הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה.
"ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה---" הפלאפון העיר אותי בחוצפתו הרבה ושר לעצמו בחדווה. ניתרתי בבהלה מתוך פקעת השמיכה שהייתי לכוד בה וראשי התנגש בתקרה. אאוץ'! נטלתי ידיים מהר ועניתי לנודניק שחייג אליי כבר בפעם השנייה.
"הלו?"
"נפתלי," אמר קול חלוד מתוך הפלאפון. "למה לא ענית לי בפעם הראשונה?"
כחכחתי בגרוני. "אממ… סליחה, אבל אני לא מזהה. מי זה, בבקשה?"
"אתה לא יודע מי אני?" ההוא שמעבר לקו נפגע אנושות. "אתה? לא? יודע? מי? אני?!" הקול שלו נסק ונסק, וברגע שהוא הגיע ל"ני" הגבוה והקול שלו חרק, נפל לי האסימון. וזה כאב, כי באמת נפל עליי איזה משהו מהתקרה. אבדוק את זה אחר כך, עכשיו יש לי בעיה רצינית יותר.
דוד שמיל. אוי ויי. הדוד הטיפוסי מהסיפורים, רק יותר גרוע. בעצם, אם זה היה סיפור, הייתי במצב טוב. אבל זה לא היה סיפור, זה היה החיים שלי. ודוד שלי שמחכה למוצא פי ההמום.
"נפתול," דוד שמיל קרקר לי באוזן. "למה אתה לא מדבר? רציתי לספר לך שהתקשרו אליי אתמול כדי לברר עליך. איזה גולדקרנץ, גולדנשמאלץ…"
הלב שלי נפל מרוב הלם, ונחת במים שנשפכו מהקערה כתוצאה מנפילת האסימון-עב"ם. הרמתי אותו, מטאפורית, והחזרתי אותו למקום, גם כן מטאפורית. "מה הם שאלו אותך? לא, קודם תגיד מה ענית להם," סיננתי בשפתיים חשוקות.
דוד שמיל השתעל קלות ואז פתח את פיו ואמר לי משפט שילווה אותי כל החיים. "נפתלי, הם שאלו אותי איך אתה בלימוד. חשבתי לעצמי שמתאים יותר שישאלו את הראשיבה שלך, את החברותא, לא אותי. אבל אם שואלים אותי על האחיין היקר שלי, מי אני שאסרב?" הוא צחק בצרידות. החוורתי והסמקתי חליפות אבל הוא המשיך, לא מודע לכך שהאחיין המדובר הפך לזיקית.
"אז זהו, עניתי להם שבפעם האחרונה שהייתי אצלכם, שאלתי אותך שאלה פשוטה במסכת ברכות ולא ידעת לענות. לא שזה אומר משהו על הלימוד שלך היום, בכל זאת היית בן שנתיים וחצי, אבל אתה יודע… האמת צריכה להיאמר. אז הם אמרו תודה רבה ושהם יודיעו לשדכנית שהם צריכים לקחת הפסקה מהשידוך. התקשרתי לשאול, הודיעו לכם כבר?"
דפיקה בדלת חדרי. אבא. "נפתלי, השדכנית התקשרה…"
לא לא לא! עצמתי את העיניים והתפללתי בכל הכוונה שהרצפה תפתח את פיה ותבלע אותי. בלי הפלאפון, בלי אבא ובלי דוד שמיל. רק לא לשמוע מה השדכנית אמרה ומה דוד שמיל הרס.
"קראשש!" באותו רגע ממש, חתיכת גבס בכובד של ש"ס חתנים התנתקה מהתקרה, נפלה לי על הראש, וצנחנו אני והגוש לתוך החור שנפער ברצפה בקול רעש גדול.
"אבל לא התכוונתי באמת!!!"
"ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה---" הפלאפון העיר אותי בחוצפתו הרבה ושר לעצמו בחדווה. ניתרתי בבהלה מתוך פקעת השמיכה שהייתי לכוד בה וראשי התנגש בתקרה. אאוץ'! נטלתי ידיים מהר ועניתי לנודניק שחייג אליי כבר בפעם השנייה.
"הלו?"
"נפתלי," אמר קול חלוד מתוך הפלאפון. "למה לא ענית לי בפעם הראשונה?"
כחכחתי בגרוני. "אממ… סליחה, אבל אני לא מזהה. מי זה, בבקשה?"
"אתה לא יודע מי אני?" ההוא שמעבר לקו נפגע אנושות. "אתה? לא? יודע? מי? אני?!" הקול שלו נסק ונסק, וברגע שהוא הגיע ל"ני" הגבוה והקול שלו חרק, נפל לי האסימון. וזה כאב, כי באמת נפל עליי איזה משהו מהתקרה. אבדוק את זה אחר כך, עכשיו יש לי בעיה רצינית יותר.
דוד שמיל. אוי ויי. הדוד הטיפוסי מהסיפורים, רק יותר גרוע. בעצם, אם זה היה סיפור, הייתי במצב טוב. אבל זה לא היה סיפור, זה היה החיים שלי. ודוד שלי שמחכה למוצא פי ההמום.
"נפתול," דוד שמיל קרקר לי באוזן. "למה אתה לא מדבר? רציתי לספר לך שהתקשרו אליי אתמול כדי לברר עליך. איזה גולדקרנץ, גולדנשמאלץ…"
הלב שלי נפל מרוב הלם, ונחת במים שנשפכו מהקערה כתוצאה מנפילת האסימון-עב"ם. הרמתי אותו, מטאפורית, והחזרתי אותו למקום, גם כן מטאפורית. "מה הם שאלו אותך? לא, קודם תגיד מה ענית להם," סיננתי בשפתיים חשוקות.
דוד שמיל השתעל קלות ואז פתח את פיו ואמר לי משפט שילווה אותי כל החיים. "נפתלי, הם שאלו אותי איך אתה בלימוד. חשבתי לעצמי שמתאים יותר שישאלו את הראשיבה שלך, את החברותא, לא אותי. אבל אם שואלים אותי על האחיין היקר שלי, מי אני שאסרב?" הוא צחק בצרידות. החוורתי והסמקתי חליפות אבל הוא המשיך, לא מודע לכך שהאחיין המדובר הפך לזיקית.
"אז זהו, עניתי להם שבפעם האחרונה שהייתי אצלכם, שאלתי אותך שאלה פשוטה במסכת ברכות ולא ידעת לענות. לא שזה אומר משהו על הלימוד שלך היום, בכל זאת היית בן שנתיים וחצי, אבל אתה יודע… האמת צריכה להיאמר. אז הם אמרו תודה רבה ושהם יודיעו לשדכנית שהם צריכים לקחת הפסקה מהשידוך. התקשרתי לשאול, הודיעו לכם כבר?"
דפיקה בדלת חדרי. אבא. "נפתלי, השדכנית התקשרה…"
לא לא לא! עצמתי את העיניים והתפללתי בכל הכוונה שהרצפה תפתח את פיה ותבלע אותי. בלי הפלאפון, בלי אבא ובלי דוד שמיל. רק לא לשמוע מה השדכנית אמרה ומה דוד שמיל הרס.
"קראשש!" באותו רגע ממש, חתיכת גבס בכובד של ש"ס חתנים התנתקה מהתקרה, נפלה לי על הראש, וצנחנו אני והגוש לתוך החור שנפער ברצפה בקול רעש גדול.
"אבל לא התכוונתי באמת!!!"
נערך לאחרונה ב:
אהבתי מאוד
Reactions: שמואלזון1 //