הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
היום מלאו ארבע שנים לפטירת הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, שחסר לי במיוחד בימים האלה. הנה שני סיפורים קטנים עליו, שמראים שאפשר גם אחרת:
לפני כמה שנים, בעשרת ימי תשובה, שינה הרב את מנהגו הקבוע לערוך את מנהג הכפרות ברמת השרון וביקש לנסוע לבני ברק. "יש כעת הפגנות של ארגון צער בעלי חיים נגד מנהג הכפרות בתרנגולים. אם נקיים את המנהג כאן, יערכו הפגנה מול בית הכנסת ברמת השרון, וזה יגרום רעש ובלגן מיותר", אמר.
(וכאן יש סיפור בתוך סיפור, רגישות על גבי רגישות: הוא חזר מאותה נסיעה לבני ברק בשעה מאוחרת. הנהג שהסיע אותו סיפר: "הורדתי את הרב מתחת לביתו וראיתי שהוא מסתבך עם סגירת דלת המכונית, כאילו נאבק איתה בשקט. יצאתי אליו והוא הסביר: אנשים כבר ישנים, אם אטרוק את הדלת אני עלול להעיר אותם. אני מנסה לסגור אותה באופן הכי שקט שאפשר").
מתברר כי גישה כזו, משפיעה גם על הצד השני: בהלווייתו של הרב צעדתי יחד עם עשרות האלפים שהגיעו מכל הארץ. "את יודעת", אמר לי אחד מוותיקי רמת השרון, "אנחנו כל כך רגילים למלחמות של דתיים וחילונים, ששכחנו שאפשר גם סתם לכבד. כבר לפני שנים שמתי לב שתושבי העיר לא נוסעים בשבת דרך הרחוב של בית הכנסת של הרב. וזאת רמת השרון, כן? אבל אנשים מעדיפים לעשות עיקוף ולא להיכנס לרחוב רבנו תם, אלא להסתובב דרך רחוב גולומב. לדעתי זה אומר הרבה".
גם לדעתי. הבעיה היא שרבים מתעקשים לעתים בדיוק על הגישה ההפוכה: לפעול בכוח, בדורסנות, בעקשנות. לעשות דווקא. לחשוב כל הזמן מה הזכויות שלי ולא מה החובות שלי כלפי הזולת. לדבר כל הזמן על פגיעה ברגשות שלי, בלי לחשוב על פגיעה ברגשות של האחר. ביום הזיכרון של הרב, שני הסיפורים האלה מעלים שאלה: אולי אפשר גם אחרת?
לזכרו.
-------
קרדיט לטקסט, סיון רהב מאיר.
לפני כמה שנים, בעשרת ימי תשובה, שינה הרב את מנהגו הקבוע לערוך את מנהג הכפרות ברמת השרון וביקש לנסוע לבני ברק. "יש כעת הפגנות של ארגון צער בעלי חיים נגד מנהג הכפרות בתרנגולים. אם נקיים את המנהג כאן, יערכו הפגנה מול בית הכנסת ברמת השרון, וזה יגרום רעש ובלגן מיותר", אמר.
(וכאן יש סיפור בתוך סיפור, רגישות על גבי רגישות: הוא חזר מאותה נסיעה לבני ברק בשעה מאוחרת. הנהג שהסיע אותו סיפר: "הורדתי את הרב מתחת לביתו וראיתי שהוא מסתבך עם סגירת דלת המכונית, כאילו נאבק איתה בשקט. יצאתי אליו והוא הסביר: אנשים כבר ישנים, אם אטרוק את הדלת אני עלול להעיר אותם. אני מנסה לסגור אותה באופן הכי שקט שאפשר").
מתברר כי גישה כזו, משפיעה גם על הצד השני: בהלווייתו של הרב צעדתי יחד עם עשרות האלפים שהגיעו מכל הארץ. "את יודעת", אמר לי אחד מוותיקי רמת השרון, "אנחנו כל כך רגילים למלחמות של דתיים וחילונים, ששכחנו שאפשר גם סתם לכבד. כבר לפני שנים שמתי לב שתושבי העיר לא נוסעים בשבת דרך הרחוב של בית הכנסת של הרב. וזאת רמת השרון, כן? אבל אנשים מעדיפים לעשות עיקוף ולא להיכנס לרחוב רבנו תם, אלא להסתובב דרך רחוב גולומב. לדעתי זה אומר הרבה".
גם לדעתי. הבעיה היא שרבים מתעקשים לעתים בדיוק על הגישה ההפוכה: לפעול בכוח, בדורסנות, בעקשנות. לעשות דווקא. לחשוב כל הזמן מה הזכויות שלי ולא מה החובות שלי כלפי הזולת. לדבר כל הזמן על פגיעה ברגשות שלי, בלי לחשוב על פגיעה ברגשות של האחר. ביום הזיכרון של הרב, שני הסיפורים האלה מעלים שאלה: אולי אפשר גם אחרת?
לזכרו.
-------
קרדיט לטקסט, סיון רהב מאיר.
