התייעצות הבו רעיון לכבודה של תורה

  • הוסף לסימניות
  • #1
מבקשת רעיון למשלוח קטן וחמוד לבחורים המתחילים את הזמן בישיבה גדולה,
משהו שקשור ללימוד התורה כמובן.
יכולה להביא כמה דברי מאכל, אבל מעדיפה עם רעיון כלשהו.
אשמח לרעיונותיכם.
תודה מראש!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
@שושנת יעקב
הם יקחו את זה איתם מהבית?
או להביא להם לישיבה?
-----
בני כמה הם? ואיזה שיעור?
ואיזה סגנון ישיבה פחות או יותר?
-------
רעיון!
מטען נייד? "שיהיה לכם זמן עם הרבה אנרגיה ושטייגען....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

הרב @פנחס ע כתב כאן פוסט מטלטל עם רעיון מהפכני. וביקש לפרסם מעל כל במה. פרוג זו הבמה מספר 1 של הציבור החרדי. ולכן מתפרסם כאן. חשוב שתביעו דעתכם ושתפו ברעיונות לתופעה הכאובה. מה הפתרון, האם מה שהוא כתב בפוסט ישים, האם אתם מכירים ישיבות ייעודיות לגרושים וכו' וכו'.

"בדפים הבאים נדון על בעיה שמשום מה מושתקת, ושמא בכוונה... וכפי שנבאר אי"ה בהמשך. מה שבעיה זו מושתקת ודאי אין זה בגלל שבעיה זו אינה משמעותית. אדרבה, רבים חללים הפילה. אמנם לא נעים להיות זה שמציף את הנושא, ובכל אופן חייבים שמישהו ירים את הכפפה.
נשתדל ככל האפשר שלא ללכת סחור סחור ולתמצת במילים, יודגש מראש כי את הבעיה אנחנו נציג ככל יכולתנו, וגם נציע פתרון. אמנם הדברים, הבעיה וכל שכן הפתרון אינם "תורה מסיני" ונשמח לקבל הערות והארות.
ובכן, לא אחד ולא שנים נחשפו למצב דורנו בו פעמים רבות, רבות מדי, הנישואין עולים על שרטון.
אין כאן המקום ואין זה הנושא מדוע מתרחשת תופעה כאובה זו, וכבר ספדו מספיק ספדנים על דור העקבתא דמשיחא ועל שלל תחלואיו. ובכל אופן המצב הינו מדאיב ונוגע ללב. לראות בחורים שעודם גלוחי סנטר, במיטב מחלצות, בשנות הבחרות והשיא, שעדיים היה לגדול, שכל רבותיהם בישיבה צפו להם עתיד מזהיר, אך מסובב הסיבות בחר להם מסלול שונה. ייתכן אפילו שדבר זה אירע באשמתם, שלא השכילו להבין היטב את מהות הליך הנישואין אליו הם צועדים, ולא קלטו מה טומנת בחובם התחייבותם תחת החופה "ואנא.. איזון... ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין" ואת שאר חובותיהם כלפי האשה. ופעמים רבות הגם שידעו היטב והתכוננו בכל לב ונפש לקראת השלב המכריע בחייהם, קורית תקלה המכוונת משמים והשידוך מתפוצץ. וכאן זה רק מתחיל...
בשלב זה הינם נכנסים למערבולת אינסופית. תהליך הגט עצמו הינו מורכב עד מאוד, לא תמיד האשה מתרצה ללכת כפי שבאה, פעמים רבות דרישותיה הם מעל ומעבר לשורת הדין ואכמ"ל, ובמיוחד שלא זה הנושא, רק לצורך ציוריות המצב נציג אותו בפן הכי אומלל.
והנה לאחר שבס"ד סוף סוף הצליח החתן לסיים את ההליך ולהשתחרר מעגינותו לעיתים הוא נכנס לפרק האיש מקדש שלב ב', ולפעמים הוא נזקק להתאוששות ארוכה. לא אחת הוא חושש ליפול שנית למצב בו היה, וחששו מסחרחרה נוספת שכזו מעפיל על רצונו הכן להקים בית נאמן בישראל, ולבנות משכן לה' בתחתונים.
ולמעשה ישנם בינינו הרבה אברכים צעירים שלא מוצאים את מקומם.
לחזור לישיבה אינם יכולים, אם בגלל "מה יאמרו" ואי הנעימות, ובעיקר בגלל תקנת אביר הרועים מרנא הגר"ח (כך ע"פ השמועה) שתיקן בועד הישיבות לפני רבות בשנים שלא ילמדו בישיבות כאלו שנישאו בעבר. וגם אם אין זאת מתקנתו, המציאות היא שראשי הישיבות מסרבים, ובצדק, לקבל בחזרה את הבוגרים שכבר נישאו בעבר, בחורים אינם צריכים להיות שותפים לשיח על בעיות של גרושים, ולא של נשואים, הלב שלהם חלש בשביל זה.
ובמצב כזה הגרוש צריך ללכת ללמוד בכולל אברכים. אמנם, גם בכולל יש לו אי נעימות רבה, אבל יש פיצוי בדמות המלגה הזעומה, שהוא נזקק לה נואשות בכדי לכסות את שכירות החדרון הטחוב בו הוא מתגורר (במקרים רבים ההורים אינם מעוניינים להחזיר הביתה בן גרוש, מחמת שהדבר מהווה עליהם מעמסה נפשית ופיזית) ולשלם את חובות העבר, ובמקרה שהוא גם מחויב לשלם מזונות המצב מורכב עוד יותר... ובגלל כל האמור ישנה עדיפות לאברך היקר והמסכן ללכת לכולל למרות שגם מקום זה אינו מקום טבעי ונוח עבורו, ואינו מהווה לו חממה לגדול בתורה ויראת שמיים.
דא עקא, שמסגרת כולל אינה מכסה ג' סדרים, וק"ו שאינה מכסה את בין הסדרים והלילות. והלב נכמר על אותו בחור צעיר שמוטל כעת במצב נואש כזה, ללא חְברה וללא אשה. בדרך כלל אם יש ילד, הילד נשאר אצל אימו (מסיבות מובנות) וגם עם הצער הזה הגרוש נאלץ להתמודד. מסגרת כולל לא בונה אישיות, ומאידך אין לגרוש שום זירה בה הוא יגדל, אין לו מי שידחוף אותו לכיוון הנכון.
נכון, ההורים פעמים רבות מחזירים הביתה, ומארחים בחיבה, מספקים ארוחות חמות, ולפעמים גם מכסים לו את החובות, אבל זה לא זה. הורים אינם חְברה, ועוד יותר אינם אשה. הורים זה לא כותל מערבי שאפשר לשפוך אליו את הלב, והבן לא תמיד יכול למצוא בכך את כל נחמתו. ובכל אופן ברור שזהו מצב טוב יותר, אם כי לא אידיאלי. (כמובן שהאידיאלי הוא מצב של נשוי, אמנם הדברים אמורים גם כלפי מצב ארעי זה, של טרום נישואין פרק ב', שאינו מצב ראוי)
יש מקרים בהם מלגת הקיום של הכולל לא מספיקה בכדי לקיים את כל צרכיו הכספיים המינימאליים הכוללים לחם צר ומים לחץ, והאברך הצעיר, שעוד יכול היה לאזור מתנים ולהאיר את העולם יוצא לשוק העבודה הפרוץ... ורבים חללים נפלו ומקום קבורתם לא נודעו...
ופה מגיע האבסורד הגדול, שבעוד ולנשים חד הוריות הקהילה דואגת, וארגוני נשים חרדיים ושאינם (ואין זה המקום להאריך בדעות המסולפות של מנהלי הארגונים הללו בסגנון "מ. מיכאלי") טורחים למלאות כל מחסורם, לעיתים תוך כדי נגיסות בבעל לשעבר, (פעמים רבות שלא בצדק כלל!) דוקא לגברים, שע"פ המקובל בעולם התורה אינם יוצאים לעבוד, וממילא הכסף פחות מצוי אצלם, איש אינו דואג.
לסיכום: מדובר בבחור צעיר שההבדל בינו לחברו מעוכב השידוך שנותר בישיבה הוא בכך שבנוסף לגיל המתבגר השווה לשניהם, לידידינו המדובר נוספה גיבנת ה"גרוש" שמורידה את מניותיו בשוק השידוכים, כשהיא יוצרת ספקולציות לגבי עברו "המפוקפק" ולכלוכים והשמצות מ"בחירת ליבו" בעבר. מצבו הכספי בכי רע, בייחוד כשהוא נאלץ לשלם הון רב מעל ומעבר לצורך האמיתי לגרושתו, שלצידה עומדים ארגוני הנשים והפמניסטים, בכדי שיזכה לראות את ילדיו אחת ל... וגם זה בחסד רב. אין לו שום משענת פיזית נורמלית, שעות רבות עוברות עליו בשיעמום ובדכאון, ללא חברה הגונה ומסודרת. דירתו אולי אינה במרתף טחוב חסר חלונות מתחת האדמה שורץ עכברושים, אך ודאי לא בסביון... והיצר הרע מאיים עליו כדרכו בסכינים שלופות מכל הכיוונים כשאין לו מי שיסייע לו בהתמודדות הקשה.
מי יודע כמה "נתיבות המשפט" איבדנו בגלל המצב העגום הזה?
מה עוד, שהידיעה שכך הוא מצבו של גרוש, שהוא אומלל עשרת מונים מגרושה, מהווה מאזן אימה לנישואין תקינים. כי כשהאשה (הגרושה בפוטנציאל) יודעת שבמצב של גט המפסיד העיקרי יהיה הבעל היא מנצלת זאת. וד"ל.

ולכן לעניות דעתי הפתרון צריך להיות בהקמת מסגרת ישיבתית לבחורים פרק ב'. מסגרת שתהיה ממוצעת בין כולל לישיבה. מסגרת שתדאג לצרכים הכלכליים של הגרושים, במילגה ראויה לשמה (ניתן להשוות זאת להורים, שישלמו לכל בן כפי צורכו, כך המסגרת תדאג למימון לכל אחד כפי מחסורו). מסגרת שתעזור להם לחיות חיים בריאים בחברה תורנית. מסגרת שתתן להם טעם בלימוד למרות צערם הקשה. ניתן לשלב בתוך המסגרת איש המבין בנפש האדם שיטפל בחרדות ובפחדים, ויניע את הגרושים לבנות את חייהם מחדש. מקום שיכלול פנימיה ואוכל, משגיח וראש ישיבה, (כמובן שהחלק של שיעורים יומיים פחות מתאים) מקום בו יוכלו לפרוק את ליבם באוזני חברים לצרה. שירגישו שאינם שונים ורעים. שיתנו להם הדרכות המתאימות למצבם. (חיפשתי בקול הלשון הדרכות לבחורים מיש"ק ומיש"ג הכנה לחיי אברכות, טיפים לנישואין ולשלום בית ולחינוך ילדים, לכל מצב... אבל טיפים לגרושים לא מצאתי, ולא אף ספר עזר והדרכה- כלום!) שיספקו להם מקום שלא יצטרכו לבלות לילות חשוכים לבד עם מחשבות דמיוניות. שיתנו להם תחרותיות בלימוד ורצון להצליח. שיתנו להם תקווה לעתיד טוב יותר. ובעיקר- שידאגו שישמרו על היראת שמיים שלהם.
כמובן צריך לשאול את גדולי ישראל שליט"א איך וכיצד להקים מקום שכזה באופן שיהיה הראוי ביותר ועוד ועוד, והתוכנית להקמת מקום שכזה לא מסתיימת ואפילו אינה מתחילה במאמר על פני 2 דפי A4 אמנם את הנושא הזה צריך להציף, ולתור אחרי פתרון ראוי.

הערה חשובה: כותב הדברים ב"ה נשוי באושר ובאושר עם אשת נעוריו, בעז"ה ביחד עד 120 אמנם נזקקתי לנושא בעקבות כמה בני משפחה וידידים שהגיעו למצב החמור הנזכר, ואין מושיע!

אנא מי שימצא חן בעיניו, תעשו עם זה משהו, ואם אין בכחם לפחות תפרסמו בכל במה אפשרית.
שלישית, אינני לוקח אחריות על הפתרון שהצעתי אבל הבעיה היא בעיה קשה, וחייבים שמישהו ימצא לה פתרון כלשהו, צריך להציף אותה
מצרף מאמר מטלטל , אולי יהיה לתועלת ומישהו ירים את הכפפה. ענין זה לא מוצה בישיבות ויכול לספק משרות חשובות..."
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
0 תגובות
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה