סיפור בהמשכים הבריחה אל הלא נודע

[הודיה לוי.]

בפעם הראשונה שראיתי את הסיפור הזה, טרם הייתה לי הרשאה בקהילת הכתיבה. נאלצתי להסתפק בתודות.
אחר כך הוא שקע, ורק מדי פעם נזכרתי בו בגעגוע.
כל כך התרגשתי שהוא חזר! ושיש לי הרשאה לכתוב כאן את הרגשותי לגביו.
סיפור מיוחד, @הודיה לוי. . בכלל, את מיוחדת. בכל הסיפורים שלך יש רגישות שמעוררת קנאת סופרים. מרגישים את האישיות שלך דרך הכתיבה.
ולגבי הסיפור הזה בצורה ספציפית, אין לך מושג עד כמה עד צודקת. אני בטוחה שאין לך מושג. את אפילו מתארת את זה עדין מדי. באמת.
אז לכל האלו שמרגישים לחיצה רגשית וקושי לקרוא את זה, יש כאלו, צעירים מכם, שחוו וחווים את זה. וכל כך חשוב להעלות את זה. לנסות להבין. רק לנסות, כי באמת אי אפשר. ומי כמו הודיה להנגיש לכולם באומנות הרגשית הדקה שיש לה.
מזכיר לי שניסיתי פעם להסביר לחברה משהו על ילדים להורים גרושים. אמרתי לה: "ילד שההורים שלו התגרשו, בזה הרגע סיים את הילדות שלו. לא משנה אם זה בגיל 10, 5 או שנתיים. את יכולה לדבר איתו כמו מבוגר, לדבר איתו על נושאים מורכבים, הוא יבין אותך. אם תראי שהוא מתנהג כמו ילד- עושה שטויות או מביט עלייך במבט של: 'לא הבנתי כלום', תדעי שהוא עושה את זה כי הוא מבין שהילדות שלו נגזלה ממנו והוא מנסה לחוות אותה בכח. אבל את הילדות שלו הוא סיים'.
ילדים להורים גרושים נאלצים להתמודד בכל כך הרבה סיטואציות שדורשות בגרות, כל כך הרבה רגעים מורכבים. את תארת כאן כמעט רק את החלק של הסביבה. אולי בגלל שהסיבה העיקרית בשלה אבא של מיכל ברח היא לא תקרים בין ההורים. אבל במצב של גירושין יותר קשים- שני ההורים שלך, האוהבים הכי גדולים שלך- אויבים אחד של השני. נאמנות לאחד פרושה בגידה באחר. אהבה לאחד פרושה התעלמות מרגשות של האחר. וזה בלי לדבר על הדיבורים של ההורים עצמם (בכוונה או שלא- זה נושא אחר) על ההורה השני. שילדים בני 4 ופחות נאלצים להתמודד עם זה. להקשיב ולהבין צד אחד, עדיין לאהוב את הצד השני.
ומשפט אחד קשה ואמיתי שרק מי שחווה יבין באמת-
ילדים להורים גרושים הם ההורים של ההורים שלהם.

וואו. לא יודעת איך להגיב אחרי הודעה כזו. ממש התרגשתי לקרוא אותך.
אמנם קיבלתי כבר בעבר תגובות על הסיפור הזה מבנות להורים גרושים, אבל התגובה שלך הכי ריגשה אותי. קראתי כמה פעמים, וגיליתי שאין לי באמת מה לומר. מרגישים את הכנות והכאב בכל אות. בכל מילה.

אני כן יכולה לומר שלמרות התחקיר שביצעתי על הנושא, ולמרות היכולת שלי להיכנס לדמויות, אני באמת אף פעם לא אצליח להבין.

וזה אולי אחת הסיבות שהחלטתי כרגע להשאיר את הסיפור הזה בצד: הייתי רוצה לחקור יותר את הדמויות שלי, להרגיש אותן. לא רק את מיכל אלא גם את אמא שלה, ונתי, וליבי, ושילה וכל שאר המשפחה.

אז תודה על השיתוף, תודה גם על המחמאות: הכול מתנת שמים. שום דבר לא שייך לי באמת.

ילדים להורים גרושים הם ההורים של ההורים שלהם.

וזה באמת משפט חזק. שורף, צורב וכואב. אני חושבת שהוא אומר כבר את הכל.