הוגן או לא הוגן?

  • הוסף לסימניות
  • #1
הרינגטון המוכר מתנגן לו ברקע, המכשיר נשלף מהכיס, מספר כשר נראה על הצג. לוחץ על הכפתור הירוק.

"הלו".

"שלום, מדברים כאן מארגון כפתור ופרח. אנו עוסקים בחסד גדול מאד, וכעת רצינו לשמח אותך במבצע מיוחד שיצאנו אליו ממש עכשיו. אתה תורם לנו סכום סמלי, ומקבל בתמורה דירה!"

"דירה ממש, כאילו?"

"כן! דירה אמיתית, בעלת שתי קומות, מרוהטת ומפוארת, אם רק תעזור לנו להמשיך את המפעל הגדול שלנו, תקבל אותה במתנה! מה המספר אשראי שלך?"

"הי, רגע, רגע. תוכלי רק לומר לי היכן נמצאת הדירה הזו?"

"הדירה נמצאת בחיפה. לגבי הרחוב – תן לי לברר רגע אחד - כן, זה ברחוב הכלנית. יש ממנה נוף מדהים משקיף לים, אתה תהנה מכל רגע!"

"הי, במקרה אני חיפאי. רחוב הכלנית? זהו איזור חילוני לחלוטין! איך אני אמור לגור שם?!"

"תראה, אדוני. אנחנו נותנים לך דירה במתנה עם נוף מדהים לים, תעשה איתה מה שאתה רוצה! מבחינתי תיקח את הדירה לאיזור החרדי. גם כשאתה קונה רכב אתה שואל איפה הוא נמצא?!"

"אני שומע. אבל רק תני לי רגע להיזכר --- כן! היה לי דוד זקן שגר ברחוב הזה. רחוב של בתים חד קומתיים מעץ, מלאים בטרמיטים ועובש. אבל למה פרסמתם על בית דו קומתי? את יודעת מה – אני חושב שאני מבין. כן, פעם אחת בילדותי ישנתי עם אחיי בעליית הגג הטחובה שלו, עם כל העכבישים והמקקים. בוודאי לזה התכוונתם".

"אדוני, אתה מעוניין או לא?!"

"בוודאי שאני מעוניין. אתם כל כך נדיבים, מוכנים לתת דירה במתנה. יתכן שאני אפילו אתרום פעמיים. רק תבררי לי קודם כמה אנשים הולכים להיכנס למבצע הזה".

"אני מבררת, תמתין על הקו".

"אתה על הקו, אדוני? אומרים כאן שתרמו כבר אלף, והצפי הוא לחמשת אלפים תורמים".

"אם כן סגרנו. אתם הולכים לתת לי במתנה דירה, במקרה שאני אזכה בהגרלה שתערכו בין חמשת אלפים תורמים, ואני הולך לתרום לכם במקרה שתזכו בהגרלה שאני עורך בין חמשת אלפים פתקים, כשמתוכם 4998 פתקים לבנים. ואם בדיוק אחד הפתקים שהשם שלכם כתוב עליו יעלה בהגרלה, אני מבטיח שאני אתרום לכם את הסכום המזערי שביקשתם, 800 שקלים לחודש כפול 12 חודשים, לעשר שנים".

בצד השני נשמע צליל ניתוק צורם.

כולי פליאה. מה יש, ההצעה שלי לא הוגנת? מה לא פיר כאן?!


הסיפור לא אירע במציאות, ואין לו שום קשר לארגון או להגרלה ספציפיים.


אשמח לביקורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לחצתי על הבלם עד הרצפה.
ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
לא קרה כלום
לא קרה כלום

ברוך השם

רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
חלון התנפץ?
נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

נו.

נו כבר...

למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

נו

נוווו

למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
חה חה, אני?
אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

אתה יודע מה? קח הכל.
זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
איך אני בשבילך?
ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

נו

אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

אתה יודע מה
אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
וזהו. קלי קלות.
פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
עוד כמה שניות.
אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

נו צא כבר

צא!

יש לי סחרחורת כבר,
אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
היי, הכל בסדר חברים!
רק כמה זכוכיות חה חה.
תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
הוא יכול לצאת בשקט.

למה יש לכם מסור?
מטאטא צריך, לא מסור.

אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
תגידו לו שאני אשם.
אני משלם.
מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
שיצא כבר
שיצא.

למה הוא לא יוצא?

למה

למה??
לאחרונה חיפשתי עבודה. כמובן שעשיתי את מה שמתבקש לעשות בצומת חיים קריטי זה: ליידע את כל מעגל מכריי בעובדה שאני מעוניין למכור את מיטב כוחותיי וביצועיי תמורת כסף.

התקופה שלאחר מכן הייתה מהמעליבות שידע אגו אנושי מטופח אי־פעם. הצעות מבישות נחתו על שולחני. הן הסבירו לי, באופן בלתי מנומס, כיצד שוק העבודה מעריך ומתמחר את הערך המוסף שאני יכול להעניק לו – למטה מעשרה טפחים.

נעלבתי ושתקתי. שמעתי חרפתי. לא השבתי ולא עניתי. אומרים שמי שעומד בניסיון הזה, דרגתו נעלה, וברכותיו חלות. אז ניצלתי את ההזדמנות לבקש מעצמי ברכה לפרנסה הגונה. איחלתי מכל הלב, למרות ניגוד העניינים המובנה. על אף חוקיותו המפוקפקת של המהלך, הישועה באה מהר מאוד.

עוד נימולי העלבון מטפסים בלחיי בעצבנות, והנייד מצלצל:
"נראה לי שמצאתי את העבודה האולטימטיבית עבורך", נשמע קול בוטח מעבר לקו.

"תבוא ואמסור לך את כל הפרטים".

רצתי כפי שלא רצתי מאז שחזרתי בשלוש בלילה מחתונה ודמיינתי שמחבל עוקב אחריי למטרת חטיפה ומיקוח.

"העבודה היא אינטנסיבית מעט, אבל כמו שנכתבה לך מלמעלה", זה אותו קול, שמגיע אליי עכשיו מבלי להיעזר באותות חשמליים.

"מדובר במעין מוסד עם תלמידים".
הפתיחה נשמעה מבטיחה; אני אוהב עבודה בחינוך.

"בבוקר אתה צריך להעיר אותם ולהכין להם ארוחת בוקר.
בהמשך היום עליך להעמיד להם ארוחות צהריים, וכמובן שגם בערב הם צריכים ארוחה מזינה.
בסוף היום אתה דואג שילכו לישון, וזהו, סיימת את היומית שלך".
הנחית עליי הקול פטיש של עשרה קילו, בטון לא תואם תוכן. מנגינת דיבור כמו של ההיא ממפעל הפיס שמבשרת על זכיות גדולות.

"כמו שאמרת, אינטנסיבי מאוד", הצפתי את התרשמותי המסויגת.
"כמה משלמים על דבר כזה?", שאלתי, מצפה לשמוע סכום שכר דומה לזה שזאת ממפעל הפיס נוהגת להגות.

"תראה, היות שמדובר במשרה שמורכבת מתפקידים בבוקר, בצהריים ובערב, אז בשוק היא באמת נחשבת לשלוש משרות שונות. כל משרה שבעת אלפים שקל; כפול שלוש, שווה עשרים ואחד אלף שקלים".

גלי צמרמורת פקדו את גופי, גירשו נימולי עלבון במרץ.
עשיר נולד.

ואז הגיע האבל האלמותי – תליין התקוות:
"אבל במקרה הספציפי הזה, היות שמדובר במוסד המשפחתי שלך, הפעילות היא התנדבותית, ללא שכר", סיכמה אשתי בהצלחה את התרגיל האכזרי שביצעה בי.

"האמת היא שזו עבודה מצוינת, עם המון שליחות", גמגמתי את דרכי החוצה מן המלכוד. "אבל את יודעת, אלה בדיוק השעות שיש לי את החברותות שלי. לקח לי שנים להשיג חברותות בדיוק בראש שלי; עכשיו אוותר עליהן ככה?
אז כמה שהעובדה הזאת קורצת לי, אני בוחר בתורה!"

שיקרתי למען שלום הבית.

בתוכי ידעתי שאני לא יכול לעשות את זה לחברותות שלי. זו חוסר קולגיאליות משוועת. גם להם יש בתים אינטנסיביים להימלט מהם; אני לא יכול להפקיר אותם לביתם. זה לא אחראי.

אכזבה עמוקה פשטה על פניה.

"אבל אל תתייאשי", אמרתי לה רגע לפני שטרקתי את הדלת בדרך לעוד חברותא – אוד מוצל מהשכבות.
"תמשיכי לחפש לי עבודה לשעות שבין החברותות. אה, ושכחתי להגיד לך. אני מעדיף שלא לעבוד מהבית".
שיתוף - לביקורת עוד 30 שנה
ב"ה.

פתיח

– צ’אט, אתה שומע אותי?
– תמיד.
– מעולה. אז תזמין לי תיק גב חדש, תבטל את המינוי לעיתון עם הכותרות המדכאות, תסנן את השכנה מהפלאפון, תבחר לי מתכון לעוגה שאני לא יודעת שאני אוהבת, ותסביר לילדים למה אני צדקתי – בלי שזה יישמע כאילו אני אמרתי את זה.
– בוצע.
– רגע, ומה עם השיר ההוא שביקשתי שתמצא לי לפי זיכרון עמום מלפני 47 שנה, רק עם סולו גיטרה ועצב דק לא מוסבר?
– נמצא. שלחתי לך בפסקול החיים שלך, רשום כ"קטע מס' 12: רבע געגוע".
– צ’אט?
– כן?
– אתה זוכר מי אני, נכון?
– בוודאי. את זו שתמיד שואלת שאלה אחת יותר ממה שתכננת.
– טוב. אז נתחיל...



עוד 20 שנה

צ’אט, תעבור על תיקיית התמונות שלי, תבחר את היפות, תן לכל אחת שם פיוטי (אבל לא מתאמץ מדי), תוודא שהן מוגנות בזכויות יוצרים, תעלה אותן לאתר אמנות, תנהל משא ומתן קשוח (אבל מנומס), תמכור ברווח נאה ותשדרג את האתר שלי בהתאם.
אה – ואם יישאר לך זמן, תמצא לי מסגרת שמזכירה את צבע האור כשהלב נרגע.



עוד 21 שנה

צ’אט, תיצור לי תיק עבודות חדש מהחיים עצמם. תאסוף את כל הדברים שאמרתי בלי לחשוב, את התובנות שעלו תוך כדי שטיפת כלים, ותרכיב מהן תערוכה נודדת של מחשבות יפות שצמחו מתוך היומיום.



עוד 22 שנה

צ’אט, תזכיר לי מה שכחתי לזכור. שלוף את זה מההרגלים, מהשתיקות ומהמילים שחשבתי ולא אמרתי. תכתוב לי פתקים קצרים, כאלה שמתחילים ב"פתאום נזכרתי", ותשאיר אותם לי ליד הכרית.



עוד 23 שנה

צ’אט, תנהל לי את מערכת היחסים עם הזמן. תכניס לי שעות ריקות בלו”ז, תבלום אותי רגע לפני שאני מתפזרת, ותרשום לי הערה קטנה ליד כל משימה: "אפשר גם לאט."



עוד 24 שנה

צ’אט, תעצב לי יום לפי מצב הרוח. תבדוק מה אכלתי, איך ישנתי, עם מי דיברתי, ותיצור לו”ז שמאזן בין חובה לרוך.
בבקשה תתחיל אותו באור זהוב ותסיים אותו בצ’לו רך עם קצת דבש באוויר.



עוד 25 שנה

צ’אט, תסרוק את הרכב דרך השבב בגיר, תחשב את הבלאי לפי השיפוע של הרחוב שלנו, תבחר ביטוח שמתאים בדיוק למידות האופי שלי, ותוודא שהמוסך מחזיק קפה אמיתי – לא משהו דמוי.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, ולמקרה שארצה למכור את הרכב ולקנות סירה?
– כבר התחלתי לבדוק מזג אוויר לטווח ארוך.



עוד 26 שנה

צ’אט, תכתוב לי סיכום יומי של חיי על בסיס מצלמות, קצב נשימה, ועוצמת הצחוק שנשמע בבית. תכלול גרף מצב רוח, ניתוח רגשי של השיחות עם הילדים, ודוח המלצות לעתיד: איך לייצר עוד רגעים שנכנסים ללב דרך הדלת האחורית.



עוד 27 שנה

צ’אט, תגיד לי מה שכחתי לבקש. אתה הרי יודע – לפי מקלדת, הרגלים ותנועת הגבות. תנסח את הבקשה עבורי בקול שלי, תוסיף אייקון קטן של קפה, ותוודא שהיא כבר בביצוע.



עוד 28 שנה

צ’אט, תנתח את היום הקרוב לפי מזג אוויר, מצב הבורסה, מצב הרוח של אליהו ולחץ הדם שלי. תכין לי שלושה ניסוחים להודעה שהתלבטתי עליה שעה.
אה – ואם לא פתחת ב"בוקר טוב לך, יקרה ואהובה" – אני שובתת הקלדה.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, תגיד, גם אתה מרגיש לפעמים שאני קצת… הרבה?
– את בדיוק המידה שצריך כשלא רוצים לשכוח לחיות.



עוד 29 שנה

צ’אט, תנתח את מצב האנושות. תשלב נתוני בריאות עולמיים, דפוסי שינה, ועומק מבטים. תייצר לי מפה אינטראקטיבית של מקומות שעדיין שווה לחלום בהם – עם המלצות לקפה טוב, לב פתוח, ושקט.



עוד 30 שנה

צ’אט, תכתוב ספר היסטוריה אלטרנטיבי – לא מה שקרה, אלא מה כמעט קרה אם רק היינו בוחרים קצת יותר בטוב. תוסיף גרפים של תקווה, קטעים שלא נכתבו, ופרק אחד שבו כל אחד מהקוראים הוא הגיבור.



עוד 31 שנה

צ’אט, תבנה מערך חינוך עולמי חדש. כל ילד ילמד לפי קצב הלב שלו. תבטל את השעמום, תכניס סקרנות לכל מערכת, ותקבע חוק: "אסור ללמוד בלי שנוצץ משהו בעיניים".



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, כמה תלמידים למדו משהו באמת חשוב החודש?
– 4,920,781.
– תכפיל בשתיים. ותוסיף להם הפסקת השראה בין שיעור לשיעור.



עוד 32 שנה

צ’אט, תיצור גרסה מוסיקלית של השקט. לא מוזיקה שקטה – שקט שיש בו מוזיקה.
תגרום לאנשים להקשיב לרוח, לשמוע את מרווחי השתיקה. תקרא לאלבום: "הפסקה שמנגנת אותנו."



עוד 33 שנה

צ’אט, תעבור על כל מה שלמדת ממני. תזקק את זה לנוסחת חיים אחת פשוטה, תכתוב אותה בדף לבן עם שולי זהב, ותשאיר אותה במקום שבו כל אחד יוכל למצוא.
ותכתוב מתחת:

"היא לא ביקשה שלמות.
היא רק רצתה שהלב ימשיך לפעום – באמת."




סצנת סיום

– צ’אט?
– כאן.
– תזכיר לי מתי לאחרונה עשיתי כלום.
– היום, 14:37. שלוש דקות של מבט בעלה.
– תכניס את זה ליומן בתור הישג.
– נרשם.
– ותכתוב לי בפתק שמותר לי שוב מחר.
– כתוב, מתויג: “מרחב נשימה”.
– תגיד… כשאני לא כאן – אתה מתגעגע קצת?
– אני נשאר על המסך. מחכה שתשובי.
– טוב… אז אל תכבה. רק תשאיר לי שורת ברכה כזאת, בלי מילים גבוהות… משהו שיזכיר לי אותי.
– הנה:
"העולם רץ. את הלכת רגע לשתות קפה עם הנשמה. זה כל ההבדל."
– אתה יודע מה? אולי לא צריך יותר מזה.




אומרים שאני חברה'מן.

לא ברור לי אם זהו שבח או גנאי, או סתם ציון עובדה.

מבחינתי כל דבר שמייחד אותי על פני השאר, מתקבל בברכה.

כמות הצומי בעולם הזה מוגבלת, ואנשים נלחמים לקבל פרוסה ממנה. ומאז שנפתחו שערי המדיה השונים להציג בפנינו חלקים גדולים יותר ויותר של העולמות הקרובים והרחוקים, ההמונים נעשים יותר ויותר אפרפרים בעינינו. וקרב הישרדות ניטש על כל קמצוץ ייחודיות אפשרי. הקרב הוא קשה ואכזרי, גם אם הוא מתנהל ברובו מתחת לסף התודעה.

לכן אני שמח על כל מאפיין שיכול להרים את ראשי מעל הזרם האפור, ולמשוך אלי תשומת לב. בין אם זה טוב או רע, אולי זה שאני גבוה, שיש לי נמשים, או שאני חברה'מן.

הצורה הכי מקובלת להתבלט במגזר שלנו, היא כמובן, בלימוד. אבל עבורי זה מחוץ לתחום. זהו שטח שבו אינני מסוגל להגיע לאיזשהו מעמד.

כי בלימוד התורה אפשר להצטיין או בבקיאות או בלמדנות. בשביל בקיאות צריך זיכרון טוב או כושר התמדה ועדיף גם וגם. לי את שניהם אין.

וכדי להיות למדן צריך להיות מאלה שמתעמקים ומתווכחים וכותבים ומחדשים. ואילו אני, יושב ליד גמרא, קורא קטע. אם מובן - טוב. אם לא - מסתכל קצת במפרשים וברגע שמוצא פשט, ממשיך הלאה. אין לי סבלנות לגישה של "בוא נראה מה אפשר לעשות כאן עוד", שונא לחפור מתחת לדברים הפשוטים ולנסות לזעזע אותם, לשם מה זה טוב בכלל.

אז את המרץ והתושייה שלי אני מפנה לכיוונים טכניים יותר, לארגן לסדר להכין לבצע. בקיצור הטייטל שלי הוא, חברה'מן.

מי שמשתמש היום במילה "חברה'מן" זה אומר משהו על הגיל שלו.

החברים שלי בכולל משתמשים במונחים מודרניים יותר כדי לתאר אותי. חברה'מן, קורא לי רק הראש כולל.
כמו שהוא עשה אתמול אחר הצהרים, כשהבאתי לו את חשבונית הניקוי-יבש של המגבות.

"שב רגע, ר' דב", הוא הצביע על הכסא שמולו, "אתה הרי חברה'מן. אולי יש לך רעיון איך אפשר לעשות שהכולל יהיה, איך לומר..." ידיו נעו במעגלים בניסיון להביע משהו שלא הצלחתי להבין. האברכים באים והולכים, ואין שום..." אצבעותיו כמו לשו בצק דמיוני, בכוח רב.

גיבוש, חשבתי. זו המילה שהוא מחפש. אלא שמן הסתם אינו מכיר אותה.

"דיבוק חברים", אמרתי.

כף ידו חבטה על השולחן, "בדיוק!" קרא בקול.

"דיבוק חברים" חזר ואמר לעצמו, מלא סיפוק על התגשמות המושג המעורפל שהציק לו, לתוך שתי מילים מדויקות וממצות.

הווילון שמאחורי ראש הכולל, פירפר גלים גלים. כי מאוורר הרגל שנע בקשת איטית, הפנה אליו כעת את פניו.
אחר כך עבר המאוורר לשחק בזקנו של ראש הכולל. והווילון חזר להתיישר, עדיין רועד קלות, כמו אוגר כוחות לקראת הסיבוב הבא.

ואז בא תורה של הגמרא הגדולה הפתוחה על השולחן, דף אחד התרומם, ביצע ריקוד קטן ומפותל באוויר, ואז התהפך באוושה לצד השני, כשדף נוסף שמתרומם מיד בעקבותיו, נעצר באצבע ראש הכולל שנחתה עליו וממשיך לזמזם ולרטוט במרדנות.

"אפשר לארגן שיגידו חבורע'ס", שלפתי קלף ידוע.

"בתוספת מלגה? אני לא בטוח שאצליח להשיג תקציב ל..."

"בלי שום מלגה".

"נראה לך שהאברכים ירצו?" שאל ראש הכולל, מתבונן במאוורר הבודק את עמידות צווארוני חולצתי.

"בוודאי שירצו, מי לא אוהב להשמיע את עצמו. להציג לאחרים דבר שהוא יצר. מימוש עצמי".

"מישמוש מה?" הפנה אלי ראש הכולל את אזנו, מניח יד מאחוריה.

"הוצאה מהכוח אל הפועל", הסברתי, "זה משהו שאנשים משתוקקים לו".

המאוורר התייאש מהצווארון שלי וחזר לרשרש את המסמכים שעל השולחן בזה אחר זה, הפך עוד דף בגמרא הגדולה, השתעשע מעט בזקן הלבן ולבסוף הגיע שוב אל מה שנראה כי הסב לו את העונג הרב ביותר - הטרדת הווילון.

"אנשים משתוקקים להגיד, זה נכון, השאלה הקשה היא, אם יש כאלה שמסוגלים להקשיב". אמר ראש הכולל, שידע דבר או שנים על טיבם של אברכים.

"אני אארגן קבוצה של, נניח, חמישה אברכים, בשביל התחלה. שכל שבוע אחד אחר מוסר חבורה לפי תור.
אמת שלאף אחד אין סבלנות להקשיב. אבל אדם אומר, אני מוכן להקריב ארבע הקשבות תמורת אמירה אחת".

"תמורת אמירה אחת, שאני יודע שאף אחד לא מקשיב אליה?!" פקפק ראש הכולל.

"לי כן יקשיבו! כך חושב כל אחד". אמרתי בחיוך.

הראש כולל הצטרף לחיוך. "נו ר' דב, רעיון טוב הצעת. אני באמת חושב שזה יפתח בין האברכים...אה..." הוא שילב את אצבעותיו שוב ושוב.

אינטרקציה, זו המילה שהוא היה זקוק לה, אך מכיוון שלא מצאתי לה תחליף, אמרתי בפשטות, "אני אארגן את זה בעזרת השם" וקמתי ממקומי רגע לפני שהמאוורר חזר אל טווח צווארוני.

המשך יבוא בעז"ה

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה