שיתוף - לביקורת המתכון המנצח לשמחה. מי רוצה?

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

סוכות בעוד פחות משבוע, זמן של שמחה.

היום בבוקר התחלתי לחשוב. אני רוצה להיות מוכנה. להיות בשמחה.

זוהי לא שנה ראשונה שאני מנסה. כל שנה בהגיע החג אני אוזרת עוז ותעצומות ומחליטה נחושות: השנה אהיה שמחה.

כל שנה אני מתחזקת, מתאמצת, שמחה לבסוף. כל שנה במוקדם או במאוחר השמחה שוככת. עוד לא קרה שהצלחתי להתמיד.

הפעם אני חייבת. החלטתי. נחושה. בוודאי יש נוסחה כזאת, מתכון סודי, לשמחה אמיתית ותמידית. לא יכול להיות שהיא כל כך חמקמקה. יש דרך, אני רק צריכה למצוא אותה.

יצאתי למבצע חיפושים.

בראש ובראשונה פתחתי את מחברת משפטי המוטיבציה שלי, רעיון שקבלתי מחברה טובה ומאז משתמר בשקדנות.

עברתי משפט אחר משפט, מחפשת משפטים בהם מופיעים ערכים כמו: "שמחה" ו"אושר".

מצאתי.

"אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך", "אל תנסה להיות מאושר, פשוט תהיה", "תמצאי את השמחה אצלך, תפסיקי לחפש אותה במקומות אחרים".

קראתי את המשפטים האלו פעמיים ושלוש. מנסה להתעמק. אולי כאן טמונה השמחה שלי, ההכנה לחג הסוכות.

ניסיתי להבין את המשפט הראשון. באיזו דרך האושר טמון, אם כתוב כאן שאין כזאת? לא הבנתי.

עברתי למשפט הבא. חייכתי בדמוי אושר, מנסה לסלק ממחשבתי ניסיונות, פשוט להיות. לא הייתי.

במשפט השלישי טרקתי את המחברת. אין לי זמן בשבילו. סוכות בעוד פחות משבוע, אני צריכה להיות שמחה עד אז והמשפטים עשו עלי רושם שלא מהם תבוא הישועה.

לאן עכשיו? הרי המתכון לשמחה נמצא איפה שהוא. רק אמצא אותו, ואשמח באמת.

הנגן קרץ אלי מהשידה, ליד המחברת. נזכרתי ששמורה לי שם תיקיה שלמה הנושאת את השם: "שירי שמחה". חיברתי אוזניות. הדלקתי. פתחתי.

הצלילים נשפכו אל אוזני, חיוך קל עלה על שפתי. כמו מבלי משים התקפלה לה ערימת כביסה שחכתה על מיטתי מהבוקר, מרץ וערנות גרמו לי להלך בצעדי ריקוד אל הסלון ורגש מאיר התפשט לו בתוך ליבי. עצרתי שניה, זיהיתי אותו. שמחה.

מצאתי.

המתכון המנצח בידי. אחזתי בו נרגשת. סוכות בעוד פחות משבוע, הנגן מלא בשירים משמחים. בעזרתו יתברך, אני אהיה מוכנה.

דקות מספר התהלכתי עוד עם האוזניות. שירים התחלפו בקצב, ואני? שמחתי.

הנגן הבהב ונכבה. ריק מוזר פשה בי. נאנחתי. עד שמצאתי.

השמחה לא עזבה. ישר. דקות ארוכות חלפו עד שהבנתי ששפתי כבר לא מעוקלות כלפי מעלה. עוד כמה שניות והבנתי שאני שוב חושבת על ההפרעה של נחמי ועל המינוס בבנק. על החור בשיניים של יענקי ועל הפרויקט בעבודה. אוי, כמה שהתאכזבתי.

זו אמנם שיטה משמחת. אין ספק. אך זהו לא המתכון המנצח. אני רוצה מתכון שיחזיק מעמד, לא שיהבהב ויכבה.

התיישבתי על הספה. לוותר? לא? חבל. החלטתי. לוותר אוכל גם בעוד קצת פחות משבוע, באם עד אז לא אמצא את המתכון. בינתיים, כדאי להמשיך לנסות.

על השולחן מולי נח הספר: "בדיחותא". הסתכלתי על הכריכה שלו וחייכתי. מלא סמיילים עליזים וזוהרים, מבטיחים בלי מילים שכך אראה לאחר קריאת הספר. נעניתי לקריאתם וניסיתי.

בדיחה, ועוד אחת, ועוד. פרק שני, ושלישי. חייכתי וצחקתי. אין ספק. הספר הזה הצליח לשמח אותי, באמת. קראתי עד העמוד האחרון וסגרתי במצב רוח משופר בהחלט. עם הספר הזה ודומיו- אוכל להגיע מוכנה לסוכות. כמעט הייתי בטוחה.

טוב שרק כמעט, כי התאכזבתי.

לכמה זמן יכולה להחזיק שמחה? כמעט שקראתי בתסכול. דקה? שתיים? עשר? אני צריכה שבוע! ועדיף תמיד.

אם כך, מה המתכון? הזה הנצחי?

היום נגמר. מולי היו מחברת טרוקה, נגן חסר סוללה, ספר שהסמיילים שעליו כבר לא מבטיחים דבר.

עזבתי.

אני צריכה לעשות עוד דברים לקראת סוכות. הוא עוד פחות משבוע, והשמחה- ככל הנראה- חמקמקה באמת. לא מצאתי את המתכון לשמחה. אחפש, אפוא, מתכון למנה עיקרית לסעודה ראשונה של חג הסוכות.

אותו דווקא מצאתי בקלות, באחד מספרי המתכונים שקבלתי לפני שנים.

בדקתי שכל החומרים נמצאים והתחלתי בבישול.

הפשרתי את הבשר, הרתחתי מים בסיר והנחתי בזהירות בעזרת כף גדולה.

הוצאתי מהמקרר כורכום, פפריקה ועוד כמה תבלינים, וחייכתי לעצמי כשנזכרתי במשפט הקבוע שליווה כל בישול אצל סבתי: "התבלינים נותנים טעם בשביל שתאכלו, האוכל הטוב הוא מתחתם, שתשבעו באמת".

עצרתי פתאום, הפסקתי לחייך. לאחר מחשבה שניה, המשכתי.

אחזתי את מכלי התבלינים בידי, הסתכלתי עליהם והבנתי.

תבלינים. תבלינים חשובים, אבל תבלינים.

משפטי מוטיבציה, שירים, בדיחות, רחפו מולי בבהירות. הם תבלינים טובים, טעימים.

את השמחה האמתית אני מכירה. לא צריכה לחפש. יודעת מה פרוש שמחה של מצווה, חווה בעצמי שמחה אמיתית בתפילות של עומק, ברגעים של קרבה.

התבלינים חשובים, נועדו בשביל שאבלע אל קרבי את העיקר.

נועדו בשביל שאביא את עצמי לשמחה.

ואז, כשאהיה בשמחה, אוכל לשמר אותה בתוכי. בשמחה של מצווה, בפיקודי ה' משמחי לב, לקיים באמת: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח".

סוכות בעוד פחות משבוע, אני רגועה. מצאתי את המתכון המנצח.

מגישה אותו באהבה גם לכם.


מיותר לציין שגיבורת הסיפור היא לא באמת אני, אין לי כרגע ילדים עם השמות: יענקי ו: נחמי וגם לא מחברת משפטי מוטיבציה, למרות שזה באמת רעיון שקיבלתי מחברה טובה...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!
קטע שהייתי צריכה לכתוב עם המילים 'צי'זטבולה היא'.
אשמח מאוד לתגובות.




צ'יזטבולה היא, באיזשהו מובן, כל הפחדים שלי.

לכן אני מעדיפה לקרוא לה צ'יזבטולה, שיכול אותיות קטן שהופך אותה לקצת יותר ידידותית בשבילי, מין צ'יזבט עם סוף חמוד. לֶ'ה.



כן, היא בכוונה היא.

לא הם, לא הוא, היא.

היא מותק. באמת, מה יש לומר.

אבל אולי,

מותק מדי?...



מסתתרת לה באצטלה עדינה, מתוקה,

לֶ'ה, כבר אמרנו, לא?



אז...

בואי, מותק.

לא לא לא.

אני צריכה אותך מציאותית יותר.

והאמת, גם מפחידה יותר.

כי את, נכלוליתל'ה,

מייצגת את כל פחדיי.

לא הסוג של- אני פוחדת מהחושך.

(כן רותיל'ה, גם אחותך הגדולה לפעמים פוחדת מהחושך.

מותר לה.

היא לא כזו גדולה כמו שנדמה לשתיכן...)



אלא הסוג של-

אני פוחדת מהאור.

שלי.

אני פוחדת להיות מוצפת בנחשולי אהבה אדירים,

שעד כה אמנם ידעתי על קיומם,

אבל להרגיש...

להרגיש זה כבר סיפור אחר.



מפחיד הרבה יותר.



אני פוחדת לעשות לי טוב מדי.

וכמנגנון הגנה כלשהו,

(אני לא אוהבת את המילים הרס עצמי, פייגי!)

כל פעם שאני צועדת קדימה,

אני חייבת גם לוודא שהדרך שמאחוריי לא נמחקת.

שהיא עדיין שם.

עדיין עם אותם קוצים.

עדיין עם אותו חושך סמיך,

כמעט ניתן להרגשה.



עדיין צ'יזבטולה.





והרצון הטבעי שלי זה לכתוב סוף אופטימי,

לריקוד הזה, שלי ושל צ'יזבטולה.

אבל אני לא.



כי אני לא מתכננת ללכת מפה, בשום צורה.

יש לי עוד הרבה מדי מה לעשות.

(אהמ. שומע, חמוד...

אתה מאחר.)



והריקוד הזה,

הלעיתים עדין עד בלתי מורגש,

ולעתים סוחף ומסחרר עד כדי נפילה חזקה,

הוא ריקוד חיים.



שכרגע אני נדרשת לרקוד.

וככל הנראה בעוד תקופה,

תבוא בת דודה של צ'יזבטולה,

ונרקוד יחד ריקוד מסוג שונה.

אולי בכלל נכתוב,

או ננגן,

או סתם נדבר.



עד אז,

זה אני וצ'יזבטולה,

רוקדות לנו בגשם.

כל אחת מחייכת מסיבתה שלה,

פוערת פה אל השמיים,

מנסה ללקוט טיפות של גשם.



עוצמת עיניים,

ונותנת למים,

לשטוף.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫
שיתוף - לביקורת הכל טוב
בחתול השחור, בהגיזרה, בפרוג ובכל מקום זעקו הכותרות בחדווה: מטרנה ב 37.5! כן כן! משרד הבריאות שחרר מלאי מטרנה למקצת מרשתות השיווק, תושבי עיירת הנופש נגרעו מהחגיגה, אך אל דאגה! יש רמי לוי לא רחוק. חושבי חשבונות ייגעו את מוחם האם משתלם לשלם את דמי הנסיעה תמורת ההנחה, אבל אני, אני יש לי חופשי! אין שאלה בכלל, אסע ואצטרף לבוזזים!

אפשר לשים מוזיקה קצבית אך שקטה, אני מוצא פורקן בפתיח נאה שאחריו גם מתחיל שיר, רוק של שנות ה 70 שלא נס ליחו.
אני נדחס אל אוטובוס העולה על גדותיו הומה הוא מאדם אבל מה לי להלין על דוחק בדרך קצרה זו.

יורד מהאוטובוס ודולה עגלה. עגלה זו מגושמת היטיב ויציבה פחות מבני גנץ בסקרים, על זה אני מתגבר ונכנס לחנות הענק המבהיקה באור יקרות, בכניסתי עטים עלי שני פקידים ומשגרים שלל פיתויים להצטרף למועדון, מה מועדון עכשיו? רדו ממני! חסר לי כרטיסים? עם שהם נפנים לאדם אחר, מזנק עלי פקיד נוסף וטענתו בידו: בזכות המועדון אעקוף את התור. הבטתי לכיוון הקופות וראיתי שכולן ריקות מממתינים. 😵
טוב, לא מגיעים רק בשביל מטרנה, יש גם ירקות, אני רואה גמבה בשקל תשעים לקילו, מעמיס שקית, משאיר מקום בעגלה למטרנה כמובן.

המרחבים בחנות הם אינסופיים ואני מתקשה למצא בהם את מבוקשי, רק כל מיני מוצרים מוזרים שאפילו המדף מביט בהם בתדהמה, איפה יש כפות חד פעמיות? אוף איזו חנות מוזרה...

מגיע לשירותים, ניצב מול מראה מצוחצחת, כל כך מצוחצחת שאני סבור לרגע שזו לא מראה בכלל אלא פתח בקיר, לתדהמתי אכן מתברר שזה פתח הכניסה לשירותי הגברים.

מגיע לתבלינים, הכל מוזר, איפה החברה הרגילה של התבלינים? לוקח גריל עוף מחברה מוזרה, דואג שהוא לא יתפוס את המקום השמור אחר כבוד למטרנה.

לא אלאה אתכם בכל הקורות אותי ובכל המוצאות אותי בחנות.
תכלס, התרגשות מסמרת את שערות ידי עת אני עומד בפתח הטור האחרון שבסופו עומדות להן קופסאות המטרנה הנחשקות, אני מתגלגל אט אט עם העגלה ונדהם לגלות שכל המדפים מרוקנים לחלוטין מתכולתם. אכזבה עצומה אוחזת בי ומרוקנת אותי מכל שביב של אנרגיה.
אני מתנחם בבירה לה שוף בלונד שמצאתי (לא היה ipa), המוכרת הזקנה עסוקה במציצת הטיפות האחרונות של שקית שוקו מרוטה, יש לה את כל הזמן שבעולם אך אני נחפז.

יצאתי מהחנות וניגשתי לעמוד ברזל קטום כדי לפתוח עליו את בקבוק הבירה הגמלוני, בבת אחת ניתז מהבקבוק כל הנוזל העכור התוסס בקצפו ואני נותרתי בלי מטרנה ועם שליש בקבוק בירה במרירות מדוייקת שזה ממש לא מוצלח כי בירה לא צריכה להיות במרירות מדוייקת.

לפתע נעצר על ידי רכב מרוט ושרוט, הנהג מנסה למשוך בידו את החלון שסירב להיסגר והיושב על ידו פתח בזהירות את הדלת שכמעט התפרקה, הוא מזנק מהרכב ומתמתח תוך שראסטה אחת מיני רבות קופצת לו מהכובעגרב.
הוא שם לב אלי,
הכל טוב אחי?
כן.
הכל טוב.
הכל.
שיתוף - לביקורת ימים נוראים
ב"ה

הייתה לי שיחה עם חברה יקרה…​

שמתמודדת עם עניין לא קל בכלל.
המילים שדיברנו עליהן נגעו בי כל כך, שהרגשתי צורך לתמלל אותן ולשתף.
כתבתי כאן לכל אחד ואחת שנמצאים בתקופה דומה, שעוברים ימים מאתגרים וזקוקים למעט כוח וחיבוק של אמונה.
אולי המילים האלו יצליחו להאיר גם לך משהו בלב, בדיוק כשצריך.

יש זמנים שלא משנה כמה את משתדלת…​

יש זמנים שבהם את משקיעה את כל הלב: מתפללת, מתכוננת, עושה את המיטב, ובכל זאת המציאות מתעקשת ללכת הפוך.
לא רק שלא מסתדר, אלא אפילו מסתבך ונפתח למסלולים שלא חלמת שתגיעי אליהם.
זה כואב, זה מתסכל, וזה שובר את הלב.
אני רוצה לדבר איתך על המקום הזה, מתוך הבנה אמיתית.

הכול בידיים שלו, גם כשקשה לראות את זה​

קודם כל, זו התחזקות אדירה באמונה.
כתוב: "אני מאמין באמונה שלימה...הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים"
הרבה אנשים תולים את מה שקורה בעצמם או באחרים, אבל האמת היא, זה ה'.
וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת, את כבר במדרגה גבוהה יותר.
את אומרת לעצמך: "זה לא אני, זה אתה, ה'".
וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת אז את במדרגה יותר גבוהה.

ומתוך המקום הזה אפשר להתקדם לשלב הבא:
אם זה אתה ה', ורק אתה, אז תעזור לי.

זו תפילה של אמונה.
וזה לא סותר לקיחת אחריות.
לקיחת אחריות לא מבטלת את העובדה שהכול אתה, ה'.

כשמבינים שה’ אחד, אפשר סוף סוף לבקש עזרה​

יש רגע שבו את באמת מפנימה: ה’ אחד ויחיד ואין בלתו.
ורק אז אפשר לפנות אליו ולבקש ישועה.
אחרי שמבינים את זה אפשר לשאול למה?
למרות שזה נשמע שאלה קשה, אבל כשזה מגיע ממך, זה נכון.
לשאול לא אומר לקבל תשובה ולא אומר לא להסכים זה רק לשאול.

זה לא חוסר אמונה, זו בקשה כנה להבין.
וכשהתשובה היא שוב, זה אתה ה', ואני מקבלת את זה ממך באהבה.

וכשאת שואלת באמת, את מקיימת את הכתוב:
"קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת."

איך למצוא את הלב שלך בתפילה​

אם את מכריחה את עצמך להתפלל, אז אולי את מתפללת אבל זה לא נובע ממך זה הכרח,
אבל אם את בוחרת רק להתחיל ומתרכזת בזה שאת עומדת לפני ה' וחושבת רק על פירוש המילים
אז ממילא את נכנסת לתוך הנביעה של התפילה.

טוב מעט בכוונה.
אפשר להסתפק בתפילה אחת של שמונה עשרה, אשרי יושבי ביתך, או אפילו פסוק אחד שאת מרגישה אותו באמת.
העיקר הוא מה שאת מרגישה, לא מה שאחרים חושבים.

תרשי לעצמך לנשום ולעשות לך טוב​

אם את צריכה כוחות נפש כדי לארח, את עושה מצווה ענקית.
בספר של האדמו"ר מביאלה זצ"ל "מבשר טוב" כתוב שמי שנותן אוכל ליהודים, זו מדרגה מאוד גבוהה.
אני קוראת לזה שלוות הנפש, להיות מרוצה ממה שאת עושה, לא להגיד אני אתאמץ כמה שאני יכולה עד קצה הגבול אלא אני יעשה את הדברים מתוך מה שאני מרגישה שטוב לי.
ככה את שלמה עם עצמך וזה חשוב כדי להגיע לחיבור,

ההבנה הזאת, שלא הכול תלוי בי, שה' רוצה את הלב, כל כך מדויקת.
יש כאן מוכנות לשחרר את המאבק הפנימי ולסמוך עליו.

הלב השבור שלך יקר כל כך בשמים​

זה מאוד קשה להיות במצב שעוד לא נושעת,
את צריכה לדעת שאת במדרגה גבוהה כי את מאוד חסרה ואדם חסר ולב שבור זה עולה כמו קרבן,
וכל המציאות שלך זה קרבן כי את מקבלת את זה מאת ה',
לכן כשאת אומרת משהו יש לזה כוח להשפיע שפע גדול לכל עם ישראל.

צריך לזכור שאנחנו בצעדי ענק לקראת גאולה
יש פה עבודה של דורות רבים ואנחנו בסוף,
לכן כל הרגשה בלב של מישהו נשבר של הסתרה בתוך ההסתרה,
של אמונה, זה מה שמחזיק את כל עם ישראל לקראת הגאולה,
ועכשיו אנחנו רואים חושך אבל האמת היא שאת כולך אור,
זה שאת מחזיקה מעמד וממשיכה להתפלל ולעשות חסד, ומאמינה זה אור עצום,
ועוד רגע קטן את תראי שהכל היה לטובה גדולה מאוד.

להפסיק להאשים את עצמך ולהתחבר באמת​

ולכן כשאת אומרת לעצמך אני רק "שורדת" ושומרת על נחת רוח את עושה התעלות גדולה בעולם,
כי זה לא פשוט, היצר הרע רוצה לקחת לנו את מנוחת הנפש, את הנפש. וזה בעצמו "לקבל באהבה" דבר גדול מאוד.
כי את מקבלת מציאות לא הגיונית ומאפשרת לעצמך לא לדרוש מעצמך להיות מושלמת בתנאים האלו אלה להיות את. ואת זה האמת שלך הרוגע שלך מה שאת בוחרת.

וכשאת מתפללת זה מגיע מתוכך, מתוך הקושי מתוך השבירה, מתוך הרוגע של קבלה אמיתית,
ולא מלחמה על לנסות להתאים את עצמך כשאת לא יכולה,
זה כמו להרשות לעצמך להישבר ואז את שם, ואז את מתחילה תהליך של בניה,
שזה אומר אני לא חזקה ואני לא מציגה את עצמי שכזאת אני תלויה ברחמים של ה', ואני צריכה אותם.

גם אם את נותנת לעצמך נשימה או מנוחה, זו לא עצלות.
זו פשוט הנשימה שהנפש צריכה כדי להמשיך.

אני חושבת שתתחילי לחשוב במינוח לא של השתדלות תוצאה,
שזה יותר עניין של הגדרה ומחשבה ותבנית אלא במינוח של אני מתחברת וזה עושה לי טוב,
כשאני מקדישה את האמת שלי.
ולגבי ישועה תזכרי שכל תפילה תמיד נשמעת,
ויש בנק של תפילות והתפילות עצמן יש להן חשיבות אדירה,
ותבקשי שה' יכלול את הישועה של הכלל בישועה הפרטית שלך כך שתזכי להתפלל על כל עם ישראל,
ותאמיני שזה עצמו מצווה להאמין,
תגידי אני מאמינה שהכל ממך לטובה גם כשאני לא רואה את זה,
וזה לא קשור אלי אלא זה אתה.
ככה תזכי להתפלל להאמין.
וגם הציפיה לישועה תהיה מכוונת לקיווי שזה הדרגה הכי גבוהה ואת שם.

מהי תפילה?​

לפעמים זה מייאש, את כל הזמן מתפללת ולא קורה מה שרצית,
כשאת אומרת את המילים את מתחברת והמילים עצמן נותנות לך כוחות וחיבור,
והתפילה עצמה היא דבר שהוא מתנה,
זה לא עניין של הספק,
זה עניין של לאט ולשים לב למילים ולעמוד כאילו את מדברת עם ה'.
זה עבודה אבל זה לימוד שאת לומדת איך להתקשר
ועדיף קצת אבל שנתת את הלב,
ואז כשאת מבינה איך זה עובד את מגיעה לתפילה מתוך חיבור וזה משהו שאת רוצה אותו.

גם את צריכה חיבוק ודאגה לעצמך​

תראי את המדרגה שלך ותעריכי את עצמך כי את בת של ה',
ומגיע לכל אחת מעם ישראל ישועה,
ומי שמסתיר את זה זה כוחות של רוע שרוצים לקחת לנו את האור ואת יישוב הדעת,
ולספר לנו סיפורים כאילו אנחנו לא בסדר ואנחנו מתבטלים ואנחנו לא עושים מספיק,
זה שקר, ה' טוב והוא רוצה שנעבוד אותו מתוך חיבור ומתוך נחת,
וכן, גם אם נתעצל טיפה, זה לא בגלל שאנחנו עצלנים
כי אנחנו לא, אנחנו פשוט נותנים לעצמינו את הנשימה שאנחנו צריכים,
ואם אנחנו צריכים הרבה נשימה אז ניתן לעצמנו.
ואם זה ייראה לנו כאילו התעצלנו אז זו טעות כי אנחנו לא עצלנים במהות, וכן מחפשים את הקדושה,
זה רק למצוא את המקום שלנו ואת הדרך.
אם זה בבכי או בדמעות ואם זה באי הבנה ואם זה בציפיה,
הכל שם בשבילנו להכיר בזה, ואז אנחנו "מקבלים".
כן כשאנחנו לא מסתכלים מה אחרים חושבים או רוצים או מצפים אלא מה אנחנו מרגישים,
ונותנים לעצמינו מקום,
ותעריכי כל דבר שאת עושה זה דבר גדול, את בת של ה',
ותרגישי את זה ותרגישי שכשאת מתפללת הוא ממש מתאווה לתת לך שפע את יוצרת רצון למעלה להשפיע עליך שפע למטה,
פשוט תרגישי איך המילים עולות לפני כסא הכבוד ועושות נחת,
תגידי אני מכוונת לעשות לך ה' נחת,
ואל תתפתי להרגיש שאת פחות, שאת אשמה,
לחזור בתשובה אפשר להגיד ווידוי ולבקש שה' ילמד אותך מה שאת צריכה ללמוד
אבל את לא אמורה להרגיש רע עם עצמך,
להיפך אדם שחוזר בתשובה הכל נהפך לו לזכות,
זה אהבת ה'', גם אם את לא מבינה.

צריך לזכור מי היצר הטוב ומי היצר הרע
והדרך לזכור לפני שאת הולכת לישון תחשבי מה עשית טוב היום אפילו אם זה דבר אחד יש לו ערך אין סופי וזה נותן הרגשה טובה.
וגם תחשבי כל יום איזה דבר כיף אני עושה לעצמי, את צריכה להכיר בערך שלך, את בת של ה', את מלכה,
אז אם את עושה לעצמך כיף דאגת לנשמה שלך,
אם את שמחה את מעבירה את השמחה הלאה,
זה לא אנוכיות זה ההיפך מאנוכיות את לא חושבת רק על עצמך ולא על אחרים את דואגת "לה",
כי את היחידה שיכולה לדאוג לה והיא חשובה כי הנשמה שלה היא חלק אלוק ממעל.
אז את עושה מצווה וגם נהנית העולם נברא כדי שנהנה ממנו.
תני לעצמך כוח להמשיך.

בתוך כל הקושי יש אור ענק שמאיר ממך​

תחשבי אם ה' היה מגיע אליך ואומר לך נתתי לך ניסיון קשה מאוד וכל הכבוד לך שאת מחזיקה מעמד בתוך ההסתר הזה,
את יודעת שמי שמקבל באהבה את מה שקורה לו זה כאילו שאלו אותו והוא אמר אני מסכים,
זה מסירות שאין כמותה,
ומה שקרה לך זה ממש ניסיון והסתרה כי מצד אחד את נפגעת ומצד שני כל מיני קולות אומרים לך שאת לא בסדר וזה הכי גרוע,
יש לי חברה טובה שאמרה לי משפט חכם, כאשר יש לך ניסיון אז גם כולם פתאום לא מבינים אותך, וכשזה מסתדר פתאום כולם מבינים
אז את צריכה להיות חזקה בלדעת שזה ניסיון וניסיון זה אי הבנה וברגע שהניסיון יעלם את גם תביני,
יש מלא אנשים שהלב שלהם יודע שהם עשו טעות והם מתעקשים עליה,
למשל מי שחסר התחשבות מי שמקנא מי שלוקח, זה דברים רעים ועל זה צריך לעשות תשובה
אבל אם הלב שלך נקי אז את צריכה להאמין בלב הנקי שלך,
כשנגיע למעלה אני לא יודעת מה יהיה אבל ברור לי שמי שכיוון לעשות נחת רוח,
הוא יהיה במקום טוב.
ופתאום מלא אנשים שעשו הצגה לא יבינו מה רוצים מהם,
לכן אני מאמינה שאת צריכה לדעת שאת עושה טוב,
ואת כל הזמן מחוברת לה' ואת מקשיבה לקול הפנימי שאומר לך להיות באמונה.
ההקשבה לעצמך זה כבר מקום יותר טוב בשבילך.
וזה הקשבה לקול הרוחני שה' שם בתוכך זה הקשבה לקדוש ברוך הוא.
אני רוצה שתדעי: הניסיון שאת עוברת קשה וכבד, אבל יקר מאוד בשמים.
עצם זה שאת ממשיכה להאמין, לנשום, לקבל ולהתפלל, זו עבודת קודש אדירה.
כל דמעה, כל מילה טובה, כל תפילה, יקרה ומרעידה את השמים.

כל תפילה שלך עולה לפני כיסא הכבוד ועושה לו נחת רוח עצומה.
כל קושי הוא קושי ולפעמים אנחנו לא מבינים למה ואיך ומה לעשות,
ולפעמים לא רואים תיקווה אבל הנשימה העמוקה זו קבלה, אני מקבלת על עצמי לדאוג לעצמי...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה