היי מה זה נשארנו לבד

  • הוסף לסימניות
  • #1
כנראה שכל החברים כבר בצימרים,חניונים,נחלים,,גמלים ,סוסים וחמורים
ממטולה ועד אילת ואלי גם שוויץ וצרפת
מ"מ אנחנו גם כן מוכנים כבר יוצאים

צפה בקובץ המצורף 310797
 

קבצים מצורפים

  • 104.jpg
    104.jpg
    KB 204.1 · צפיות: 35
  • הוסף לסימניות
  • #3
חזק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חזק, כמו תמיד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נהדר! מזכיר לי את כל הבעלי מקצוע שבאופן ניסי האוטו שלהם מלא תמיד על האוזניים בחפצים... לא משנה אם האוטו הוא 'מיני' זעיר או מיניוואן ענק. תמיד אין מקום לאף אחד נוסף מעבר לנהג...

נ.ב. הטקסט הכתוב קצת לא קריא
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
חחחחחח....
מקסים!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
עבודה נהדרת!
הפרספקטיבה של המכונית מקסימה.

ים הצלחות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אלוף בקריקטורות.
ולא יוניזם...
מדהים!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*

מסדרון אווירי

פרולוג

"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"


דור הביט לעבר המפגינים.

שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

*

מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.


"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.
שיתוף - לביקורת גם זה יעבור
ב"ה

מונולוג.

מפריע לי.
עד כמה? אם נדרג מ-1 עד 10 – אז 20.
נכון, זה מחוץ לטווח, אבל גם ההפרעה הזאת חסרת פרופורציות.
כדי שתבינו עד כמה זה מפריע לי.

ויש משהו נוסף שמפלח: החוסר התחשבות.
האטימות, הפגיעה, ההתעלמות, כולן כלולות בחבילה אחת.
ולחבילה הזאת יש עוד “מתנות”, כמו למשל:
שגרמו לך נזק,
ואחר כך עוד האשימו אותך.

נניח לזה רגע, כי מה שמפריע באמת, מפריע.
למשל, ממש עכשיו בזמן שאני מנסה לנסח את מילותיי הכואבות,

פועל בבניין שלי חדר ג'ימבורי.
ממש בקומת הקרקע, מתחת לחלון ביתי.
אחד הילדים מסרב להירגע, אז המדריכה מנסה לשכנע אותו,
ובינתיים הוא צורח בכי עצבני.

אני כמובן לא יכולה לעשות דבר כדי להרגיע,
רק לחכות שהמדריכה או הילד יחליטו להמשיך
מה שיקרה בעוד כעשר דקות של בכי ממושך.

אבל כנראה שהיום לא היה יום קל שם בג'ימבורי,
כי גם הילד הבא שבא לצאת החוצה, בוכה נוראות.

אני לא אספר לכם שיש שם קבוצות־קבוצות של ילדים,
ושהפעילות נמשכת עד שעות הצהריים המאוחרות,
אבל לקראת הסוף
אז שהילדים יחכו כבר במדרגות. למה לא?

ואני גם לא אספר לכם שתלינו, כמה מהשכנים בבנין,
מודעה מנומסת שמבקשת יפה להתחשב בשכנים,
ומישהו עלום תלש אותה בחוסר לב.

ולמה אני לא אספר?
כי כשאין התחשבות, אז ממילא אין לקיחת אחריות,
אין כבוד, אין דרך ארץ.

וכשהדברים הללו חסרים,
אני לא רוצה לחשוב איזו חוויה הילדים עוברים בפנים.
מה גם שאני יודעת על חינוך של ממש לפראות,
וכמה שזה נשמע אולי תגובה מתלהמת,
האמת מתלהמת הרבה יותר.

אז אנשים מעלימים עין מעוול,
וגורמים נזק,
ולא לוקחים אחריות,
ופוגעים בחזרה.

ומה נשאר לעשות בכזה מצב?
להילחם כמובן,
או לא להילחם,
או ללכת.

כשמלחמה איננה אפשרות,
ועזיבה איננה אופציה,
נשארה רק הברירה לא להילחם.
אבל ההפרעה בעינה עומדת.

וכל פעם מחדש היא מציקה ומפריעה
עד גבול של כמעט איבוד עשתונות.
כי מילא תסתדרי עם הבלגן של עצמך, או שלא תסתדרי,
אבל גם אז תהיה לך שליטה מסוימת על מה שקורה ומתי.

אבל להסתדר עם צרחות שלא מקובלות על נפשך,
בכל שעה משעות היממה?
לנסות למנוע את הרעש הלא נעים,
לסגור חלונות,
ללכת לחדר הכי פנימי,
ולסגור דלת,
עד שתדמייני שאולי עכשיו כבר נרגע העסק.

אז ברור שזה מפריע,
ומפריע מאוד.
ובפרט כשאת חלשה, לא מרגישה טוב,
שאז בכלל אין לך טיפת סבלנות.
ובהחלט מגיע לך מעט מנוחה.

אבל שוב פעם,
אף אחד לא חושב שהמרחב הפרטי שלך הפך למרחב ציבורי,
למרות שהבניין הוא בניין פרטי,
ולמרות שאפשר בהחלט להבין שיש דרך ארץ
לא להרעיש במדרגות כדי להתחשב בשכנים.

אבל נעזוב את הקודים החברתיים,
נעזוב את ה"לבקש יפה".
ולמה?
כי זה פשוט לא קורה.

אז כשאת לא לגיטימית,
לא משנה כמה לגיטימית הבקשה שלך,
היא כבר לא.

וכל פעם מחדש המחשבה מנסה למצוא פתרונות לבעיה.
וכשלנסות להגן על עצמך לא עוזר,
וכשכבר נפלת כמה פעמים ונפגעת עוד כמה,
ואז כשאת קמה, את שוב מנסה לחשב מסלול מחדש.

והנה עוד מחשבה,
שלא בדיוק פותרת את הבעיה,
אבל מלמדת אותנו משהו על חיים.

וזו המחשבה שעלתה בי בעקבות ההתמודדות הארוכה והלא נעימה אותה אני חווה:

לפעמים היצר הרע מקבל כוח להפריע,
והוא אכן מפריע.
נכון שיש לו שליחים,
אבל בפועל, הכוח מגיע מכוחו של היצר הרע.

ועכשיו,
היצר הרע ימשיך להפריע.
הוא מגיע כדי לבחון אותנו.

עכשיו אם אנחנו מגיבים להפרעה,
זאת אומרת ממש מופרעים ממנה,
מגיע היצר ואומר:
"הנה, הצלחתי לשגע את הבן אדם".

וככל שנתייחס יותר,
כך היצר הרע ימשיך בהצלחתו.
ולמה לא להמשיך?
הוא מצא פינה להתגדר בה.
הולך לו שם.
וזה אכן תפקידו.

אבל ברגע שאנחנו נקבל החלטה
ש"שום דבר לא מפריע לנו",
למרות שזה נורא מפריע,
נקטין את ההפרעה.
נתייחס אליה בשוליות.

נמצא דרכים לעקוף אותה,
למשל להדליק מוזיקה,
או למשל לא לכעוס על האטימות,
כי היא ממילא שם,
והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.

או לצאת למקום אחר, אם יש אפשרות.
וגם כשזה קורה,

אפילו אם פתחו לך ג'ימבורי רועש מתחת לבית,
והילדים קופצים וצועקים מהשעה שתיים עד שמונה,
ובשמונה בדיוק מתחיל סבב נוסף

עם מוזיקה רועשת וצעצועים מרעישים,
ואת עם חלון סגור ואין לך אפשרות לצאת,
והכול מלווה בצרחות בלתי פוסקות,
אפילו אז,
לנסות להעביר נושא בראש שלך,
ולנסות לא להיות מופרעת מהעניין...

נכון, לפעמים זה בלתי אפשרי.
אבל בכל זאת,
הרעיון הוא להקטין את רמת ההפרעה עד כמה שאת יכולה.

וכשאת לא מופרעת,
אז היצר הרע אומר לעצמו:
"היי, בשביל מה אני עובד?
חושב כל פעם מחדש איך לעצבן את הגברת,
זה כבר לא ממש מדגדג לה".
ואז הוא פשוט מעביר נושא.

כי זו לא מלחמה ביני לבין האחראים על הג'ימבורי.
זו לא תלונה על מוסד כזה או אחר.
זה מאבק איתנים, ביני לבין היצר הרע.
הוא משתמש באנשים, בסיטואציות, בצלילים, ברעשים.
אבל המאבק האמיתי מתקיים בתוכי:
האם אתן לו למשול בי,

או שאחליט בעצמי מה יפריע לי ומה לא.

וכך, בכל עניין ועניין,
מדברים קלים יחסית ועד דברים כואבים ועמוקים,
הוא שם. היצר הרע. מחפש פרצה.
ובכלל, מי באמת יכול להעריך עד כמה משהו מציק לנו בלב?
ועד כמה הוא חודר פנימה?

ובדיוק שם, במיוחד שם,
היכולת להרפות,
היכולת לומר "קיבלתי החלטה ששום דבר לא יפריע לי",
ולמצוא את הדרך לעמוד מאחורי ההחלטה הגורלית הזו,
זו יכולת ששמורה ללוחמים החזקים באמת.

והבשורה הטובה?
שמהשלב הבלתי אפשרי הזה,
אם עברנו אותו ,
לא רק ששום דבר לא יפריע לנו,
אלא שהדבר עצמו ,
כבר לא יהיה שם.

וזה כלל גדול לגבי כל דבר שמאוד מציק לנו:

אם עשינו הכול בעניין,
אם התפללנו וביקשנו,
אולי הגיע הזמן להרפות.

הרפיה שהיא הישענות על הבורא,

מה שקרוי – אמונה.

ואולי ההרפיה,
היא כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם לשלב אחר.
שלב שלא יפריע לנו,
כי לא תהיה אפשרות להפריע לנו.
ובשלב הבא,
ההפרעה פשוט תיעלם לה.

זו מחשבה.
והיא גם עובדת.
זה בית ספר של החיים,
אבל עם לימודים קשים מאוד.
ואין שום הנחות.
וצריך לשנן את הלימודים שוב ושוב.

עד שיפסיק להפריע,
עד שיפסיק להרע,
ואני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק
וההד חוזר כמו שב ואומר:
רע… רע… רע.

אז גם אם בנו לכם דירה ממש קומה מעל הראש,
וגם אם יש נזילה קבועה מהתקרה,
וגם אם אתם עומדים בפני משפט לא פשוט,
ואפילו אם מישהו פשוט לא דיבר אליכם יפה,
על הכול תנסו להעביר.

מה שנקרא:
"המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו."

עוד כמה תובנות על הדרך:

  • לעולם אל תבחרו להיות שליחים של כוח הרוע בעולם, אפילו לא לרגע, אפילו לא במעט.
  • תבדקו היטב אם לא גרמתם למישהו נזק. לפעמים מה שנראה לכם פעוט, הוא עול על לב של מישהו אחר.
  • אם מישהו מבקש מכם משהו, תכבדו. גם אם זה קטן, גם אם זה לא נוח, כי כבוד הדדי נמדד דווקא בפרטים האלה.
  • תעצרו רגע אחד ותחשבו: אולי גרמתם צער למישהו? אם כן, שירעד לכם הלב.
  • וכשאתם נותנים לעצמכם להיות מופרעים מהתנהגות רעה של מישהו אחר, אתם בעצם מאפשרים לו להצליח ברוע שלו.
מאמר מהרב גלינסקי לתשעה באב:

לפני שנה,

בערב תשעה באב אחר הצהריים -

כתבתי את רחשי לבי.



כשסיימתי לכתוב -

החלטתי לשתף את הדברים גם אתכם,

וקיבלתי תגובות מאד מרגשות.

אלא ש... זה היה קצת מאוחר,

ורוב החברים קראו את זה רק 'לאחר' תשעה באב.



ולכן, אני שולח שוב את אותם הדברים

(עם טיפונת שיפוץ והתאמה)

והפעם, קצת מוקדם יותר,

בתקווה שתספיקו לקרוא את זה לפני תשעה באב.

ובתקווה גדולה עוד יותר -

שעד תשעה באב זה לא יהיה רלוונטי.



המלצה אישית:

תדפיסו את הדברים,

שיהיה לכם לתשעה באב.

ואם אפשר, תדפיסו שני עותקים

ותנו גם לאחרים.



בבקשה:



---

את השורות הבאות -

לא תמיד אפשר לכתוב...

ולכן הן נכתבות כעת,

כמה שעות לפני תשעה באב!



[אינני יודע מתי תקרא את זה

לפני תשעה באב, במהלכו, או לאחריו

בכל מקרה ומתי שזה יהיה –

זה לגמרי רלוונטי]



אנחנו חיים בדור –

שבו לכל בעיה יש פתרון!

ואם אין פתרון – כנראה שזו לא בעיה...



- סובל/ת מכאב ראש או גב? יש פתרון!

- הילד נמוך מדי? יש פתרון!

- מרגיש שאינך ממצה את עצמך? יש פתרון!

- קשה לך עם המינוס/המשכנתא? יש פתרון!

- לא מרגיש טעם בלימוד? יש פתרון!



רוצים להתחתן ולא מצליחים? נעזור לכם!

התחתנתם ולא מסתדרים? נעזור לכם!

רוצים להתגרש? נעזור לכם!

רוצים ילדים? נעזור לכם!

רוצה הפסקה? נעזור לכם!



- יש בעיה שלא מצאת לה פתרון?

גם לזה יש פתרון!

- כל הפתרונות לא עזרו לך?

ובכן, גם לזה יש פתרון!...



ואם עדיין היו דברים,

שלא נמצאו להם פתרונות -

כעת ה-AI בטח כבר ימצא את הפתרון המבוקש.



---

כן!

גם המכון הזה,

שממנו נשלח המסר הנוכחי –

נוסד ונועד בכדי להמציא פתרונות לבעיות.



ולא, אין כל תלונה חלילה.

אדרבה, תודה לה'!

שיש כל כך הרבה פתרונות, ובהישג יד.



אבל יש רגעים, נדירים אמנם -

שבהם צריך לומר את האמת!!

ותשעה באב, הוא אחד הרגעים הנדירים הללו.



ומה האמת? –

שכל הפתרונות הללו

אינם אלא פתרון מלאכותי

לכאב מאד מאד עמוק, שאין לו פתרון!



והכאב הוא –

שאין לנו בית!!

יש לנו הכל – אבל אין לנו מקום בעולם!

ואם כך, כל מה שיש לא באמת עוזר...



יהודי,

- לא משנה מה יש לו וכמה,

- לא משנה כמה הוא מצליח,

- לא משנה כמה הוא מתקדם ומשיג,

הוא תמיד ירגיש בודד!



כי לפני אלפיים שנה,

הבית שלנו נהרס,

ומאז אין לנו מקום שהוא שלנו.

פשוט אין.



זה לא באמת משנה -

אם זה יהודי בדור האינקוויזיציה,

או בדור ה-2025 פלוס!...

זה אולי משנה איך אנחנו נראים מבחוץ

אבל לגמרי לא משפיע על איך אנחנו מרגישים מבפנים!



בפנים – זה אותו יהודי בודד!

מסכן, הומלס, חסר בית, מרוחק ומנודה.

והבדידות הזאת –

כואבת, חונקת, מעיקה ומציקה

כל יום, כל היום, בכל מקום ובכל מצב!



אז נכון –

יש לנו המון גלידות וארטיקים,

אטרקציות מכל הסוגים,

ולהבדיל, גם המון תורה ומצוות ורוחניות

אז מה?!

אבל אין לנו בית!



יש היום ב"ה ארגונים נפלאים -

שמסייעים ליתומים ואלמנות,

ולהבדיל, לחולים סופניים.



הם משתדלים להנעים להם ככל האפשר -

עם אטרקציות, ומתנות, והפתעות וממתקים!

וזה באמת מרגש, ונותן קצת אוויר.

אבל בסוף... אחרי כל החוויות הנהדרות –

הם חוזרים הביתה, לחיים הרגילים

ושם – הם נשארו יתומים / אלמנות / חולים רח"ל

ואת הכאב הזה, אף אחד לא יכול לקחת!



גם את הכאב שלנו –

אף אחד לא יכול לקחת!

זה נהדר, שיש הרבה חוויות

זה נפלא, שיש הרבה פתרונות

זה מרגש, שיש הרבה שפע

אבל - זה לא פותר את הכאב!!!



---

אז יש פעם אחת בשנה –

שבה אנחנו מקבלים רשות,

להניח את הכאב הזה על השולחן

ולתת לו להיות. טבעי, חשוף, כואב ומריר –

כפי שהוא באמת!!



הזמן הזה, הוא תשעה באב.



כבר כמה שבועות, שאומרים לנו –

אל תאכל ארטיק!

אל תלך לים!

אל תשמע מוזיקה!

למה? כדי להתעלל בנו?!

חלילה.



משום שכואב לך!!!

אז אל תסתום את הכאב הזה עם ארטיק!

אל תפצה את עצמך עם מוזיקה!

ואל תברח מעצמך אל הים!

אלא – תראה אותו, את הכאב. תניח לו להיות.



וכשמגיע תשעה באב –

אנחנו עושים עוד צעד קדימה,

ומוותרים גם על הרוחניות!!

אל תרגיע את עצמך בלימוד תורה,

אל תחנוק את הכאב עם הנחת תפילין,

ואל תדחיק את הבדידות עם חברים.

לא!



תסתכל לעצמך בעיניים

ותאמר את האמת:

אני בודד! אני יתום! אני מסכן!

אין לי בית! אין לי אבא! אין לי אמא!

אין לי טעם אמתי בחיים!

הכל רק ב'כאילו', ומלאכותי, והצגה

בפנים בפנים – פשוט מר לי!



זאת האמת!

לא תמיד נעים לראות אותה,

ולא תמיד אפילו 'מותר' לדבר עליה.

כי זה כואב מדי, ועלול לפרק אותנו.

אנחנו מצווים לתפקד, להתקדם, לפעול, ולחיות.

אבל, פעם אחת בשנה –

מותר לנו!

מותר לנו לבכות! מותר!!



---

אז אם תשעה באב,

היה נראה לנו כמו משהו שלא שייך לנו,

אולי אפילו כמו מטרד שאנו מצפים להיות אחריו...

כאילו דורשים מאתנו להמציא איזה כאב,

ולבכות על משהו שמעולם לא הכרנו –

זהו שלא!



לא צריך להמציא שום כאב -

ולא לבכות על משהו שאיננו מכירים.

הכאב קיים, ובענק.

ואנו מקבלים רשות, להציף אותו,

כפי שהוא, בגודל טבעי!

ולתת לו לבכות את עצמו, בלי לחנוק ובלי לעצב!



וזו המתנה הכי גדולה

שאנחנו יכולים לקבל – כל עוד אנחנו בגלות!

האפשרות לבכות את הבדידות, את העגמת נפש, את הצער

שמלווה אותנו כל יום וכל היום.

להתנקות ממנו, להשתחרר, להתקלף –

ולהגיע לרגע אמתי של נחמה!



כן.

כי כאשר יהודי בוכה את כאב הבדידות,

הוא מגלה פתאום לידו,

עוד מישהו שבוכה את אותו כאב!...

זה אבא שלנו, והוא לא הלך לשום מקום.

הוא אתנו יד ביד באותו כאב.

ואם כך, מהרגע שגילינו את זה –

אנחנו כבר לא לבד!



אה, לא לבד?!

זה כבר סיפור אחר!!

מהרגע הזה, יש לי כח לעבור הכל.

כי לבד – אי אפשר לעבור כלום

אבל ביחד – אפשר לעבור הכל.



כל המתאבל על ירושלים

זוכה ורואה בשמחתה!
  • תודה
Reactions: lh ו-CHAYA S2 //
1 תגובות
"אוי אוי אויויוי, הדור הזה..." שפך בפני נחום קוצמן את דעותיו בפעם המאתיים חמישים ושתיים להיום, "הדור הזה וכל הספרים שלו... אני אומר לך, פעם, פעם כל הספרים היו הרבה יותר טובים..."

נחום קוצמן, או כמו שהוא ידוע בכינויו בכוילל: נחום-סכו"ם (על שם היותו אוכל המוחות הרשמי בישיבה), היה בין המתלוננים הקבועים על כל דבר שזז. החל מהזבוב הקטן ביותר שהתנחל לו בפינת חדר האוכל ועד לתליית המן הרשע ותליית כביסות על חבל.

היום הוא נפל עלי, ומכיוון שהוא יודע שאני כותב ספרים, החל לירוק עלי את הגיגיו בנושא ספרים והמסתעף.

"תראה את הילדים של היום, קוראים כל הזמן רק קומיקסים, והסופרים של היום בכלל... ה' ירחם... אוי אוי אויויוי... תראה מה דוד זירצקי היה כותב, מה שמואל ארגמן היה כותב, ואיזה אקשן ושטויות עושים לך הסופרים של היום... ממש בלגן בעיניים... אוי אוי אויויוי..."

הנהנתי בראשי לאות הסכמה, או ליתר דיוק: לאות שאינני מקשיב לדבר וחצי דבר ממה שהלז הפוחז שלמולי אומר, ואוזני קלטו רק שתי מילים ורבע מדבריו המשמימים. כנראה שנחום הבחין בכך, כי פניו השמנמנות עשו לכיווני פרצוף שואל.

"מה? אה... כן, כן..." ניערתי את ראשי מצד אל צד, כמו שמנערים יתוש קטן וחופר שמזמזם על קצה האוזן. היתוש שבקצה חדר האוכל עף ממקומו ונפל על חבלי הכביסה. אפקט היתוש, כנראה.

"ממש חבלי משיח..." צחקק נחום עצמו מבדיחתו הלכאורה-שנונה, "נו, מה אתה אומר על זה?"

לא יודע אם זה בגלל שנמאס לי לשבת ולשמוע כל היום את החפירות שלו, או בגלל שהיתוש קם מחבל הכביסה והחל לזמזם לתוך אוזני הסלקטיבית, אבל החלטתי לומר לנחום את האמת בפרצוף.

"טוב, אין לי כח לך ולחפירות שלך בנושא ספרים או בכל נושא אחר בכללי. רצית לדעת מה דעתי עליך? הנה. זהו. אתה יכול ללכת עכשיו בבקשה ולהשאיר אותי לבד?"

זהו. כל האמת ישר בפרצוף. כמו עוגת קרם יבשה במסיבת יומולדת שנמעכת בדיוק על חליפתו החדשה של החתן.

"נו נו, לא יפה לומר ככה..." צחקק נחום, "לא משנה, מה שרציתי לומר זה... נכון ההוא מהספרים האלה של מיה ספיר מה שמו..."

"אייל גלבוע. וזה יונה ספיר ,לא מיה."

"כן, כן, אייל גלבוע, של יונה קינן... מי אמר שמותר לו כל הזמן להרוג אנשים, זה לא נחשב רצח?"

"יונה ספיר," תיקנתי באנחה, "וחוץ מזה, זה כתוב במקורות: 'כאייל תהרוג' לא?"

"נו נו," צקצק נחום, "לא מאמין שזה באמת מה שהתכוונה אליו... אבל שמע..."

וכאן חלומותי חזרו לנופף לשלום, לא לפני שהבטחתי לעצמי שאנקום בו מתישהו באיזושהי דרך.

למחרת, כשנכנסתי לכוילל, נחום כבר עמד ליד המדרגות, שקוע עמוק בספר בעל כריכה ישנה שכנראה כאילו נכתב בשנות התרלל"ו. ברגע שנעמדתי לידו, הוא כבר הרים את מבטו והתחיל לדבר.

"הנה, רואה? ספר של פעם, שמצאתי היום בכוילל. איזה תענוג... איזה סיפורים... ולעומת הספרים של היום..." (כאן הוא נאנח שוב.)

"כן כן, מה שתאמר.."

"תשמע, זה ספר פשוט מדהים, כל הסיפורים שלו וזה... חבל שהוא מעלה אבק ככה, לעומת הספרים של היום..."

"נו נו, אוי אוי אויויוי..." חיוך קלוש עלה אט אט על פני, ובבת אחת, למול עיניו הפעורות של נחום, שלפתי את הכריכה המהווה והמזויפת שחיברתי אל הספר בלילה הקודם, חושף לפניו ספר בעל כריכה חדשה ומהודרת, בצבעי כתום לבן, שעל חזיתה כתוב בגדול: 'אפקט גן עדן'.

את סיפור נס ההצלה של נחום קוצמן, ואשפוזו לאחר שנפל ממאתיים חמישים ושתיים מדרגות הישיבה, תוכלו לקרוא בספרו החדש של חיים גרינבוים 'בספר המדרגה', אליו שלח היתוש את הסיפור לאחר שנודע לו כי נחום נחבט והוריש לו את שארית הונו, בתוספת מגבות רטובות לתלייה על החבל וספר חדש בצבעי כתום-לבן.


תודה ענקית ל
@ח.ד. וחלק על ביקורת הגהה ותמיכה מורלית. מילים בלבד לא יצליחו לתאר את הערכתי הרבה אליך...

מוקדש גם ל @איש המילה הכתובה ול @הווה פשוט שלימדו אותי יותר מכל אדם אחר על כתיבה וכתיבה קומית. יהא שכרכם משולם מן שמיא, בתוספת חבילה ריקה של במבה נוגט כצ'ופר ממני :D (אגב, מתי כבר תוציאו ספר ביחד? ;) מצפים לזה בעיניים נשואות...)
היום שבו חגג צדוק יום הולדת ארבע עשרה, היה היום המאושר בחייו.

הגיל העדכני חסך ממנו את הבילוי הכפוי ליד דלת המעלית, במארב לשכן בוגר דיו שיעפיל יחד אתו בבטחה לביתו שבקומה העשירית.

מאותו יום - נחסך מצדוק חוסר הידיעה האם יחזור הביתה לארוחת הצהריים, או שמא יגיע רק בזמן ארוחת הערב. הוא גם היה יכול להיות סמוך ובטוח כי מעכשיו לא יישאר לקפוא בבניין במשך לילה שלם, כשרגלו מגובסת, רק משום שלא היה שכן שהתחשק לו לעשן סיגריה לילית באוויר הצח.

צדוק לא פחד ממעליות, כשם שלא פחד מרמזורים אדומים ולמרות זאת התרחק מהם.
הוא פשוט קיים בחומרה ובהידור רב את מצות העשה: "תמים תהיה", בלי להתעכב על המשך הפסוק.

הוא היה מסוג האנשים שפותחים את שקית הבמבה בחנות, כי כתוב על גבה "פתח כאן", ואוכלים בשבת במבה יבשה. מסוג האנשים שאם אומרים להם "וואו, תודה על המתנה, אבל באמת לא היית צריך!" – הם צוררים אותה יפה ומחזירים לחנות.

אופיו הצייתן והכנוע, הרצינות התהומית שבה הקשיב לכללים כתובים ובלתי כתובים והאמון המלא שרכש לכל מילה שנאמרה לו, הכניסו את חייו ללולאה אינסופית של פלונטרים פרדוקסליים סבוכים.

הרי אם על דלתות הרכבת יש שלט שמכריז – "קודם יוצאים ואחר כך נכנסים" – הרי שאם אף אחד אינו יוצא, צדוק אינו יכול להיכנס, גם אם הוא מאחר לפגישת שידוכים גורלית, והרכבת הבאה תצא בעוד שעה.

אם כתוב על תווית בקבוק הקולה: "להגיש קר" – אז אם הקולה מוגשת בטמפרטורה שאינה עונה על ההגדרה "קר" – צדוק אינו שותה ממנה, גם אם גרונו ניחר בפגישת שידוכים גורלית.

ואם יש כלל שפגישת שידוכים ראשונה מסיימים תוך שעה וחצי – אז צדוק מסיים אותה תוך שעה וחצי, גם אם הוא נאלץ לקטוע את הבחורה באמצע משפט. ולא משנה שהוא איחר לפגישה הזו בשעה כי מהרכבת הקודמת לא ירדו נוסעים.
בכל מקרה, הוא היה מעדיף לסיים את הפגישה מהר, רק בגלל הצמא.

וגם בגלל הרעב. כי צדוק מתקשה אפילו בפעולה פשוטה כמו אכילה.

בחדר האוכל של הישיבה הוא לא דרך מעולם. היה תלוי שם שלט חגיגי שבישר שהאוכל נתרם ע"י נדיבים, עבור תלמידי הישיבה השוקדים על התורה יומם ולילה.
צדוק אמנם למד במשך כל היום, אבל בלילה הוא היה נוהג לישון.

מיני מתיקה – צדוק לא הכניס לפיו מאז היה בגן ואמו לקחה לו בעדינות את הסוכרייה שקיבל, כי היא שוברת שיניים.

ואם כתוב על אריזת הדוריטוס – "בא טוב עם החבר'ה" – אז כך צדוק (לא) אוכל דוריטוס: מחלק שבעים גרם לכל החברים בישיבה.
ואם הוא נזכר בקביעה ש"מי שאוכל לבד מת לבד", והוא אינו מעוניין לגרום, חלילה, להרג המוני כשיגיע זמנו לעזוב את העולם – הרי שהוא מוותר על התענוג שבאכילת החטיף הנ"ל.

ההימנעות הזו, לפחות, פתרה לו פלונטר אחר: על אריזת הדוריטוס בטעם 'חריף אש' יש הוראה מסובכת יותר – "נראה אותך גומר שקית".
איך, למען ה', זה היה מסתדר אם כל החבר'ה היו גומרים לו אותה, לפני שהוא היה מספיק להבעיר אש אפילו במשולש הראשון של הדוריטוס, כפי שמצולם בהצעת ההגשה?!

חייו של צדוק היו למודי סבל ורצופי מהמורות. קשה לשרוד פרדוקסים קיומיים כאלה ולהישאר בקו השפיות. קשה עוד יותר להישאר בקו הזה, אם יתכן שלא היו בו מעולם.

פעם, כשפגש צדוק לראשונה בעיתון את המשפט האלמותי: "נשמח להערות ולהארות" – הריע בפרץ פתאומי של חשיבה עצמית, "היי, מצאתי שגיאת לשון! כתובה פה פעמיים אותה מילה. כנראה הכותב התלבט איך מאייתים, ובסוף השאיר בטעות את שתי האופציות..."
"אויש, נו באמת, זה בכוונה! ככה זה הולך..." חייך אליו חבר בסלחנות.
צדוק פער את עיניו, מזועזע מהטעות הגסה שמתנוססת במכוון בעיתון כה מכובד. "מה, הם טועים בכוונה??"
"כן", זרם אתו החבר בגיחוך, משועשע, "לך תדע, כנראה אות סולידריות עם דיסלקטיים".

צדוק התרשם עמוקות.

למחרת, בעיתון של הישיבה, במדור שערך צדוק, נכתב באותיות מודגשות: "נשמח לקבל ביקורות וביכורות".


ערב אחד, כשצדוק הסתובב בחוסר מעש בישיבה, לאחר שהשידוך האחרון ירד מסיבה לא ברורה, החליט ללכת למכולת.

אם החבר שביקש ממנו בתום לב לקנות לו במבה, היה יודע למה הוא יגרום - היה מעדיף לאכול שלדי דוריטוס שרופים, גרוגרות דרבי צדוק, ולא לשלוח אותו למשימה האחרונה בחייו.

צדוק כמעט פתח את הבמבה בחנות, כדרכו בקודש, כפי שהורתה האריזה, וידו נעצרה באמצע התנועה.
הבמבה אינה שלו!!...

הוא פתח בריצת אמוק טרופה לכיוון הישיבה, נמנע מלהביט בהוראה המפורשת שאותה הוא ממרה זה עתה, לראשונה בחייו.
ידיו הזיעו ורעדו בלי הפוגה. והוא הסיט את מבטו מהפצצה המתקתקת שהחזיק.

באמצע הדרך, כוחותיו הנפשיים לא עמדו לו עוד.
הוא התמוטט ונפל חסר הכרה על האספלט השחור.

כשהתעורר, מצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית:
לצדו מוטלת חבילת במבה סגורה(!) ואסופת ראשים רוכנת אליו בדאגה.
"תנו לו משהו מתוק!" שמע מרחוק קול אומר.

"לאאאא!" ניסה צדוק לקרקר בהיסטריה בכוחותיו האחרונים.

"נו, תן לו כבר", דחק קול היסטרי, "תראה איך הוא נראה!"

משום מקום, שלף מישהו בקבוק קולה פושר. אדם נוסף דחף לפיו קוביית שוקולד מתוקה, שוברת שיניים.

קיבתו העדינה של צדוק, שהתענתה שנים למען לא ייחרב עיקרון הציות המקודש, לא הצליחה להכיל את המתרחש.
הוא התעלף שוב.
כשהתעורר בשנית – גילה שהספיקו לדחוף לפיו גם סוכרייה. הוא היה הלום מזוועות החורבן שסביבו, שהלכו והתדרדרו.
וכך, נותר צדוק מוטל על האספלט השחור, מתעורר ומאבד את הכרתו לסירוגין, עד עצם היום הזה.

אשמח לקבל ביקורות וביכורות 😉

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה