הדודה והמושב

[ישר והפוך]

פרק 6/ אין משיחים בשעת הסעודה


ציפי רוצה השבת שקט, זה ברור לה.
אחרי השבועות האחרונים של האירוח סביב השעון ואחרי השבת האחרונה שהיתה על תקן של 'מתארחים' שזה גרוע מבחינתה בהרבה...
כן. שבת של שקט, זה כל מה שביקשה נפשה.
מי היה מאמין?
פשוט ל-י-ש-ו-ן. היינו כחולמים.

"קניתי לך עיתונים, קצת ממתקים. תיהני, תתפנקי השבת. תחגגי את החופש!" מחייך חיוך רחב מנחם ןמעיף בקשת חבילת עיתונים ושקית ממתקים מרשרשת, מניח בחגיגיות מארז שוקולדים מגרה ומזמין.
מי צריך עיתונים מנחם? עיתונים? השבת???
שינה בשבת- תעננננוג. רוב האנושות זוכה לתענוג הנפלא הזה, גם אורחיה היקרים. היא- לא. היא לא.
והשבת היא תזכה.
לא, היא לא צריכה עיתונים.

היא תחליק ככה לגרון כמה שוקולדים עסיסיים ואחר כך - תחליק הישר למיטה הקסומה. ותישן שנת יגעים עסיסית.
היא תצבור כוחות. לא פחות.

אכין כזו שבת קלילה.
שלושה סוגי סלטים ככה... בלי לעשות סלט של תריסר סוגי סלטים.
מנה אחרונה- זו הדאגה האחרונה. אולי נקנה גלידה ואולי לא צריך בכלל.
בקיצור- שבת של כיף, בשבילי.

יום חמישי היום, והיא מרגישה שהלב שלה קצת מפרפר לו, את האמת? היא ממש לא מבינה למה קוראים לזה 'לפרפר' כשהקונוטציה שעולה מן המילה לדידה היא פרפרים, חופש, דרור, שמיים, פריחה.

היא מרגישה שליבה דחוס עד כדי מחנק. כל צלצול טלפון מקפיץ אותה.
השם, רק לא עוד אורחים השבת.

אבאל'ה, תן לי להעביר שינה לעיני ותנומה לעפעפי בשבת זו.
אבאל'ה, מבקשת שהשבת תתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה- רק לאחר השעה תשע בבוקר. בבקשה. לכל הפחות לתרנגול של יודקביץ' השכנים.
אבאל'ה. אני רוצה לנוח באמת---

הם פונים ליטול ידיים לארוחת ערב משותפת, ארוחה רגועה של אנשים שיש להם גם קצת זמן רק לעצמם.
בליבה- ממשיכה את ברכות השחר. שלא עשני עבד. שעשני כרצונו. פוקח עיוורים.

צלצול הטלפון גודע באחת את תפילתה הנרגשת. והיא נעצרת, דהומה.
לא, זה לא יכול להיות.
זה כן.
ישראל.

'אל תענה' היא מתחננת למנחם בלי קול. 'אל תענה'.
מנחם לוחץ באלגנטיות 'השתק'. למנחם אין נקיפות מצפון. לציפי- המצפון חוגג. למה בכלל קוראים לה ציפי?
צלצול נוסף.
לענות? לא לענות? לענות? לא לענות? לענות?
לא לענות.

"הכל בסדר!" צוחק אליה מנחם בעליזות ועיניו צוחקות. "הפלאפון שלי ישן עכשיו! הקדים את השינה ליום חמישי. מה רע? שינה ביום חמישי- תענוג!"

צלצול נוסף מנסר את הדממה המשתקת.
הפלאפון של ציפי. ציפי שולחת יד מהססת.
"עצרי!" זועק מנחם ורוצה ליטול את השפופרת. "תני לי לפחות לענות!"

מאוחר מידי.

"שלום" חסר גוון נשמע בטלפון.
'שלום' כזה שאומר שלום לכל התכניות היפות. 'שלום' כזה שאומר שלום לחלומות על החלומות.
'שלום' כזה ששואל דבר אחד: למה הרמת, ציפי? למה??? ולמה אם הרמת- את יודעת מראש שאת מרימה גם ידיים והולכת לאשר את בואם של ישראל ואסתר?

אבל אחרי רגע ה'שלום' הזה מצרף אליו מילים חמות ונרגשות: "הי, מה שלומכם? מה קורה אתכם? מתגעגעים אליכם--- מה שלום הילדים?. בקיצור- מתגעגעיםםם!"
מה את חושבת שאת עושה, ציפי. מה?

"ברוך השם, יום יום. ומה שלומכם? מה שלום הילדים? כולם? גם אנחנו מתגעגעים. נורא."
ציפי שותקת ומחכה להמשך הברור. לאסתר של ישראל יש רק משהו אחד ביום חמישי בלילה לבקש.

תעשי את זה קצר אסתר, בבקשה. היא מתחננת בלי קול לנייד.

יום חמישי בלילה היום, ואם אני צריכה להספיק להכין למחר את הבית כיאה לאורחים, להכין גם את חדר האורחים, לפרוש מיטות, מצעים, מגבות, לדאוג לקניות ולמלאי בארונות ולטגן, לקצוץ, לאפות ולבשל למשפחת אורחים חמודה, אני חייבת לעצור עכשיו את השיחה, ולהתחיל עכשיו. הרגע.

ידיה נשלחות כמאליהן לכיוון המקפיא. כבר, כבר מוציאה את הדגים---

"אז את שומעת ציפי? בשבוע שעבר בקידוש, השארתם את הסוודר של יוסי. שלחנו אותו עכשיו עם אנשים שנוסעים בשבת למושב. אז יופי, היה כיף לדבר איתך! לילה טוב ושבת שלום!"

ציפי צונחת בהלם על הכסא, ולמרגלותיה בקול רעש גדול צונחים לה שני מגשים של דגים קפואים.

 

[RACHELIZ]

הפרק מבטא היטב את החרדה והבעייתיות שלה לומר לא. אהבתי!
וסוף סוף שומעים גם ציוצים של בעלה (עוד מהפרק הקודם).

 

[ישר והפוך]

פרק 7/ ממתקים שבכל שבת


יום שישי רגוע כל כך.
כמה זמן לא היה לי כזה מן יום שישי מצחיק?
אני והילדים.

מנחם הלך לבית הכנסת ללמוד ואנחנו סתם כך מתמרחים. לא עסוקים בהגשה לא עסוקים בפטפטת, לא עסוקים בלהפוך, לא עסוקים בלסדר.
לא עסוקים בלהגיד לילדים כל הזמן להיזהר כי בחוץ יש נחשים ולא עסוקים בלהרגיע את העירוניים הללו שזה שום דבר, הנחשים הללו. זה רק נחשים ורק לא מתקרבים אליהם אם רואים אותם כי הם עלולים להכיש. זה הכל.

פותחת עיתון 'יתד שלנו' ומתמתחת מלא קומתי על המיטה המדהימה שלי. ולגמרי לא צריכה לקום באמצע לבדוק אם הכל בסדר עם האורחים.
מחליטה להוריד לי מעשר או תרומה גדולה ממארז השוקולדים המפנק. יישאר מספיק לשבת ואני צריכה עכשיו כאלו שוקולדים בדיוק.

קוראת סיפור, עוד אחד, ו-ע-ו-ד א------
התעוררתי אחרי שעה.

לא שמעתי בכלל שיוסי משך לדיני בשיער ושדיני צבטה אותו בחזרה.
לא שמעתי בכלל שאביגיל חטפה לשימי את הספר שהוא לקח מהספריה, ולא ששימי ניסה קצת לחנך אותה.
פשוט ישנתי. כמה פשוט.


שבת המלכה פרשה כנפיה, ואיתה- גם אני.
מרגישה שחרור, הרפיה. פורשת כנפיים, שיכורה מהבלבול ומהרוגע.
אחרי הדלקת נרות אני רוצה קצת לשבת עם הילדים לפטפט קצת, ומחליטה מחשבה של גאון, שמהמיטה- קל יהיה לי יותר לדבר.

וכמובן--- נרדמת.
איזו אמא רעה אני.

אבל אני יודעת.
השבת יהיה לי פנאי יותר להתייחס לילדים, להקשיב להם בלי בני דודים שמושכים אותם באמצע הסעודה לקפוץ לרקוד, לדבר, לשחק, לצאת החוצה וכמובן, איך לא? הכיף הגדול ביותר- לריב.

ואני אוהבת כל כך שהם יושבים לי ליד השולחן, מדברים בנחת, שרים שירים ומספרים פרשת שבוע. ומה נעשה שהאורחים המתחלפים מידי שבוע מסבירים להם ש: "חחח... מה? יושבים ליד השולחן??? אנחנו אפפ'ם לא יושבים ליד השולחן. אבאש'לי תמיד מורשה לנו לשחק. תמיד!"

ואני שותקת.
ונשארת עם הלגו ההפוך ביחד עם המגנטים, הקליקס, המכוניות והבובות שהוצאו אף הם. וילדים שגרים כאן בבית שלא רוצים לסדר, כי גם בני הדודים פיזרו ולא רק הם.

והשבת, כמה נעים.
נכון, לא יהיה לנו הווי חברתי משפחתי. וזה מוזר כל כך ואפילו קשה למי שלא התרגל. אבל זה כיף.
נכון לא תהיה לנו שבת מארחים. אבל תהיה לנו שבת של שבת אחים.


ולאחר הסעודה, כשסיכמתי לעצמי את הסעודה, שפתאום יכולתי לשמוע עוד קצת את דיני, ולהתייחס בסלחנות רבה יותר ליוסי כי לא הייתי עסוקה בפטפטת מארחים- הייתי מאושרת שיש גם לי פעקאלה של שבת.

סוף סוף יש לי שבת של פסק זמן שכולה יחס לבונבונים שלי. שבת שאני יכולה להתייחס בשמחה ובקריצה של קליק לכל ילד, שבת שאני מתחפרת מקופלת מתחת לפוך המחמם שלי... בקיצור, שבת בדיוק לטעמי.

זוהי שקית הממתקים האישית שלי לשבת זו.

 

[ישר והפוך]

פרק 8/ הציפור והמה קור

החורף כבר כאן. בשיאו. וטביעות הנעליים הבוציות מזכירות לה את בואו בכל יום.
הזהירו אותה כאשר עברה למושב, שאלו החיים כאן.
אבל ציפורתנו לא נבהלת, כידוע, היא יודעת בקלות לחלץ עצמה מבוץ. תמיד.

תעסוקת הילדים מסתכמת בבילוי מרתק בבית, אין אפשרות לצאת החוצה לשחק למרות שהיא לא צריכה לנחש שהנחשים כבר שקעו בתרדמת החורף.
החורף נעים לה, לציפי. עם ריח השדות המשכר לאחר שיטפון של גשם. עם האוויר הצלול והרטוב, עם היורק שמחייך אליה מכל פינה ועופות הביצה הנודדות.
חורף של מושב.

נעים לה בלב לציפי, ורגוע. הגשם מחייך אליה בחיוך רטוב והעננים נעים בנחת. כן, כך בדיוק. נעים לה ונחת.
גם השעון משחק לטובתה ואיך שנגמרת ארוחת הצהריים מתחילות כבר ההכנות לארוחת ערב. נכנסים למין מתכונת קבועה, וציפי מתחילה להרגיש את המושב באמת.

כבר שבועיים שלא היו כאן אורחים, ועכשיו- שבת נוספת ריקה?

מוזר... היא מהרהרת לעצמה. כבר שבועיים אף אחד לא ביקש להגיע. מוזר כל כך.
וכמו קוראים את מחשבותיה יוסי ושימי, ובצעקתם הנלהבת כמעט קורעים לה את עור התוף: "אמא, מי מגיע לשבת???"
"אה? שני מלאכים טובים!" עונה בחיוך.
"נו, באמת... הם כבר הגיעו בשבת שעברה. מי השבת?" תובעים תשובה מספקת.
"נכון, מתוקים. הם הגיעו בשבת שעברה וכל כך נהנו. הם רוצים גם השבת להגיע!"


מוזר. באמת מוזר שהטלפון שקט כל כך.
מציצה במסך לרגע, אולי יש שיחות שלא נענו?
לא. הטלפון הזה הפעם מחייך אליה בידידות- את רואה? אני יודע לפעמים גם להתחשב.


----


אופס--- מצאתי! איך לא תפשתי?
"חורף!!!" אני צועקת בהתרגשות, כמעט כמו שקולומבוס גילה את אמריקה, אני משערת.
בעצם קולומובוס לא גילה הראשון, אבל כך אומרים. לא נורא. "חורף!!!"
הילדים מביטים בי באלכסון. חורף. נו, אז מה? יש כאן חידוש?
"חורף, ילדים. חורף! לא הבנתם? אין טיולים! אין יציאות! אין ללכת לרפת! אין ללכת לעיזים! אין ללכת לגינה!"

הכל בסדר? כאילו ביום יום אנחנו צועדים לרפת, לעיזים או לטיולים? ככה מכניסה את זה לסדר היום?
הם ילדים מחונכים, הילדים שלנו. אני מביטה בהם בגאווה.
הם לא מעזים לסובב אצבע על הרקה להסביר שנראה להם שמשהו קצת הסתובב שם. הם שותקים ואת תמיהתם שומרים לעצמם.

כן. האורחים שלנו לא אוהבים את החורף.
כלומר הם כנראה אוהבים את החורף, אבל את הביקורים אצלנו- מעדיפים לשמור לשבתות גשומות פחות. חבל להגיע סתם לשבת מושבית מושבתת. לא?
למה מי הבטיח להם שהם יוכלו גם עכשיו וגם בקיץ? אויש באמת, אנשים נורמלים וחכמים עם ראש בריא לא היו סוגרים בשום אופן על חופשה בשבת גשומה ללא סיבה מיוחדת, כשיש אופציה קורצת בהרבה- שבת אירוח מפנקת בקיץ.
והאורחים שלנו הרי תמיד אנשים נורמלים, חכמים ועם ראש בריא.

אבל אני? דווקא את האורחים שרוצים להגיע אלינו למרות החורף- אותם בדיוק ארצה לארח.
דווקא את האורחים שלא ממש שמים לב באיזו עונה אוחזים עכשיו והאם היא מתאימה או לאו לשבת נופש משחררת- דווקא הם אלו שמתאימים לי. בדיוק.

כי האורחים הללו הם אורחים שרוצים לבוא אלינו. אלינו! לא לצימר שלנו. לא לרפת ולא לשדות. אלינו.
אורחים כאלו הילדים אוהבים, מנחם אוהב, ובעיקר- כל כך כיף לי ולכולנו לארח. אני עוד אמצא אותם. תיראו!

 

[ישר והפוך]

פרק 9/ מקוששת אורחים

"צירה, מה שלומכם? מה חדש? שנים לא דיברנו.
בדיוק היום דיברנו עליכם, נזכרנו בדודי שלכם ובבדיחה שסיפר לנו כשהייתם כאן בקיץ האחרון. אוי, ההה---- צחקנו שוב פעם את הנשמה. מבטיחה לך. אח, זה היה טוב!
אז מה ההברקה האחרונה של המצחיקון הזה? הילד הזה פשוט מתוק. דבש.
ומה עם אפרתוש? ויוסי? כמה יוסי שלנו מתגעגע אליו---
אז מה את אומרת, מתחשק לכם לבוא לדודים זקנים מהמושב?
אהמ... מה את אומרת? אה... הבנתי. שבתות חורף קצרות ולא תספיקו כאן כמעט כלום? חבל, בדיוק הסתדר לנו. היתה לנו שבת פנויה. טוב, מבינה אותך. באמת לא קל להתארגן בשבתות החורף.
אז להת----

אה, מה? את שומרת את ההזמנה להזדמנות אחרת.
מממ....
אה, הבנתי, בלי לחץ, רק אם יסתדר בדיוק. בסדר גמור.
טוב, עוד נדבר... להתראות, צירה. מתגעגעת!"

בלי לחץ. אבל הם שומרים את ההזמנה להזדמנות אחרת.
זכותם, לא? כשמקבלים 'שובר' לצימר- רוצים באיזשהו שלב לממש אותו. חבל להם לבזבז אותם בשבת קצרה שעוברת כ"כ מהר.
זכותם. בהחלט.

"מה אתם אומרים, ילדוד'ס? נתקשר לבוקשטיין- ירושלים?"
"כן! יופי!!! איזה כיף!"
"רגע, רגע. עוד לא דיברנו אית--- אה, רחלי. ענית מהר... מה איתך? איך החורף? גשום אצלכם? הכפור הירושלמי... נו, אז מדברים על שלג?
נו, אם אין שלג אז יופי! אז אולי מתאים לכם אטרקציה אחרת? ביקור מושבי- מעניין אתכם השבת? בני הדודים כאן כמעט מתעלפים מגעגועים."

"ש-יגיעו! ש-יגיע-ו, כן!" יוסי ודיני צועקים בהתלהבות.
"מה קורה שם? מחכים לנו?" אני שומעת את חיוכה הקורן של רחלי דרך המכשיר מלא הקרינה הזה, שלצערי אנחנו משתמשים בו בלי לחשוב.
"חמודים---!" אומרת רחלי בנחת דודאית.
"אבל תקשיבי, ציפי. ממש ממש לא נעים לי, כבר מזמן לא היינו אצל ההורים של ברוך, בדיוק השבת הם הזמינו אותנו. וואו, כמה חבל. ב-א-מ-ת חבל."

"אוהה. טוב, אז ברור שאין לכם אופציה אחרת... חבל, באמת רוצים לראות אתכם!"
"אל תדאגי. נבוא, נבוא... בעזרת השם בהזדמנות אחרת. אני שומרת את ההזמנה! לא מוותרת. עוד אשתמש בה פעם אחרת!" מעדכנת רחלי בחביבות.
בסדר גמור, במאגר ההזמנות שלי נוספו היום שתי הזמנות.

מצחיק, רק לפני שבועיים סיימנו למחוק את ההזמנה האחרונה ביומן, לאחר חצי שנה של מרוץ.
כשמחקתי את השם האחרון, מנחם כמעט והשביע אותי שאגנוז את היומן סופית. והנה- אני כבר הולכת לסמן בשמחה שתיים נוספות שהן זוכרות את ההזמנה וישמרו להזדמנות אחרת.

תודה שאתן לא שוכחות לממש את ה'שוברים' באיזשהו שלב בחיים בדיוק בתקופה שתתאים לכן. תודה.
וסליחה, מנחם. באמת. אגנוז אולי את היומן בעוד שנה- שנתיים, אולי שלוש. גג עשר שנים.
תכננתי, באמת. אבל כנראה שאני עדיין לא מסוגלת...

----

את ריקי, יפי ואסתי היא לא תזמין עכשיו מיוזמתה, לא. לא קל לארח אותם על שללם ועל טפם ועל שובבותם. והאמהות- עייפות מלהשגיח, וזה לגמרי טבעי. לא נורא, מספיק פעמים הן יודעות להזמין את עצמן.

יהודית? היא מקווה שהיא תצא לנופש בצפת, כי מי שאומר לה בדרך אגב ובפה מלא שכשהוא מגיע לנופש כאן במושב, זה רק בגלל שיוצא לו נופש חינם, אחרת היה נוסע לנופש צפוני--- היא מכבדת אותו ואת רצונותיו לגמרי.
אז בבקשה, שיהודית- תיסע לצפון.

ישראל ואסתר? מתי שהיא רק תתקשר- הם ייתנו אישור. כי לדידם- אם הוזמנו השבת, הם לגמרי לא צריכים לחשוש שזו הזמנה במקום הקיץ חלילה.
קיץ זה קיץ, חורף זה חורף ויש גם, איך לא? סתיו ואביב.

לאחר טלפון נוסף לשרי שחבל לה להגיע בדיוק בשבת שלא תוכל לצאת ליהנות קצת עם הילדים בהווי המושבי ואה... כמובן היא שומרת את ההזמנה להזדמנות שתתאים יותר.
לא פרטה למי נח יותר, כמובן.
ולאחר שיחה נוספת עם אסתר שגם היא הסבירה למה בדיוק השבת לא מסתדר לה, ציפי כמעט הרימה ידיים.

בינתיים כל מה שהיא הצליחה- זה למלא לה את לוח השנה לחודש שלם מיד אחרי פסח, שאז כולן בטוח תרצינה לנוח והמזג יהיה נפלא.

ופתאום ברור לה מה היא הולכת לעשות. היא תנסה להתקשר לחוי.
חוי תרצה לבוא אליה גם אם תהיה שבת מבורכת בגשמי ברכה של שבת.
כי חוי באה אליה. אל ילדיה. אל הבית שלה, היא לא באה לצימר. לרפת. לעיזים. לפרחים.
היא באה כבת משפחה שמתארחת, לא כבת משפחה שנהנית מה'עסק' שלך- ובחינם. כי מה זאת אומרת? כשיש לך עסק- הוא בחינם למשפחה, כי מה לא עושים בשביל מישפוחע? אז מה את עושה 'עסק' מהעסק?

כן, היא תזמין את חוי והיא בטוחה שאם רק יסתדר לה השבת עם הקטנים- היא תגיע בשמחה, בלי לעשות שיקולי קייטנים.





פרק 10/ המחווה של חוה

טוב, זה היה צפוי. חוי הסכימה לבוא, אבל ממש לא נעים לה לבוא ככה כמו איזו אורחת פורחת.
מספיק שהיא נוחתת עלי ככה... היא ממש לא רוצה שאעבוד קשה.

"אז תקשיבי, ציפורה נחמדת. את הדגים, שני סלטים ושני תוספות אני מביאה. כן? ומנה אחרונה- גם עליי. תמחקי מהרשימה."
"מממ... כלומר? מה פתאום. ממש ממש לא נעים לי. אתם אורחים שלי! הכיף שלי! התענוג שלי. מה פתאום תביאו אוכל? אני רוצה שתבואו בכיף, באמת."

"רק מה? ברור בכיף, באמת. זה לגמרי לא סותר את האוכל. תקשיבי ציפי, את יכולה להכין מה שאת רוצה, אבל אם תכיני דגי סלמון- קחי בחשבון שתצטרכי לאכול גם מושט וגם סלמון. ואם תכיני תוספות את פשוט תאלצי לאכול פי שניים. לא חבל על הדיאטה שלך?"
"טוב, אז לפחות מנה אחרונה---"
"עלי, ציפי. עליי! מבחינתי זוהי שבת נופש, נכון? בדיוק כמו שהייתי סוחבת איתי אם הייתי נוסעת לכל מושב אחר ביחד איתך. איזה כיף!"

היא לא נתנה לי לדבר בכלל, חוי הזאת. ומיהרה לסדר עניינים כמו שרק היא יודעת.
אז רק סיכמתי איתה שבסדר, מנה אחרונה- אקנה ולא אכין. וששתי תוספות לליל שבת בטוח מיותרים אצלנו כי באמת לאף אחד כבר אין תיאבון בסוף הסעודה.
על הסלטים היא התעקשה, והודיעה שהיא מביאה גם שתי עוגות ושאני לא אעז להביא יותר מרוגלאך פשוטים. תאמינו לי, רק בגלל זה מתחשק לי עכשיו ללכת ולהעמיד עוד שתי עוגות שכבות.
בקיצור, מסתכלת על מה שנשאר לי להכין לשבת, ומוצאת את עצמי כמעט בשבת נופש...

"אה, מצעים!" היא קוראת, כמו מרשימה ברורה שהכינה מראש.
על מצעים- מבחינתה אין על מה לדבר. היא מביאה, כמובן.
אבל כאן ממש התחננתי על נפשי. מצעים- אני באמת אוהבת להכין, זה הכיף שלי ממש.
והיא היתה חכמה מספיק מתי להאמין לי.

היא מדהימה חוי הזאת, עם רגישות שלא נמצאת בעולם.


---"אז תקשיבו, חבר'ה!" אני פונה לזעטוט'עס שלנו. "הקשיבו, הקשיבו!" שמה שתי כפות ידיים כמו ברמקול. "חוי באה לשבת. עוד יומיים!"
"וואוווו! חוי באה! חוי באה! דודי! מוישי! שיפי! אריה! תודה אמא הכי טובה בעולם!" רצים ומחבקים אותי בהתלהבות המושבניקים הקטנים שלי.

"שמעתם חבריה? חוי באה, ועכשיו יש לי מליונים של זמן ומצברוח לשחק איתכם. במה אתם רוצים לשחק? באישיות? בכדור? ברמי? בקלפים? ב---?"
"מחבואים! מחבואים אמא, בסדר? זוכרת שפעם התחבאת לנו ולא הצלחנו למצוא אותך בכלל?"
טוב, המצב רוח שלי עכשיו בעננים. יש עוד אנשים בעולם שמבינים שאני בן אדם ולא סתם מנהלת צימר חינם. יש אנשים כאלו! יש! ישששששש! אז יש לי כח לשחק במחבואים.
"מי הסופר? אני- מתחבאה. יש מישהו שמוכן לספור?"
"אחת- שתיים- שלוש----"

כשמנחם חזר וראה יומן אחד פתוח, שתי שורות מלאות, חמישה ילדים מאושרים ופרועי שיער ואישה אחת מרוטה אבל קורנת מאושר, הוא לא הבין מה קורה.
אבל הוא הבין שמישהו כאן מאד שמח, ומיהר גם הוא להצטרף לחגיגה.






פרק 11/ הדודה מהמושב וסיפורי העכשיו


זו היתה שבת אגדית, אין לי שום מילה אחרת.
שבת של אורחים כיפים, זורמים, יודעים לארח את עצמם, אבל בלי לעצבן יותר מידי. הם הרגישו בנח לקחת בזהירות ספרים, ממתקים ואפילו עוגות מהמקפיא, אבל לא גמרו את הכל. כלומר: השאירו גם הרבה מאד לנו, ובעיקר- הביאו גם הרבה משלהם.
בארונות או בחפצים אישיים- הם כמובן לא חלמו לגעת.
הם לא שברו וגם לא הרסו.

הם כן ניקו וכן סידרו, כן הגישו והורידו, כן טאטוא וגרפו והכל- בצורה הכי טבעית שיש.
כי הם לא הגיעו לנופש, הם הגיעו אלינו. וזה כל ההבדל.
כי מי שמגיע לנופש- מגיע לנפוש וכל האמצעים שבדרך למטרה יתקבלו בברכה. ומי שמגיע כאורח- משתדל לחפש היכן להקל על המארח.
וזה כל הסיפור.

בבוקר, כשקמתי והצעתי לחוי בעיניים טרוטות מעייפות כי אלחנן בכה לי כל הלילה- שיש עוגות במקפיא ומיץ ענבים במקרר וציוד לקפה, כלומר: כוסות, מים, סוכר וקפה על השיש והיא מיד שילחה אותי בחזרה למיטה תוך נפנוף אצבע: "אני יודעת מצויין. עופי למיטה, אני אסתדר לבד"
ועפתי כמו ציפור קלילה למיטה וישנתי שינה נעימה ורגועה.

ובסוף גם הרווחנו שבת נעימה שבה השמש חייכה אלינו בנחת ופיזרה עננים שיכורים מאושר.
וכשהם רצו לצאת לטייל- הם לא השאירו לי את דודי הקטן שלהם בבית כי הוא ממילא ישן, הם יצאו ביחד איתו בעגלה וככה יכולנו לצאת ביחד איתם כי בדיוק גם היה לי כח.

סיירנו קצת במושב, כולנו.
נהנינו מהאוויר הקסום, ורק למעופפים שנכנסו חופשי- חוי לא היתה מוכנה לסלוח. תאמינו לי שהיא צודקת, אם יש משהו נורא במושב- זה המעופפים.

ובזכות האורחים המדהימים שלנו גם ערכתי היכרות עם דיר העיזים שאותו בעיקר הכרתי מהסיפורים על הדודה מהמושב שקראתים בילדותי ושמנחם אף פעם לא הצליח לשכנע אותי ללכת לשם.
אז, כשקראתי כילדה, תמיד גם חלמתי שתהיה לי דודה מופלאה כזו.
כי דודה מהמושב- מארחת תמיד עם סינר ותרנגולת ומשפך ביד- לעציצים, כך מצוייר בתמונות הצבעוניות שאהבתי תמיד.

ועכשיו, כשהתמונה שלי מחייכת אליי מהספר ההוא, רק ששכחתי כנראה את הסינר בחנות- ערכתי היכרות עם העיזה הפזיזה מהספר, ועל הפרה- כפרה. ברחתי מהר מהרפת. זה לא ממש מקום שנעים לשהות בו.

את הטרקטור של המושב השארנו בעיר- כי שמה חופרים ובונים בדרך כלל וממש לא במושב, הטרקטור לשימוש רק בשדות מאחורה, ולא הלכנו לשם.
וכמובן שאת המלונה והכלב- לא פגשתי כאן אצל אף אחד, רק כמה חתולים שכמותם מסתובבים גם בעיר והחליטו להיות חתולים מושבניקים, זה הכל. גם להם מותר לגור במושב, בלי לארח.

מנחם, מדריך הטיולים המוכשר, ליווה את החבורה התוססת בקול ברור, מכריז על כל תחנה בקולי קולות. הוא לא שכח לציין כמובן גם את הפרט החשוב הזה בקול דרמטי: "שימו לב, רבותיי. לימינכם עומד כעת חתול מצוי. הוא פרוותי ומגעו נעים, שימו לב לא להתקרב אליו, הוא עלול לשרוט. נעבור לתחנה הבאה"----

תודה לכם אורחיי היקרים שלקחתם אותי לסיור במושב. היה כיף!


אה, והכי מצחיק שחוי רצתה שהילדים שלה ירגישו באמת במושב, אז היא קנתה להם באשדוד אפרוחים.
אז עכשיו האפרוחים שמצייצים לי כאן באזניי המתחרשות והולכות ונראים דווקא די מרוצים ביחס למה שהיה קודם בחנות בעלי החיים, נותנים לי להרגיש ב-א-מ-ת הדודה מהמושב. זאת שמביאה אפרוחים מהעיר.