הזמנה לדיון|לבעלי לב חזק|השואה כמוטיב ספרותי

אז נכון שכאשר אדם גדל בבית בו מריף צל השואה תדיר הוא מחובר יותר לנושא, אבל הרגש הבסיסי לשואה אמור להיות אחיד. אצל האחד יותר בעוצמה - אצל השני [אולי] פחות.

אין ספק. ובגדול זה אכן כך.
רק יש נטייה, שאם אתה לא צאצא - ואומר משהו 'מקל' בעניין - מייד מייחסים את זה לעובדה הזו.
 
אין ספק. ובגדול זה אכן כך.
רק יש נטייה, שאם אתה לא צאצא - ואומר משהו 'מקל' בעניין - מייד מייחסים את זה לעובדה הזו.
לר' שלום שבדרון יש ספור מדהים על מוישלה שנפל והאשה שראתה מרחוק ניחמה וניחמה עד שראתה שזה מוישלה שלה.

השאלה עד כמה אנו רואים את השואה. את הצרות האחרים שהיו לעמי ובכלל צרות של כל יהודי כמושלה שלנו.
 
אני שולחת כאן קישור לסרטון קצר שמופיע גם באתר הידברות, בו מופיעה סבתי ז"ל היקרה. בסופו מופיעה צוואתה, שלא הייתה רק לצורך הסרטון, אלא הייתה אמתית.
הסרטון לא נפתח ע"י נטפרי, כי מופיעה שם דמותה של סבתי בלבד!. אבל למי שפתוח לו-

מאוד רציתי לראות. אכן חסום לי. אני מאוד מקווה, שאצליח לראות דרך מחשב אחר עם חסימה של אתרוג. אני בטוחה שהדברים שלה מאלפים. ניצולי שואה קרובים מאוד ללבי.
 
סליחה!
אבל השואה בימינו היא כבר לא "אטרקציה ספרותית.."
סיפורת חדשה שתופסת, פחות מתבייתת על השואה. הדיון על כך היה נכון ללפני עשר שנים אבל לא כיום...
כיום אם אתה סופר מוצלח אתה לא תכתוב על השואה..
אולי ברמז קל...
 
סליחה!
אבל השואה בימינו היא כבר לא "אטרקציה ספרותית.."
סיפורת חדשה שתופסת, פחות מתבייתת על השואה. הדיון על כך היה נכון ללפני עשר שנים אבל לא כיום...
כיום אם אתה סופר מוצלח אתה לא תכתוב על השואה..
אולי ברמז קל...
וזו בדיוק הנקודה הכואבת .
כיון שיש עדיין בינינו ניצולים
ויש צאצאים שגדלו על הסבל של ההורים.
לא להזכיר בכלל זה חטא
ולהזכיר בצורה מעוות או מפחיתה זה פשע
 
עם כל הקנאות שלי לנושא- דווקא לא מאוד איכפת לי שיכתבו על השואה, אפילו בצורה המעוותת מעט. אם בגדול הסופר מכיר סיפורי שואה, ומשתמש במכנה המשותף של הדברים, ומתבסס על מקומות/ תאריכים/ מאורעות אמיתיים, לא נראה לי שיש בזה כזה "חילול הקודש" אם כותב סיפור מומצא, או מחטיא בפרט אחד או שניים.
האסון הגדול יותר מבחינתי הולך לקרות אחרי אשכול זה, כשכל סופר פוטנציאלי (כמוני) שתכנן לכתוב בעתיד על השואה, ועדיין לא עשה דוקטורט בנושא, לא יעיז "לגשת אל הקודש" ולכתוב על הנושא, וממילא הדור הבא לא יכיר כל כך את הנושא.
לדעתי היתרון בלחיות את הנושא כל פעם מחדש, גובר על השיקול של המהימנות.
אני אישית הכנסתי הביתה את הקומיקס "ניצחתי אותך אייכמן" על כל המגוכחות שבו, ועל כל העיוות בפרטים, והליצנות שנעשתה שם מהנושא, העיקר מבחינתי שמשהו יגרה את ילדיי להכיר ולדעת את סיפור השואה. ואכן זה גירה, ומאז שקראו הם מתעניינים בנושא, ואזנם קרויה יותר לשמוע עוד ועוד. כשיהיו גדולים יותר, ייקחו ספרים רציניים ומהימנים וידעו מה באמת קרה שם.
 
אותי מחזק לשמוע לאיזו קרבת ד' הגיעו יהודים מסוימים בשואה. איך הם מסרו נפשם על קיום מה שיכלו, ואיך נשארו בצלם אנוש! איך היו כאלה, שעזרו לאחרים בתוך ניסיונות ההישרדות הנוראיים, ואיך היו שדברו והתרפקו על ד' - במקום שלא ברור איך נשאר אפילו קמצוץ של רגש. איך שרו אני מאמין - ועוד כהנה וכהנה. איך קמו בגבורה אחרי השואה והקימו את העם הזה מחדש - אחרי שהם בעצמם אבדו את הכל. ונתנו לאחרים תקווה ורוחניות וגשמיות והמשך!
אותי מחזק ומרגש ומחלחל לתהומות הנפש - לאלו דרגות יהודים הגיעו! לכן חשוב לי סיפורים אמיתיים, אחרת אין בהם ערך.
ברור!!! לזה התכוונתי, את אף אחד לא מחזקות הזוועות. ברור שסיפורי העמידה, הגבורה היהודית וקידוש ה'- הם אלו שמחזקים.
את הזוועות שומעים בדחילו ורחימו על מנת לדעת, כדי להזדהות.
 
סליחה!
אבל השואה בימינו היא כבר לא "אטרקציה ספרותית.."
סיפורת חדשה שתופסת, פחות מתבייתת על השואה. הדיון על כך היה נכון ללפני עשר שנים אבל לא כיום...
כיום אם אתה סופר מוצלח אתה לא תכתוב על השואה..
אולי ברמז קל..
אלו ההשלכות הכואבות של הדרישה לדיוק ומושלמות...
הנושא נדוש, נשכח מלב.... חבל לי כל כך.
 
ואגב, זעזעה אותי העובדה ההזויה שנכנסה לכאן כביכול 'אני דור שני לניצול שואה' 'אני לא מכירהאת הנושא מהבית' וכו' וכו'. למה זה רלוונטי? מה זה משנה אם סבא שלי נהרג בשואה או לא (והוא לא!)? אני מזדעזע בגלל שהסבתא שלי ניצלה בשואה (והיא לא) או בגלל שהעם היהודי עבר צרות שאינן נתפסות בשכל אנוש?!
אז נכון שכאשר אדם גדל בבית בו מריף צל השואה תדיר הוא מחובר יותר לנושא, אבל הרגש הבסיסי לשואה אמור להיות אחיד. אצל האחד יותר בעוצמה - אצל השני [אולי] פחות.
אולי לא הבנת נכון, אני זו שכתבתי את הציטוט הבא:
יש לי חברות יוצאות עדות המזרח, שבינן לבין השואה אין שום קשר משפחתי אפילו רחוק, אבל, כיון שאוהבות לקרוא ספרים, ומכיוון שהשוק מוצף בסיפורי שואה (מומצאים או אמיתיים, אין לזה הרבה חשיבות לענייננו) הן היחידות שמתעניינות שנושא וחיות אותו.
לדעתי צריך להמשיך ולכתוב, ולא לעשות דה-לגיטימציה לנושא הזה, זה עלול לגרום חלילה במוקדם או מאוחר לניצני הכחשה בקרב מחננו. כפי שרואים, שכבר מתחילים להשוות.

וכאן זה מתקשר לדעתי לנושא הראשי:
רק אלו שיקראו ספרי שואה יהיו מחוברים לנושא ולקחת ממנו לקח ומוסר, גם אם לא נשמו "שואה" בבית, והם לא "דור שני/שלישי/רביעי". וזה רק מגדיל את המחויבות שלנו לא לעשות ללא משים דה-לגיטימציה לנושא. "האויב של הטוב הוא היותר טוב", "תפסת מרובה לא תפסת"
 
יש הרבה ספרים על השואה.
חלקם אותנטיים וחלקם הם אילו שנפתחו עליהם הדיון.
כך שיש הרבה אמת במה שאמרו כאן שאסור שהנושא הזה ירד מהפרק.
וכיון שהספרים הקיימים יהיו קיימים לתמיד אז יש הרבה חשיפה והיכרות.
(ואגב הילדים שלי קוראים את כל הספרים המצוינים שיצאו לפני 20 ו30 שנה ואף יותר.
ספר טוב ישאר תמיד על המדף)

מעלה מחשבה שעולה לי כרגע שגם ניצול שואה אחד יקרא ספר של ניצול אחר יכול לאמר שהוא קצת הוריד מהזוועות שהיה שם.
כי בסופו של דבר רגש זה דבר מאד אובייקטיבי וקשה עד בלתי אפשרי להעביר לכולם במידה שווה.

אנחנו צריכים לזכור שמטרת הזיכרון הוא לא עד כמה היה הסבל אלא על עובדת הסבל ואין חולק שהיה סבל.
ובנוסף היה סבל? מי נתן אותו?
הקבה . ובעצם כל השקפת היהדות על כאב וקרבה אל ה'.
 
האסון הגדול יותר מבחינתי הולך לקרות אחרי אשכול זה, כשכל סופר פוטנציאלי (כמוני) שתכנן לכתוב בעתיד על השואה, ועדיין לא עשה דוקטורט בנושא, לא יעיז "לגשת אל הקודש" ולכתוב על הנושא, וממילא הדור הבא לא יכיר כל כך את הנושא.

לא צריך דוקטורט. צריך להיות בקיאה בחומר הספציפי עליו את כותבת. אפשר לבדוק ולאמת תאריכים, מקומות, שמות של גטאות ומחנות ואופים בספרים תיעודיים.
 
מעלה מחשבה שעולה לי כרגע שגם ניצול שואה אחד יקרא ספר של ניצול אחר יכול לאמר שהוא קצת הוריד מהזוועות שהיה שם.
כי בסופו של דבר רגש זה דבר מאד אובייקטיבי וקשה עד בלתי אפשרי להעביר לכולם במידה שווה.

לגמרי נכון. וזה לא רק הרגש. באמת כל אחד עבר דברים אחרים. בהפרשים ניכרים.
וגם כל אחד זוכר אחרת: אחד את כל הפרטים, אחד מטושטש.
יש גם הבדל לפעמים בין ספרים שנכתבו על-ידי הניצולים עצמם, לבין אם זה נכתב על-ידי מישהו אחר - אפילו מפיהם.
 
תרשו לי לסכם את הדיון הנ"ל בציטוט של ג'ייק ווליס סימונס, כותב הספר 'נערה מברלין' - שהוא אגב ספר מדהים ועוצמתי ברמות בלתי רגילות (אם נתעלם מהבעיתיות המסויימת בחלקים מהספר).
בסיום פרק התודה לעוזריו בכתיבת הספר הוא כותב:

"כתיבת רומן על השואה היא עניין מורכב וידוע לשמצה. אני מאמין כי לכתיבה ספרותית שעשויה נכון יש, בסופו של דבר, כוח מיוחד להחיות את האירועים האלה עבור הדורות הבאים. אבל לא קל לעשות את זה נכון. אני מצדי חשתי במהלך כתיבת הספר רגש חריף של חובה כלפי ילדי הקינדרטרנספורט ובני משפחותיהם. כדי להימנע מהגחכה היסטורית ביקשתי לכתוב בצורה מדויקת וריאליסטית ככל האפשר; בה בעת לא רציתי להיות מואשם – כניסוחו הבלתי-נשכח של פיטר הול – כמי ש"תפס טרמפ על השואה". המשפט הזה רדף אותי לאורך כל תהליך הכתיבה, ואני יכול רק לקוות שהשגתי את האיזון הנכון ברומן זה שבידכם".

[הוא הצליח. נ.מ.]
 
ישר כח על העלאת הנושא!

עיקר הבעיה לפי דעתי היא הקלות ראש הזו של בחירת הנושא כך שמה שקורה היום זה שבערך 70% מהסיפורים (טוב, אולי אני קצת מגזימה) מדברים/מזכירים את השואה (ואם לא אז -שידוכים/חברה/שב"כ/אלמנות/יתומות/מחלות יאלה נמאס!) לא רק שזה משעמם נדוש וחופר זה גם מוריד ומוזיל את ערך ועוצמת התקופה הזו.

כך שבבקשה סופרים יקרים תפסיקו בבקשה עם סיפורי שואה תהיו מקוריים העם היהודי עבר מספיק תלאות בשביל סיפורים למשך 1000 השנים הבאות אז נכון שזה עבודה קשה אבל לפי דעתי זה יועיל בהבאת הספר לקידמת הבמה.
 
כך שבבקשה סופרים יקרים תפסיקו בבקשה עם סיפורי שואה תהיו מקוריים
מקווה שלא רק אני הזדעזתי מההודעה הזו, וסליחה מהניק שכתב את ההודעה. מסכים עם העיקרון שאסור להקל ראש בבחירת נושא כמו השואה, אבל לא לכתוב? ועוד משיקול מזולזל כמו זה הנזכר?
 
דוברי אידיש:
שמעו את שירו של מיכאל שניצלר "כהן לוי ישראל", בדיסקו החדש
והבינו, ש-כן, יש דרכים להעביר את השואה.

לשמוע, לדמוע.
 
הדיון לא נסגר?
מה הוחלט בוועדה?
מסקנתי היא שאם יש צדדים לכאן ולכאן (ולא העמקתי בכל תגובה...)
ואף אחד לא יצליח לשנות את העולם בהבל פיו,
אלא אם יעשה מ-ה-פ-כ-ה,
אדם שמתקשה לקרוא הסטוריה כואבת ופוצעת שאינה כתובה 'כראוי',
לא יקרא. וזה מובן ומוצדק בהחלט! ומי אני שאומר זאת...
 
למה לראות את הדברים בצורה כזו חד צדדית??
למה הכל חייב להיות כל כך טוטאלי?
כן תכתבו.
אל תכתבו.
בוודאי שמן הראוי והנכון לכתוב על השואות שעמנו עבר. (ובכלל זה, זו האחרונה.)
מי אם לא הסופר החרדי יוכל לתאר את השואה?
מי אם לא הסופר החרדי יקח את השואה ויוליד ממנה תובנות?
אם ספרי השואה נועדו אך ורק לתאר אז תסלחו לי יש סרטים תיעודיים שזה תפקידם והם אגב הרבה יותר מזעזעים מכל ספר שלא יהיה..
הספרות, והספרות החרדית בכלל, תפקידה לקחת את הרוח. את מה שמעבר לעובדות. ולכתוב לדורות הבאים.


מקווה שלא יצאתי הנואמת הצדקנית
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חמישי ומרק הרגל
חמישי ומרק הרגל"

נכתב לרגל יום ההולדת.

מאת: משה דרור

---

ריח מהביל נישא בחלל הבית, ונפשט אל לובי הבנין – תפזורות תבלינים ממינים שונים פלשו לאפם של תושבי השכונה בעל כרחם – החל מכורכום עממי וכלה בצמח הציפורן, וניכר היה שסדר פיטום הקטורת מנוסה על המערכה של אימי. אמנם סוד ההכנה נשמר ונגנז בבית אביטנס, וכמויות, אופני ההכנה, ואף סדר הדברים ניתנים בהחבא לצדיקי הדור – אך אימי, חייאתי, כבר פיצחה כל מתכון, והורידה והוסיפה בו ובתוכו, והפכתו למען ינעם החיך וינפשו בו בני המשפחה. וכך, בכל שבוע, בחמישי בשבת, אימי היקרה מפז מבשלת ופועלת על סיר המרק הלוהט הידוע לברכה, וזוגות-זוגות של קובניות שחומות למחצה ואפויות היטב מוּצאות מהתנור על גבי מגש של כסף – משל היה זה תיבת נח. ובשעה שנייה של חצות – כן, שעת השנ"צ – מתכנסת המשפחה ופוקדת את ביתה של אימי בטפטופים מרובים. בתחילה אחותי המשפיעה וילדיה, ואז משפחתו של אחי העסקן – כזה הוא אחי הגדול, מגיע תמיד או בתחילת המאורע או בסופו, לקנח ידיו – ואז אחותי השנייה, הקוראת בספרים, היא הילדה ובעלה, ואחרי כן האחות הדברנית, ועוד ועוד, כל אחד וילדיו נכנסים שפופים וכפופים, ויוצאים מוגבהי קומה. ההיא פורקת נפשה, ואחת מוציאה את רחשי ליבה, והשלישית מדברת ואין איש אוחז את קצב הלהג הנמהר. אני יורד ממרום חדרי, מסתכל מהצד, וגוהה על מעקה-המדרגות – תחילה מוחי נבהל מקקפוניה של קולות ותלאובות הארץ, אך עד מהרה מבין ומתיישב בדעתי שהאחיינים הקטנים מוציאים את מרצם וכוחם, כשבכל ימי השבוע ישבו והיה ליבם אצור, ולקפץ על ילדי הגן או לזעוק בקולי קלות – לא עלה בידי הזאטוטים. ואיני מפנה אצבע, ואין בליבי עליהם – פשוט כך הוא דרכו של עולם, וכך ה' הטביע בלב הילדים, ואדרבה – ישנם מבוגרים ובגירים שחסר להם מאלו, וצריכים להוסיף על זריזותם, ואין כאן המקום.
– אילו ריחות, אילו מעדנים – מכריזה אחותי, במין ניגון משונה.
– כן, מזכיר את הריח שהיה למורה חגית – אומרת אחותי השנייה, ומתחילה לפתוח בסיפור לשון הרע מעודן כזה, וכמובן גיסי האחד עוצם את אוזניו, והגיס השני מאיץ בה, והשלישי בצלחתו, ואחי בתפילתו, אך מיד עם מזיגת המרק לבאי הבית, התפוחי אדמה והגזר ובכלל זה ריח-העופות וטעמם משַנים את דרכו של אדם, ואם בתחילה היתה העַצֶבֶת שרויה בכנפיו או להיפך הוללות וליצנות ודברים בטלים - כלשון האאמו"ר - שקועים בחזהו ומגיעים ונוגעים בלבושיו, אז אחרי טעמו בכפית את המרק הצהבהב לא בלבד שכף זו תנעם את חיכו ותשלים רעבו שכך הוא מנהגו של עולם - האדם בולס וזה משביעו.. לעיתים - אלא אף תרבץ ותלפף את נפשו בשלווה ותוסיף מקודש לחול, וזאת, גם תסייע-לו בעבודתו את בוראו שהרי ואלמלא הקב"ה ומרק הרגל עוזרו אין יכול וגו' ואימי, הבשלנית, מביטה על כולם, ונחת רוח שורה בפניה מביטה על סיר המרק שאף שאריותיו נוקו ואוהבת היא, אוהבת היא, את חמישי, מרק הרגל, וילדיה...

תמוז תשפה

---
"אוי אוי אויויוי, הדור הזה..." שפך בפני נחום קוצמן את דעותיו בפעם המאתיים חמישים ושתיים להיום, "הדור הזה וכל הספרים שלו... אני אומר לך, פעם, פעם כל הספרים היו הרבה יותר טובים..."

נחום קוצמן, או כמו שהוא ידוע בכינויו בכוילל: נחום-סכו"ם (על שם היותו אוכל המוחות הרשמי בישיבה), היה בין המתלוננים הקבועים על כל דבר שזז. החל מהזבוב הקטן ביותר שהתנחל לו בפינת חדר האוכל ועד לתליית המן הרשע ותליית כביסות על חבל.

היום הוא נפל עלי, ומכיוון שהוא יודע שאני כותב ספרים, החל לירוק עלי את הגיגיו בנושא ספרים והמסתעף.

"תראה את הילדים של היום, קוראים כל הזמן רק קומיקסים, והסופרים של היום בכלל... ה' ירחם... אוי אוי אויויוי... תראה מה דוד זירצקי היה כותב, מה שמואל ארגמן היה כותב, ואיזה אקשן ושטויות עושים לך הסופרים של היום... ממש בלגן בעיניים... אוי אוי אויויוי..."

הנהנתי בראשי לאות הסכמה, או ליתר דיוק: לאות שאינני מקשיב לדבר וחצי דבר ממה שהלז הפוחז שלמולי אומר, ואוזני קלטו רק שתי מילים ורבע מדבריו המשמימים. כנראה שנחום הבחין בכך, כי פניו השמנמנות עשו לכיווני פרצוף שואל.

"מה? אה... כן, כן..." ניערתי את ראשי מצד אל צד, כמו שמנערים יתוש קטן וחופר שמזמזם על קצה האוזן. היתוש שבקצה חדר האוכל עף ממקומו ונפל על חבלי הכביסה. אפקט היתוש, כנראה.

"ממש חבלי משיח..." צחקק נחום עצמו מבדיחתו הלכאורה-שנונה, "נו, מה אתה אומר על זה?"

לא יודע אם זה בגלל שנמאס לי לשבת ולשמוע כל היום את החפירות שלו, או בגלל שהיתוש קם מחבל הכביסה והחל לזמזם לתוך אוזני הסלקטיבית, אבל החלטתי לומר לנחום את האמת בפרצוף.

"טוב, אין לי כח לך ולחפירות שלך בנושא ספרים או בכל נושא אחר בכללי. רצית לדעת מה דעתי עליך? הנה. זהו. אתה יכול ללכת עכשיו בבקשה ולהשאיר אותי לבד?"

זהו. כל האמת ישר בפרצוף. כמו עוגת קרם יבשה במסיבת יומולדת שנמעכת בדיוק על חליפתו החדשה של החתן.

"נו נו, לא יפה לומר ככה..." צחקק נחום, "לא משנה, מה שרציתי לומר זה... נכון ההוא מהספרים האלה של מיה ספיר מה שמו..."

"אייל גלבוע. וזה יונה ספיר ,לא מיה."

"כן, כן, אייל גלבוע, של יונה קינן... מי אמר שמותר לו כל הזמן להרוג אנשים, זה לא נחשב רצח?"

"יונה ספיר," תיקנתי באנחה, "וחוץ מזה, זה כתוב במקורות: 'כאייל תהרוג' לא?"

"נו נו," צקצק נחום, "לא מאמין שזה באמת מה שהתכוונה אליו... אבל שמע..."

וכאן חלומותי חזרו לנופף לשלום, לא לפני שהבטחתי לעצמי שאנקום בו מתישהו באיזושהי דרך.

למחרת, כשנכנסתי לכוילל, נחום כבר עמד ליד המדרגות, שקוע עמוק בספר בעל כריכה ישנה שכנראה כאילו נכתב בשנות התרלל"ו. ברגע שנעמדתי לידו, הוא כבר הרים את מבטו והתחיל לדבר.

"הנה, רואה? ספר של פעם, שמצאתי היום בכוילל. איזה תענוג... איזה סיפורים... ולעומת הספרים של היום..." (כאן הוא נאנח שוב.)

"כן כן, מה שתאמר.."

"תשמע, זה ספר פשוט מדהים, כל הסיפורים שלו וזה... חבל שהוא מעלה אבק ככה, לעומת הספרים של היום..."

"נו נו, אוי אוי אויויוי..." חיוך קלוש עלה אט אט על פני, ובבת אחת, למול עיניו הפעורות של נחום, שלפתי את הכריכה המהווה והמזויפת שחיברתי אל הספר בלילה הקודם, חושף לפניו ספר בעל כריכה חדשה ומהודרת, בצבעי כתום לבן, שעל חזיתה כתוב בגדול: 'אפקט גן עדן'.

את סיפור נס ההצלה של נחום קוצמן, ואשפוזו לאחר שנפל ממאתיים חמישים ושתיים מדרגות הישיבה, תוכלו לקרוא בספרו החדש של חיים גרינבוים 'בספר המדרגה', אליו שלח היתוש את הסיפור לאחר שנודע לו כי נחום נחבט והוריש לו את שארית הונו, בתוספת מגבות רטובות לתלייה על החבל וספר חדש בצבעי כתום-לבן.


תודה ענקית ל
@ח.ד. וחלק על ביקורת הגהה ותמיכה מורלית. מילים בלבד לא יצליחו לתאר את הערכתי הרבה אליך...

מוקדש גם ל @איש המילה הכתובה ול @הווה פשוט שלימדו אותי יותר מכל אדם אחר על כתיבה וכתיבה קומית. יהא שכרכם משולם מן שמיא, בתוספת חבילה ריקה של במבה נוגט כצ'ופר ממני :D (אגב, מתי כבר תוציאו ספר ביחד? ;) מצפים לזה בעיניים נשואות...)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה