הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אוטובוס.
יום קריר, גשום בחוץ.
טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.
אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.
"אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.
"כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.
הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.
"נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".
"נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".
אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".
"אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".
"אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.
המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"
וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".
"יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".
אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.
אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?
יום קריר, גשום בחוץ.
טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.
אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.
"אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.
"כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.
הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.
"נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".
"נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".
אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".
"אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".
"אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.
המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"
וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".
"יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".
אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.
אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?
