מאמר המסכה מציקה

[תלמוד]

אוי, המסכה הזאת זה פשוט נורא. נורא ואיום. היום ובכל יום.
כמו בכל בוקר, השכמתי, שתיתי קפה חם, חבשתי את המסכה הנוראה וירדתי רענן לתפילת שחרית.
הנחתי תפילין,
איך-שהוא הצלחתי להשחיל את רצועות התפילין בלי שיסתבכו עם הגומי המציק הזה.
שלב ראשון עבר בהצלחה.
והנה הופ! אני בא לנשק אותם אבל לא הולך.
היד שלי נוגעת אוטומטית במסכה. הסתפקתי האם יש טעם לנשק את המסכה. הכרעתי לוותר.
לא נורא, נתמודד. אולי אזכור אחרי התפילה לנשק את היד, חשבתי.

ואז, כשהגעתי לסיום קריאת שמע,
אני לוחש בקולי-קולות "אני ה' אלוקיכם אמת",
למי שלא מבין בזה - זה סוג של סימון כזה: מסתמא חיכית לי אז הנה סיימתי.
אבל זה לא הולך בלי הנשיקה הרועשת שבאה אחרי זה.
אני בא לנשק את הציצית. והופ! שוב פעם נתקע כל העסק.
נשברתי.

כשהרמתי את הזרת בהפגנתיות לכיוון ספר התורה המורם (תוך-כדי אני פוזל על יענקל ההוא שטען לי שאין לזה מקור),
באתי לנשק אותה.
וגם שם נתקע לי.
זהו, זה כבר כבד עלי.

אחרי שחרית הגבאי אמר לי שאני הוא זה שאגש לפני העמוד לקבלת שבת.
וואו. התרגשתי.
התחלתי להתאמן בבית, זה היה מדהים.
הבאתי ל'לכה דודי' מנגינה של 'כד יתבין', לטעמי זה ממש מקורי ומפתיע.
אחר כך מישהו אמר לי שכולם עיקמו את האף.
אבל אני לא האמנתי לו,
לך תוכיח, אמרתי לו, כולם עם מסכות.

וכשהגיע הרגע המכריע:
"וישב ה' מ-ה-ה-ה-ה-ל-ך לעולם",
צרחתי את זה בדיוק כמו שהתאמנתי בבית.
אבל כל האפקט ירד עם המסכה הזו.

ולא נדבר על החזנות המרשימה שעשיתי ב"עההועההועהההווווווד ינובון בשיבה",
הציבור פספס. בגדול.
עם המסכה הזאת הכל נשמע הרבה פחות מחיקוי. זה לא אני האמיתי.

כשעלה הזקן שבבניין לנאום את נאומו לאחר קבלת שבת, נרעש ונרגש,
נתקלתי בעוד אין-ספור בעיות.
רציתי לחייך חיוך מאולץ כשאמר איזו אמירה ספק מבדחת,
שזה סוג של סימון מוסכם כזה שאומר: אין טעם לחזור על זה שוב, כי זה באמת היה מבדח מאוד כבר בפעם הראשונה.
ראיתי שהוא לא קולט.
כי המסכה חצצה בין החיוך שננסך על פני לבין עיניו הדואגות.

כשהוא הגיע לפאנצ' עם המסר הנוקב על חורבן בית המקדש השלישי – בית מקדש מעט,
רציתי להזדהות אתו באמצעות הטיית האוזן,
סוג של תנועה סמלית שאומרת – כן, אני מקשיב.
אבל אז גיליתי שיותר ממה שהיא מוטית עכשיו עם הגומיות המציקות – זה כבר יגביל את שדה הראייה שלי.

כשסיים את הדרשה,
הרעשתי עם הכסא מעט לעורר את כל השומעים,
ועשיתי כזה 'פששששש.......' סוג של סימון שאומר "וואו. איזה מדהים שסיימת".
והוא נפגע מאוד.
עד שקלטתי שמבעד למסכה זה יצא פסססס.... וזה היה נשמע כמו אופס.
טוב.

הקש ששבר אותי לגמרי הגיע בהפטרה.
התיישבתי על הכסא,
הרמתי ידיים כלפי מעלה,
ובאתי לפתוח פי בפיהוק שמזעזע את ארץ ישראל ת"ק על ת"ק,
אבל הכל נתקע.
אין, הלך.
הלך הפיהוק המסורתי של ההפטרה.
למה לי חיים.


כשהשחתי צערי למשגיח-קטן שלי,
הוא הרגיע.
תחשוב חיובי, הוא אמר.
תראה, אתה הולך ברחוב בלי לנשום את האווירה של הרחוב,
אתה עובר ליד כל-מיני, ואתה לא יכול אפילו להריח ריח של גשמיות. ריח של עולם הזה.
אבל אפילו אם תחשוב יותר שטחי - יצאת מסכנת המוות הנוראה שמנחיתים עלינו כל המעשנים שמקטירים את רעליהם בשער בת רבים.
זה שווה את זה.

נחמתני נחמתני.

ספוילר: ציטוט מאשכול אחר

באשכול אחר כתבתי את זה בקיצור.
הייתי שמח לשמוע דעתכם איך הולך טוב יותר:

בעיות המסכה:
א"א לנשק את הציצית. והנשיקה המסורתית של 'אני ה' אלוקיכם אמת - נשיקה'. אוי, להתגעגע.
א"א לנשק את הזרת אחרי 'וזאת התורה'.
א"א לבדוק האם המקום נקי ללא ריח רע.
א"א לירוק כשאומרים "שהם משתחווים להבל וריק" (למי שנוהג. אני לא).
א"א לחייך בנימוס בשמיעת הבדיחה המסורתית של הדרשן שבין קב"ש למעריב. זה אגב נורא פוגע.
א"א לעשות את התנועה האופיינית של הטיית האוזן כאות הזדהות עם הדרשן. פשוט האוזן גם ככה מוטית מספיק.
א"א לשרוק שריקת הערכה משהו כמו "פשששש.....", זה יוצא פססססס....., וחבל.
א"א להנהן בחיוך בברכת יישר כח לחזן המעולה.
א"א לעקם את האף על חזן שמביא מנגינה של 'כד יתבין' ל'לכה דודי'.
א"א לשאוג 'וישב ה' מ - ל - ך לעולם'. המסכה מורידה תשעים אחוז מהאפקט העוצמתי שהחזן מתרגל לעצמו כבר שנים. ומי מדבר על ה"עההועההועההוד ינובון בשיבה".
א"א להריח את ה'שמע'ק טאבע'ק' אחרי קבלת שבת. קשה. קשה מאוד.
א"א לפהק ב'הפטרה'. אפשר בעצם, אבל כל העוצמה זה עם פה פעור לרווחה, ואת זה חסר. וזה ממש חסר.

אבל אסור לשכוח את המעלות:
א"א 'לנשום' את האווירה של הרחוב.
א"א להריח ריח של 'גשמיות'.
א"א לקנח את האף בלי טישו. בעצם גם עם טישו אי אפשר, אבל זה כבר ממש מתגמד.
א"א לעשן ברחוב. מספיק כבר עם הרציחה הזו לאנשים חפים מפשע.

טוב, עדיין כף החובה מכרעת. ולכן לאחר שיכלול הנתונים, עדיף בלעדיהן.