שלחתי את השיר 'בכל לבבך' (שפורסם ב
אשכול סמוך) לידיד שהוא משורר מוערך, וכה כתב לי (לאחר ששאל בעדינות אם ארצה לשמוע את דעתו בגילוי לב):
'אני חושב שמרוב שיבוצים (שחלקם מתוחכמים) אני לא מרגיש את הסיפור או האמירה או הרגש שאתה רוצה להביע כאן.
כקורא, זה עובר לידי וחבל לי.
הייתי מעדיף יותר עברית, ישירה ובועטת (אפרופו השיר) מאשר מסך השיבוצים הזה. או לכל הפחות, אם החלטת בכל אופן ללכת על משלב מליצי תנכ"י, לאזן את זה בצירופים מקוריים משלך'. עכ"ל.
ואם לומר את האמת, כשכתבתי את השיר, היה זה מתוך רגש עז של התמודדות, וחשבתי שאני מעביר לקורא את הרגש הזה. אך כשאני קורא עכשיו את השיר אחרי כמה ימים, אני לא מצליח לראות רגש עז. אני רק רואה יצירת הקבלה מבריקה ומרהיבה.
אני נזכר שהיו ביטויים נוספים ושורות שמחקתי בעריכה, כי הם לא התאימו לקונספט של ההקבלה. אבל כמו שבשירים מחורזים פעמים רבות האילוץ לחרוז מפחית מעוצמת ההבעה, כך לתחושתי גם ההקבלה.
ומצד שני, שיר לא צריך להיות רק מבטא ומביע, הוא צריך להיות גם יפה.
אז בואו נדון על זה עכשיו עד שיצא עשן לבן.
חלקכם תאמרו - שיר צריך רק לבטא את הנפש.
חלקכם תחלקו בתוקף - הפרמטר העיקרי בשיר, הוא שיהיה יפה.
ובסוף נסכים כולנו שצריך למצוא את נקודת האיזון.
סבבה?
וואחד נושא!
א. ידידנו
@Simcha היטיב לשורר את הפואנטה.
ברשותו אתמצת במילים השוות לכל נפש -
אין צורת שיר נכונה! יש מה שאנשים אוהבים יותר, או פחות.
אבל בסופו של דבר, 'שיר' הוא כלי הביטוי של הכותב ולא כלי הסברה לקורא. [כמובן שיש והקורא לא יבין, אבל זה לא פוסל את המשורר]
ב. משכך, נוכל לדייק ולהגדיר ביקורת על שירה - כבקורת על המשורר, על דרכו להביע את תחושותיו.
ג. לגוף השיר הנידון, לא יודע מה מצאו בו עוול - הוא מושלם!
ד. אפשר לחלק את השירה לז'אנרים שונים - פיוטיים, שיבוציים, שפה גבוהה, מודרניים.
אבל אי אפשר לבטל שיר רק בגלל שלא מחוברים לסגנון - בטח לא ז'אנר שלם!
ז'אנר השיבוצים הוא מאתגר ואצילי (אין לי מילה אחרת להגדיר את זה), להתאמץ ולנסח תחושות ורגשות בתוך טקסטים קיימים תוך שינויים מזעריים היוצקים משמעויות חדשות ואף הפוכות לחלוטין מהמקור - זו מלאכת מחשבת.
להבדיל - השירה המודרנית כמו שאר המודרנה - בחרה להכשיר את הצנון שבו התולעת חיה.
לא לחריזה.
אין צורך להזדקק למוטוריקה עדינה.
המכוער הוא יפה והקשקוש הוא יצירת פאר.
מבלי להשוות ומבלי להעליב - זה נוצר באותו ליין של 'אמנות' הציורים המודרניים, על כל האסוציאציות.
אבל זה כמובן טעמי האישי בלבד. יש כאלו שמתמוגגים משירה 'ישראלית', 'בועטת'... כפכפים וגופיית סבא.
לייק נוסף.
אין תובנה שהתחדשה לך בזמן קריאתו. הוא לא קידם אותך מנקודה א' לנקודה ב', או בצעד אחד אחר.
כל שיר אמור לחדש? לקדם? - שיר הוא כלי יפה לבטא תחושה או רגש כלשהו, בין אם הוא דבר חידוש ובין אם הוא בסך הכל מרענן ומאיר פינה אפלה שנשכחת או נרמסת בחיי היום יום.
וגם על פחות מזה יש מקום לתת במה לשיר, דנו
בזה פעם באשכול אחר.
השיר הזה, יפהפה והכוונה בו לגמרי מורגשת ומובנת, אבל נעשה כאן מהלך גאוני שגם אם כל השיר היה גיבובי מילים לא הייתי מצליחה להעביר חצי מילה של ביקורת בגלל השורה באוהל הדוד, תום.
היא מוכיחה שהכותב הוא אומן. ובואו, אני אשתוק גם אם השיר כולו מרגיש לי שפתחתי ספר בראשית.
ואני הייתי שותק ביראת כבוד לגאונות, בליווי צער לנוכח בזבוז כשרון גדול על הבלים חסרי טעם.
ענין של טעם.
לא קשור לדיון, אבל הביטוי צורם.
אולי נפתח אשכול "ביטויים שמקורם לא ידוע לכלל הציבור אבל הם לא מי יודע מה..."
(למי שלא יודע, מקור הביטוי הוא מטקס שעושים בזמן שבוחרים אפיפיור חדש)
הם רבים כל כך בשפתנו.
פעם סח לי ידיד - 'מלח הארץ' מה שנקרא, שהחתם סופר(!) משתמש בביטוי 'אין נביא בעירו'.
התמיהה כפולה, כיון שבתורתנו כתוב "והן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה".
אכן נושא מעניין.
הנה שני בתים להשוואה:
שיר הוא תבנית.
מילים. וגוף.
כולו חומר.
התחלה.
וסוף.
ואנו נשמה.
נפש ורוח.
מנגינה.
ללא מילים.
ואין סוף.
---
ועם חרוזים:
השיר הוא יצירה.
חרוז. כלי בטוח.
מילים.
וחריזה.
משל ושנינה.
בתים כחיילים.
וסוף.
ואנו נשמה.
של נפש ורוח.
תחינה.
ומנגינה.
ללא מילים.
ואין סוף.
שניהם יפים.
הראשון נוגע בנקודה בלי כפפות. אישית - הייתי כותב את השני, מן משיכה לא מוסברת לשלמות הזו.
מה שמחדד שאין בזה נכון ולא נכון - כל יוצר והחותם שלו.
אצלינו אומרים, שהראפ, הוא כולו גוף, בלי נשמה. והחזנות היא כולה נשמה בלי גוף.
חזק.
ואפשר להוסיף:
והג'אז - כולו נשמה וכולו גוף 
הנושאים החמים
