היכן אפשר להשיג מידע על מקומות מענינים לטיול באיזור חיפה

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני רוצה לארגן טיול לבנים כתות ד - ו אבל הפעם אני רוצה משהו מענין באמת למי שיש רעיון זה מאוד דחוף.

תודה מראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
טיול לחיפה

ידוע לי על מקום מאד יפה באזור שנקרא פארק נשר זהו גשר בין שתי הרים הבת שלי היתה שם
בטיול ודווחה שזהו מקום מקסים
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מוזיאון המעפילים,
כרמלית, רכבל,יש בחיפה גם פינת החי,
יש גם את הטילת עם נוף מדהים לנמל,
יש משהו כמו שוויצריה הקטנה, מקום עם נוף מדהים,(באזור חיפה)
הר הכרמל-
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ליד הים יש טיילת חדשה- מדהימה!!
מדובר ב"טיילת הכט".
הטיילת עצמה מאד יפה, במרכז הטיילת יש משטח גדול מאד של מתקנים מאד מענינים ומאתגרים, כגון: נדנדות מיוחדות, אומגה קטנה וכדומה.
בהמשך הטיילת יש גם מתקני ספורט נחמדים.
וכן מגרש כדורגל. אפשר גם לרדת לים- ולשכשך את הרגליים... הפארק מומלץ בחום! לכל הגילאים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני טיילתי באזור היישוב איתמר שם ישנו מרכז מבקרים הקרוי נקודה כפרית בדרך לשם ישנן שתי ברכות מים אמיתיות ביוצאות מתוך מעיין מים מתחת ליישוב הר ברכה מומלץ מאוד
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נכתב ע"י חדוה;288584:
ידוע לי על מקום מאד יפה באזור שנקרא פארק נשר זהו גשר בין שתי הרים הבת שלי היתה שם
בטיול ודווחה שזהו מקום מקסים
זה כולל מסלול הליכה, וצריך לראות שיתאים לגיל,
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
1) רכבת תחתית, להגיע עד התחנה האחרונה יש שם פארק יפה גן האם,
2)יש את הטכניון (לא בטוח ששומר שבת צריך לברר) ילדים יהנו שם , יש שם גם בעלי חיים זוחלים,
3)ליסוע אח"כ למערת אליהו, מול זה יש את אניות המעפילים, אפשרות גם לשיט, יש אניה גדולה.
4)ולקראת היציאה יש פארק הכט משהו מדהים לילדים,
5)אפשרות גם לשייט.
6) אם הילדים מאזור אשדוד או גוש דן אפשר לעשות להם נסיעה הלוך חזור ברכבת (נראה לי שאפשר לתאם זאת עם רכבת ישראל למספר מקומות שמורים לצורך טיול)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בעצתך תנחני

מאמר שבועי להתבוננות בפרשת השבוע ובעבודת ה'.
פרשת מטות מסעי גיליון 204

בין ר"מ למלמד

למה אנשים לא רוצים להיות מלמדים?
האמת היא שבבין המצרים ראוי לעסוק רק בעניני דיומא, במהותם של הימים והעבודה המוטלת עלינו בהם, אך שיחה עם אברך בכולל גרמה לי לסטות מהנושא ולעסוק בנושא אחר דחוף למדי: עבודת המלמדות.

סיפר לי אברך מהכולל שקיים לאחרונה מחסור גדול במלמדים, מחסור שהולך ומתגבר.
ילדי ישראל זקוקים לרבנים שילמדו אותם את דבר ה', ואין.
לקראת כל תחילת שנה מנהלי התתי"ם מחפשים מלמדים חדשים– ואין.
אנשים מעדיפים ללמוד תורה בעצמם, ומי שכבר מוכן לסגור את הגמרא בשביל פרנסה – מעדיף פרנסה אחרת.
מדוע זה קורה? זו נקודה שצריך ללבן אותה. יש תולים זאת בשכר הנמוך של המלמדים.
שכר ממוצע של מלמד הוא ב ערך 1,200 ₪ לשעה חודשית.
כלומר, מלמד שעובד חמש שעות ביום מקבל על חודש עבודה 6,000 .₪ בממוצע זה 49 שקל לשעה. שכר נמוך מאוד, בהתחשב בעובדה שמלמד צריך להכין את השיעור, וצריך לדבר עם הורים בערב, וצריך לחשוב על תלמידיו גם מחוץ לשעות העבודה.
ניתן בהחלט להבין את החשבון שעושה האברך לעצמו: אם בלאו הכי אני יוצא לעבוד, אקח עבודה ששכרה בצידה ואפשר לפרנס ממנה משפחה ברווחה ובקלות, ולא בדוחק רב ובהשקעה עצומה .

הפיתרון לזה הוא להעלות את השכ"ל שההורים משלמים. כמובן שכל מנהל חושש מלהעלות את השכר לבדו, ויתכן שצריך להציף את הנושא בבמות מפורסמות כדי שכולם יעלו את השכר ביחד, כמובן בכפוף לנטילת עצה מזקני ישראל שליט"א. דברים כאלה שייכים לתחומי פעילות שונים מהתחום שבו עוסק המאמר הזה בדרך כלל.

אך השאלה שצריך לברר הינה, מדוע אצל רמי"ם בישיבה המצב שונה לחלוטין? גם הם מקבלים שכר נמוך בערך אותו דבר, ממוצע של 5,500 לחודש, על אותו מספר שעות עבודה פחות או יותר. ואילו בתחום הזה אנו רואים נהירה המונית אחר המשרות התורניות, למרות השכר הנמוך. במה יגרע חלקו של מלמד מחלקו של מגיד שיעור או אפילו משגיח בישיבה קטנה? שניהם פועלים עם צעירים כל היום, ההבדל בגילים הוא בסך הכל שנתיים שלש, מדוע שם המגמה היא הפוכה?
אין שום ענין להיתמם, בתוך עמי אני יושב, וגם אני אישית משמש כר"מ בישיבה קטנה ולא הייתי מוכן לשמש כמלמד. להיות ר"מ זה תפקיד מכובד ולהיות מלמד זה תפקיד לא מכובד. הרב שטיינמן היה ר"מ בישיבה קטנה וזה לגיטימי לגמרי בעינינו, ואם הוא היה מלמד בחיידר אין ספק שכותבי העיתים היו מעלימים פרק זה בתולדות חייו. ר"מ בישיבה קטנה יכול לשמש במקביל גם כרב קהילה, ואילו מלמד לא.
היתה תקופה מסוימת ששקלתי להיות מלמד בשביל צרכי פרנסה, וחבר הזהיר אותי: "לא כדאי לך, כל ההשפעה של 'בעצתך' תרד לגמרי". אפילו החשיפה הזאת אני מניח שגרמה לחלק מכם לפקוח עיניים ולחשוב פעמיים...
אבל מה באמת ההבדל? למה ר"מ זה כבוד ומלמד לא?
יש שיגידו שמלמד מתעסק עם בעיות משמעת ור"מ עוסק רק בללמד תורה. המציאות היא שאין זה כך. שיחה פשוטה עם ר"מ בישיבה קטנה תלמד אתכם שגם להם יש בעיות משמעת )אלא אם כן הם מתעלמים מכך כדי לא להרגיש שהם מלמדים בחיידר(. אישית, למדתי בפוניבז' הקטנה, ובעיות המשמעת שהיו שם יכלו למלא כמה ספרים . אפילו ר' מיכל יהודה התמודד עם חוצפות בשיעורים... יתכן שבחיידר בעיות המשמעת תופסות יותר נפח, אך עדיין אין זה מצדיק את ההבדל התהומי בהתייחסות. ר"מ זוכה לכבוד, להיות ר"מ זה מעמד ומזכה בזכות ללכת עם שני כפתורים מאחורה, ואילו מלמד אינו זוכה לכבוד כלל, ופראק מאן דכר שמיה. במה נעוץ ההבדל?

נראה לבאר בדרך פשוטה. ממש על דרך הפשט.
גדלנו בישיבות והתחנכנו על כך שכל המוכשר והלמדן מחברו – הרי זה מוצלח מחבירו. זו התחרות בעולם שלנו: כמה כישורי המשכל שלך בעולם התורה.
מי שיודע להגיד סברא טובה, מי ששולט בקצות ונתיבות, מי שהוא למדן ובעל כשרון – הוא שווה. מי שלא – לא. הדבר הזה לגיטימי ומובן , אפילו ראוי ונכון . יש הערכה אצלנו להצלחה בתורה.
כמובן שעל פי האמת יש להעריך אנשים לפי עמלם ולא לפי כשרונותיהם, אך בכל זאת בעולם שבו אנחנו חיים יש משמעות לתוצאות, ו בהחלט זה דבר טוב שיש הערכה ללמדנים שמבינים ומונחים בלימוד ויודעים ללמוד כמו שצריך. זה חשוב שתהיה הערכה להצלחה בתורה, ללמדנות.
לפי זה נבין את החילוק. מלמד מתעסק עם משניות, גמרא רש"י, ובהמשך גם תוספות. לעומת זאת ר"מ בישיבה קטנה מתעסק עם לומד'ס, רייד, קצייס, ר' חיים ור' שימען. המלמד לא מוכיח כישורים למדניים יוצאי דופן, כי את כל מה שהוא עושה עושים גם כל האנשים הפשוטים. מי לא לומד גמרא רש"י? כולם לומדים. לעומת זאת הר"מ מפגין יכולות למדניות שאין לכל אחד. הוא יודע מה שלא כולם יודעים .
הוא יודע להגיד את היסוד של ר' שימען במעכשיו ולאחר ל', ואת החילוק של הקצייס בן נהנה למשתרשי. לכן הוא זוכה לכבוד ולכפתורים.
אנשים מוכנים לקבל משכורת נמוכה ביותר כאשר הם מקבלים לצד זה משוב והערכה ומעמד. נכון, אין הרבה כסף, אבל הם מקבלים אישור שהם שווים, שהם ניצחו בתחרות. זה שווה כל הון. אבל אנשים לא מוכנים לקבל משכורת נמוכה כאשר אין מזה שום הערכה ושום הכרה ביכולותם וערכם. אם כבר לאבד מעמד – לפחות שיהיה מזה כסף טוב.

עד עכשיו דיברנו מצד המעמד. עכשיו נדבר מצד המבט של "לא לצאת
לעבוד".
למה להיות ר"מ או אפילו משגיח בישיבה קטנה לא מוגדר כ"לצאת לעבוד", אלא כ"להיות מרביץ תורה", ואילו להיות מלמד כן נחשב כ"לצאת לעבוד"? הרי שניהם מלמדים תורה, מה ההבדל? למה כאשר אברך שואל אם לצאת להיות ר"מ בישיבה אין לו צד שזה יציאה לעבודה, ואילו כאשר הנידון הוא האם להיות מלמד הדבר הראשון שהוא אומר שזה "לצאת לעבוד"?
ההבדל הוא כשנבין מה עומד מאחורי המילים "לצאת לעבוד". כשאברך סוגר את הגמרא לכמה שעות ביום והולך לפרנס, יש כאן אמנם את הענין האמיתי שיש פחות שעות לימוד תורה בסדר יומו. ברור שאדם שזוכה ללמוד תורה בהתמדה לא רוצה להפסיק. אבל מעבר לכך, הקושי הרגשי שאנשים חווים ב"לצאת לעבוד", למרות שיש להם צורך נפשי או כלכלי, הוא בעיקר ההודאה בכישלון כביכול. אני מכריז על עצמי קבל עם ועדה: אני לא יכול להמשיך להיות אברך, אני יורד מהכביש המרכזי לדרך צדדית . לא הצלחתי להיות כמו כולם. זה מחסום שגורם לאנשים רבים שלא לצאת לעבוד גם כשיש להם צורך אמיתי בכך.
ואם כך, זה החילוק בין ר"מ למלמד. שניהם משקיעים בלימוד אותו זמן כמו מקודם, שניהם עסוקים בללמוד וללמד. בשניהם הנושא פה הוא לא ביטול תורה )בדרך כלל, כמובן שיש לדון בפועל בכל מקרה לגופו, אבל מדובר כאן בהכללה(. מה כן ההבדל בין לצאת להיות ר"מ ללצאת להיות
מלמד? ההבדל הוא שהר"מ לא מכריז על עצמו "ירדתי מהדרך המרכזית", כי אדרבה זה שדרוג במעמד, הוא מכריז על עצמו: "אני מוצלח בלימוד, אני למדן, הגעתי לדרגה גבוהה אפילו יותר מאברך רגיל".
אבל המלמד מכריז על עצמו את ההיפך. הוא כאילו אומר: "אני לא מוצלח בלימוד כמו כל האברכים, ירדתי מללמוד קדשים ו תערובות וסוגיות בשבת – ללמד ילדים גפ"ת בסיסי ופשוט". ההכרזה הזאת, היא שעושה את ההבדל.
וזו גם הסיבה למה שקורה בכיתות ח'. בכיתה ח' תפקידו של המלמד הוא להקנות לילד כלים לקראת הישיבה קטנה. בישיבה קטנה הרי אומרים רייד ישיבתי – קצות ונתיבות, ר' נפתלי וקובץ שיעורים, ועוד.
המלמד חש שחובתו להקנות כלים לילד ללימוד החדש הזה, וזה מצוין.
אך פעמים רבות הדבר מגיע על חשבון הפשט הבסיסי והישר. מפסיקים ללמד גמרא ועוברים ללמד "מפרשים". סיפר לי חבר ת"ח שפעם שאל קבוצת ילדים מת"ת חשוב, שלמדו האיש מקדש לקראת המבחנים לישיבות: "תגיד לי בבקשה: הדין הוא שגם איש וגם אשה יכולים לשלוח שליח לקידושין, האם שניהם נלמדים מאותו פסוק או שצריך לכל אחד מהם פסוק נפרד?" הם פשוט לא ידעו להגיד תשובה ברורה בשתי
מילים. הם התחילו לענות: "העצמות יוסף אומר שהשיטה לא נודע למי אומר, ור' אלחנן אומר שיש חקירה מה שולחים" וכו' וכו'.
הלב נכמר לראות ילדים בכיתה ח' בשעות הצהרים בשבתות יושבים ועמלים בתורה, ומשננים ערמות של שמות של "מפרשים", כאשר צורתא
דשמעתתא הבסיסית חסרה להם. אומרים מילים על גבי מילים בלילהבין כלום.
ומהיכן זה נובע? כאמור לעיל, לפעמים זה נובע מאילוצים של מבחנים לישיבה קטנה, אבל לפעמים זה נובע מרצון של המלמד להרגיש שהוא
מתעסק עם רמה גבוהה ולא רק עם גפ"ת פשוט. הוא כבר לא שייך לחיידר, אלא הוא סניף של הישיבה קטנה בתוך החיידר. להגיד רייד
בשיעור זה נותן הרגשה טובה שהוא גבוה יותר. בקצרה: כל הנזק של ילדי כיתות ח' נובע מהמבט על ה מלמדות.
מה הפיתרון לכל המצב הזה? אולי יש שיגידו שיש להעלות את מעמדם של המלמדים באמצעים כאלה ואחרים, על ידי נתינת עליות מכובדות
או תקנה של לבישת פראקים מכיתה ה' ומעלה. לענ"ד זה לא יועיל כ"כ, כי הציבור לא קונה פתרונות חיצוניים. כל עוד שהתפיסה הבסיסית כלפי המלמד היא שהוא "בסך הכל לומד משניות וגפ"ת", זה ימשיך להיתפס כיציאה לעבודה והכרזה עצמית של כישלון מסוים.
אולי יש להציע שהפיתרון האמיתי נעוץ בשינוי תפיסה. לגשת אל כל התורה בצורה הגיונית ופשוטה, ואז לגלות שלימוד חומש משנה וגמרא,
כביכול "פשט פשוט", היא עבודה גדולה ועצומה, והנחלתה לתלמידים, לא משנה באיזה גיל, היא עבודה למדנית לכל דבר וענין.
היתה תקופה שמסרתי שיעורים במשניות באיזשהו קו, שיעור של חצי שעה על שתים עשרה משניות ליום. הכנת שיעור זה ארכה לי כשלש
שעות לפחות. לימוד משנה אמיתי בהבנה קשה הרבה הרבה יותר מלימוד שטיקל קצות. להבין ברור מה החידוש במשנה, מה ההגדרה
ההלכתית שהמשנה מחדשת, הנפ"מ מזה למעשה, הסברא בזה, המקור לזה – זו עבודה גדולה מאוד. תפתחו משנה, כל משנה מזדמנת שתפתחו – ותגלו שהעבודה של בירור כוונת המשנה בבהירות היא עבודה בלי סוף.
לא רק משנה, גם פסוקים בחומש. לומדים קבוצת פסוקים. מה המסר שלהם, מה הסיבה שהתורה מנסחת כך וכך ולא בקיצור יותר, מה הדינים
העולים למעשה מפסוקים אלה. לשאול את השאלות הפשוטות והמתבקשות שצריכות להישאל.
הנה דוגמאות לשאלות שעולות לי ברגע זה בראש על פסוקים מזדמנים: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". זו כפילות, לא? הרי ברור
שיצחק גר בארץ כנען! הלאה: "אלה תולדות יעקב יוסף וכו'". בפשטות תולדות הכוונה ילדים. וכי יוסף היה הילד היחיד של יעקב?
שאלות כאלה אפשר לשאול בכיתה, לעורר את הילדים ללימוד אמיתי,
לפתוח להם את כלי החשיבה וההיגיון, לחבר אותם ללימוד. שאלות כאלה צריכים ראשית כל לשאול את עצמנו, ואז נמצא את עצמנו
לומדים מחדש פסוקים בתורה ומשניות וגמרות ומגלים עולם חדש.
יש לנו תחושה שכל חלק הפשט של התורה הוא מובן מאליו ומתאים רק לילדים צעירים, והעבודה האמיתית של השכל מתחילה בחשבונות של
הקצות עם המהלך של ר' נפתלי, ושניהם ביחד לפי הבעל המאור והמלחמות. אבל את זה צריך לשנות. לא רק בשביל שאברכים ירצו
להיות מלמדים לא פחות ממה שהם רוצים להיות רמי"ם, אלא בעיקר כדי שנזכה להנחיל את הודה וכבודה ותפארתה של תורה.
המצב הנוכחי שבו היסודות של התורה, החומש והמשניות והגמרא ה"פשוטה" עומדים מונחים בקרן זווית – הוא קטסטרופלי. המחירים של
זה כבדים ממש. יש בחורים שלא יודעים להתמודד עם גמרא בצורה אמיתית, וכל החשיבה שלהם עוסקת בדקויות תלושות ומעומעמות.
השכל לא סובל את זה, וכך מאבדים טעם בלימוד. המתיקות של התורה נמצאת בהתבססות על הפשט, בחשיבה יסודית ובהירה שבוחנת כל דבר
מהשורש, גם בקריא ת הטקסט, גם בהבנת ההיגיון הבסיסי הבריא . כל הלומדות היא קומה שניה, שאי אפשר להגיע אליה בלי לעבור בקומה
הראשונה. הקשר עם התורה והיסודות של ההבנה נבנים בהתחלה, בשנים הראשונות של התלמיד , במפגש הראשון עם החומש והמשנה והגמרא. להעמיד את זה נכון זו עבודה גדולה.
אז נכון שיש מלמדים בחיידרים שלא עובדים ככה, וזה גורם לתחושה שמלמדות היא עבודה לשטחיים. אבל הרי יש גם מלמדים רבים
מוכשרים ולמדנים, ויש גם אברכים רבים למדנים שמחפשים להעניק, והרי כידוע קשה להשתלב בעולם הישיבות עם היצע המשרות
המצומצם. אולי הגיע הזמן לייסד את זה בצורה מאורגנת? אולי כאן המקום להציע לבעלי יוזמה להתאגד, להקים ארגון גג שיעסוק בהכשרת
מלמדים, לא רק לאבחון בעיות קשב והתנהגות, אלא להנחלת התורה מהפסיעות הראשונות בצורה יסודית בהבנה ישרה ועמוקה. שירכשו
כלים איך לחשוב בבהירות ואיך לחנך לחשוב, איך למצוא את הטעם ואיך לבנות את יסודות ההבנה, איך לגשת להבנת הנקרא, איך לגשת
למבנה של סוגיא, איך לקרוא רש"י ואיך לנתח תוספות.
אם היוזמה תתפוס תאוצה ותפורסם כראוי, אזי אברך שיעבור הכשרה כזאת ויהיה מלמד בעל הסמכה מארגון זה, יסתובב עם תחושה של
יוקרה, כי החשיבה שלו תהיה יסודית ועמוקה, וזה יבלוט. זה גם ישפיע על הגישה החינוכית שלו, כי מי שמתרגל לחשוב חושב ביסודיות בכל
תחום. יהיה אפשר לשלב בהכשרה זאת גם שיעורים על יסודות חינוך, על זיהוי בעיות, על משמעת, ועוד. זה יעלה את הרמה הכללית של המלמדים, זה גם יוכל לגרום להם לדרוש שכר גבוה יותר כי הם ישדרו מקצועיות ויעלו את התלמידים שלהם לרמה גבוהה. בקיצור, יש כאן רעיון שאולי יכול לפתור בעיות רבות , ואולי כבר קיים באיזשהו מקום ורק זקוק לשדרוג תורני ופרסומת מושקעת, ובעבודה נכונה הוא יוכל לסייע רבות לעם ישראל.
שלום, קוראים לי ד"ר נחום שפילפוגל, אבל אפשר גם פשוט לצעוק "שפילפוגל!" וזה יכסה בערך שמונים אחוז מהמצבים שבהם אני מעורב. כך אני נקרא גם בקרב קהל חסידי, שכולל את אימי, שני סטודנטים מחליפים מהמכון לאנטומולוגיה וסוכן נדל"ן עם קוצר ראייה.

אני סופר. כלומר, אני כותב. כלומר, אני פותח מסמכי וורד, שומר אותם בשם 'ספר חדש גרסה סופית סופית סופית סופית 7', ואז נכנס ליוטיוב לחפש סרטונים של נמלים מחזיקות עלים עם ביטחון עצמי.

למה? כי אני גם דוקטור לשיבוט נמלים.

אם אתם שואלים את עצמכם מה זה למען השם 'דוקטור לשיבוט נמלים' אז קודם כל, תתביישו. שנית, זה מדע. שלישית, תפסיקו לשפוט אותי, הרי גם אתם אוכלים יוגורט פטל.

בקיצור, בין ספר לספר (ולפעמים גם תוך כדי), אני נמצא במשא ומתן קשוח מול העיתון העירוני של פתח תקווה על כל מיני דברים.

אני לא גר בפתח תקווה. אני גר במקום שאפילו וויז מתבייש להציע כיעד. אבל משהו בפורמט של עיתון שמודפס על נייר ממוחזר משמן פלאפל, שידר לי משהו טוב.

(כתבתי להם טור ניסיוני בשם: "צעקתי על חתול כי חשבתי שהוא ברווז". וקיבלתי תשובה בסגנון: "מעניין. נבדוק אם יש תקן לדברים מהסוג הזה." אני עדיין מחכה לאישור.)

אני גר לבד. כלומר, חוץ מהנמלים. וחוץ מהברווזים, שלא באמת פה.

למה, אתם שואלים?

יפה מאוד, עשר נקודות לגריפינדור! אני סובל מאנטידיפוֹבִּיה, שזה בעצם איזשהו פחד פתולוגי שברווז מסתכל עליי. מוזר, אבל אין מה לעשות, זה אני. (ובגלל זה, אגב, תוכלו לראות אצלי מצלמות בכל הבית, תוכנת אנטי-ברוז, וקמע בצורת חזה עוף מוקפץ.)

בוקר אחד, בדיוק כשסיימתי את מדיטציית 'קונקטינג טו דה אינר נמלה', שמעתי רעש לא חוקי (במובן העירוני של המילה). זה היה איזשהו משהו בין טלטול ספה לטלטול מקררים. ולא שיש לי משהו אישי נגד זה, פשוט אני אלרגי לטלטול מקררים באופן קיצוני. (זה גורם לעין שלי להתעטש.)

יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם (שנקרא 'קפה מסוכן', כי אם אני שותה אותו מהר מדי אני מאבד תחושה בלשון), ובמקום גן עדן עירוני, אני רואה את ההפך מגן עדן (ראשון לציון, למי ששאל):

משאית ענקית פרקה לתוך הבניין ממול פריטים נוסח 'מכירת חיסול של נמל חיפה אחרי מלחמת העולם השלישית': פסנתר מחופה בפרווה; שני פסלים של כף יד שמחזיקה ספגטי; מקרר שנראה כאילו צילם את עצמו במראה והשתכנע שהוא דולפין; רכב קטן ושחור עם עוד אלפי פריטים עליו שעמד סתם כך, ואיש בגודל של שניים, עם גופיית NYPD עליו (שעל פי כל הסימנים לא היה שוטר אלא פשוט חובב אותיות) שנבח על בחור נמוך עם כובע של מכבי שירותי בריאות: "שים את הזה עם הזה, ועל זה תשים את זה!"

הנחתי שמדובר במישהו עם בעיית דקדוק מתקדמת. ולרגע אפילו התרגשתי. שכן חדש! אולי נוכל לדבר על נמלים. או על החיים. או לפחות לא לדבר בכלל, זה עדיף.

רשמתי לעצמי במחברת ההשראות: "דייר חדש. פוטנציאל גבוה להשראה, או לפחות לרצח סדרתי. אולי בספר הבא יהיה בתור דמות של בריון בשם משה שלא אוהב מוזיקה אבל כן אוהב לריב איתה."

ובלילה הראשון, כשאחזתי בכוס תה הצמחים שלי (תערובת של שומר, נענע וחוסר תקווה), שמעתי רעש.

גררררר-טראחחח-טוק.

הצצתי מבעד לעינית (עם מגן עין, בכל זאת, ברווזים...). אותו ענק מהבוקר היה שם, סוחב לבד מזוודה שעליה היה כתוב 'אל תפתח אותי או שתמות' במדבקות של אותיות.

וכמובן, אחרי כמה שעות, החלטתי, כמו כל אדם שאין לו יצר הישרדות, לגשת לשכן החדש ולומר שלום.

לא שבאמת רציתי, פשוט כשניסיתי לבשל ביצה, גיליתי שהכיריים מנגנות את המנון ברית המועצות. ואז המקרר פתח עליי עין. לא מטאפורית. ממש עין. של ברווז.

"לא שוב..." מלמלתי, בעודי מחפש את טיפות ההרגעה שלי (בתוך קופסה שכתוב עליה 'טיפות הרגעה. לא טיפות עיניים! לא לנסות שוב, שפילפוגל!!').

קיצר, פתאום החלטתי לבדוק מה קורה עם השכן החדש שלי.

הגעתי לדלת. שלט קטן היה תלוי שם:

"מיקי 'בננה' רוזנפלד. יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, משחיז עקרונות מוסריים."

דפקתי בדלת.

הוא פתח.

אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל נדמה לי שהבית שלו היה גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. כמו נביחה של כלב קטן שמתגלה כשאגת אריה במיקרופון.

"כן?" הוא אמר.

"שלום. אני השכן ממול. אתה מאמין בקיום הברווזי..."

""מה אתה מקשקש יא חלוק, תוריד עיניים לפני שאכניס אותך לאקווריום עם החברים שלי."

"אבל... אני השכן שלך!..."

"לא מאמין לך."

ולפני שהספקתי לשאול למה, הוא פשוט הניף אותי באוויר, וסובב אותי כמו מאורר מקולקל משנות השמונים. הרגשתי את עקביי משחררים הודעת פרישה, ואת חוליות הצוואר רושמות צוואה.

"ש-ש-ש-שפילפוגל!!" צרחתי.

"מה זה אומר?"

"זה... קריאת עזרה במצבי סכנה נפשית. זה גם שם של פסיכיאטר יהודי מפורסם מספר. תבדוק!"

הוא הוריד אותי בזהירות של מי ששוקל להרים אותי שוב.

"אז מה אתה רוצה?"

"אמרתי, אני השכן ממול."

"עדיין לא מאמין."

שוב הניף. שוב סחרור. שוב: "שפילפוגל! שפילפוגל!"

"עכשיו מה זה אומר?" הוא נהם בין סיבוב לסיבוב.

"זה… זה… השם שלי. ככה קוראים לי. שפילפוגל זה אני. אני שפילפוגל. אני אישית."

הוא שוב הוריד אותי. הסתכל עליי.

"ועכשיו?" הוא נשם עמוק. נראה שהשתכנע. ואז, בא להניף שוב.

"שפילפוגל!!" צרחתי הפעם.

"מה הפעם?"

"זה… מחלת שיניים רגיזות נדירה. לא נעים. אתה לא רוצה שזה יתפרץ לך על הרצפה. בבקשה."

הוא נעמד. שתק. שקל. ואז אמר: "תראה לי שאתה גר מולי."

גררתי אותו החוצה. הצבעתי על הדלת שלי. על השלט: "ד"ר שפילפוגל. נא לא לנקוש אם אתה ברווז".

הוא הנהן. הושיט יד לשלום. לחצתי.

"אני מיקי. מיקי ה'בננה'."

"ואתה, מה… עושה?"

"לא ראית בשלט? אני יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, ו… לפעמים, שוכר גופות להברחה."

"ברווזים יש לך?"

"לא. אבל אל תכניס לי נמלים."

מכאן והלאה הכל הידרדר.

בבוקר שלמחרת, המקרר שלי עשה קולות של בכי, הנמלים מעבדה הביטו בי בזלזול, והעכבר של המחשב התעקש לזוז שמאלה לבד. ואז, מעטפת דואר הגיעה אלי, עליה היה כתוב: "תפסיק להסתכל עלי. אני רואה אותך. ברווז."

רעדתי. מבט של ברווז? כבר היו לי סיוטים גרועים מזה! כולל אחד שבו כל טור הנמלים שלו נשא משקפי שמש ואמר 'גוואק גוואק'.

אבל את שיא האימה חוויתי בשתיים בלילה. דפיקות בדלת. לא רגילות. שלוש קצרות ואחת ארוכה. בדיוק כמו הקוד הסודי שאני עצמי המצאתי בקעמפ. (אחרי שהעיפו אותי כי התעקשתי על סמינר 'תודעה נמלתית'.)

כמובן שפתחתי.

'בננה' עמד שם. מחזיק תבנית ביצים, לובש חלוק מגבת ומסכה מוזרה.

"שמעתי שאתה עושה ניסויים", הוא אמר.

"כן. בשיבוט נמלים."

"יפה. תשתדל שהן לא יזחלו לקומה שלי, הן יכולות להיתקל באגו שלי."

צחקקתי.

"טוב, אה... אני צריך להשתמש בטוסטר שלך."

"בשלוש בלילה?"

"זה השעה של העסקאות הלוהטות."

"אתה בטוח שהכוונה היא לטוסטר, ולא למשהו דמוי טוסטר?"

"אני אוהב קרואסונים חמים."

חשבתי שאולי אני הוזה. אולי זו תוצאה של קפאין יתר, או של שאיפת אבקת חלב נמלים (טעות נפוצה). אבל אז הוא הוסיף: "ואל תדאג. אם תתנהג יפה, אני אפילו לא אפתח את המקרר שלך."

נתתי לו להיכנס. הוא חימם קרואסונים בטוסטר, ואז נעלם. פשוט ככה. נעלם. כמו מחשבה חיובית של אשכנזי ממורמר.

למה הוא בא? מה הוא עשה פה? ולמה המקרר שלי מתריע על 'נוכחות לא מאושרת באגף הגבינה'?

לא מצאתי אותו. אבל מצאתי את קרטון הביצים שלו. פתחתי, והיו שם תפוחים, ועין מזכוכית של ברווז. לפתע שמתי לב שעל תפוח אחד רשום באותיות שוקולד:

"אני יודע מה עשית לקלמנטינה."

(אני? מה עשיתי לקלמנטינה? הרי אני קילפתי בדיוק לפי ההוראות של האו”ם.)

רגע, כתוב 'אנחנו'! מי זה 'אנחנו'? הנמלים שלי לא יודעות קרוא וכתוב!

(חוץ מאחת, לודמילה, אבל היא סובלת מתסמונת פרידמן... עזבו, לא נכנס לזה עכשיו.)

מסקנה:

או שאני משתגע, או שמישהו מנסה להטריל אותי דרך גבינה, ברווזים ושכן שהוא תמהיל בין מאפיונר לטבח של קיבוץ חפץ חיים.

אם אתם קוראים את זה, ואתם במקרה שוטרים, או מישהו שמטפל בטיפול קבוצתי במכורים לשיבוט נמלים, בבקשה תזכרו את שמי:

דוקטור נחום שפילפוגל.

המקרה שלי מתחיל בבננה, חולצה, ותפוחים בסלון.

והברווזים?

הם עוד יבואו.

אם יהיה ביקוש, בעז"ה בל"נ אמשיך...

תודה ענקית למ.ח. על ההשראה לשם, ל
@דוכסוסטוס על ההשראה לעלילה, ולג'יי קיי רולינג על ההשראה לחלק מהפאנצ'ים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה