הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
על הצג מהבהב המספר של שרה, אני נאנחת. מותשת.
שרה נאבקת על עצם קיומה, על עצם מהותה ואמהותה. היא לא מסוגלת לוותר על הזכות שלה לנווט, לנתב, להוביל - להיות יעילה ולפתור את כל הבעיות. כמו שהיא עושה במשרד שלה, כמו שהיא מנהלת את הקריירה שלה.
כמו שהיא מנסה ליישר את רויטל.
אבל רויטל היא לא עוגה שלא הצליחה ואפשר לכסות את פגמי הייצור שלה בקצפת. היא קיימת, והיא נאבקת להוכיח את זה. היא מתעקמת. היא בועטת בכל הכללים והמוסכמות ויוצאת מכל הקווים והשורות והשבילים.
"אז מה להגיד לה?"
"כלום, שרה, שום דבר".
"אז מה אני יכולה לעשות בשבילה?"
"להכין לה חביתה. לשאול אותה מה שלומה ולצאת איתה להליכה".
"אבל אני מרגישה חסרת אונים".
"אני יודעת".
את הדו שיח הזה ניהלנו לא פעם. התפקידים בו לא תמיד זהים. לפעמים אני מובילה את שרה אל המטרה, לפעמים שרה צריכה לשמוע את הדברים נאמרים, בבירור.
"אבל אני אמא שלה, אני צריכה לחנך אותה".
"החינוך הזה עוזר לרויטל? את רואה איזו שהיא תוצאה חיובית בגללו?"
לא, רק להפך. כל פעם שאומרים לה משהו היא מסתייגת ומתכדררת ומתכווצת ומתקפדת.
אז תפסיקי לחנך אותה פשוט תפסיקי. תקני לה גלידה. תכיני לה מופלטה. קחי אותה לטיול ותדברי איתה על ציפורי-הבר המקננות בחלון.
לחנך - תפסיקי.
אבל אני חייבת!!!
***********
"המכון המיקצועי לטיפול ריגשי היתפתחותי הכי טוב בעיר!!!"
למה את מעלה את עלוני- החינם הללו, למה? כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי.
אלף כוכבים וכוכביות בעיצוב של WORD למתחילים "מיבצע!!!" "המומחים הכי גדולים לטיפול ריגשי!!!"
פעם הייתי ממש כועסת. אני מכירה את מנהלת המכון הזו, היא לא טפשה בכלל ויש לה מה למכור. בניגוד למה שאנשים חושבים היא דווקא מקצועית בתחומה. [טוב, זה לא באמת טיפול רגשי אלא סוג של שירות בוטיק ייעודי, אבל הייתי חייבת כמובן
].
ניסיתי, באמת שניסיתי להציע לה לפרסם בלי סופרלטיבים, להפסיק עם סימני הקריאה ועם הגרפיקה הקיטשית. לפנק את הלקוחות שמגיעים ולא לשדל אותם לרכוש בצורה דביקה וטרחנית.
היא - בשלה עומדת. הלקוחות בורחים לה כי "יש לה המון מתחרים", והיא "בשוליים של העיר ואנשים הולכים למי שבמרכז" ועוד המון סיבות, פתטיות לגמרי כמובן.
בלתי אפשרי לתת יעוץ עסקי, או ייעוץ בכלל לאנשים שבטוחים שהעולם והלקוחות עובדים לרעתם.
אלברט אינשטיין, שעבורי הוא יותר הוגה דעות מופלא, מאשר מדען ופיזקאי דגול, ביטא את זה בשנינות מלאת- החן שלו "אי שפיות היא לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ולצפות בכל פעם לתוצאות שונות".
לפעמים כל מה שצריך זה להפסיק לדחוף את העגלה שלא נוסעת, להפסיק לישר בזעף את הדרך שמקרטעת.
לעצור. לשבת על השביל העקום. להבחין ביופי הטבעי שלו. בפרחים שצומחים בצידיו. לא לרמוס אותם, לא לשפוך עליהם מפלים של מים ולא לחבק אותם בחיבוק מגונן של פיל או דוב שכול.
פשוט להיות שם. להרפות ולהבחין. לבדוק מה אתם מצפים שיקרה ובאיזה מקום ההתנגשות החזיתית הודפת אתכם לאחור, בכל פעם מחדש.
אנשים - ילדים או לקוחות, או בכלל, לא אוהבים שדוחפים אותם, שלוחצים אותם. הם כן ירצו שתהיו שם בשבילם, רגועים, נינוחים ובטוחים בעצמכם. מוכנים לתת, אבל לא להוטים.
נסו את זה. והיו בטוחים - זה עובד ומתניע היטב גם בלי סימני קריאה, שיחות חינוך וכוכבים וכוכביות של מבצעים או הנחות.
שרה נאבקת על עצם קיומה, על עצם מהותה ואמהותה. היא לא מסוגלת לוותר על הזכות שלה לנווט, לנתב, להוביל - להיות יעילה ולפתור את כל הבעיות. כמו שהיא עושה במשרד שלה, כמו שהיא מנהלת את הקריירה שלה.
כמו שהיא מנסה ליישר את רויטל.
אבל רויטל היא לא עוגה שלא הצליחה ואפשר לכסות את פגמי הייצור שלה בקצפת. היא קיימת, והיא נאבקת להוכיח את זה. היא מתעקמת. היא בועטת בכל הכללים והמוסכמות ויוצאת מכל הקווים והשורות והשבילים.
"אז מה להגיד לה?"
"כלום, שרה, שום דבר".
"אז מה אני יכולה לעשות בשבילה?"
"להכין לה חביתה. לשאול אותה מה שלומה ולצאת איתה להליכה".
"אבל אני מרגישה חסרת אונים".
"אני יודעת".
את הדו שיח הזה ניהלנו לא פעם. התפקידים בו לא תמיד זהים. לפעמים אני מובילה את שרה אל המטרה, לפעמים שרה צריכה לשמוע את הדברים נאמרים, בבירור.
"אבל אני אמא שלה, אני צריכה לחנך אותה".
"החינוך הזה עוזר לרויטל? את רואה איזו שהיא תוצאה חיובית בגללו?"
לא, רק להפך. כל פעם שאומרים לה משהו היא מסתייגת ומתכדררת ומתכווצת ומתקפדת.
אז תפסיקי לחנך אותה פשוט תפסיקי. תקני לה גלידה. תכיני לה מופלטה. קחי אותה לטיול ותדברי איתה על ציפורי-הבר המקננות בחלון.
לחנך - תפסיקי.
אבל אני חייבת!!!
***********
"המכון המיקצועי לטיפול ריגשי היתפתחותי הכי טוב בעיר!!!"
למה את מעלה את עלוני- החינם הללו, למה? כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי.
אלף כוכבים וכוכביות בעיצוב של WORD למתחילים "מיבצע!!!" "המומחים הכי גדולים לטיפול ריגשי!!!"
פעם הייתי ממש כועסת. אני מכירה את מנהלת המכון הזו, היא לא טפשה בכלל ויש לה מה למכור. בניגוד למה שאנשים חושבים היא דווקא מקצועית בתחומה. [טוב, זה לא באמת טיפול רגשי אלא סוג של שירות בוטיק ייעודי, אבל הייתי חייבת כמובן
].ניסיתי, באמת שניסיתי להציע לה לפרסם בלי סופרלטיבים, להפסיק עם סימני הקריאה ועם הגרפיקה הקיטשית. לפנק את הלקוחות שמגיעים ולא לשדל אותם לרכוש בצורה דביקה וטרחנית.
היא - בשלה עומדת. הלקוחות בורחים לה כי "יש לה המון מתחרים", והיא "בשוליים של העיר ואנשים הולכים למי שבמרכז" ועוד המון סיבות, פתטיות לגמרי כמובן.
בלתי אפשרי לתת יעוץ עסקי, או ייעוץ בכלל לאנשים שבטוחים שהעולם והלקוחות עובדים לרעתם.
אלברט אינשטיין, שעבורי הוא יותר הוגה דעות מופלא, מאשר מדען ופיזקאי דגול, ביטא את זה בשנינות מלאת- החן שלו "אי שפיות היא לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ולצפות בכל פעם לתוצאות שונות".
לפעמים כל מה שצריך זה להפסיק לדחוף את העגלה שלא נוסעת, להפסיק לישר בזעף את הדרך שמקרטעת.
לעצור. לשבת על השביל העקום. להבחין ביופי הטבעי שלו. בפרחים שצומחים בצידיו. לא לרמוס אותם, לא לשפוך עליהם מפלים של מים ולא לחבק אותם בחיבוק מגונן של פיל או דוב שכול.
פשוט להיות שם. להרפות ולהבחין. לבדוק מה אתם מצפים שיקרה ובאיזה מקום ההתנגשות החזיתית הודפת אתכם לאחור, בכל פעם מחדש.
אנשים - ילדים או לקוחות, או בכלל, לא אוהבים שדוחפים אותם, שלוחצים אותם. הם כן ירצו שתהיו שם בשבילם, רגועים, נינוחים ובטוחים בעצמכם. מוכנים לתת, אבל לא להוטים.
נסו את זה. והיו בטוחים - זה עובד ומתניע היטב גם בלי סימני קריאה, שיחות חינוך וכוכבים וכוכביות של מבצעים או הנחות.
