדנו והכנו את עצמינו לבחינות לישיבה קטנה, עסקנו בגמרא הדנה בהיתקלות בחבית הניצבת ברשות הרבים ושבירתה, התלמידים הסתבכו מעט ופתאום עלה בעיניו של המלמד ניצוץ שובב ורעיון עוועים להמחשה, "יוסי" הוא קרא לי "בוא תעמוד כאן על יד הדלת, תתקדם עוד קצת, יופי, הנה יש לנו כאן חבית שעומדת בקרן זווית...".

כפי הנראה הוא שיער בנמהרות שאזרום עם הרעיון ברוח טובה, מה שלא קרה. בערתי מבושה, ניסיתי לטמון את הראש אך לא היה לי איפה, החברים צחקו במלוא הגרון, רציתי לבכות אבל חששתי שבזה אהפוך לבדיחה מושלמת, שאלתי את נפשי למות.

כך עמדתי במשך עשר דקות מבוזה ומושפל פנים במרכז הכיתה מול פרצופים מבודחים, בעוד המלמד מדגים את השיטות השונות והאפשרויות שבהם נתקלים בחבית, המילים של המלמד בקעו בי כמדקרות חרב ופצעו את ליבי בדם. הרגעים הזוועתיים נחרטו בי אחד לאחד ככוויה שאין לה מרפא.

לאחר מכן הבין המלמד ששגה והתנצל אך תקופה ממושכת היו מי שקראו לעברי "הנה החבית הגיעה" או ביקשו ממני לשוב על ההדגמות.

בימים שאחרי לא עלה בידי להתרכז ולא היה בי כוח ללימודים, ישבתי במקומי מכונס כשרגעי ההשפלה משוחזרים שוב ושוב בראשי בפרוטרוט. זכרתי כל פרט, כל מילה וכל פרצוף מלא צחוק.

התחלתי להתאושש רק כשחלפו שבועיים אבל היה זה מאוחר מדי – נשארתי מאחור, החומר הנלמד יועד לבחינות לישיבות שהלכו והתקרבו, היה עלי להדביק פערים אבל לא היה לי מספיק חשק ומרץ לזה. מסביבי געשו כולם בחזרות והכנות לבחינות ולי נשאר רק לחזור ולהתבוסס באש הבושה.

בהתאם למעמדי קודם לפרשייה המכאיבה נשלחתי לבחינה בישיבה מצוינת בעוד בסתר לבי ידעתי שאני חסר כל סיכוי, לא הכנתי מילה אחת מהדפים. מעבר לזה, ידעתי שאני צועד לקראת השפלה מספר שתיים, לשבת עם עוד כמה חברים מול ראש ישיבה ובעוד הם לבטח ישלפו תשובות מפורטות ומנומקות, אני אבהה כתרנגול בבני אדם.

הרגע הזה הגיע. בברכיים כושלות פסעתי אל חדר הבחינה עם עוד שלושה חברים. שני בוחנים חיכו לנו שם בחיוך קשוח, שניהם רזים וגבוהים, התיישבנו והם סקרו אותנו, לוקחים דגימת רושם ראשוני, גם ברושם החיצוני כישלוני היה מובטח, שמן עם פנים של מובל אל הגרדום.

ממקום מושבי הצלחתי לראות שהר"מ סימן לעצמו מתחת שמי מילה אחת – 'נעבעך'.

הם שאלו שאלות, החברים שהיו אתי ענו נכון אם כי לא נעדר מהם הלחץ הטבעי שבמעמד בחינה לישיבה.

ואז הפנו שניהם את פניהם אלי "יוסף שלמה, יהודי שהניח חבית באמצע הרחוב, לא בקרן זווית...".

הרגשתי כמו רבי ישמעאל כשקילפו את עורו מעל ראשו, בועת כאב של חודש התפוצצה בי כהר געש, עצמתי את עיני בכוח איתנים וחזרתי בראשי אל פתח הכיתה, הכול עלה מולי בשידור חוזר בצבעים חיים ועזים, החבית שעומדת כאן, וכאן, וכאן, וכאן, והאדם שמגיע משם, ובמקרה שזה בא בקורתו וזה בא בחביתו, ואז שוב הכול עבור ילד שלא הבין...

אינני יודע האם צעקתי, האם קמתי והמחשתי כחבית, האם בכיתי .

אין לי מושג איך נראיתי שם בחדר מול שני הרמי"ם, אבל כשפקחתי עיניים ראיתי אותם מביטים נדהמים זה על זה ועלי ואז העביר אחד מהם קו על המילה 'נעבעך' וכתב במקומה- גאון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
קטע מיומנה של מקלה:)

הבטתי בקנאה בשכנתי השמנה, צועדת לה מעדנות ברחוב כולה אומרת כבוד.

ואנוכי דחלילה שדופה, שקופה כמו טיפה גמלונית בגשם.

תאמינו לי שמזמן היית זורקת את כל המידות ילדים האלה שאני לובשת.

נעמדתי לצדה של בלומה בתחנה ולחשתי שלום. היא המשיכה לשוחח בטלפון קולה

ה...איך אני אגדיר אותו? אולי חצוצרתי? רועם אך נעים ומלא ביטחון, הלוואי עלי-

קול של ילד (לא) פלא.

היא סיימה את השיחה ואחרי דקה של הרהורים שמה לב לקיומי הדקיק.

"גולדי מה שלומך? איך לא ראיתי אותך? (איך באמת?) הגעת עכשיו לתחנה?"

"משהו כזה" מלמלתי, מרפרפת חיוך חביב על פני.

"אותי אין סיכוי לפספס, הא?" היא צחקה בטוב לבב תופחת על עצמה.

חייכתי, מה אני יכולה לענות? שהייתי רוצה שגם אותי לא יפספסו ברחוב?

"את יודעת אני מארגנת ערב חוויתי לכל השכנות? על קפה ועוגות כמובן" קרצה במשובה.

(איך היא תמיד מארגנת משהו בהתלהבות ואני כל כך רפה וחלשה מכדי לזוז?)

"חשבתי שאולי תכיני לנו תכנית, את נראית לי אחת שמפגיזה ברעיונות "

"אני צריכה לחשוב על זה" אני כל כך ביישנית, אין סיכוי שזה יקרה, לא ישמעו אותי.

"נראה לי שאת יותר מתאימה" לחשתי בחיוך. היא צחקקה ולחשה לי לתוך האוזן

"אני אחראית על הכיבוד שכחת?" חמודה שהיא. השכנה הכי מגניבה בבניין.

"הולך להיות כיבוד עשיר לכל הצפלונות שלא מכניסות שוקולד לפה!"

"אתן הולכות להשמין מהסיפור הזה" היא התרתה בחיוך רגע לפני שהפליגה באוטובוסה.

רק חבל שהיא לא שמעה את התקווה הדקיקה שלי- "הלוואי"
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
דמעות זלגו מעיניה ללא טיפת בושה, "די תרגעי, רבקה, היא תשמין בעזי"ת"
הדמעות לא פסקו.
"אני לא מסוגלת כבר, אני רוצה לראות אותה שמנה ע-כ-ש-י-ו!!!"
"רבקה, את יודעת שהיא בתהליך, זה לוקח זמן, יהיה טוב!" הבכי מפסיק לרגע, ואז- שוב מתחדש..
"אבל מה יהיה? ואם מישהו ישים לב שהיא מידי רזה? ומה יהיה בשידוכים?"
"אל תשכחי שהיינו אצל הרבי! הוא בירך שתשמין בקרוב!, אל תדאגי!"
"אני כן דואגת, שמעתי על כאלה שלא השמינו בסוף... אני פוחדת, ישראל!!!"
"רוצה ללכת לבקר אותה? אני חושב שכשתראי שהיא לא כ"כ רזה, תרגעי קצת"
"ומה יהיה אם האחיות תספרנה לי שהיא לא מספיק אוכלת?"
רבקה, את לא זוכרת שראש המחלקה סיפר לנו בסיפוק שהיא הפסיקה לגרום לעצמה להקיא? יהיה טוב!, אני מבטיח! יש לנו ברכה מהרבי, ודי לבכי!!!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
נשלח בדואר בבקשה לעילו"ש, @אבימי @טור אורח זה אמור להיות בקטגוריה שלכם.
-----------------------
התקדמתי למקלט. לפי הריח יכלתי לדעת לאיזה כיוון לפנות גם בעיניים עצומות.
עדיין עמדתי בפתח בניסיון לזהות תוך כדי מצמוץ איפה השולחן של המשפחה, וכבר הוקפתי בבנות דודות ואחייניות. תמיד זה כך, פשוט כיף, אי אפשר לפספס את זה שאני כאן.
"שלום, מזל טוב פייגה מושקי. את נראית כל כך טוב! השמלה הזו חדשה, נכון?" קיבלה אותי תמר בחיוך. "איך את זוכרת! בגלל ששום בגד כבר לא עלה עלי, אז יצאתי שבוע שעבר שוב לקניות..." מאחורי שמעתי את ציפי לוחשת לשרה אחותה "כל פעם שרואים אותה יש לה בגד חדש, ואנחנו תמיד עם ירושות. אוף!". בטח כשכל מה שהיא מודדת טוב עליה ומקסימום צריך להצר, בעייתה!
החלפנו מחמאות ודרישת שלומות הדדיות ופנינו בטבעת עגולה כשאני היהלום בראשו לעבר השולחן לידו ישבו.
כשחזרתי מאיחולי המזל-טובים למי שצריך לא הייתי צריכה לבזבז רגע לתור אחר מקום, שרה מיד נתנה לי לשבת על הכסא שלה - כסא נוח ומרופד, הן לא יעלה על דעת אף אחד ואחת שאשב על כסא פלסטיק פשוט.
הרמתי מבטי לשולחן לראות במה להתחיל וגיליתי שתמר מילאה לי צלחת עם מה שאני אוהבת, בלי שמישהי שמה לב בכלל שהיא הלכה וחזרה... כמה קטנה ככה שקופה, נאבדת לנו מתחת לרגליים. נראה לי שהיא רזתה מפעם קודמת, היא ממש מדאיגה אותי.
"מה איתך תמר? זאת לא הצלחת שלך? את לא רוצה לאכול?" שאלתי אותה, לא נעים לי לאכול אם היא תעמוד ותאכל בעיניה את המנה...
"לא, אכלתי את המנה הראשונה ואני מלאה לגמרי" ענתה בפרצוף מסכן והראתה על צוארה לאות - עד כאן אני מלאה, אין מצב להכניס עוד משהו. התחלתי לאכול בשקט, אין לי מה לענות לה, מסכנה. תמיד מפסידה את המנה עיקרית, שלא לדבר על הקינוח.

לקחתי לי מנה שניה של קינוח ובזווית העין ראיתי שהתחילו לזרז את הבנות לעזור לסדר. בירכתי בזריזות, לי יש פטור מהתרוצצויות של עזרה וארגון, אז חבל שאשאר לדקור את העיניים של שרה ותמר השדופות שנאלצות לאסוף עכשיו כסאות פלסטיק לערימה בידיים הגפרוריות שלהן.
הלכתי לאחל שוב מזל טוב למי שצריך ויצאתי לאויר הצח.
הרגשתי שיהיה לי טוב עכשיו לשבת בתחנה, ועדיף שהאוטובוס אפילו יאחר, טוב שאנחנו לא גרים קרוב לאולם הזה. אני צריכה לעבד את הערב הזה, המפגש שוב עם בנות הדוד החולניות תמיד מעיק עלי הרבה זמן אחריו. ישבתי עגמומית כמה דקות. ופתאום התנערתי; "הו, ה'! תודה! תודה שאני שמנה ובריאה, תודה שאני לא נראית ככה. אנא! עזור לי עד 120 להמשיך כך, ושאף פעם לא אגיע למצב הזה. אנא עזור לשרה ותמר בת אפרת רחל לרפואה שלימה וישועה במהרה".
הוקל לי.
האוטובוס הגיע, הוצאתי את החטיף שתמיד מונח בתיקי למקרה חרום, בירכתי בכוונה ואכלתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
טוב לי להיות שמן

אז... מה טוב בלהיות שמן???

אני כוסס את מקלדתי כבר שעה ורבע.
איזה אתגר קשה! מה טוב בלהיות שמן.

מה יכול להיות טוב בלהיקרא: הר אדם, הר ההר, הר כגיגית, בעל חבית, מלא (אצל בעלי הטקט), בעל נוכחות (אצל בעלי הפחות טקט), מפלצת, ואחרון לא חביב - שמנטוזה. בפי התשב"רים.

שיהיה בריא, יהושע. ועוד המליצו עליו. מה לא אמרו עליו.
אמרו שהוא בראש ובראשונה דיאטן מוסמך מטעם מכון סלים פיט. ואמרו שהוא מאמן nlp בחסד. ושהוא מטפל בשיטת .R.P.G. של חנצ'ינסקי, ובשיטת איזון גופנפש, ויש לו יכולת לשלב את כל השיטות לתודעה מזוקקת שתיתן נוק אאוט לשומן אחת ולתמיד.

בפעם האחרונה יהושע לא היה כל כך מרוצה.
דוב, אמר, אני חושש שעלית בארבע מאות גרם.
היה לי תירוץ מן המוכן. אתה רואה את החגורה החדשה שלי? זה מעור אמיתי. זה הרבה יותר כבד מהסקיי שהיה לי קודם. תחשב את זה.
יהושע אפילו לא ענה.

תראה, דוב, פתח. אני חושב לעבוד אתך בשיטת הפוך על הפוך. כל הזמן אתה שומע מהסביבה כמה לא טוב להיות שמן, כמה זה לא בריא, לא יפה, לא אסטטי, חם ומזיע, אני לא צריך לספר לך.
המוח שלך פיתח נוגדנים תת הכרתיים לכל המלל הזה. אתה לא יכול לעמוד מול שטף המילים השליליות, ותת המודע שלך משדר לך שכל מה שאומרים הכל שטויות. אני חושב שמהיום תתחיל לחשוב הפוך. כמה כדאי להיות שמן. תנסה למצוא דברים טובים שיש רק לשמנים. לא יודע מה. תנסה בטח תמצא משהו. פשוט תשכנע את עצמך שלהיות שמן זה מצוין.

ואיך זה אמור לעזור? שאלתי.
אני לא יכול להסביר על רגל אחת, ענה. זה חלק משיטת טיפול חדשה למקרים קשים שאני מפתח כעת.
עכשיו נהיה לי ממש טוב על הלב. גם שמעתי שאני מקרים קשים וגם שפן ניסיון.

יהושע שתק והשתעל קלות.
הבנתי, שילמתי, יצאתי.

אז... מה טוב בלהיות שמן רבונו של עולם?
נהייתי רעב מרוב מחשבות. מה יש לאכול בעצם?
הבה ונראה.
מדף עליון. גבינה 5%, יוגורט ביו, עגבניה בגיל העמידה.
מדף שני. צ'ולנט משבת. איכס.
מדף שלישי. וואו. זה נראה טוב. זה אפילו נראה ממש טוב. אבל מה זה עושה פה? אה, נכון. לחיימ'קה יש מחר מסיבת חומש ואמא התנדבה להביא עוגה. פששי איזה עוגה, בצורה של ספר תורה, מצופה שמנת עם גרדודי שוקולד, וסוכריות בצבע כסף. אבל זה מחוץ לתחום כמובן.
טווווווב, שיהיה עוד פעם פריכיות.

חזרתי מובס למחשב.
בוא נחשוב הפוך. אם הייתי רזה היה רע מאוד כי...
בחורף הייתי עף ברוח. נו, זה לא באמת.
היה לי בחורף קר מאוד. זה נכון. לי תמיד חם.
אתה מצליח, עודדתי את עצמי. קדימה, עוד משהו.
כדאי להיות שמן כי, אתה לא מתפתה לפירסומות על בגד חדש כי אתה קונה רק אצל ראובן מידות גדולות.
יופי. עוד.
לא צריך לגהץ חולצה כי היא תמיד מתוחה.
כל הכבוד!
זהו, מספיק להיום.
בצעדים מאוששים פסעתי לעבר המדף השלישי במקרר וקיימתי בנפשי ותורתך בתוך מעי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #15
לא היה קל להפוך לאוצר לאומי, בכנות.
סיפור ארוך, שמעולם לא סיפרתי את כל פרטיו, אבל היום... הגיע הזמן. אשתדל לקצר, אני פשוט קצת רעב כרגע.

טוב, נתחיל.
שמי בוריס הרעב. לא כינוי, זהו באמת שמי. אני רעב תמיד, אל תשאלו.
הסיפור שלי ארע לפני שלושה וחצי שנים, במרסיי, צרפת, בתחרות הגדולה.

*

התכנית שלנו הייתה מדוייקת, מתוכננת, הכל היה צריך לעבוד. התייעצנו עם חברת האסטרטגיה בלאק סירקל כדי לשמור על החשאיות, והטסנו את כל המומחים שלנו בנפרד, כדי שאף אחד מכל המרגלים של המתחרים לא יעלה עלינו.

את יוסי כהן היה קשה להטיס, הוא אושייה מוכרת מאוד, ידעתי שברגע שצלמי הפפראצי יקלטו אותו יורד מתנשף מהמטוס בנמל התעופה בונז'ור לה מקרון, הם יבינו מייד שישראל מתכננת משהו גדול.

מה שעשינו, ועכשיו כבר מותר לספר, היה כזה: איפרנו אותו כמו שצריך, ציידנו אותו בבלון חמצן ובארגז של אוכל, והדבקנו סביבו פלטות מקוריות של עץ קקבולה. בשניה שהוא נדחף החוצה מכבש המטוס אל אדמת צרפת, עשר סבלים העמיסו אתו על המסוע, וכל צלמי הפפארצי היו בטוחים שמדובר בעוד שולחן שגרתי לכבוד הנשיא.

הבנתם את הכיוון, אני מתאר לעצמי. ים של תרגילים, שטיקים, כל קומבינה אפשרית.
הצוות שלנו התאסף לאט לאט בפאתי היריד הגדול, שם התקבצנו כולנו בתוך האוהל השחור של ישראל. דאגנו כמובן לתלות מעליו דגל צהוב עם המילה 'זהירות - ניסויים באנטרקס צבאי', כדי לוודא ששום נציג גִינֶס חטטן או פקיד סבא"א לא יציץ לנו בפנים.

והכל עבד כמו שעון שוויצרי.
ז'וז'ו בנה תוך יומיים את המיכון הכבד, בוקי מז'ורי הגניב פנימה את עשרות הטונות של הקמח, אני דאגתי שיוסיפו לתערובת את הרטבים המיוחדים של הלמנ'ס, ותוך כמה ימים הפיתה שלנו הייתה מוכנה.

ציקי דאג לתעד את כל האירוע, ידענו שביום שנזכה בתחרות, כולם ירצו לראות את הסרטון של מאחורי הקלעים. ובצדק: הפיתה נאפתה בדיוק לפי התכניות שלנו. קוטר הזוי של איזה עשרים מטר, קילוגרמים של פלאפלים, צ'יפסים, נהרות של טחינה, סביח, סחוג, בצל, משהו אדיר.

לאף אחד מאיתנו לא היה ספק קל שבקלים: שיא הפיתה הגדולה בעולם - יהיה שלנו.
האמנו בזה, באמת, היינו בטוחים שאף מתחרה לא תתקרב ליצירת המופת שלנו.

וטעינו, אוי, כמה טעינו.
כי האיראנים...
עבדו עלינו בעיניים.

*

שעתיים וחצי לפני פתיחת הטקס הרשמי, בזמן שהנציגים של גינס כבר התרוצצו בין הדוכנים, מתלוצצים עם הנציגים בשבעים שפות, הגיע אלינו מושיקו הקטן, חיוור, רועד.

מייד ידענו שמשהו רע, רע מאוד קרה. אחרת המרגל הבכיר שלנו לא היה נראה ככה.
וצדקנו, כי בשורות איוב היו בפיו: הוא השתחל לדוכן של האיראנים, רזה כמו אטריה שרופה, וגילה שמתחת הדוכן הרשמי - שם נאפתה פיתה צנועה בקוטר חמישה מטרים בלבד - יש תת מפלס, תת קרקעי, ענק ורחב ידיים.
בתוך החלל התת קרקעי הסתובבו נציגים עוטי טורבנים, מאות זבובים, אחמדינג'אד אחד, ואפילו רוחאני נשנש זיתים.

במרכז החלל נאפתה בסבלנות איראנית, פיסה אחרי פיסה, פיתה אימתנית בקוטר של... עשרים ואחד מטר.

עשרים ואחד מטר. שמעתם נכון.
רחמנא לצלן, האיראנים הולכים לגנוב לנו את הפרס.

בוקי מז'ורי קפא באימה, ציקי התחיל לצקצק בעיניים, מיואש; יוסי כהן צרח שהפסדנו והתנפל על השאריות בצד, טורף אותם בבולמוס של אכילה רגשית, ואני... טוב, היה לי רעיון.

בדיעבד אני חושב שהרעיון שלי היה יותר 'תחושת בטן', ופחות תכנית מדוייקת, אבל עם תחושות בטן לא מתווכחים, כמו שיודע כל אכלן מצוי.

השארתי את החברים שלי באוהל, התריתי בהם להשלים את הפיתה, כי אולי יקרה נס והפיתה האיראנית תישרף ותיעלם - והתגנבתי לדוכן שלהם.

קולולולו, טרולולולו, זבובובובו. המוסיקה שם הייתה אדירה, מעלית ענק החלה מעלה בעדינות את הפיצה מבטן האדמה, למול עיניהם המעריצות של מאות עיתונאים וצלמים.
כולם ידעו מייד: הפעם האיראנים הולכים לנצח.

כולם, חוץ ממני.
כי אני, בוריס הרעב (זה השם שלי, תתרגלו), ירדתי במהירות פנימה, לחלל התת קרקעי, והסתובבתי בין המנקים שניקו את השטח.
טיפסתי על המעלית, הגעתי למשטח ההרמה, שם שכבתי, מוסתר מעיני האורחים.
התחפרתי בתוך הפיתה, ו... ניחשתם, אני מניח: התחלתי לאכול.

לאכול יהיה ביטוי לא מדוייק, לטרוף, אולי.
נגסתי ונשכתי ובלעתי, אכלתי כמו מעולם לא אכלתי. במהירות, בשקדנות, במסירות נפש. טפחתי לעצמי על הכרס, עודדתי את עצמי: בוריס, תיזכר בשנת הלימודים האחרונה שלך בבית הספר גינות ידידיה, איך תמיד היית רעב. עכשיו אתה יכול להשלים את החוב שלך לעצמך.
תאכל, בוריס, תאכל.

וזה מה שעשיתי. אכלתי. ביס ועוד ביס.
לאט לאט נוצרה סביבי מנהרה רחבה, תוצאה של הזלילה הפרועה שלי. התקשיתי לנשום, היה לי דם בעיניים, זמזום באוזניים, רשרושים במעיים, תזוזות ברֵיאות - והמשכתי. עקשן. בלתי מנוצח. רעב מתמיד.
אכלתי ואכלתי, התקדמתי כמו תנין רעב בבריכת קרפיונים. ביס, ביס, בליעה, ביס, ביס.

ואחרי שעתיים, כאשר האיראנים חשפו את הפיתה שלימה שלהם, מיהרתי לזחול החוצה מהפיתה בלי שישימו לב אליי, שמן כמו שלא הייתי מעולם - וחייכתי לעצמי בסיפוק:

כי הקוטר הסופי של הפיתה היה... 19.9 מטר בלבד.

האיראנים הפסידו, ישראל זכתה בשיא גינס, אחמדינג'אד הלך להתקלח מרוב תסכול, אני הוכרזתי כאוצר לאומי במשקל כבד, והאיראנים לא מבינים עד היום איך הם הפסידו.

*

וזה המסר שלי, היום: במקום לזלזל בשמנים, תלמדו להעריך אותם. עוד אחד או שניים כמוני, ולא יהיו לנו מתחרים בשום תחום; נאכל את כולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
@שי קיש 2 - תודה רבה!!!!!!!!!!!!!!
אין עליך!!!
Illustration30.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
הספרות מרצדות, מתלבטות, ואז - כמו שומעות לרחשי ליבה, מתיצבות ומציגות בגאוה את המשקל: 1256 גרם!
יעל מחיכת בהקלה מלאת אושר, ממלמלת "מזמור לתודה". סוף סוף הוא עולה על דרך המלך, סוף סוף הוא עולה במשקל.
שיחת עדכון מהירה למוטי, ששוהה עם שאר הילדים בבית, והיא פונה לאתגר הגדול: האכלה.

רק שבועות ספורים הם שוהים כאן, בפגיה, וכבר היא מרגישה בת בית. יושבת על הכורסה, חובקת לחיקה את בנה הזערורי. כבר לא חשה את הרעד בידיה בשעה שהן נושאות את התינוק הקטנטן.
תוחבת לפיו את הבקבוק, מתענגת על כל מציצה. כמה מאבקים נאבקו עד שזכו להגיע לרגע הזה. כמה תפילות, כמה דמעות, כמה אכזבות. עשרות בדיקות, טיפולים, אבחנות וניתוחים. מאז שהגיחה הנשמה הזו לאויר העולם, 800 גרם של חיים, עוברים עליהם הימים בנדנדה בין יאוש לתקווה.
בימים האחרונים גוברת ידה של התקווה, והיום היא רשמה ניצחון מוחץ. התינוקי שלה עולה במשקל כבר היום הרביעי ברציפות! הרופאים מרוצים, ויעל כבר מעזה לחלום על שחרור… יודעת שהיום עוד רחוק, אבל הם בכיוון הנכון.

----

שנתיים מאוחר יותר, צועד לו פעוט שמנמן במסדרונות בית החולים, מהדס בנעלי צעד ראשון לכיוון הפגיה. הוריו מאחור, מחויכים מאוזן לאוזן, נושאים בידיהם מגש מעוצב.
הם מתקבלים בהתרגשות גדולה, אין אחד במחלקה שלא זוכר אותם. והצוות כולו מביט משתאה בפלא הקטן בן ה800 גרם, שעלה וצמח לילדון מתוק ותפוח לחיים.
יעל מביטה סביב נרגשת, מוצפת. אישה עיפה מתקרבת אליהם, רוצה לחזות בנס המדובר ויעל רוצה ללחוש לה: "אל יאוש. יש תקוה. זה הפג - עוד שמנמן יהיה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
קודם, אני רוצה להודות למנהלים כאן שהסכימו לצרפני אליכם.

אני חדש כאן!
לא רגיל כך כך לכתוב, אבל מקווה שזה מספק את האתגר.
לאט לאט אקלוט את הסיגנון פה, תבינו אותי.
אתחיל כעת, בכבוד רב!


דובי סיים לאכול את ארוחת הצהריים, ומיד נכנס אל המטבח רחב הידים השוכן כבוד בירכתי ביתו הגדול, כייאה וכייאות למשפחת שמנונתן.

"אמא", שאל דובי את אמו, "למה כולם מסתכלים עלי כל הזמן, בגלל שאני שמן, נכון"?!

"לא, חמודי"! ענתה אמא, "זה בגלל שיש לך בגדים מיוחדים שאין לאף אחד"!

"מה"?!!! בהה דובי באמו ובבגדיו חליפות.

"כן, כן", אמרה אמא בעינים זורחות מבעד לפניה הסגלגלות, "לכל החברים שלך יש בגדים כמו של כולם, פשוטים וצרים, ורק לך יש בגדים כאלו רחבים וכפולים שאין לאף אחד, כאלו שמזמינים אותם רק לפי מידה מיוחדת. אז מה הפלא שכולם מסתכלים עליך, זה רק מקנאה, דובי שלי. אי אי אי, כולם היו רוצים להיות כמוך".

"כככןןן", ניגן דובי בעינים חולמניות.

"אז למה כולם מסתכלים עלי כשאני אוכל, הרי אנחנו לא מזמינים את האוכל לפי מידה מיוחדת, רק קונים במכולת כמו כולם, אה, זה בטח בגלל שאני אוכל הרבה, נכון"?! שאל דובי בעינים פקוחות, דוחקות את לחייו לאחור.

"לא"! אמרה אמא נחרצות בעודה אוחזת את סנטרה רב השכבות, "זה בגלל שיש לנו הרבה כסף לקנות הרבה אוכל, ולחברים שלך אין הרבה כסף, בגלל זה הם אוכלים רק קצת. אתה רואה? זה רק מקנאה, דובי שלי. אין כמוך"!

"אאאההה", הרהר דובי לעצמו, "היתכן"???!

"אז למה כולם מסתכלים עלי כשאני יושב בכיתה, אה, זה בטח בגלל שאני שמן, כי כל השומן גולש לי מהצדדים ואין לנו הרבה כסף לקנות כסא גדול יותר. נכון אמא"? שאל שוב דובי בעצב.

"מה פתאום"! צעקה אמא, וכמעט שמחצה למוות את הסלט החי. "הם מקנאים בך שאתה כזה גיבור שלא נופל אפילו מכזה כסא קטן. נו, אתה רואה דובי? אתה גם עשיר וגם ג-י-ב-ו-ר! אז מה הפלא שכולם מקנאים בך", אמרה אמא בהתנצחות משומנת.

"נכוןןןן", אמר דובי, קורן מאושר עד.

"אז בעצם... למה כולם מסתכלים עלי כשאני רץ, זה בגלל שאני שמן ואין לי כח לרוץ, אז אני לא גיבור יותר מכולם"?! אמר שוב דובי בעינים נפולות.

"לא הבנת...", חייכה אמא חיוך רחב ידים, "זה בכלל לא בגלל שאתה שמן, זה בגלל שאנשים מכובדים צריכים ללכת בצורה מכובדת, לאט לאט. אתה פעם ראית אנשים מכובדים רצים ומשתוללים, ודאי שלא! אתה רואה דובי? אתה גם עשיר גם גיבור, וגם מ-כ-ו-ב-ד! ממש אציל! אתה מבין עכשיו למה כולם מקנאים בך דובי"?

תיכף ומיד חש דובי רגע של עונג ושמחה כפולה ומכופלת, ומיד גופו החל להשמין ולהתרחב יותר ויותר ויותר, עד שבגדיו אשר עליו החלו לוחצים ומלחיצים אותו ואת זולתו.

אז הרהר דובי לעצמו, "אמא אמרה, שלא מכובד ואצילי ללבוש בגדים כאלו לוחצים, אז צריך כבר חדשים. יש לנו הרבה כסף, כך אמרה אמא, אלך ואבשר לה ששמנתי עוד וכבר צריך להזמין בגדים חדשים ורחבים יותר מאלה, הלוא לבטח היא תשמח...".
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן
ואשמח באמת לקבל הערות, כמובן שגם מחמאות ועידוד
אם לא איך נתקדם??
תודה מראש לכל הוותיקים...

כבר שנים שהיא סוחבת איתה את הסיוט הזה..

בשעות לא שעות, כשהיא מנסה להירדם ללא הצלחה, מול המראה המכזבת ובעיקר בזמני הארוחה...
שוב ושוב, היא שומעת באוזניה את המשפטים המאיימים:

תיזהרי! בסוף לא יראו אותך....
מרוב שאת רזה...


זה התחיל מול הכפית התמימה של הגרבר והמשיך עם העוף והשניצל. כל ביס עלה ביוקר...
והעיקר משפט המחץ: את חייבת להשמין!

ואז, ביום אחד, כשהיא כבר גדלה והגיעה לגיל של בחירה, היא ידעה בבירור מה היא רוצה: היא תדאג שיראו אותה היטב, גם מרחוק!!!

האתגר היה גדול, אבל לא באמת בלתי אפשרי, ממש כפי שצוותה אמא הגיעו כל הכפיות למקום הנכון... והארוחות נגמרו עד תום...
המידות התחלפו בקצב מסחרר...
וההיקפים גדלו...

אבל היא עדיין לא מרוצה...

איך תדע שזה מספיק?

והסיוט... הסיוט מפעם...

תקופה חוברת לחברתה, וקילוגרם מצטרף לשכניו, עוד טעימה ועוד מידה.

עד,
עד שהגיע הרגע,
לו ייחלה...

במפגש אקראי, כך סתם ברחוב, עם מכרה ישנה,

שאולי קצת נבוכה (למה?...) ולא ידעה מה לאמר (מי אמר שצריך..?)
וממש בלא מחשבה, פלטה:

יוו! אותך רואים ממש מרחוק! אי אפשר לפספס!


רווח לה

והיא נרגעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
בשביל הספורט לקראת סיום האתגר, משהו ברוח התקופה.

לכולם היה ברור שהבחירות האלו לא יהיו על ימין ושמאל.

הפעם עמדו בראש סדר היום הנושאים החשובים באמת. הממשלה האחרונה התאפיינה בקידום חוקים לדיכוי השמנת יתר או בשמם המכובס 'חוקי גיזרה', בעיקר בעזרת מיסוי מוגדל לביגוד לארז' לעומת מע"מ אפס על החסה ולחדרי כושר, החרגת השימוש במעליות עד משקל 60 ק"ג או אחמי"ם בלבד, מסלול משכנתא צמודת משקל והפחתה דרמטית של מינוני הסוכר והשומנים במוצרי צריכה בולטים.

החקיקה אכן הוכיחה את עצמה ללא ספק בשטח בירידה החדה במשקל הממוצע במשק, אלא שמנגד אחוזי התמותה והעומס בבי החולים לא רשמו ירידה של ממש במדדים.

כל אלו היו המנוע להקמתה של תנועת 3 אקסטרות (XXXL להפוך את ישראל שוב לגדולה) שהציבה דרישה ברורה לביטול מוחלט ומידי של חוקי הגיזרה מול הגמגומים וההתפתלויות של המפלגות הקיימות.

מחקר עדכני שחשף העיתונאי עמית סגל במהדורת הערב לא שלל את נתוני הלחץ-דם והסוכר הגבוהים הכרוכים במשקל עודף, אלא שבמקביל פוחתים סיכוני תמותה אחרים כמו התפרצות לכביש, קפיאה, נפילה מגובה, חשיבה אובדנית ועוד. תגובת מפלגת השלטון: סגל מכר את נשמתו לפלגים השמנים הקיצוניים. הפרקליטות בודקת חשד כי יש בדברים הסתה להשמנה.

דיאטנים בכירים הזהירו שמחקרים מסוג זה מסכנים את דמותה של מדינת ישראל ומהווים פגיעה חמורה בערכי התזונה.

המאבק הבין גושי לא התמקד בבסיס המצביעים האיתן של כל גוש הנושאים משקל מוצהר לכאן או לכאן. עיקר המאמצים והזרקורים הופנו אל קהלים במשקלי אמצע או במשקל גמיש כשכל מחנה משתדל להעניק להם את התחושה שהם חלק ממנו.

לטענת מחנה ההרזיה, XXXL ידאגו לסקטור של שלוש אקסטרות ומעלה בלבד, אלה שפחות מזה לא נחשבים לשמנים בעיניהם. ראש הממשלה בנאומו טען שמפלגתו היא מפלגת מרכז המייצגת את הרוב השפוי ואינה מפלה שמנים, "אנחנו לא שונאי שמנים, להיפך" אמר ראש הממשלה "רבים מידידי הטובים ביותר הם שמנים המבינים שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה".

פקחים פרקו דוכני צ'יפס וקלה של XXXL בטענה לשוחד בחירות. בסופו של דבר הוציאה XXXL הודעה בהולה בצהרי יום הבחירות, הודעה שנחשבת כמי שניצחה את הבחירות "הרזים רצים בהמוניהם לקלפיות, עמותות הזירו מביאות אותם באופניים, תביאו את החברים ואת בני המשפחה ובואו להצביע ולנצח".
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

@דודה , לבקשתך... ובשביל כל מי שהחמיא ועודד במהלכו של האתגר.

שפם

הרכבת החלה לנוע מאחוריי רגע אחרי שהנחתי את המזוודה על הרציף.
קול השקשוק היה מעצבן.
שפשפתי את כפות ידיי זו בזו והמתנתי. ממש במקום בו ירדתי. הרציף היה ריק, ולי היה קר. כובע הצמר שלי חימם בעיקר את האוזניים. הצעיף שלי נשכח בתחנת הרכבת הקודמת בה הייתי.
מישהו הגיע לרציף, סוף סוף. הוא התקדם לעברי. גם לו היה כובע צמר, שהגיע עד לעיניו. אבל לו, בניגוד אליי, היה גם צעיף. הצעיף כיסה את פניו עד לשפם שלו. שפם עבה ומכובד, כמו שהיה לפקיד שנתן לי את הכרטיס.
הרמתי את המזוודה מהרציף והחזקתי אותה בידית.
הוא ניגש אליי. "בוא, מחכים לך" הוא לחש מתחת לשפם.
גם אני ארצה שפם כזה, כשאהיה גדול. ככה יש לכל האנשים המכובדים בעיר, וכנראה גם בכפר.
בעל השפם התחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו, למרות שהוא אפילו לא הסתכל לראות שאני בא גם.
מחוץ לתחנת הרכבת הקטנה היה שדה. שדה ענק, או אולי בעצם כמה שדות.
בעל השפם סובב אליי ראש, "אתה הולך לאט מדי, ילדון".
או שאולי אתה הולך מהר מדי, חשבת על זה? אני רק ילד. הנהנתי לעומתו בראשי. "אני אשתדל ללכת מהר יותר".
זה עוד רחוק?
לא היה לי חשק לשאול זאת את גב מעילו של השפם, אז שתקתי והמשכתי ללכת.
הלכנו על שביל עפר צר.
לא ראיתי מסביב שום דבר חוץ מהשדה ותחנת הרכבת. איפה הכפר?
שוב הסתובב השפם. "מה איתך, ילד?".
"השפם שלך יפה" אמרתי בלי קשר, ואחר שמעתי לפתע קול שקשוק מוכר.
עגלה!
סובבתי את ראשי אחורנית.
העגלה מאחור נסעה לפי השביל, אך גלגליה הגדולים נסעו על קצות השדה, משני הצדדים.
השפם הסתובב רק כאשר העגלה עצרה בסמוך אלינו. "תודה, יוהן" הוא קרא לעבר העגלון, "ממש במקום".
הוא קפץ וטיפס אל תוך העגלה, התיישב שם והביט בי. "הי, אדון שפם" הוא קרץ לי בעינו, "אתה מתכוון לעלות או ללכת ברגל?".
חייכתי פתאום. "אתה אדון שפם" מחיתי על הכינוי, "אני רק יורי".


שזירה

היושבים בעגלה הביטו בי והמתינו.
הנחתי את המזוודה בלי בפנים, תפסתי בדופן וטיפסתי פנימה. איש מהם לא ניסה לעזור לי, הם רק המתינו.
"נו תמשיך כבר, יוהן, הילד עלה" קול צרוד מירכתי העגלה הסב את תשומת ליבו.
העפתי לעברה מבט.
אישה כפרית וזקנה. ידיה היו זריזות ומהירות וסרגו ללא הרף איזשהו בגד בלתי מזוהה.
"מה את עושה?" בדרך כלשהי, מצאתי את עצמי נע לעברה.
היא העיפה בי מבט זקן. מה זה מבט זקן? עיניים כאלו, שכאילו כבר ראו הכל. מבט של 'אוי, ילד צעיר, יש לך עוד דרך ארוכה לעבור'.
"אני סורגת סוודר. לנכד שלי, הוא בגיל שלך בערך" היא השיבה אחרי רגע ארוך.
הנהנתי, לא יודע למה. אחר כך החלה העגלה לנוע, והזקנה נותרה יציבה כמעט כשהייתה כשהעגלה עמדה על מקומה.
"אוי, הנכד שלי!" נזעקה הזקנה פתאום, "הבטחתי לו שאתקן את הבגד עד שאשוב מאחותי שבכפר הסמוך".
"ועכשיו את שבה?" התעניינתי בנימוס.
היא תקעה בי מבט נאנח. "שאלה מיותרת, ילד".
שתקתי.
היא הוציאה משק סמוך מכנסיים כפריות עבות, ובחנה את הכיס הימני. הוא היה פרום ממש.
היא נאנחה, ואחר החלה לפרום את הכיס כולו.
בהיתי במעשיה, חסר הבנה.
הזקנה סיימה לפרום את הכס, ואחר שלפה מן השק חוט ומחט. היא החלה לנסות להשחיל את החוט בחור של המחט.
עקבתי אחריה בעיני. החוט החליק שוב ושוב, היא לא התייאשה בהתחלה אבל אחר כך פלטה אנחה נוספת.
"אני אנסה" התנדבתי בפתאומיות, מפתיע את עצמי.
היא העיפה בי מבט ספקן. אחר הנידה בראשה והגישה לי את החוט והמחט. "בהצלחה, ילדון".
אני לא ילדון, ואני אצליח.
חשקתי את שפתיי, חדור מטרה.
החור של המחט היה קטנטן. גם החוט, אבל העגלה קיפצה כל הזמן על אבנים. גם האבנים היו קטנות.
שוב ושוב פספסתי את החור, אבל לא התייאשתי. רק בפעם העשרים ואחת (ספרתי!) הצלחתי סוף סוף.
העגלה נעצרה.
העפתי מבט סביב, הגענו. שלום לך, כפר.
הזקנה הייתה משועשעת. "תביא, יהיה בסדר".
הבאתי. יהיה בסדר.


כתר

הדלת נסגרה מאחוריי.
הבית היה חמים ונעים, התנור היה מוסק והאש התפצפצה בקול.
הילדים השתוללו סביב בחדר הגדול, רצים האחד אחרי אחיו.
עמדתי בפתח, ידי האחת אוחזת בחוזקה במזוודה והשנייה בכפתור הראשון במעילי.
העגלה עצרה לי בסמוך לדלת, העגלון אמר לי להיכנס והאדון הנהן. דפקתי על הדלת כמו ילד טוב ופתחתי אותה כששמעתי אישור מן העבר השני.
"אה, זה אתה" סוף סוף פנה אליי מישהו, כפרי גבוה, בהיר שיער. הוא התקרב אליי באיטיות.
השפלתי את מבטי למגפיי. היה לי חם, בתוך הבית.
"בוא, אני אעזור לך" הוא החל לפרוף את כפתורי מעילי, ואחר שלח יד והוריד את כובע הצמר מראשי.
התיישבתי על הרצפה מייד, ופתחתי את המזוודה בזריזות. הדבר הראשון שנגלה אליי בפנים היה כובע הקסקט שלי.
חבשתי אותו על ראשי מייד, וחייכתי חיוך נבוך לתהייתו של בעל הבית.
הילדים הפסיקו להשתולל והתקרבו אליי. "איך קוראים לך?" חקר הגבוה מביניהם, וכנראה גם הגדול.
"יורי" מלמלתי, וחלצתי בזהירות את מגפיי.
אחד הקטנים יותר שילב מולי ידיים. "איפה תישן?".
"הוא יישן איתכם בחדר, אלכס, ואני לא רוצה לשמוע תלונות" אביהם של הילדים הניח יד על מותנו.
עפעפתי מעל המזוודה, ואחר סגרתי אותה. אבא אמר לי לשמור עליה חזק.
"אבל למה הוא בא אלינו, אבא?" צייץ הקטן מבין הילדים, אולי הוא בן שלוש.
האב נתן בו מבט חמור. "אמרתי בלי שאלות בנושא, פטר, נכון??".
הילדון הנהן נמרצות.
לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, אז פשוט נשארתי קפוא באותה התנוחה.
אביהם של הילדים הוביל אותי לחדר בעל תקרה נמוכה יחסית, ובו שש מיטות מבולגנות.
"זו המיטה שלך" הוא הצביע על זו שסמוכה לדלת, "היא הייתה של איוון".
לא שאלתי מי זה איוון. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה.
בחדר הגדול הילדים הפסיקו להשתולל ברגע שראו אותי חוזר.
"למה אתה נשאר עם הכובע שלך?" אחד הילדים, שרק הביט בי בסקרנות קודם, צחקק בקול.
הזדקפתי באחת, יישרתי את גבי. "זה לא כובע" אמרתי לו, "זה כתר".


עכור

בבוקרו של יום היו השמיים תכולים.
"פחות קר היום" מלמל מישהו ליד החלון.
ניגשתי לשם, רציתי לראות את השמיים. אם אראה ענן אוכל להעביר דרכו דרישת שלום לאבא.
לא ראיתי ענן. ראיתי הרבה עננים.
"יש שם גם כמה אפורים, בצד" אחד הילדים, נראה בגילי, היה מוקסם. "אבל מזג האוויר היום יהיה טוב מאתמול".
הנהנתי על אף שלא יכולנו להיות בטוחים בכך. הוא הסתכל עליי.
"בוקר, יורי" הוא ניתר על מקומו, "רוצה שאראה לך את הכפר אחרי ארוחת הבוקר?".
הנהנתי שוב, למרות שלא רציתי. לא רציתי כלום.
במטבח הקטן הילדים ישבו סביב שולחן העץ של אתמול. הכפרית, אמא שלהם, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "תוריד כבר את הכובע הזה" היא אמרה לבסוף.
משכתי כתף והתיישבתי ליד אחד הילדים.
"זה כתר, אמא" צייץ בן השלוש. "הוא נסיך".
היא נאנחה. "די עם השטויות" ביקשה, והניחה לי פרוסת לחם בצלחת. "בסדר, תישאר עם הכובע".
אבא אמר שאת הלחם אני יכול לאכול. אז אכלתי אותו אחרי שסיימתי להתארגן. אכלתי גם עגבנייה אחת. את הביצה לא רציתי.
אחרי האוכל יצאתי החוצה, אבל באמצע הסיור נהיו השמיים אפורים. התחיל לרדת גשם.
"קר לי" בן השש התחיל להתבכיין, "איגור, אני רוצה הביתה!".
"שתוק כבר, אלכס" איגור, הגדול, דחף אותו מעט, "אנחנו תכף חוזרים".
רציתי להגיד לו שבאמת קר, ואלכס לא לקח סוודר. שתקתי.
מצב הרוח שלי היה מוזר. לא רציתי כלום. בעצם כן, רציתי הביתה.
הגשם הרטיב אותנו, טפטפנו כל הדרך חזרה.
"יורי, תראה" אלכס הצביע על בית עץ ישן.
העפתי לשם מבט. סתם בית.
ספלאש! נדחפתי לשלולית. המים לכלכו לי את המכנסיים, השפריצו עליי.
לא ידעתי מה לומר ומה לעשות.
איגור בעט באלכס, ויוזף משך אותי מהשלולית למרות שיכולתי לבד. "תתעלם ממנו, הוא תינוק".
הוא לא תינוק, וגם אני לא. בכל זאת רציתי לבכות.
בפנים הסתכלתי דרך החלון בגשם. לא רציתי להחליף בגדים.
על החלון זלגו כמה טיפות, עכורות.
פתאום ידעתי להגדיר את מצב הרוח שלי. עכור.


צבי

כמה טיפות של גשם נטפו מן הגג.
האוויר היה קר אבל לא מדי- יכולנו לשחק בחוץ.
רצתי בסמוך לכיכר הגדולה, יוזף ניסה לתפוס אותי. אלכס וסטפן הצטרפו אלינו אחרי מספר דקות, ואיגור היה השופט. פטר נשאר בבית.
כבר הכרתי את כולם, את כל הילדים; וגם את הכפר הכרתי. שבוע חלף מאז היום ההוא, בתחנת הרכבת.
רצתי על העפר הבוצי מעט, לא משגיח בנעליי המתלכלכות. סטפן רץ אחריי, ניסה לתפוס אותי. בסוף הוא הצליח, נפלתי על אבן.
"די עם זה, סטפן!" צעק איגור, ורץ לכיווננו. "תפסיק לריב אתו! יורי, אתה בסדר?".
הייתי בסדר. הייתי עצוב. לא רציתי לריב עם אף אחד, לא רציתי להפריע. רציתי הביתה.
קמתי, אבל אז שמענו פתאום צעקות.
אלכס היה הראשון שנבהל, הוא נצמד לאיגור כמו תינוק וקבר את פניו בקצה חולצתו.
"מה זה יכול להיות?" שאלתי את יוזף בשקט, נבהלתי קצת. אלכס היה אומנם קטן אבל לא פחדן.
יוזף הביט בעיניים גדולות לכיוון הכניסה לכפר. "חיילים".
זה היה יותר מפחיד. "חיילים?" שאלתי אותו, והרגשתי איך הרגליים שלי רועדות.
הוא הנהן לאט. "הם מסתובבים פה באזור, לפעמים דברים מלהיבים אותם וגורמים להם לצעוק. לפעמים הם רוצים אוכל או משהו אחר מהכפריים".
לא ידענו מה קרה הפעם. איגור ליטף את כתפו של אלכס, והתחיל לחזור הביתה. סטפן התחיל ללכת אחריהם. "בואו כבר, טיפשונים".
ואז ראינו אותו.
חיה יפה, בצבע חום בהיר, שרצה בין בתי הכפר.
"מה זה?" נעצתי עיניים בחיה המהירה, לא הכרתי אותה.
יוזף התנער. "זה צבי" הוא אמר. "לפעמים מגיעים לכאן צבאים, הם מתקרבים לכאן מן הדרום. בדרך כלל החיילים תופסים אותם מהר וצדים אותם".
עקבתי בעיניי אחרי ריצתו של הצבי. צפונה.
החיילים הגיחו במהרה, משולהבים. הם שלפו רובים, ניסו לירות.
יוזף תפס בזרועי ומשך אותי הביתה.
אבל אני עמדתי בסמוך לחלון עוד זמן רב, חושב על שלושה ימים ברכבת. על מילים שאמר לי אבא.
רציתי הביתה, אבל רדפו אחריי. אז רק התרחקתי יותר.
הייתי צבי.


תמימות

בית הספר חזר לפעול.
לא ידעתי שזה יקרה, באמת שלא. אולי גם אבא לא ידע.
צעדתי עם יוזף ועם כולם למבנה העץ הגדול והרעוע, איגור סיפר שלומדים שם בשלוש קבוצות בלבד.
פחדתי.
ילדי הכפר מכירים את המשפחה היטב, מה הם יגידו כשיראו אותי איתם? מה הם ישאלו?
הם לא אמרו כלום.
יוזף, אלכס ואני היינו בקבוצה של הקטנים.
בקבוצה היו עוד עשרה ילדים. הם השתוללו הרבה בהתחלה והפסיקו רק כשהמורה הגיעה. הם לא הסתכלו עלינו בכלל.
המורה דיברה בקול צפצפני קצת, אבל הייתה מפחידה. הקשבנו לה יפה גם כשהיא דיברה שטויות.
בהפסקה היא הלכה.
הילדים התחילו לשחק ביניהם בתוך החדר של הכיתה, רציתי להצטרף. יוזף לא רצה, וגם אלכס לא.
"לא כדאי לך, יורי" הוא אמר, "תתרחק מהם".
בכל זאת רציתי. התקרבתי אליהם. "אפשר להצטרף?".
הייתי צריך להקשיב ליוזף.
כשהייתי בן שש, הלכתי לבד מהבית לבית של הדודים. הם לא היו בבית, ובחזור תקפו אותי שלושה בריונים גדולים ועזבו אותי רק אחרי ששכבתי על המדרכה וירד לי דם.
אחר כך אבא מצא אותי והחזיר אותי הביתה.
חשבתי שרק בחורים רעים וגדולים יכולים להרביץ לילד רק כי הוא לא כמוהם. גם אבא הסביר לי שהם רעים ולא מבינים.
אבל הילדים בכיתה היו נראים לי נחמדים, והם שיחקו יפה אחד עם השני.
איתי הם לא הסכימו לשחק. כששאלתי למה, נתן לי אחד מהם- הוא היה הכי גדול- אגרוף.
נבהלתי. "אם אתם לא רוצים אז לא צריך" מלמלתי ותכננתי לחזור למקום, לשבת ליד יוזף ואלכס.
אבל אז גם שאר הילדים התחילו להרביץ לי.
כשהמורה חזרה הם עזבו אותי.
רציתי שהיא תצעק עליהם ותיתן להם עונש, והם לא יעשו את זה יותר.
יוזף עזר לי לקום וניסה לעצור גם את הדם בסנטר. הסתכלתי על המורה.
"שב כבר, יורי" היא אמרה, והצביעה על הכיסא שלי.
נדהמתי.
יוזף סימן לי לשתוק.
אז שתקתי. שתקתי והרגשתי שעם כל טיפת דם שזלגה מהסנטר, זלגה גם טיפה מהתמימות שלי.


כוכב ים

החשיכה לפתה את הכפר.
מן השקיעה חלפו כבר כמה שעות טובות, וכל טיפת אור שאולי שרדה- נבעה מלהבת נר כלשהי.
ישבנו על הסלעים מאחורי הבית. מולנו לא עמד אף בית- רק שדות חשוכים, שמיים שחורים, וכוכבים. עשרות כוכבים מנצנצים.
"הם יפים" מלמלתי, מוקסם.
יוזף הנהן לידי.
איזשהו שבריר זיכרון ננער בי פתאום. "יוזף, אתה יודע מהו כוכב ים?".
יוזף הביט בי. פניו הבהירות היו נראות כהות יותר באפילה. "כן" הוא ענה, קולו נמוך. "זו חיה בצורת כוכב שחיה בים".
"אני לא ממש יודע מהו כוכב ים" הודיתי, "אבל לפני כמה חודשים, שאלתי את אבא שלי מה אנחנו יכולים לעשות אחרי המלחמה, ולמה היא קרתה . ואז הוא אמר לי שאנחנו כמו כוכבי ים".
יוזף הביט בי, "למה?".
"לא יודע" משכתי בכתפי, "הוא לא הסביר למרות שביקשתי".
המשכנו להסתכל על הנצנוצים בשמיים.
רציתי כבר לחזור, ידעתי שמאוחר. כמעט אמרתי את זה ליוזף.
הוא הסתכל עליי. "פעם שמעתי אגדה".
"אגדה?" שאלתי. אגדות הן בדרך כלל טיפשיות.
"אגדה על כוכבי ים" יוזף נעמד על רגליו, הסתכל לשמיים.
שתקתי.
"באגדה מסופר איך כוכבי הים מתרבים".
יוזף היה חכם. אז הקשבתי לו.
הוא המשיך לדבר, למרות ההפסקות הארוכות. "כשכוכב ים רוצה שיהיה עוד כוכב ים, הוא חוצה את עצמו. לוקח חלק ממנו ומנתק אותו מעצמו".
זה לא היה נשמע נחמד. "זה לא כואב?".
"זה כואב" יוזף הסתכל עליי, "אבל אחרי כמה זמן צומחות לכוכב רגליים חדשות במקום אלו שהתנתקו ממנו. ומהרגליים שהתנתקו... פשוט צומח כוכב חדש. ואז הם שניים".
זה היה מפתיע. "באמת?".
"כך מספרים באגדה" הוא השיב, ואז נעץ בי את עיניו הכחולות. "אחרי המלחמה, אנחנו מחולקים וחתוכים. כואב לנו. אבל אבא שלך חכם. הוא אמר שעוד נצמח מחדש, ואפילו נהיה יותר ממה שהיינו".
לא ממש ידעתי מה להגיד. "וואו" אמרתי בסוף, ושנינו חזרנו לבית.
כששכבתי במיטה חשבתי על זה שוב.
יוזף צדק. וגם אבא.
אם זה מה שצריך, אני מוכן להיות כוכב ים.


פזיז

החדר היה ישן, עם ריח טחוב קצת.
הספסלים היו עשויי עץ, וחרקו כמעט כל זמן הישיבה עליהם.
ישבתי במקומי שעל הספסל, מימיני יוזף ומשמאלי אלכס. מידי פעם אלכס היה נהנה להציק לי קצת, וכשיוזף שם לב הוא נזף בו בשקט.
המורה דיברה בקול הצפצפני שלה על צרפת, לא הבנתי בדיוק מה. על אמריקה היא אמרה שהם קפי- משהו. לא הצלחתי להבין את המילה עד הסוף.
"והיום יבוא מפקח מהעיר הגדולה כדי לבחון אתכם" היא סיימה בפתאומיות את המשפט, וקפצתי בבהלה מהספסל.
יוזף תפס בזרועי, "יהיה בסדר" הוא לחש, "הוא לא מכיר אותנו".
זה עדיין הלחיץ אותי.
בהפסקה ישבתי מתוח על הספסל ונדנדתי רגליים. יוזף ואלכס דיברו משני צדדיי, אפילו אלכס ניסה להצחיק אותי. אבל אני הייתי לחוץ.
ההפסקה נגמרה מדי מהר. קמתי עם כולם.
עמדנו רגע קצת ארוך, ואז על הדלת של הכיתה נשמעה נקישה.
איש גבוה וקירח נכנס. הוא היה לבוש בבגדים של חשובים והיה לו גם שפם.
"שבו" הוא אמר, הצביע על הספסלים.
התיישבנו.
אלכס לידי התחיל להיות לא רגוע, אבל לא יכולתי להרגיע אותו כי הייתי לחוץ בעצמי. יוזף רצה להרגיע אותנו, אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בקול, כך שיצא שהוא ניסה לומר לנו מילים עם השפתיים ולא ממש הבנו.
אולי בגלל יוזף, עיניו של המפקח נחו עליי. "איך קוראים לך?".
זה לא היה בגלל שהוא לא הכיר אותי. ככה לפות שכנעתי את עצמי.
"אה- יורי" עניתי מהר. מהר מאוד.
"בן כמה אתה?" הוא הסתכל עליי חזק.
"תשע" עניתי, ורציתי להיבלע בספסל. ואז הבנתי למה הוא הסתכל עליי.
הכרתי אותו. הוא היה שכן שלי בעיר. "מר גראסקוב?".
הוא הסתכל עליי יותר חזק.
איזו פזיזות מטופשת! הוא רק התלבט!
השכן צמצם את מבטו. "מהיכן אתה מכיר אותי?".
לא עניתי.
יוזף לחץ לי את היד חזק.
המורה ניקבה אותי במבטה.
"אה- פעם הייתי בעיר" מלמלתי בשקט, רעדתי על הספסל. זה היה נכון. באמת הייתי פעם בעיר.


כבד
לא היה קר בכיתה וגם לא חם.
האוויר היה קצת חנוק, אבל לא היה אפשר לפתוח את החלון.
באותם רגעים הצטערתי על כך, היה לי חנוק מאוד. האוויר היה דחוס וריח הטחב גבר.
עיניו של המפקח הקירח נחו עליי עדיין. "היית פעם בעיר?" הוא שאל. קולו היה איטי.
הנהנתי.
עיניו נעו, נחו על יוזף. "ואיך קוראים לך?".
"יוזף" על קולו היה ניכר שהוא שמח להציל אותי.
המפקח שאל אותו משהו, לא שמעתי מה. יוזף ענה. אחר כך שאל המפקח מישהו אחר, והרגשתי לאט-לאט איך המתח עובר לי מכל הגוף אל הרגליים. קפאתי על הספסל.
יוזף הסתכל עליי, חיוך חיוך מעודד. אלכס תפס לי את היד. הרגשתי איך הלב שלי רועד בפנים.
הכל היה לי מטושטש. לא ראיתי ולא שמעתי כלום, רק הרגשתי איך המוח שלי מתפרק.
בעצם כן ראיתי, ראיתי את המפקח עומד. בסוף הוא הלך, ומשהו בי נרגע קצת. הוא לא אמר לי שום דבר.
את סוף היום הוא לא הרגשתי בכלל. רק בדרך חזור קלטתי שהוא בעצם נגמר.
"יהיה בסדר, יורי" יוזף טפח על שכמי, "אתה לא צריך לדאוג".
בבית ישבתי על הכיסא וניסיתי להירגע. לא ממש הצלחתי.
איגור ויוזף ניסו להרגיע אותי הרבה זמן, ופטר פטפט לידי שאסור להבהיל נסיכים.
"סטאלין לא אוהב נסיכים, טיפשוני" איגור ליטף את לחיו של בן השלוש, "תהיה בשקט".
פטר השתתק מידית.
היה לי חם וקר. הלב שלי היה כבד.
הרגשתי אשם.
בגללי עומדת להיהרס כל התוכנית של אבא. מי יודע מה יעשו לי, ולו.
אני עוד ילד קטן, ככה אבא אמר. הוא אמר שלא יעשו לי כלום פיזית, אבל אני עדיין צריך להיזהר. על עצמו הוא לא אמר כלום.
פחדתי שיקרה לנו משהו. פחדתי שמר גראסקוב יקלקל הכל, שהוא יגלה לאחרים.
לא הייתי צריך לנקוב בשמו, הייתי צריך להיבלע על הספסל. הוא לא היה בטוח שזה אני, אבל כשאמרתי את השם שלו...
רעדתי על הכיסא.
כובדה של האחריות מחץ את ליבי.


לסחוף

שקיעת השמש צבעה את הרקיעה בכתום.
האור הרך שעוד נותר היה כבר מעומעם וכיסה על בית הכפר בעדינות.
עמדתי בחלון, עיניי היו נעוצות בשדה שהיה מאחורי הבית.
לא רציתי לזוז משם. רציתי לבכות.
"זה עוד יעבור" איגור נעמד לידי, ועל קולו שמעתי אי ביטחון במילותיו-שלו. "הוא חזק, הוא ישרוד את זה".
שתקתי.
בחדר הילדים שכב יוזף, מכוסה בשמיכה עבה. הוא חלה.
כך פתאום הוא חלה, לא קם מהמיטה אפילו. אמא שלו ישבה לידו וניסתה להקל עליו, אבל היא לא ממש הצליחה.
'אולי פניצלין' אמר אבא שלהם, ונעלם לשעות ארוכות. כשחזר עדיין לא היה רגוע. 'הון תועפות' הוא אמר לאשתו.
איגור וסטפן ניסו לשמור על אלכס ופטר, אני עזרתי להם קצת. בעיקר דאגתי ליוזף.
יומיים שלמים שכב יוזף במיטתו. בלילה שמעתי את אלכס בוכה.
אחרי שחזרנו מהלימודים ניגשתי לחלון, ונשארתי שם.
"עוד... עשר דקות" מאחוריי חישב סטפן בקול.
הנעתי את ראשי, איגור לא היה שם.
"איגור יצא עם פטר" סטפן ניגש אליי.
נרתעתי קצת, נצמדתי לחלון. סטפן ואני לא ממש היינו חברים טובים.
אלכס הסתובב במעגלים. סטפן שלח מבטים תכופים לחלון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי אחרי שסטפן לקח מן המתלה את מעילו.
"לא עניינך" הגיב אלכס בנימה שתלטנית ששעשעה אותי למרות הכל.
סטפן עצר. "למה לא עניינו, אלכס? אולי כדאי שהוא כן יבוא".
אלכס העווה את פרצופו.
"לאן אתם הולכים?" חזרתי ושאלתי.
"לעזור ליוזף" חרץ סטפן, ואחר תפס בזרועי ."בוא איתנו".
הלכתי איתם.
ברחוב נהיה חשוך ממש.
סטפן ואלכס הובילו אותי ברחובות הכפר, משכו אותי לסמטה חשוכה. ירדו איתי במדרגות אפילות.
"זה כאן. צריך לדפוק בדלת" סטפן נעצר .
הסתכלתי על פניהם השורות באפילה. הם היו נרגשים.
"אתה לא תלשין, כן?" סטפן הביט בי.
"על מה?" שאלתי.
הם שתקו.
הסתכלתי סביב, ואז נתקלו עיניי במשהו בולט מתוך החושך.
איך נסחפתי לכאן. מה חשבתי לעצמי כשנתתי לשני המופרעים האלו להוביל אותי?!
"בשביל מה?" לחשתי, מעורפל.
הסמל על הדלת גרם לי לחולשה. שתי וערב.


עקיצה

החושך מילא את כל הנוף.
השחור התערבב עם המדרגות, עם הקירות. האפיל עליהם.
עמדתי, חסר כוחות, בין סטפן לאלכס.
הדממה ניצחה בינתיים.
כשהייתי בן ארבע, נעקצתי.
הרגשתי פתאום שמציק לי וכואב לי ביד, וראיתי עיגול אדום. נבהלתי.
אבא אמר לי שזו רק עקיצה, וזה יעבור מהר. כשהוא ראה אותי מגרד הוא אמר לי להפסיק, כי זה רק יכאב לי יותר.
לא הפסקתי.
לא הצלחתי להפסיק, זה היה לי קשה מדי. גירדתי וגירדתי והעקיצה הפכה לפצע. אבא שם לי תחבושת וזה עבר.
בתוך החושך, התבליט על הדלת היה הדבר היחיד שהצלחתי לראות. זה היה גם הדבר האחרון שרציתי לראות.
"למה באנו לכאן?" שאלתי אותם, נשענתי על הקיר.
סטפן נענע את כתפי. "מה קרה לך, נדבקת מיוזף? אנחנו רוצים שהוא יתפלל עליו".
"מי?" ההבנה נחתה לראשי, הייתי המום.
אלכס נתן בי עיני תכלת תמימות. "הכומר. הוא מתחבא כאן. לא הבנת לבד?".
כן הבנתי לבד. אבל קיוויתי שלא הבנתי. "אמא שלכם מרשה?".
"לא שאלנו אותה" סטפן עמד מולי, וזקיפת גבו נראתה אליי מבעד לערפל השחור. "היא תגיד שזה מסוכן".
"זה לא רק מסוכן" מלמלתי, "זה... אסור".
העקיצה בערה בנשמתי.
"למה?" שאל אלכס בחוסר הבנה, "כי סטאלין אמר?".
נענעתי בראשי. גירדתי, ושוב. "עזבו. פשוט נלך מכאן. אמא שלכם תכעס אם היא תשמע".
"אמא דואגת ליוזף" סטפן תפס בזרועי, "הוא יכול למות! הפניצילין עולה הון תועפות בשוק השחור, וסטאלין לא דואג שיהיה אותו לרופאים. אז נבקש מאלוקים".
שוב נעקצתי.
הפעם העקיצה הזו הייתה נצרכת.
התחלתי לעלות במדרגות. אלכס עלה אחריי, ובסוף נגרר גם סטפן. לא ידעתי איך הם השתכנעו בסוף.
ידעתי שסטפן צודק. צריך להתפלל לאלוקים.
לא עשיתי את זה לפני כן. לא חשבתי על זה.
בבית נעמדתי שוב ליד החלון. סטפן ביקש הסבר, אמרתי שמחר.
אל מול כוכבי מרום פתחתי פה.
לא התפללתי אליהם, בכלל לא. התפללתי למי שברא אותם, למי שברא אותי. למי שברא את יוזף, וגזר עליו מחלה.
לא גירדתי שוב את העקיצה.


חברים

רוח חמימה חדרה דרך החלון.
הימים התארכו', הלילות הפכו קצרים. נרדמתי לקול נשימות- התעוררתי לקרני שמש.
מצבו של יוזף השתפר, אך הוא עדיין נותר חלש.
התקשיתי ללכת ללימודים בלעדיו. לשבת עם אלכס בכיתה, לשתוק בין ילדים מפטפטים.
רציתי את יוזף.
החלון שפנה לשדה הפך לידיד שלי- עמדתי הרבה בסמוך אתיו. איגור הצטרף אליי לפעמים, והיו רגעים שהניח יד על כתפי.
איגור היה חבר טוב, קצת כמו אח גדול, אבל הוא לא היה יוזף.
השמש האירה את השדות, נצנצה מעליהם.
איגור נעמד לידי, "יורי".
המשכתי להביט בחלון. "מה".
איגור הניח יד על כתפי. "יוזף קורא לך".
יוזף קרא לי!
ליוזף היה קשה לדבר, אבא שלו אמר שהריאות שלו חלשות..
והוא קרא לי...
מיהרתי אל החדר. יוזף ישב במיטה שלו. "יורי".
התיישבתי על המיטה הסמוכה. "קראת לי, נכון? אתה רוצה משהו?" הבטתי בו בשאלה, "תגיד מה אתה צריך- אני מקשיב".
הוא חייך חיוך חיוור. "מה אתה מתרגש".
"שאתה כבר מרגיש יותר טוב" קיפצתי קצת על המיטה.
"אלכס וסטפן אמרו לי שהם ניסו לעשות משהו מסוכן כדי לעזור לי, ולא הסכמת" יוזף השתעל.
השפלתי את עיניי, ואחר הרמתי אותן בחזרה. זה לא היה עוזר! "נכון".
הוא הסתכל עליי. עיניו התכולות היו נראות מלאכיות פתאום. "למה?".
לא ידעתי מה להגיד. אבא ביקש לא להגיד דברים כאלו, כי אבא שלהם ביקש שלא.
"יוזף, נכון אנחנו חברים?".
יוזף הנהן. "ברור".
סידרתי את השמיכה שעל רגליו, "אז תסמוך עליי שיש לי סיבה טובה לא להסכים. לא רק בגלל שזה מסוכן".
יוזף הנהן שוב, הפעם לאט יותר. "אני מאמין לך".
חייכתי. בחיים לא היה לי חבר.
היו לי בני דודים. שיחקנו, הרבה. הם לא היו חברים.
היו ילדים בכיתה שלי, כשהייתי בכיתה א'. הם דיברו איתי לפעמים, הציקו לי קצת. הם לא היו חברים בכלל.
כשהגעתי לכפר לא הכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי.
המבוגרים היו נחמדים, הילדים פחות. חלק כן וחלק לא.
יוזף היה חבר.


משקה

השמיים נצבעו שחור.
בחוץ נשבה רוח קלה, בפנים לא היה קר בכלל. אפילו קצת חם.
ישבתי על המיטה שלי בחדר, החזקתי את הבקבוק שהבאתי במזוודה. אבא הביא לי וביקש שאשמור עליו.
הוא אמר לי לשמור אותו במזוודה, שלא ייהרס.
הסתכלתי בחלון הקטן שבחדר. חושך מוחלט, כן. בטוח אפשר.
לקחתי את הכוס שהבאתי מהמטבח, הנחתי על הרצפה. פתחתי את הפקק של הבקבוק.
"הי, יורי, מה זה?" יוזף נכנס לחדר, התיישב לידי על המיטה. פניו היו עדיין חיוורות, אבל הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.
שתקתי. סגרתי את הפקק בחזרה.
"מה זה הבקבוק הזה? מה יש בו?" הוא בחן בסקרנות את הבקבוק.
לא ידעתי מה להגיד. "אבא שלך לא מסכים שאני אגיד" הודיתי.
הוא נעץ בי זוג עיניים נדהמות, "מה זה, משקה? אתה שותה אלכוהול??!".
"לא, לא ממש" התבלבלתי לרגע. לא רציתי לשקר, לא רציתי לומר את האמת ולא רציתי שיוזף יחשוב שאני שתיין.
"אז מה זה כן ממש?" הוא חקר.
השפלתי את עיניי לבקבוק הסגור. "אבא שלך לא מסכים שאני אספר".
יוזף הניח יד על כתפי. "יורי, אתה חבר שלי ואני מאמין לך. אבל בזמן האחרון אתה מסתיר דברים ואומר שאבא לא מרשה לך לספר. אם אבא לא מרשה כנראה שזה מסוכן, ואם כך, יורי-" הוא נשם עמוק, "אז אני לא רוצה שתעשה את זה! אבא יודע מה שהוא אומר!".
הנחתי את הבקבוק על הרצפה. "יוזף-".
הוא נעץ בי מבט שואל.
"זה באמת מסוכן" לחשתי, "ואבא שלך יודע מה שהוא אומר. אבל אבא שלי, יוזף, חושב שיש דברים שמותר ואף צריך להסתכן בשבילם".
יוזף השפיל את מבטו לבקבוק ולכוס. "ואיך בדיוק זה קשור לאלכוהול?".
"שבת" לחשתי, "וסטאלין-".
הוא שתק.
פתחתי את הבקבוק בשנית, מזגתי לכוס. הרמתי אותה ונעמדתי.
יוזף הביט בי. "מה אתה עושה?".
"אבא שלך לא מסכים" ביקשתי בתחינה, "אתה יכול לצאת, יוזף?".
הוא הביט בי שוב ויצא.
זכרתי בעל פה.
המשקה החליק בגרוני. טעים הוא לא היה.
קדוש כן.


ארגז

קרני השמש חדרו דרך החלון.
אור בהיר של בוקר גרם לכולנו להקיץ, לשפשף עיניים ולקום בעצלתיים מן המיטות.
"אין לי כוח" התלונן אלכס, וירד ממיטתו יחף.
נטלתי את ידיי ושטפתי את פניי במים. "בוקר טוב".
יוזף החל להתארגן ויצא מן החדר. איגור כבר יצא עוד לפני שהתעוררתי, כנראה.
"נו, אתה מתארגן? הולכים לבית הספר ממש תכף" יוזף חזר לחדר מאורגן, הביט ברגליי היחפות.
הנהנתי בראשי. "כן, נכון".
הוא נעץ בי מבט תוהה.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. שפכתי את המים בכיור, והתחלתי להתארגן באיטיות גמורה.
כשסיימתי להתלבש היו כולם אחרי ארוחת בוקר קצרה, ואני נאלצתי לכרסם עוגייה בזריזות ולצאת.
"קח עוד עוגייה ותאכל בדרך" יעץ לי סטפן כשכמעט ויצאנו.
נענעתי בראשי לשלילה, "לא, אני לא יכול".
"עשית את זה שלשום" הזכיר לי יוזף בפליאה.
המהמתי משהו לא ברור בתקווה שיעזבו אותי.
הם עזבו.
שלשלום סייעתי ליוזף להתארגן, כי הוא היה עדיין איטי מאוד. אכלתי עוד עוגייה בדרך.
אבל היום אני לא יכול לצאת עם עוגייה החוצה.
בדרך הלכנו מהר יחסית, אלכס וסטפן עשו תחרות ריצה. סטפן ניצח.
נשרכתי קצת, יוזף זירז אותי.
בכיתה התיישבנו במקומות, אלכס נעץ מבט קצר ועורג בילדים המשחקים, ואחר השיב את מבט אלינו. דיברנו בשקט. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. קצת.
"מה קורה איתך היום, יורי?" פנה אליי יוזף ישירות בסוף הלימודים.
שתקתי.
ידעתי מה קורה איתי.
בחזור נתן לי יוזף לשרך רגליים. הלכנו ביחד, אחרונים, כשהאחרים כבר נבלעו בין הבתים.
יוזף החליט שסתם אין לי חשק, לא תיקנתי אותו.
כשהגעתי לכפר, אולי אפילו עוד ברכבת- סגרתי הכל בתוך ארגז. את כל החיים הישנים. הארגז לא היה אטום לגמרי, יכולתי להציץ פנימה ולהוציא מידי פעם דברים.
אבל הוא היה סגור, הארגז. וכשהרגשתי שקשה לי- יכולתי לזרוק אותו הצידה ולשכוח מהכל.
הלילה ההוא עם סטפן ואלכס, לפני כמה ימים, סדק לי את הארגז.
ליל האתמול, כשהסתרתי מיוזף את האמת- סדק אותי עוד הרבה יותר.
היום בבוקר- נשבר לי הארגז.


מרופט

מזג האוויר היה נעים.
השמש עמדה בקצה הרקיע, סנוורה קצת.
עמדתי עם המזוודה ביד.
"עכשיו התיק הזה" האמא הייתה לחוצה, הכניסה לעגלה תיק נוסף. "איגור, אתה אחראי עליו. סטפן, אתה שומר על פטר. בלי שטויות! אלכס!".
הסתכלתי על אלכס, שבחן את גלגלי העגלה מדי מקרוב.
תפסתי לו בשרוול, משכתי אותו משם. הוא ציית לי במפתיע, אולי חש באווירה המתוחה.
"תזדרזו" האבא תפס בתיק נוסף, הכניס פנימה. פטר כבר ישב בפנים, והיה נראה שהוא נהנה מההמולה.
"עכשיו הילדים" העגלון, בעל שפם עבה ומבט מפחיד, נעץ בנו מבט.
האבא תפס באלכס והושיב אותו בפנים. אחר כך סייע ליוזף.
סטפן ואיגור עלו בכוחות עצמם.
האבא הכניס שני תרמילים, טיפס בעצמו. האמא עלתה גם.
"הילדון המרופט שלכם שכח לעלות" הודיע העגלון.
עיניו של האבא נעו, נתקלו בי. "יורי, אתה צריך עזרה או שאתה עולה לבד?" שאל בהפתעה.
שתקתי. נתתי ליוזף את המזוודה וטיפסתי.
את יוזף הוא לא שאל אם הוא צריך עזרה, הוא פשוט עזר לו. אבל אולי בגלל שהוא עדיין קצת חלש. אולי הוא חשב שאני כן הייתי יכול לבד. באמת יכולתי.
יוזף עזר לי להתיישב. העגלון הצליף בסוסים.
יוזף הסתכל עליי. "אתה לא מרופט" הוא לחש, "טומס סתם עצבני תמיד, וחושב שכולנו עניים ומסכנים. אל תתייחס אליו".
לא הגבתי, רק סידרתי את הרגליים בין החבילות. השביל היה מוכר לי מההגעה לכפר, ולא ידעתי אם ניסע לרכבת. לא ידעתי דבר על הדרך. אבא אמר לי שבאיזשהו שלב ניסע, אבל לא אמר מתי ולאן, וכמה זמן זה ייקח.
הגענו לתחנת הרכבת.
האבא והאמא פרקו את החבילות, הם היו לחוצים.
איגור הלך עם סטפן ופטר אל התחנה, יחד עם חבילות. יוזף גם לקח חבילה והתחלנו ללכת.
"יורי, קח בבקשה חבילה נוספת!" קראה האמא בכעס, "לדעתך אנחנו אמורים לסחוב את כל זה?".
'כל זה' היה כמות של חבילות, קטנות וגדולות. המזוודה שלי כבר הייתה לי ביד, אבל לקחתי עוד אחת והלכתי עם יוזף.
הרגשתי עלוב, ומרופט.


לפשל

הנוף בחלון נעצר.
שמי תכלת נפרשו מעל אדמה מעט טרשית.
הסטתי את מבטי אל פנים הקרון. אלכס התעסק עם אחת החבילות בחוסר מעש. פטר ניסה לחטוף לו את החבילה.
"חבר'ה, להתנהג יפה בבקשה" קרא האבא ממקומו בקצה הקרון. מצמצתי. עדיין הרגשתי מושפל.
אל הקרון נכנס אדם חמור סבר, בעל מדים מגוהצים ושפם ענק. "כרטיסים בבקשה!" הוא הודיע בקול רם.
לא נבהלתי. גם פעם קודמת הגיע מישהו שביקש כרטיס ונתתי לו. הסתכלתי על האבא, כי הכרטיסים היו אצלו. הוא הוציא כמה כרטיסים מכיס המעיל שלו.
האיש במדים ספר את הכרטיסים, העיף מבט סביב. "מי הילדים?".
האבא הצביע עלינו.
האיש הסתכל עליי. דווקא עליי!
"איך קוראים לך?".
"אה- אה- יורי" מיהרתי לומר.
"אתה הבן שלהם?".
"לא- כן- כלומר-" עיניו החודרות של האיש הלחיצו אותי. הוא יוריד אותי מהרכבת?
"כן או לא?" קולו היה קר.
האבא קם ממקומו וניגש אליי, הניח יד מרגיעה על כתפי. "הילד נלחץ מעט, אדוני הפקח" הוא אמר בקול שקט. "יורי, אתה יכול פשוט לענות לו". עיניו ננעצו באלו שלי, מזהירות.
"כן, אני הבן שלהם" אמרתי בקול, קצת רועד אבל לא נורא. הפקח המשיך הלאה, אבל אני הייתי מודאג.
שוב פישלתי.


מקושט

קול השקשוק התמידי היה מחליא.
האוויר בקרון היה חנוק, מאובק מעט.
השתעלתי. יוזף הפנה אליי מבט, "אתה בסדר?".
הנהנתי. יוזף השעין את ראשו על דופן הקרון, נאנח ועצם את עיניו.
השעמום אכל אותנו כמעט כמו הצפיפות והמחנק. לא היה לנו מה לעשות, וכך גם לשאר הילדים בקרון.
האבק מילא את כל הקרון כולו, וכמוהו גם לכלוך שהעדפתי לא לשער מה מקורו.
פטר התלונן על כך במשך כמה ימים, אבל כבר הפסיק.
כשהייתי בן שש, חזר פעם אבא עם כתמים לבנים על חולצתו.לא ראיתי את הכתמים בהתחלה, הם היו מוסתרים מתחת למעיל. כשהבחנתי בהם הופתעתי מאוד, אבא מלוכלך?! וזה לא אכפת לו? 'אבא, אתה מלוכלך מאבק' אמרתי לו, חשבתי אולי לא שם לב.
'זה לא אבק, בן, זהו קמח' הוא אמר, הישיר אליי מבט. 'ואני לא מלוכלך, אלא מקושט'.
השפלתי את עיניי ללכלוך שעל בגדיי. גם הוא עבור מטרה טובה, כמעט כמו מטרת הקמח של אבא.
"אני לא מלוכלך", מלמלתי לעצמי בלי קול, "אני מקושט".


עסקה

רוח נשבה בחוץ, קרה.
שמש בהירה וחורפית עמדה אי שם ברום השמיים.
עמדתי בסמוך לחבילות, בהיתי באנשים. יוזף עמד לידי.
איגור הלך עם האמא להשיג לחם, פטר ילל ונצמד לסטפן, אלכס ישב על הרציף ונעץ מבטים בלבושי מדים.
"איפה אבא?" שאל יוזף פתאום.
סטפן הניד בראשו, "לא יודע. הוא הלך מקודם".
הסתכלתי בכיוון אליו האבא הלך. הוא היה שם, התקרב לאט. "הנה".
יוזף הסתכל לכיוון, "אה".
אחרי הנסיעה היינו מותשים, ולא הייתה בנו טיפת כוח לשוחח או לעשות כל דבר שהוא.
האבא הגיע. "קדימה, ילדים, צריכים להתקדם. יש מקום שאולי נוכל להיות בו. קחו את החבילות ובואו אחריי, תשאירו כמה חבילות עם סטפן. הוא יחכה לאמא ואיגור".
הנהנו. פטר המשיך ליילל, עבר להיצמד לאבא. זה ניער את כתפו בעדינות, "תירגע, פטר".
פטר השתתק אך נותר צמוד אליו.
יוזף ואני התחלנו להרים חבילות, נראה היה שאלכס מתקשה לקבל את העובדה שעליו לקום.
"יאנק?" גבר בוש מדים ניגש אלינו, "יאנק, זה אתה?".
תווי פניו של האבא התקשחו. "מה שלומך, פאבל?".
"זה אכן אתה" פאבל הבזיק אלינו חיוך מוזר, קצת מפחיד. "ואלו הילדים שלך? אני זוכר אותם".
האבא הנהן. "גדלו קצת".
פאבל צחק. "קצת הרבה".
האבא לא צחק.
פאבל נעץ בי מבט ארוך. "לא הספיקו לכם השישה, שאימצתם ילד??".
"על מה אתה מדבר?" קולו של האבא היה יציב, "איזה ילד?".
"הילד הזה" הוא הצביע עליי, "אני לא זוכר אותו. הנה יוזף, דומה לכם. אבל הוא? לא זוכר אותו".
הסמקתי.
האבא תפס בזרועו של פאבל, משך אותו הצידה. "עדיף שתשתוק, פאבל".
"אהה, אז אתה מבריח גבולות" פאבל חייך את חיוכו המפחיד, "יהיו הרבה שזה יעניין אותם...".
יוזף תפס בחוזקה בזרועי, ניסה לעודד.
האבא הביט לצדדים, והכניס את ידו לכיס. הוא שלף משם שקיק. "קח ושתוק".
פאבל פתח את הקשרים, הסתכל פנימה. "עשינו עסק. אבל זו פעם אחרונה, יאנק".
האבא הנהן. "אחרונה".
השפלתי את עיניי לקרקע. טעמה של העסקה היה מר בפי. רציתי את אבא.


קפוא

השמיים היו בהירים, לבנים.
כמה קרני שמש סדקו את מעטה העננים, האירו את הארץ קלושות.
היה קר.
הכפור חדר את השכבות בהן התעטפנו, גרם לנו להתכרבל בהן ולנסות להניע את עצמנו.
עמדתי בסמוך לחלון והנעתי את אצבעותיי בתוך כיסי המעיל.
יוזף עמד לידי, והתנועע במקומו. "עוד... חצי שעה".
הנהנתי. "ואז?".
"נעשה סיבוב בחוץ. אולי אבא יחזור".
הנהנתי שוב.
הדקות חלפו, אלכס הצטרף לעמידה בסמוך לחלון.
בחוץ השלג עטף את הקרקע בשכבה לבנה, יפיפייה.
מישהו נראה בקצה הרחוב. עטוף שכבות שחורות, ממהר.
"אבא!" קרא אלכס בצהלה, "אבא בא!".
זה באמת היה הוא.
האבא דחף את דלת העץ המרופטת, "חזרתי".
"איך הולך?" האמא ניגשה אליו בעיניים מודאגות ומצפות בו זמנית.
האבא ענה שממשיכים. צריך לארוז.
סטפן שאל אם השלג מפריע.
"מטפלים בזה" השיב האבא במהירות, "קדימה ילדים, לעזור לאמא. איגור, בוא איתי. אנחנו הולכים להשיג אוכל לנסיעה".
להשיג אוכל.
הגיתי במילים האלו כשעזרתי לארוז את החבילות שנפרקו מעצמן במהלך הימים שחלפו.
בעיר לא היה צריך להשיג אוכל בדרך כלל, ובכפר- בכלל לא. רק אחרי שהתחלנו לנסוע התחיל המחסור באוכל. היא צריך להשיג אותו.
"קר לי" פטר ישב בקצה החדר, עטוף בשמיכה. "קר לי, מאמא!".
אלכס הציע לו לקפוץ, הוא אמר שאולי זה יעזור.
פטר ניסה לקום והסתבך עם בגדיו. יוזף סייע לו.
סיימנו עם האריזה.
"צריך להתחיל ללכת לכיוון התחנה" האמא העיפה מבט בחלון, "זוכרים את הדרך? היא ארוכה".
לקחנו את החבילות והתחלנו ללכת אחרי האמא. פטר דידה בסמוך לסטפן.
ההליכה על השלג הייתה מתישה, היה קפוא ברמה בלתי נסבלת.
תוך כדי הקור הנורא התחלנו להזיע, ההליכה הייתה ארוכה והחבילות- כבדות.
"נמאס לי" אלכס קרס על השלג, שלוש החבילות שסחב נפלו בסמוך אליו.
"קו מהר" פקד עליו סטפן, "אם לא תקום עכשיו- תקפא".
האיום פעל את פעולתו מידית, אלכס זינק מן הקרקע והרים את החבילות.
אחרי רגע נאנק אלכס, "האצבעות שלי...".
יוזף החליף איתי מבטים. אולי זה לא היה איום, אלא אזהרה.


יריבים

השמש חדרה דרך הסדקים.
היא האירה מעט את הקרון האפל, ליטפה את פניהם של היושבים בו.
דפנות העץ של הקרון לא הספיקו כדי להגן מהכפור, היה לי קר.
פטר היה מצונף בזרועות אימו, והשאר ישבו בתנוחות שונות.
האבא עמד בצד, בסמוך לחלון הקטן, ועישן סיגריה. הוא היה נראה מוטרד.
יוזף לכסן אליו מבטים מידי פעם, ואף העניק מבטים חשדניים לסטפן.
סטפן היה נראה עצבני, לא ממש ידעתי למה. חשבתי שאולי זה בגלל השעמום, שכרסם בנו ללא הרף.
זה לא היה השעמום.
כשהשעות חלפו והרעב שבתוכי התערבל בתוך עצמו די, ביקשתי אוכל מהאמא.
היא שאלה אותי אם אני בטוח רעב, וכשעניתי שכן החלה לחטט בחבילה אותה הביאו איגור והאבא.
"אל תביאי לו כלום, אמא!" סטפן נעמד ביני לבין אימו, עיניו היו בורקות מכעס. "לא מספיק שהוא כאן? לא מספיק?".
"שקט, סטפן!" קראה האמא, מבוהלת, וסטפן התיישב.
נשמתי עמוק, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. זה בכלל לא אני החלטתי להצטרף אליהם. זה אבא אמר, והוא אמר שהם הסכימו. אולי באמת היה אסור לי לבקש מהם אוכל? אבל... הייתי רעב.
סטפן התקרב אליי, עיניו היו עדיין כעוסות, וכך גם סבר פניו. "בגללך אנחנו מסתכנים! סתם מסתכנים! בסוף עוד יכלאו את כולנו בגללך! אסור לך לצאת מרוסיה, בטח לא איתנו! אתה סתם... ועכשיו אתה גם לוקח את מעט האוכל שיש לנו??!".
"אל תגיד לו ככה!" יוזף נחלץ להגנתי, "יורי, אל תקשיב לו, הוא מדבר שטויות. אמא, תגידי לסטפן! הוא רב עם יורי!".
האמא מיהרה להרגיע את סטפן הרגוז, והיא גם נתנה לי קצת לחם.
לעסתי אותו בשקט, והשתדלתי שלא להסתכל על סטפן למרות שהוא עוד לחשש עליי דברים.
איגור ניסה גם להתערב לטובתי, אבל סטפן לא הקשיב לו.
בשארית היום הוא גער בי כמה פעמים, ואף צעק עליי. בימים הבאים הוא גם המשיך להציק לי, יותר משהיה בימים הראשונים של שהותי בכפר.
בתחילה שתקתי, אך בהמשך התחלתי להחזיר לו במילים ובמעשים.
הפכנו יריבים.


פיצוץ

קול רעש נשמע מהמעבר שבין הקרונות, הזדקפתי על מקומי.
"פקח" אמר איגור לעיניו השואלות של סטפן.
זה עיקם את פיו והביט בי.
הדלת נפתחה. ריח עז של פחם חדר פנימה, אדם לבוש מדים נכנס. "כרטיסים!".
האנשים הכינו את הכרטיסים שלהם, גם האבא.
אלכס שאל למה שוב. איגור ענה לו שזו רכבת אחרת.
לבוש המדים הסתכל עלינו. "כרטיסים" דרש.
האבא הגיש לו שמונה כרטיסים.
האיש בדק אותם, החתים בחותמת. "מי הילדים?".
גם הוא שאל מי הילדים! איזה פחד.
האבא הצביע עלינו. שוב.
הפקח נתן בנו מבט חטוף. "גם הוא?" הוא הצביע עליי.
"כן, גם הוא" אישר האבא, קולו היה שליו.
הפקח הניד בראשו, עבר הלאה.
הדלת הבאה נפתחה כעבור רגע, הוא יצא מהקרון.
סטפן נעמד על רגליו, עיניו ברקו בזעם. הוא הסתכל ישר אליי.
"סטפן, שב" ציוותה עליו אימו.
הוא לא הקשיב לה. "אתה!" הוא צעק, "אולי כדאי שתעזוב אותנו כבר? אנחנו מסתכנים בגללך! בסוף כולנו נמות רק כי התחשק לך לצאת מרוסיה! למה אתה עושה את זה? למה אנחנו עושים את זה, אבא? זה מסוכן וזה אסור!" הוא טלטל את ראשו, "אני כבר אדאג שלרכבת הבאה לא תעלה איתנו".
כל האנשים בקרון הסתכלו עלינו.
האבא תפס בסטפן, נתן לו סטירה והושיב אותו בכוח.
יוזף הניח עליי את ידו.
רעדתי.
הוא צעק, וכולם שמעו. אולי גם הפקח שמע.
הסתכלתי עליו. הוא היה אחוז בידיו של אביו, אך עיניו עמדו עליי. זוג עיניים צועקות, שונאות.
דלת הקרון נפתחה שוב. זה היה הפקח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הכל עומד להתפוצץ.


כפתור

קול שקשוק הרכבת נמשך כסיוט.
בחלון השמיים קדרו, ורוח עזה נשבה בחוץ.
הספסלים חרקו, הקור היה מקפיא והשמיכה לא הועילה.
התכווצתי במקומי שבין שני הספסלים, העמקתי את מבטי ברצפה.
הסבריו של האבא על היותי אחיין שדומה לצד השני הרגיעו את חשדותיו של הפקח, אבל סטפן עדיין כעס עליי.
האבא והאמא כעסו על סטפן, אבל לא אמרו לו כלום.
איגור סירב לשחק עם סטפן שחמט עד שיתנצל, אבל סטפן העדיף להשתעמם.
"יהיה בסדר" לחש לי יוזף, "הנסיעה הזו לא תימשך לנצח".
הרמתי אליו עיניים. ידעתי שהן בצבע חום בהיר, שונה כל כך משל יוזף ומשפחתו. "אני מפחד".
"ממה?" הוא שאל בשקט, "שסטפן ילשין עליך? הוא לא יעשה את זה. הוא לא פאבליק מרוזוב".
פאבליק מרוזוב. רק השם הפחיד אותי.
הסתכלתי בחלון. שמיים אפורים. הצפנו ככל שחלף הזמן.
יוזף הביט אף הוא בחלון. "אתה לא צריך לפחד. יהיה בסדר".
לא עניתי לו.
אצבעותיי התעסקו באחד מכפתורי מעילי. המעיל היה ישן, לבשתי אותו כשהיה עליי גדול מאוד והוא כבר נהיה לי צפוף. הכפתורים כולם התחלפו מאלו המקוריים לכאלו פשוטים יותר, פחות מבריקים וחלקים.
רק הכפתור ההוא, איתו שיחקתי, נותר אחרון מן הכפתורים המקוריים. כפתור בודד ויפיפה, שאולי מרחוק לא מבחינים שהוא שונה, אבל מקרוב כן.
הרכבת המשיכה לנסוע. קול השקשוק היה אמור אולי להפוך חלק מן הרקע, אך הוא עדיין הפריע לי.
איגור ניסה לתפוס את תשומת ליבי. כשהצליח, ניסה לפייס אותי. הציע לי לשחק איתו בשחמט. סירבתי.
יוזף ניסה לשכנע אותי, הסכמתי.
המשחק עם איגור היה מאתגר.
איגור היה חכם, ושיחק במומחיות. גם אני הייתי חכם, אבל בכל זאת התקשיתי. חשבתי הרבה לפני כל מהלך, העמקתי מבט בחיילים, התרכזתי.
תוך כדי התעסקתי עם הכפתור שלי, מיששתי אותו. הוא הרגיע אותי, הזכיר לי בית, ואבא.
"שח" איגור חייך חיוך מנצח.
העמקתי את מבטי בלוח, חשבתי שחייבת להיות דרך.
הייתה.
חילצתי את המלך מן המלכודת, חייכתי לאיגור.
הכפתור נשר.
כך, בין אצבעותיי.
חשקתי שפתיים.


גחלילית
קור חדר דרך החלון.
הקרון היה חשוך, בחוץ היו השמיים שחורים משחור.
רוח נשבה בחוץ, יללה. רעש הרכבת הפריע לי להירדם.
בכל לילה מחדש התקשיתי לישון, וגם אחרי שנרדמתי- התעוררתי כמה פעמים עד שהגיע הבוקר.
רוב הנוסעים בקרון כבר נרדמו, כולל בני המשפחה. הצטנפתי בתוך השמיכה הדקה שלי, הסתכלתי על יוזף. הוא ישן.
היום שנגמר היה מתיש, סטפן צעק עליי מול כל הקרון. אחר כך נשר לי הכפתור מהמעיל.
איגור ניצח אותי, וזה היה צפוי. גם יוזף ניצח אותי, אבל הגיע ליוזף לנצח.
אחר כך הציע לי איגור לשחק שוב, אבל ראיתי שהוא התכוון לתת לי לנצח אז סירבתי.
היה לי משעמם, וכששעמם לי- נהייתי עצוב. נזכרתי באבא, במעיל שקנה. שמונה כפתורים היו לו, למעיל.
בהמשך נזכרתי גם באמא, באופן בו רכסה לי את כפתוריו של המעיל הקודם. אבל כבר לא הייתי בטוח שבאמת זכרתי, ולא דמיינתי את זה.
היה חשוך בקרון, חשוך ומפחיד. כל הלילות שחלפו לא הצליחו להרגיל אותי, להרגיע. המשכתי לפחד.
הריבוע השחור נותר ללא שינוי. נעצתי בו עיניים, חיפשתי כוכבים. לא מצאתי.
לא הייתה טיפת אור. רק חושך, אפילה גמורה.
רציתי שיהיה קצת אור, אפילו קצת. ניסיתי לראות אם אני יכול להגיע לפנס הגדול של האבא, ולהדליק אותו אפילו לרגע- אבל החלטתי שלא, כי הוא יקר וחבל לבזבז אותו.
ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה הפחיד אותי עוד יותר.
הגחלילית, סיפר לי אבא, היא חרק קטן בסך הכל. אבל היא עושה אור שמאיר ממש חזק, כמו פנס.
אבא סיפר לי שכשהוא היה ביער לפני כמה שנים הוא ראה גחליליות.
רציתי גחליליות, שם לידי, בקרון. לא הייתה לי גחלילית.
ליטפתי את הכפתור שנשר, הוא קצת נצץ. החזקתי חזק בספרון שהחבאתי במזוודה, ניסיתי לשאוב ממנו כוחות כמו שהציע לי אבא לפני שיצאנו מהבית אל הרכבת.
לא שאבתי הרבה כוחות מן הספרון, אבל האותיות שעליו נצצו. חיבקתי אותו לרגע ארוך והחזרתי אותו למזוודה.
הספר לא היה גחלילית. הוא היה אבוקה.


סוער, רועש

הרכבת עמדה במקומה.
השמש בחוץ הייתה מסנוורת.
פתח הקרון היה עמוס אנשים, כולם ניסו לצאת יחד עם חבילותיהם.
החזקתי חזק במזוודתי ובשתי החבילות הנוספות, וניסיתי לחדור את גוש האנשים.
נדחקתי בין שניים, ולא ראיתי דבר. פספסתי את הירידה אבל לא היה לי לאן ליפול, התייצבתי אחרי רגע ארוך וניסיתי להמשיך וללכת.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי היכנשהו על הרציף, אוחז במזוודה ובחבילה אחת. השנייה נפלה, כנראה, באמצע הדרך.
הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה. אנשים זרים חלפו לידי, עברו מפה לשם. המולה אדירה, רעש אימים.
צפירה חזקה נשמעה, קול שקשוק. הרכבת פתחה בנסיעה.
"יורי!" מישהו תפס בזרועי, סטפן. דווקא סטפן. "הנה אתה! איפה כולם?".
התבלבלתי. "לא יודע" אמרתי בקול, ניסיתי לגבור על שאון הרציף. "לא ראיתי אף אחד עדיין".
"פטר מחכה לי בסמוך לקיר עם חבילות" סטפן היה נראה לחוץ, "בוא איתי לשם ותחכה איתו, בסדר? אני אלך לחפש את כולם".
אבל החבילה!
סטפן לא אמר עליה כלום, הוא פשוט לא שם לב. הלכתי בעקבותיו אל קיר התחנה, פטר חיכה שם עם איגור.
"הוא צעק לי בקול" הסביר איגור, חייך אליי. "אתה בסדר?".
הנחתי את המזוודה ואת החבילה בסמוך לשאר החבילות. "איבדתי חבילה" לחשתי, הסתכלתי לראות אם סטפן כבר נעלם בין האנשים.
הוא כיווץ את מצחו, מודאג. "אוי".
"אני הולך לחפש אותה" קראתי בקול, צעדתי לעבר המקום המשוער בו ירדתי מהרכבת.
איגור צעק לי משהו, היה נשמע שהוא ביקש שאשאר. לא הקשבתי לו.
רצתי בין האנשים, תרתי אחרי חבילה עשויה בד, בהירה עם פסים שכמעט נבלעים ברקע.
אנשים הדפו אותי, דרכו עליי, חבטו בי עם מזוודות עץ.
לא מצאתי את החבילה. מצאתי את אלכס, ממרר בבכי בסמוך לפסי הרכבת.
לקחתי אותו בחזרה לקיר התחנה, כולם כבר חיכו שם.
איגור חיבק את אלכס, יוזף חיבק אותי. "דאגנו לכם!".
"החבילה" מלמלתי, השפלתי מבט אל מזוודתי השמוטה.
האבא הרים חבילה בהירה, עם פסים בהירים. "אל תדאג כל כך הרבה, יורי".


תופת

האש בערה בקצה האופק.
רעש ההפצצות חרך את אוזניי, הדהד לכל עבר.
האש בערה מרחוק, הציתה הרבה עצים ביער. העשן עלה לגבהים, אפור כהה.
האדמה חלפה תחת רגליי במהירות, חומה בהירה. עלים יבשים וטריים נמעכו תחתיי, השמיעו קול רעש.
בום. בום.
הבומים שבו ונשמעו, ואיתם נשאה הרוח צרחה חדה.
נשכתי את שפתי והמשכתי לרוץ, לרוץ, לרוץ----
"הרכבת הגיעה!" צעק מישהו לידי. אלכס.
אנשים התחילו לרוץ מסביב, שפשפתי את עיניי בכוח.
"מה נרדמת" יוזף משך אותי מרצפת הרציף, "בוא כבר!".
עפעפתי, מיהרתי אחריי בני המשפחה. החבילות בידיי הכבידו על ריצתי, נשימתי נעתקה.
"תעודות, תעודות!" כמה אנשים במדים מוכרים ומרתיעים הסתובבו בין האנשים, נוקשים על כתפיהם ודורשים תעודות.
"אל תפחדו" האבא נתן בנו מבט מרגיע, אבל אני לא נרגעתי.
לחצתי יד חזק ליוזף, הוא חייך אליי. ביקש ממני לא לדאוג.
כן דאגתי.
לבושי המדים עצרו איש אחד, גררו אותו החוצה. אחר כך הם תפסו שלושה אנשים נוספים.
עוד אישה, צעירה מאוד. חמישה נערים נוספים נתפסו.
הלחץ בסמוך לדלתות הרכבת הפך בלתי אפשרי, אנשים שהיו ללא תעודות או כאלו שלא היו תמימות לחלוטין- ניסו להידחק פנימה בניסיון לחמוק מן המעצר השיטתי.
הסתכלתי על האבא, "אולי כדאי שננסה גם-".
"זה מסוכן" הוא פסק עוד לפני שסיימתי את המשפט, "תראה את הדוחק. התעודות שלנו בסדר גמור".
התעודות שלהם באמת אמורות להיות בסדר גמור, אבל שלי??
"אל תדאג, יורי" האמא ניסתה לחייך אליי, אבל ראיתי שהיא מפוחדת בעצמה.
כולם אמרו לי לא לדאוג, אבל ידעתי שמי שיסתבך במקרה שאתפס יהיה בעיקר אבא, ולא אני.
לא רציתי שאבא יסתבך. לא רציתי גם שהאבא והאמא של יוזף ושל כולם יסתבכו.
לבושי המדים ניגשו אל האבא. "תעודות".
האבא הוציא אותם מכיסו, שליו.
לבוש המדים עיין במסמכים בכובד ראש. "תאומים, הא?" הוא הסתכל עליי ועל יוזף, מבטו מרושע.
הנהנו מהר, מתואמים.
"חביבים, התאומים שלך" האיש החזיר לאבא את המסמכים, "אתם יכולים להמשיך".
סביבנו החלו השוטרים לעזוב את המקום.
התופת הסתיימה.


מסבך, מבלבל

הרכבת נסעה במהירות קבועה.
החלון בקרון היה צר וקטן יותר מזה שהיה בקודם, והאוויר היה מועט.
ישבתי בסמוך לדופן, דחוס בין יוזף לאלכס.
הקרון היה מלא בהרבה אנשים, וכולם ישבו על רצפת הקרון, צפופים.
יוזף ניסה ללמד אותי. "פודרוז', זה מסע".
השענתי את ראשי אחורנית. "טוב".
"תגיד פודרוז', יורי" הוא התעקש.
"פודרוז'" אמרתי בחוסר עניין.
יוזף העיף מביט סביב, "תחנת רכבת" הוא חייך, "סטאציה!".
"סטאנציה" תיקנתי אותו, מבולבל.
יוזף צחקק. "לא סטאנציה, סטאציה. זה דומה אבל בערך. בפולנית אומרים סטאציה, אם תגיד סטאנציה יחשדו בך".
"אבל זה מבלבל" מחיתי, "תגיד לי מילים אחרות".
יוזף המשיך לחשוב. "הו, משהו שלא יבלבל אותך: טראסה!".
"מסלול" חזרתי אחריו, נרגעתי קצת. "יופי".
האבא העיף בנו מבט משועשע. "לומדים פולנית?".
הובכתי. "יוזף חושב שזה חשוב".
"הוא צודק" הגיב האבא, וחזר לעיין בניירות.
המילים הבאות היו קשות יותר, חלק מהן היו דומות לרוסית וחלק לא.
"אני לא יכול" התייאשתי במילה החמישים, "זה רק מבלבל אותי, יוזף".
"כן, יוזף, מספיק להיום" התערב איגור בסמוך.
המשכנו לדבר על נושאים שונים. אלכס הצטרף אלינו. איגור ניסה לקרוא משהו.
הרכבת נעצרה.
גל של לחישות עבר בקרון. שתי מילים. "הגענו לגבול".
דלת הקרון נפתחה.
שוב נכנס לבוש מדים פנימה, הפעם יותר מפחיד. כולם הגישו לו תעודות על אף הצפיפות.
מבטו נעצר עליי ועל יוזף. "תאומים, הא? יאק ביווה דרוגה?".
יוזף ענה בטבעיות, "ביווא וואדנא".
לבוש המדים הסתכל עליי. "נו, יאק ביווה דרוגה?".
דרוגה זה דרך. בטוח. כמו ברוסית. יאק זה מה, יוזף אמר לי מקודם.
איזה מילים הוא לימד אותי על דרך? אה, משעמם.
התבלבלתי. לא זכרתי איך אומרים. זה נגמר ב'נה' בסוף, בטוח! זה היה דומה לרוסית? היה נדמה לי כן.
"סקוצ'נה" אמרתי בקול, שמחתי שניצלתי.
הוא נתן בי מבט מוזר, ואחר כך צחקק. "ילדים" אמר לאבא החיוור, סיים את הסבב ויצא מהקרון.
יוזף גיחך. "התכוונת נודנה?".
זה היה מבלבל עוד יותר. "אופס! מה אמרתי?".
צחוקו של יוזף התגלגל. "אנרגטית".


בצל

שמי תכלת הציצו מן החלון.
קול שקשוק הרכבות המונוטוני הפך עליז יותר ויותר.
הרגעים והשעות חלפו להם בזה אחר זה, ועם כל דקה שחלפה הרגשתי טוב יותר.
עדיין ישבנו צפופים. אלכס החל להתלונן בשלב כלשהו, אך תלונותיו היו נשמעות גרועות פחות מאלו שקדמו להן- ברכבות הקודמות- והתקבלו ברוח סלחנית.
איגור וסטפן התחילו לשחק שחמט במחשבה.
יוזף האזין להם בחלק מהזמן, ובחלק האחר שוחח איתי נרגשות והמשיך לנסות ללמד אותי פולנית.
פעם, בבית הספר שבעיר, חזר אבא הביתה, ומלבד כמה תפוחי אדמה- הביא איתו גם שני בצלים. 'נוסיף את זה למרק' הוא אמר, ניסה להישמע חגיגי.
רציתי אני לקלף את הבצל. התחלתי להסיר את השכבות שלו בידיים, זה היה קל. עוד שכבה ועוד אחת... וזה לא נגמר.
אבא צחק. 'תביא' הוא לקח סכין והסיר את כל השכבות באחת.
התאכזבתי. לקחתי את הבצל השני והתחלתי להסיר בעדינות את השכבה הראשונה, ואחר כך את השנייה.
בסופו של דבר השכבה האחרונה הייתה דקיקה וגירדתי אותה בציפורניי.
הבצל התגלה, עגלגל ולבנבן, ואבא הכניס גם אותו למרק.
"עוד כמה שעות מגיעים?" יוזף לידי איבד קצת סבלנות.
האבא הסתכל בשעונו. "בערך עוד חמש- שש שעות, אבל הקצב איטי אז אולי שבע או אפילו שמונה".
יוזף מחא כף אל כף בהתרגשות, "זה נגמר! יורי, זה נגמר!".
"עומד להיגמר" תיקנתי, ובכל זאת חשתי שמח בדיוק כמוהו.
בתחילת הדרך חשתי כמו בצל עטוף שכבות רבות. פחדתי והייתי לחוץ נוראות.
אחר כך עם הבדיקה הוסרה שכבה אחת, ולאחר מכן, עם המשכה של הדרך ובדיקות נוספות- הוסרה עוד אחת.
לאחר היכנסו של האיש ההוא במעבר הגבול, החלה השכבה האחרונה להתקלף באיטיות. כאילו ילד החל לגרד אותה בציפורניו.
כשנגיע בשלום ליעדנו, ידעתי- תסיים השכבה להתקלף.
ציפור עפה בחלון, מהירה.
יוזף סיים את מכסת מאה המילים שלו ודיבר על כמה שפולין יפה, ואיגור הצטרף בדיבורים שונים אודות וורשה וקרקוב.
נשמתי עמוק, השענתי את ראשי אחורנית. ידעתי שכאשר כבר לא תישאר אף שכבה- ארגיש חופשי.


שלד

השמש עמדה, כנראה, ברום השמיים.
התכלת הפך בהירה יותר, כמעט לבנה. קרני שמש לוהטות עשו זאת.
בתוך הקרון היה חנוק וחם, המש חיממה אותו מבחוץ ובפנים יותר מדי אנשים נשמו את אותו האוויר.
תלונותיהם של אלכס ופטר הפכו תכופות יותר, ונשאו בעיקר את המילים 'חם' 'חנוק' ו'צפוף'.
יוזף ואני בעיקר שתקנו, לא היה לנו כוח לדבר. היינו צמאים. אומנם היו לנו מים, אבל העדפנו להשאיר אותם לקטנים כדי שלפחות תלונה אחת תיחסך מאיתנו.
"אין לי כוח" צעק ילד אחד מקצה הקרון.
אפילו לא הסתכלנו עליו. הרגשנו אותו דבר, וזה בכלל לא היה נשמע לנו מוזר.
פעם, כשהייתי בן חמש בערך, עברנו לגיר בעיר. אבא תיאר לי את העיר בצבעים מגוונים ויפים, הוא אמר לי שהבית יהיה גדול, יהיה לנו אוכל ונוכל לחיות טוב יותר.
זה לא ממש היה ככה. תיאוריו של אבא היו קצת מופרזים ביחס למציאות, אם כי הבסיס היה נכון.
כשהייתי בן שבע נסעתי פעם לעיר אחרת יחד עם אחד מבני דודיי, עיר גדולה ורחוקה. היו שם בתים שחורים ואפורים, שברי בתים והרבה פסולת ואפר.
במיוחד היו שם מבנים מוזרים, הרוסים גם הם, שהיו נראים כמו בית שבמקום קירות יש לו רק עמודים.
'הבתים נהרסו, ונשאר רק השלד שלהם' הסביר לי בן דודי.
רק אז הצלחתי להגדיר את תחושותיי כלפי תיאוריו של אבא על העיר- הרגשתי שהעיר היא רק שלד מתיאוריו של אבא- בסיס מציאותי, אך לא גמור. שלד.
"עוד כמה זמן, אבא?" יוזף תלה מבט מתחנן באביו.
האבא הסתכל בשעון, "ארבע חמש שעות, כנראה".
"אוףףף" רטן אלכס.
הישרתי את מבטי קדימה, תליתי מבט מהורהר בדופן הקרון שמולי.
תיאוריו של אבא, וגם של הורי המשפחה- על פולין, היו נשמעים מבטיחים כל כך, הם נשאו ברכה, שלום ושלווה. הם נשאו איתם טוב.
אבל חששתי.
חששתי ששוב יתברר לי שכל הבטחותיהם ותיאוריהם מופרזים מדי, ופולין היא רק שלד ממה שהם תיארו ואמרו.
קיוויתי שהם כן צודקים, כולם. שהבית יהיה בנוי.


שיעור

השמיים היו בהירים.
הרציף היה מלוכלך, ועליו היו פזורים ספסלים רעועים.
עיניי חלפו על פני האזור, ניסיתי לסקור את השטח.
מבנה התחנה עצמו היה כנראה מפואר, פעם. כשהבטתי בו הוא היה עלוב וסדוק.
המהומה הייתה בלתי נסבלת; מה שהיה בפעם הקודמת היה בלתי ניתן להשוואה.
הפעם היינו יותר מאורגנים- כל אחד אחז גם חבילה של השני וניסינו לרדת כמה שיותר ביחד.
מצאתי את עצמי על הרציף עם המזוודה וכמות לא ברורה של חבילות, כשלידי פטר יילל בבהלה, אלכס חיבק את אחת מן החבילות בפנים חיוורות, ויוזף ישב על הרצפה המלוכלכת ואחז את רגלו בתנוחה משונה.
בתחילה חיבקתי את פטר, ולאחר מכן התקרבתי ליוזף. "קיבלת מכה?".
"עיקמתי אותה, נראה לי" הוא מלמל.
הושבתי את פטר בסמוך אליו, ביקשתי שישמור עליו. נטלתי את המזוודה ושתי חבילות והוריתי לאלכס לבוא איתי עם עוד.
אלכס נתן בי מבט מאמין והחל ללכת.
לא ידעתי אם אני ראוי לאימון, לא ידעתי לאן ללכת. צעדתי בין עשרות אנשים מהירים, ביניהם כמה שלטשו מבט על החבילות שלנו. הידקתי את אחיזתי בהן והמשכתי לפלס דרך.
אלכס שתק. חששתי עליו. עלינו. לא מצאתי אף אחד.
"כאן ריק" נעצרתי בסמוך לספסל מנותץ, הנחתי עליו חבילות. "שב פה עם החבילות, אני אלך להביא עוד. אני אביא את פטר ואז את יוזף".
זה היה קשה. החבילות היו רבות והייתי לבד. פטר ילל כל הדרך וכל פעם התקשיתי למצוא את דרכי אל אלכס.
בפעם הרביעית סייעתי ליוזף לקום מהרצפה, עזרתי לו לצעוד. הגענו עד אליהם אחרי דרך מייגעת.
"מה עכשיו?" שאל יוזף.
"אני אחפש את כולם" אמרתי בחוסר ביטחון, התחלתי ללכת לאף מקום ספציפי. בין עשרות אנשים ממהרים.
מישהו תפס בקצה מעילי. האבא. "יורי!".
"הנה אתה!" התקשיתי לעצור את הדמעות.
צעדנו ביחד אל השלושה. התארגנו מחדש והתקדמנו למבנה.
"כל הכבוד, יורי" האבא הביט בעיניי כשכבר היינו בפנים, "למדת עכשיו שיעור בהישרדות ובאחריות".
הסמקתי. הסתכלתי על יוזף.
הוא חייך. "אין לי כוח לבית ספר עכשיו!".


ריק, פנוי

קורות העץ של האכסנייה חרקו.
בדרכנו חלפנו על פני אכסניות שהיו פעם מפוארות, אבל הן היו יקרות ועמוסות.
בסוף מצאנו אכסנייה רעועה, שהייתה יחסית ריקה וזולה.
בפנים היה חנוק. הכל היה מכוסה בשכבה של לכלוך, אבל זו הייתה קורת גג, והיה לנו חדר גדול.
ישבתי על המזרן המעופש שחלקתי עם יוזף.
פולין לא הייתה שווה את כל החלומות שטוו עליה. ארץ שמעולם לא הייתה יותר מדי, ואחר המלחמה- נראתה הרוסה באופן מחפיר.
"אתה חייב לדעת פולנית" יוזף התעקש להמשיך בלימוד.
"יורי, אני רוצה להסביר לך משהו" האבא התיישב מולנו, על מזרן אחר.
יוזף השתתק.
האבא נאנח. "אני מניח שאתה יודע מה קרה כאן, אבל כדאי שאבהיר לך הכל במסודר".
"אבא שלי עוד לא הגיע?" תליתי בו עיניים, "הוא יצא לפנינו!".
"הדרך שלו מורכבת יותר" הסביר לי האבא, "לכן הוא עוד לא הגיע".
שתקתי.
"כפי שאתה יודע, השלטונות ברוסיה מאפשרים לפולנים לשוב לארצם" החל האבא לספר, "אנחנו פולנים במקור, ברחנו לכפר הרוסי בו גדלתי ושם שהינו במלחמה. כשהתארגן האישור החלטנו לחזור".
הנהנתי. את זה הבנתי כבר מיוזף.
"הרבה יהודים" נראה היה שלאבא לא נוח עם ההגדרה, אך הוא הבין שאין דרך אחרת, "רצו אף הם לצאת מרוסיה על אף שאינם פולנים".
שוב הנהנתי. אבא הסביר לי את זה.
"היהודים הרוסים חשבו על דרכים שונות, בעיקר זיוף מסמכים" הבהיר האבא, "אבל הדרך הבטוחה ביותר היא לקחת מסמכים קיימים של פולניים שאינם".
את זה כבר לא ידעתי.
"במסמכים שלי ושל אמא כתוב לנו שישה ילדים" לחש האבא. "איוון שלנו נפטר מדלקת ריאות באמצע המלחמה. הוא היה קטן מיוזף בשנה, ונפטר בגיל חמש".
נשכתי שפה. יוזף השפיל את ראשו.
"אבא שלך מצא מסמך של ילד פולני בן תשע, ממקור רוסי, בשם יורי. שם המשפחה שלו זהה לשלנו. לכן באת איתנו, כי היה לנו מקום פנוי במסמכים, עבור ילד נוסף. שישי".
יוזף חיבק את כתפי. "לא רק בתעודות, יורי. גם בלב היה לנו מקום פנוי".


פרס

קרני שמש חיוורות היכו בקרקע.
רחובות העיר הפולנית היו אפורים ועמוסי אנשים, בעיקר פליטים לבושי סחבות.
צעדתי יד ביד עם יוזף על המדרכה השבורה. מלפנינו האבא התווה את הדרך, הפנה מידי פעם מבט לוודא שאנחנו אכן אחריו.
שאלותיי על היעד נענו בשתיקה עד אז, וכבר כמעט התייאשתי מלנחש. הרחוב העמוס לא עורר את סקרנותי, אך גרם לי להרהורים שונים.
פולין אכן נראתה אומללה, שלא כמו תיאוריה בפי יוזף. לאחר שהגענו הנה הסביר לי זה שהעיר נהרסה במלחמה, אך הכפרים מן הסתם נותרו יפים.
גם כפריה של רוסיה נותרו יפים, אך השלטון היה קשה בכל מקום שהוא.
בנוסף, אבא רצה שאעבור את הגבול. הצטערתי שלא עברנו אותו יחד. אהבתי את בני המשפחה, אפילו את סטפן חיבבתי מעט, על אף כעסו ומריבותיי עימו.
הדרך התארכה וכוחותיי כמעט ותמו. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי שוב, השתמשתי בפולנית אותה הקנה לי יוזף בעמל.
האבא הסתובב. "בואו, נשב על הספסל שם ונעשה הפסקה קצרה".
יוזף ואני מיהרנו אל הספסל הציבורי השבור, התיישבנו עליו. התנשפנו קצת.
"נו, אבא, תגיד לו כבר" יוזף תלה עיניים באביו, חשף בבקשתו שהוא עצמו כבר יודע.
הזדקפתי על הספסל, הרמתי את מבטי אל האבא שעמד מולנו. "לאן אנחנו הולכים?".
"היית ילד ממש טוב בנסיעה, יורי" אמר האבא בקול שקט, "התנהגת למופת ולא עוררת חשד כמעט בכלל. עזרת לנו הרבה ולא הפרעתי בכלל, מגיע לך פרס".
פרס?
הסמקתי קצת, נראה לי. "איזה פרס?".
"עוד תראה" האבא חייך, הושיט לנו ידיים. קמנו מן הספסל.
הרחובות נהיו קצת יותר ריקים, האבא ספר בקול את מספרי הבתים. "ארבעים ושתיים, ארבעים וארבע...".
יוזף ואני הדבקנו בקושי את צעדיו המהירים. אבל פתאום נעצרתי.
בקצה הרחוב עמד איש. לבושו היה כשל הפליטים הרבים שבעיר, וצעיף עבה הסתיר על חלקם התחתון של פניו.
האבא נעצר גם כן, וכך גם יוזף.
האיש התקרב אלינו.
באותו רגע כבר הייתי בטוח.
פרצתי בריצה מהירה לכיוונו, "אבא!".
הוא פרש מולי ידיים, עטף אותי בחיבוק.

(הקטעים פורסמו במסגרת האתגר 'נובמבר ספרותי', כאן בקהילה).

יצא קצת ארוך, בכל זאת 31 קטעים... מי שהגיע עד לפה- אשמח אם תיתן קצת ביקורת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה