שיתוף - לביקורת הוא לא קולט שאתה הוא זה שכיסית את עיניו כדי לתת לו את הסטירה?

  • הוסף לסימניות
  • #1
שכן שלי ניגש אליי אפוף מחשבות.

"מה קורה דוד?" שאלתי אותו.

"הכל טוב! אני פשוט מנסה להירגע..."

"למה מה קרה?"

"זה הבן הקטן שלי... נראה לי שיש לו איזושהי בעיה רצינית"

"מה הסיפור? שתף!"

"הוא כבר במשך שבוע משתולל באופן חריג, שבר לי חצי בית... מרביץ לאחים שלו..."

"נו, רגיל, ילד!"

"כן, זה עדיין לא הסיפור!"

"סליחה שהפרעתי, תמשיך!"

"בקיצור אני רציתי להעניש אותו בעונש רציני כדי שיבין ויפסיק..."

"נו?"

"הבעיה היא שהוא רואה אותי מניף את ידי לתת לו סטירה"

"רגע, זה ברור שזה מה שהיה צריך?"

"כמובן, שאלתי איש חינוך לפני! זה היה אחרי כל האפשרויות הקיימות..."

"אוקיי"

"בקיצור, כל פעם שאני מניף ידי לסטירה שתאמין לי קשה וכואב לי לתת לו, הוא ישר בורח!"

"כמובן שיעשה זאת!"

"נכון, ולכן חיפשתי פתרון, ומצאתי. ישבתי על הספה והוא השתולל שם ליד, אז חסמתי את עיניו לעשר שניות עם ידי כשהוא לא קולט את הסיבה לכיסוי, ולא רואה את ידי השנייה מונפת לסטירה, ואז סוף סוף הצלחתי לתת לו את הסטירה שתעורר אותו".

"רעיון, עבד? הבין את המשמעות?"

"זה בדיוק הנושא! אני שומע אותו מספר לשאר האחים שהוא מנסה להבין איך בדיוק מישהו הצליח לתת לו סטירה... איך הוא לא ראה יד מונפת לכיוונו..."

"כאילו, הוא לא יודע שזה אתה? הוא לא אוחז שאתה הוא זה שהסתרת לו את העיניים כדי שלא יראה את ידך מונפת?"

"בדיוק! לא מדאיג?"

"בטח מדאיג! מה אני אגיד? אני אשמח שתמצא מה הבעיה שלו, שתדע, אתה תעזור לכולנו להבין את הבעיה של אזרחים רבים בישראל שעדיין מחפשים אשמים למה שקרה בשמחת תורה ומברברים בכותרות על עוד ועוד התראות שהיו והם בהלם כל פעם מחדש איך לא הקשיבו..."

"במקום להבין שהקב"ה חסם... וואי, איך שאתה צודק!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
איזושהי בעיה רצינית
איך בדיוק מישהו הצליח לתת לו סטירה... איך הוא לא ראה יד מונפת לכיוונו...
אתה מעביר מסרים חזקים בצורה מעולה!!!
כמו לספר לילד סיפור מרתק שיגרום לו לפתוח את הפה, והופ- להכניס לו את הכפית עם האוכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
וואו!
כל מילה....

אתה מעביר מסרים חזקים בצורה מעולה!!!
כמו לספר לילד סיפור מרתק שיגרום לו לפתוח את הפה, והופ- להכניס לו את הכפית עם האוכל.

נקע ל המחשב כמה פעמים עד שהצלחתי לפתוח את זה, אבל אני רואה שזה היה שווה!!
אואה, תודה! אני מסמיק...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

באנו לעולם הזה כמו אמנים לסיבוב הופעות לעלות על הבמה, לשיר את השיר שלנו, ולחזור הביתה. החוק היחיד של הדרך הזו הוא ללכת באמת עד הסוף, גם כשהיא חותכת, גם כשהיא שורפת את הנשמה.

בהתחלה הכול היה פשוט.
אמא צוחקת, אבא שמח, בית חם, אור ושקט, בלי דאגות. עד שגדלנו. משהו בעולם הזה לא אהב את זה, לא אהב את הרצון שצמח לנו ואת הדרך שפתחנו, ואז מישהו התחיל לגייס כוחות כדי להכניע אותנו.

לאט לאט למדנו את הכללים שלו , מה מותר ומה אסור, איך להיות בסדר, איך להיות ראויים, ואיך לא לכעוס, לא להטריד, לא להפריע. הלכנו בדרכיו: לפעמים הצלחנו, לפעמים לא, והרבה פעמים קיבלנו מכות ושתקנו. העיקר שיהיה שקט, העיקר לשמור על שלום, עד ששכחנו את עצמנו.

עם השנים שתקנו עוד ועוד, הרי שתיקה זו "זכות" ככה לימדו אותנו, עד שיום אחד כבר לא נשאר בפנים אף קול. והנה הוא עומד תחת החופה . קדושה, תפילות, חלומות, הכול מהתחלה. אבל בוקר אחד היא קמה ולא שמחה. והיא הרי צריכה להיות שמחה, כי כל החיים עובדים בשביל המטרה הזו. אז היא כועסת , והוא שותק.

כך מצטברות שתיקות, שנים של כאבים דוממים, שכבות עבות של שקט. לא להגיב, לא להכאיב, לא לפגוע; להיות צדיק, להיות איש טוב. אבל באמת , הוא באמת לא כועס? באמת לא נפגע? באמת שמח? או שבעומק פנימה נרקמות צלקות של שנים , הסתרה יפה, עטיפה קדושה, לכאב שמעולם לא קיבל שם.

זה נשמע טוב על הנייר התגברות על המידות, שלום בית , אבל לפעמים זו אמת שמטשטשים, זו אמת שמחביאים. ובפנים זה שורף, וזה שקט של שקר. כי השם לא רוצה שתיקות של פחד; השם רוצה אמת ,לב שמדבר, לב שאומר את הכאב בכבוד, לב שיודע למחול באמת מתוך פיוס, ולא מתוך מחיקה.
כי כשאני שותק, ובפנים הכל בוער, זה שתיקה אמיתית שהשם יתברך שמח ממנה, או שקר ?

כי אחרת אנחנו נראים כמו עובדי השם, אבל בפנים אנחנו רק אוספים עוד ועוד שאריות של כעס, עלבון ופגיעה. בסוף, אנחנו לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לשתוק ולא בשביל לחייך כשהלב מדמם .

באנו לכאן כדי לחיות באמת לדבר את הכאב , לחבק את הפחד, ולהיות שלמים, לא מושלמים. השם לא רוצה מאיתנו הצגות, הוא רוצה אותנו אנחנו, עם כל השברים, עם כל הצלקות, עם כל החיוכים האמיתיים שנולדים אחרי בכי.

והדרך הביתה היא לא דרך של שתיקות, אלא דרך של אמת , אמת שמרפאת, אמת שמשחררת. ואז, כשנחזור הביתה מהסיבוב הזה, נוכל לעמוד מולו עיניים לעיניים ולומר בלב שלם: הלכנו בדרך, באמת ,עד הסוף.
שיתוף - לביקורת בסוף הוא בא.
בלילה, אני יושבת במטבח. קפה לוהט צורב את גרוני, זכרונות מתוקים.
הילדים במיטות, רחוצים. המלאך הגואל, וסיפור. אמהוּת שלא אמכור בשום הון שבעולם.
אני משלבת אצבעות סביב הכוס, מתחממת. 'מספר אחת בעולם!', אני עוקבת אחר סלסול האותיות המעוצבות.

דפיקות בדלת.
אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
הוא כאן?

'קומי, תפתחי לו!' מאיץ בי קול יציב, 'הוא כאן!'
'את יודעת שזה לא הוא', הקול השני יציב יותר, מפוכח.
אולי זה אבא של קליין, מהקומה.
'מה פתאום קליין? זה הוא, אלו הדפיקות שלו!' מתעקשת התקווה להאחז בליבי.
כל שריר בגופי, כל עצם, דוחקים בי למהר לדלת. אלו הדפיקות שלו, מבטיחה.
בניגוד לכל חוק טבע אפשרי, אני נשארת לשבת במטבח.
כוס קפה לפותה בידי, אותיות מסתלסלות. מספר אחת. בעולם. בעולם.
הדפיקות נחלשות. פעימות הלב שלי מאפילות עליהן, בעוצמתן.

"אמא, למה את לא פותחת את הדלת?" ילדונת בפיג'מת הלו קיטי מציצה מהחדר, מתפלאת.
אני פוצה פה, היא כבר בדלת.
פותחת כדי סדק, דוחקת דרכו תלתל רטוב, עין בצבע חום-דבש ואף סולד. "מה?"
אה. הכתפיים שלי נופלות בהשלמה; עיניים נעצמות בייאוש, לרגע.
"אין לנו קקאו," אני מודיעה לה אחר כך. "למיטה, גברת."

'אמרתי לך?' מתגרה בי קול-יודע-כל. 'למה חשבת בכלל שזה יהיה הוא?'
אני פוקחת עין, מישירה מבט למקום הפנימי ההוא, המסתפק. זה שאינו מעז לקוות.
"ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו."
שיתוף - לביקורת לתת(?)
קטע שכתבתי ונראה לי משום מה כמו של בינה מלאכותית.

אני יודעת שבעולם יש דין ויש דיין.
אינני יודעת איך הדין עובד, אבל כנראה שזה עובד בצורה כזו, בה הנשמה שלנו יודעת את האמת:

הנשמה יודעת שכולנו אחד, וצריך אחדות.
הנשמה סולדת מחוסר קדושה,
הנשמה רוצה רוחניות, תפילה, לימוד תורה, מחשבות טובות.
הנשמה יודעת את העובדה שכולנו שווים והיא גם יודעת שלא טוב לשלוט ולנצל את הזולת, ושכעס זה דבר שלילי.
הנשמה רוצה לחוות ביטחון
הנשמה רוצה להתבטא, למלא את שליחותה.,

*
אבל אנחנו בעולם הזה, ובעולם הזה יש הסתרה.
זה המשחק, אילו לא היה הסתרה - לא היה מאבק,
כולנו היינו טובים וזהו, אבל כדי לקבל שכר, צריך לבחור בטוב.

אנחנו לא יודעים מה הרצון האמיתי של הנשמה.
אנחנו עוברים מסע, מחפשים בחוץ: הכרה, הערכה, תשומת לב.
אנחנו נלחמים, גם בזולת וגם בעצמנו.

והנשמה? היא שותקת, מקשיבה.
אבל גם כואבת את הנפרדות, את הריחוק, את השקר.

העולם פשוט, כל כך פשוט.
אנחנו בוחרים לחפש דרמות, כבוד, פרסום, קמצוץ של הכרה.
לפעמים גם מחפשים אשמה עצמית, כעס, תסכול.
שוכחים את הפשטות והיציבות שיש בנשמה.

הנשמה, לפני שירדה לכאן, הסכימה לקבל על עצמה סבל וכאב שיזכירו לה מי היא באמת, את המרגלית היקרה שהיא.
שהיא לא צריכה את העולם, אלא שהיא רוצה לתת, כל הזמן לתת. זה מה שיתן לה אושר.
אבל אנחנו לא נותנים לנשמה לתת. אנחנו כולאים אותה, נלחמים בה.
אולי כי גם לנתינה יש גבול, וצריך איזון.

כשהנשמה סובלת, זה מתבטא במחלות, בכאבים, בחרדות.

הנשמה תהיה משוחררת, כשנשחרר אותה.
כשניכנע לתורה ולמצוות מתוך אהבה ופחות מתוך כפיה,
כשנסכים להיכנע לעובדה שצריך לאהוב את עצמנו ואת העולם.

לשחרר את הנשמה,
זה להיכנע לחשיבה טובה.

אני חושבת שהדין בעולם - הוא השפיטה של עצמנו, אנחנו מאמינים ברע, אנחנו כועסים, אנחנו שופטים, אחנו חושבים רע, אנחנו מאמינים בדין.

התפקיד שלנו זה להפוך את החשיבה - לרחמים, לחמלה.

לא לשפוט. לדון לכף זכות.
לא לחשוב רע, לחיות בחשיבה טובה כמה שניתן.

אבל זה קשה, קשה לחיות כל הזמן בטוב.
יש מחשבות ויש חששות ויש תחושת אשמה ויש עולם של עשיה
שדורש לצאת מאזור הנוחות.
ויש את העולם מסביב, שמערער את החשיבה היציבה.

אבל זו המלחמה.
נאמר: טוב מושל ברוחו מלוכד עיר.

הנשמה רוצה טוב,
היא רוצה לחוש בסדר, ולא לחוש אשמה.
היא רוצה לחיות בתחושה טובה של שמחה, של רוגע.

כשנביא לנשמה את מה שהיא צריכה,
העולם יהיה יפה ומואר, הלוואי.


האמת - שהנשמה לא רק מתמודדת עם אמת ושקר,
היא פשוט, רוצה להתגלות ולהאיר.
בלי מסכות. פשוט להיות.
השארתי אותו ללא השגחה לכמה שניות בודדות. ההתרגשות למראהו של שלוימה ידידי הותיק השכיחה ממני את האחריות.
"מה שלומך? מה לומד? פגשתי את השווער שלך לאחרונה"- השלמנו פערים במהירות. הסתובבתי לשניה, זרקתי מבט וקפאתי: הוא לא היה שם.
מרחק כמה מטרים, ראיתי גבר אוחז בו, חותר ליציאה.
צרחתי. הצליל המבועת שלי נבלע, איש מלבדי לא שמע אותו. שלוימה נעלם ושדה הראיה שלי נמלא לבושי שחורים.
התעשתתי, ניסיתי לרוץ אחריו, אך אחד מהם מחץ את ידי לשלו וזעק משפט קצר. לא שמעתי, כמובן. כתפי התעגלו באבל, תחושת אשמה שאשא כל חיי: לא הייתי שם להגן עליו.
ראיתי את אותו גבר מתקרב ליצחֶק שעיין בספרון כלשהו, שניה אח"כ הוא נשא את ראשו: "מה- נתי!"
לבוש שחורים מיהר אליו, לחץ את ידיו בעוצמה ולחש באזניו דבר מה שגרם לו להשתתק בהשלמה. לא אשכח את המבט שראיתי בעיניו.
החוטף המשיך בדרכו ליציאה והספיק להניח בעגלה גם את שאר בשרו של אברך צעיר שהתעסק ארוכות בפלאפון, עיוור למתרחש.

נעורתי פתאום מקפאוני, במאמץ אדירים שלפתי את ידי מאחיזתו הכואבת של הגברתן השחור ומיהרתי אחר החוטף.
פילסתי את דרכי בדחיפות בינות למאות הבבואות הזהות.
הגעתי עד אליו, הנחתי יד נחושה על כתפו.
"שב, גבר", קולו של המלצר גבר ללא קושי על התזמורת, "עוד מעט נביא קינוח".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה