ביקורת ספרות המלך הבא בתור / מ. קינן

  • הוסף לסימניות
  • #1
אחת הקלישאות הקלישאתיות ביותר שאפשר לומר על ספר היא 'לא תוכלו להניח מהיד עד העמוד האחרון'.
וכמו כל שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום, יש מקרים שבהם הקלישאה מצדיקה את עצמה. הספר החדש של מיה קינן יוכיח.

מה לא נאמר כבר על מיה קינן? באילו כתרים עוד לא הכתירו אותה? באיזה ז'אנר הסופרת המחוננת הזו לא שולטת?
והנה הגיע הספר החדש - המלך הבא בתור. קראתי את העמוד הראשון רק כדי להיות בעניינים ולדעת על מה מדובר. מפה לשם סיימתי את הפרק הראשון והתחלתי את השני, לא עברו כמה שעות ומצאתי את עצמי מסיים את הספר קורא את הכריכה האחורית. (גם אתם נמנעים מלקרוא אותה קודם מחשש לספוילרים?)
אז,

מה יש בספר?
אפי ומיני, תאום ותאומה חרדים קלאסיים המתגוררים בקרית ספר, נחטפים ממיטתם באישון לילה.
עד מהרה הם מגלים שהם נלקחו לארמונו של שליט במונרכיה אירופאית, והם מועמדים לרשת את כסאו של המלך הזקן.
איך? למה? כמה? תקראו כבר בספר...
משה גרילק אמר פעם שכל סופר כותב כל החיים סיפור אחד בווריאציות שונות.
בספר הזה, זה בולט במיוחד. המוטיב המלכותי שמאפיין את סדרת הדגל ממלכה במבחן, דילמות מוסריות של הגיבורים, מסרים נוקבים שלא טורחים להסתתר, והרבה דם, מטאפורי וגם פיזי - שזורים כחוט השני בין ספריה של מיה קינן, וגם בספר הזה.


מה טוב בספר?
- הכתיבה של מיה קינן. כבר נשתברו על זה קולמוסים רבים, ומסתבר שגם בספר הזה היא לא מאכזבת. התיאורים, הדיאלוגים, הבנייה של העלילה, מושלם.
- מסע הגיבור מדוייק ובנוי היטב. התהפוכות הנפשיות, התמורות המחשבתיות, המהלכים הפנימיים. אין אפס. עובד.
- כדרכה, מיה קינן לא מפחדת לטלטל את הקופסה וליצור תפניות משמעותיות בעלילה בלי הודעה מוקדמת.
- הסופרת לא בורחת מתיאורים של רגעים מורכבים. היא לא בוחרת בדרך הקלה של תיאור לאחר מעשה וכדו', אלא מתעמתת עם הרגעים עצמם, מישירה אליהם מבט, ויכולה להם.
- כיאה לספר שהתפרסם כסיפור בהמשכים (ב'זרקור'), כמעט כל פרק מסתיים במתח. אתה מסיים פרק, ופשוט חייב להמשיך לפרק הבא. למרות שפה ושם היה נראה שהסופרת עצמה עוד לא ידעה מה פשרה של הפצצה בעת שהיא הטילה אותה בסוף הפרק הקודם...

לְמה פחות התחברתי באופן אישי?
- המשפחולוגיה המלכותית הייתה מעט מסועפת עבורי. לא מתקרב לרמות של 'ממלכה במבחן', אבל עדיין מצריך קצת להחזיק ראש.
- אמינות. נראה שבשם הקִטלוג של הספר כ'ספר נוער' מרשה לעצמה הסופרת לחפף בפינות של האמינות והריאליות.
כך למשל כאשר דמות כלשהי בספר, אדם שנמצא במקום מסתור, חייב לעבור ניתוח חירום בהול בבית חולים מבלי שיזהו אותו, הוא עובר קודם לכן בחשאי ניתוח פלסטי מקיף שמשנה את המראה שלו. ונשאלת השאלה - אם היה זמן, אמצעים, וכוח אדם אמין שיכול לבצע את הניתוח הפלסטי, מדוע לא עשו לו כבר את הניתוח שבשלו הוא נדרש ללכת לבית החולים?
גם הקטע של סופר סת"ם חביב מקרית ספר ואשתו הגננת הרחומה שמתגלים כ - בת אצולה אירופאית נון-קונפורמיסטית וסוכן ביון מבריק לשעבר, אעפס... לא יושב עד הסוף.
- חלק מהקצוות תפורים מעט בגסות. הכול תפור, אין תלונות. אבל לפעמים נראה שהסופרת נזכרה לפתע בדמות שלא נעשה בה שימוש הרבה זמן, או בחוט שנשאר פרום, ומיהרה לקשור אותם איכשהו.
- בסיפור יש שני גיבורים ראשיים - אפי ומיני - אבל יש רק פרוטגוניסט אחד. מסע הגיבור שייך רק לאפי. היה מקום לטעמי לתת יותר אופי ומסע גם לאחותו התאומה. אחותו - כמו גם שני ההורים - משמשים כדמויות משנה כמעט מושלמות.
- הישיבע בוחער. הבחור הצדיק גיבור הסיפור כל הזמן רק מחפש ללמוד ושואף לחזור לישיבה ולגמרא האהובה.
נו באמת. קחו בחור ישיבה קלאסי ושימו אותו לבד בצימר עם טלוויזיה. כלומר, אל תעשו את זה. אתם סתם מכניסים אותו לניסיון שייקשה עליו להתמודד עימו. עכשיו קחו אותו ושימו אותו לבד בארמון מפואר עם כל, אבל כל, תאוות העולם הזה. הוא צריך להיות יוסף הצדיק כדי לזכור מאין הוא בא ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון. הפשטות המובנת מאליו שאין לו אפילו ניסיון וכל מה שמטריד את יקירנו הוא סוגיות של אמירה לעכו"ם בהלכות שבת, מעט תלושה מהמציאות.


לסיכום
הספר משובח ומרתק. מיה קינן לא מאכזבת. ועם זאת - טוב והולם שהוא מוגדר כ'ספר נוער'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הישיבע בוחער. הבחור הצדיק גיבור הסיפור כל הזמן רק מחפש ללמוד ושואף לחזור לישיבה ולגמרא האהובה.
נו באמת. קחו בחור ישיבה קלאסי ושימו אותו לבד בצימר עם טלוויזיה. כלומר, אל תעשו את זה. אתם סתם מכניסים אותו לניסיון שייקשה עליו להתמודד עימו. עכשיו קחו אותו ושימו אותו לבד בארמון מפואר עם כל, אבל כל, תאוות העולם הזה. הוא צריך להיות יוסף הצדיק כדי לזכור מאין הוא בא ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון. הפשטות המובנת מאליו שאין לו אפילו ניסיון וכל מה שמטריד את יקירנו הוא סוגיות של אמירה לעכו"ם בהלכות שבת, מעט תלושה מהמציאות.
ברוך הבא למועדו--- כוילל. ברוך הבא לכוילל שיש בו הרבה גמרות.
היכי תמצי ספר חרדי סטנדרטי שיש בו שמץ אמינות בתחום הזה?
אולי מעט בצדק.
הרי היא רוצה את הגיבור ישיבע בוחער, ולכתוב איך הוא מסתאב בהוויות עולם הזה - דרך בטוחה בימינו אנו להפוך ל********* הצלוב של אנשי החינוך.
סופרי המיינסטרים לא ילכלכו ידיהם בניסיון ליצור דמות שלא נוטף ממנה יידישקייט סמיך ודביק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ספר טוב, אם כי הייתי רוצה שיהיה מושקע יותר.
התייחסת לרוב הנקודות שעלו לי במהלך הקריאה וסידרת אותם בראש שלי, איזה כיף.
ועוד עניין, טוב שהיא לא נכנסה עמוק לנושא הישראלי-ג'אקרטי-פלסטיני, כי די לנו בכל סיפורי איתור חטופים במרתפי עזה. גם על הקטעים של אהוד אני די דילגתי בהתחלה ובאמצע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מה שמרגיז אותי במ. קינן בכמה מהספרים (המלך הבא בתור, הסוף של פדהאל ואמת או חובה) - זה שהיא כותבת טוב מדי.
היא פשוט כותבת יפה.

ולמה זה מרגיז?
כי לטעמי האישי היא לא טובה כסופרת מתח (להבדיל מדרמה ואפילו פעולה. כי באדמה פראית, למשל, היא התעלתה מעל עצמה).

אם הספר היה נהיה רע בגלל זה - מילא.
אבל הספר יפהפה, משובח ומדויק. כמו שהיינו מצפים ממ. קינן.
ולכן אני יושב וקורא מאות עמודים של ספר שמבחינת העלילה אני פחות מתחבר אליו.

וכמו שכבר העירו פה - אי אפשר ליצור מתח רק על קטיעת הסצנה ברגע מכריע, ואז חזרה אליה אחרי כמה עמודים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה