ביקורת ספרות "הנהגים חוזרים לישיבות" | מה דעתכם??

  • הוסף לסימניות
  • #1
[אשמח להערות, ביקורות, וגם מילים טובות... תודה!]

נהגים לא בוכים!

"זה לא פייר", ייבב לו נהג האוטובוס בעצב, "אני גם רוצה".

כל הנוסעים מאחור היו עסוקים בטלפונים המאד-חכמים שלהם, ואף אחד לא שמע מילה, אבל נראה שדוקא בגלל זה הנהג הרגיש בנח לחזור ולרטון בקול גדול, כמו תרנגול בן 3 וחצי, שגם הוא רוצה כמו כולם.

האוטובוס, כאמור, היה גדוש באנשים שהיו שקועים כמעט כולם במסך שבידיהם, ורצו ביקשו להגיע בשקט אל מחוז חפצם. למי יש זמן באמצע היום להקשיב לאיזה נהג מוזר שבוכה להם ליד האוזן.

בכסא שמאחורי הנהג ישב לו אדם נעים ונחמד, יהודי הדור פנים עם גמרא גדולה ולב יהודי עוד יותר גדול, הוא חש שאינו יכול להמשיך להתרכז בלימודו עד שישמע ויקשיב מה מעיק על הנהג שלנו, ומדוע הוא כל-כך עצוב.

"אדון נהג" כך היהודי עם הלב הענק, "אולי תספר לי מה קרה נשמה, מדוע אתה כל-כך עצוב?! קשה ליסוע ככה עם עינים רטובות, זה אפילו קצת מסוכן".

והנהג, למרות הבושה והקושי, שמח שסו"ס מישהו מתעניין בו ובמצבו, ופתח את סגור ליבו.

"תראה, לפני הנסיעה הזאת קניתי פלאפון משוכלל וחדש, משהו עם מסך טאצ', רציתי לשים אותו פה מולי בנסיעה כדי לשחק בו קצת, וגם אולי לראות איזה מצגת מעניינת, אבל בהנהלת החברה הזהירו אותי בתוקף שאוי ואבוי לי. אם אגע בפלאפון בשעת הנהיגה, אפוטר מיידית וגם רשיוני ישלל.

בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה כזה מסובך לבצע את ההוראה הזו, אבל כשהגעתי לכאן וראיתי שלכולם יש מסך בידיים ורק לי הגה ענק בין האצבעות, התחלתי להצטער ולבכות, למה רק להם מותר ולי אסור. עד עכשיו אני לא מבין את הדבר הזה, זה פשוט מקומם", סיים הנהג את דבריו במרמור, כשידיו מלטפות את הקופסא עם המכשיר החדש שלו, ועיניו מביטות שוב ושוב על המראה הגדולה שמעליו, בה הוא רואה את עשרות הנוסעים שמאחריו, שקועים ומחייכים.

"למה?!" המשיך הנהג בנאום לאומה, "למה הם חונקים אותי עד כדי כך?! מדוע הם לא מבינים שגם אני רוצה קצת להתפרק?! הנסיעה הרי כל-כך ארוכה ומתישה, מה רע בכך שבמהלכה אציץ מידי פעם במסך?! אני גם רוצה להנות מהחיים כמוהם, ובכלל, למה הם מחמירים איתי עד כדי כך?!"

~~~

"חביבי", אמר לו האיש עם הגמרא הגדולה, "אליך נשואות עינינו, עליך כולנו נשענים, ברור לך שאם אתה לא תסתכל קדימה על הכביש לא נוכל להגיע לשום מקום, החמישים איש שפה באוטובוס, כולם נסמכים עליך. כולם מגיעים ליעדם אך ורק בזכותך.

דוקא בשל כך שהנסיעה כה ארוכה וגם קצת מעייפת, אסור לך לאבד ריכוז לרגע, תעשה את תפקידך בשמחה, תתמקד בנסיעה שלך, ותזכור שאתה הנהג שלנו, אתה המוביל פה. אם תסיר עינים מהכביש אפילו לרגע קט, הרי שזו סכנה עצומה עבורך, וגם עבור כל הנוסעים".

דרך צלחה, נהג יקר. סע לשלום!

~~~

בחור יקר. רגע לפני שאתה נפרד מהבית, מהמשפחה, מהחברים בשכונה, והולך להכנס לחורף ארוך של תורה, תדע, מאד יכול להיות שהיצר הרע ישלח לך לראש כל מיני תמונות של קרובי משפחה וחברים לשעבר, אותם ראית בחג, שקועים במסכים וכביכול נהנים מהחיים, חשוב שתדע ותזכור שאתה המוביל פה, עליך ועל תורתך עומד העולם. ולכן, מגוחך יהיה אם יחלוף במוחך אפילו רגע אחד של קנאה באנשים האלו שאמנם הולכים על שתיים, אבל שוכחים לחצות כביש. אלו שתקועים במעבר חצייה דקות ארוכות, כי יש להם איזה מכשיר מוזר ביד. "בני אל יקנא לבך בהם, כי אם ביראת ה' כל היום" (ע"פ משלי כג, יז). תהיה גאה בדרכך. דרך המלך.

דרך צלחה, נהג יקר. סע לשלום!


נהגים לא בוכים, גם לא נהגי אוטובוס ובודאי שלא נהגי רכבת. הם לא בוכים וגם לא מאוכזבים, הם יודעים ומכירים בערך עצמם, ולא שוכחים לרגע שאחריות על חייהם של המון אנשים מוטלת על כתפיהם. הם שמחים על המשימה החשובה שהם זכו לעסוק בה, ויש מהם שאפילו מתפארים שטוב שההגה בידים שלהם.

נהגים רק מסתכלים קדימה אל היעד, מתמקדים בתפקידם וזוכרים שעליהם עומד העולם. הם עושים את מלאכתם נאמנה מבלי להסיט מבט מהדרך שלפניהם, הם יודעים שכל הסחת-דעת אפילו הכי קטנה, יכולה חלילה להסתיים בתאונה.


נסיעה טובה, נהגים יקרים. זמן חורף פורה ומוצלח...

{אגב, היו ששאלו, מה הרעיון לכתוב באריכות קטע כ"כ מגוחך ולא-מציאותי, שכן ברור שנהגים לא בוכים, ובודאי לא נהגי אוטובוס (ראו שרשור: "סיפורים שאינם יכולים להתרחש במציאות"), אבל הייתי חייב להשתמש ב"נהג" ולנצל את דמעותיו עד תום, וזאת כיון שהנהג זה הדרך שלי להביא את כל הטיעונים שעלולים לעבור לבחור ישיבה קלאסי בראש, אבל הוא אולי חושש או מפחד להגיד אותם, וגם הכותב כמובן מפחד להגיד אותם בשמו, אז לכן הכי פשוט והכי קל זה להגיד ולהציג אותם בשמו של הנהג....
ולכן הוספתי את הקטע האחרון "נהגים לא בוכים", כלומר, הנהג, זה רק התירוץ...}
 

קבצים מצורפים

  • הנהגים חוזרים לישיבה, תשרי תשפ.pdf
    KB 140.6 · צפיות: 86
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
אם תוכל להעלות כטקסט ישירות להודעה (בנוסף לקובץ), זה יעזור לקרוא ולהגיב. תודה מראש.
 
  • תודה
Reactions: 503
  • הוסף לסימניות
  • #3
כתיבה משובחת, תודה.




הערה פיצית:
שים לב שיש כאן:
קטע אחד סיפור
קטע שני מוסר השכל
קטע שלישי הבהרה
קטע רביעי סוג של התנצלות


אולי תנסה (בסיפור הבא) להכניס את הכל לתוך הסיפור, שאת כל מה שאתה רוצה לומר - הכל יבינו מתוך הסיפור. בקטע אחד.

הסגנון הזה של החלוקה גם מעניין והוא מזכיר לי עלוני שבת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
רעיון יפה, מוגש בטוב טעם.
היה לי קל יותר לקרוא מתצלום העיתון שצירפת, שם הטקסט היה אחיד, בלי הבלטות והדגשות.
אם הייתי צריך להשביח את החומר, הייתי מנסה למצוא מילים נרדפות ולהפחית את החזרה שוב ושוב על המילה 'נהגים'. משהו כמו: מובילים. קטר שבעקבותיו נמשכים כל הקרונות. תפקיד בעל אחריות כה כבידה. אדם שבידיו נמסרו חיים של אחרים. וכו' וכו' - ביטויים המבליטים את הנקודות המשיקות בין נהגי אוטובוס לבחורי ישיבות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אחד מימי חמישי החמים מאד בירושלים, תשפ"ה. השמש אינה מקפחת חלילה אף עובר אורח, ומעניקה מקרניה חום אינסופי. מי שיעז ללכת יחף על הארץ, כנראה שיצטער על כך מאד בניתור מיידי.

שירה, בחודש מתקדם, ממתינה עם בעלה חיים בתחנה מרכזית לקו 75 להר נוף. ידיו של חיים עמוסות שקיות, אך אינו מאפשר לשירה לעזור לו במשא. בעל לתפארת.
חמש דקות מצטרפות לעשר והנה סוף-כל-סוף הגיח הקו המיוחל מהפינה השמאלית שבקצה העליה. כל באי התחנה, בדגש על 'כל', התקדמו אל עבר הנקודה המדומיינת בה 'בטוח' יעצור האוטובוס. שירה וחיים הגדילו צעדים אף הם, משוועים למזגן האוטובוסי. אולי אפילו מושבים לפליטה יחכו מיותמים לכבודם. אם לא לשניהם - לפחות עבורה.

הנהג, ערבי מסתבר, קם על רגל שמאל או שנהנה מרדיפת ההמון או שניהם, עצר במרחק ניכר מהתחנה. כולם אצו רצו אל עבר דלתות האוטובוס הפעורות, מסתערים אל תוכו. שירה במצבה, התקשתה לרוץ אך הגבירה מהירות, כמוה חיים. המשקל שאחז בידיו מנע ממנו לרוץ ולתפוס מקום עבורם כפי שוודאי היה נוהג בסיטואציה אחרת.

שירה הצליחה לעקוף את חיים ונכנסה במהירות בין הדלתות. מאחוריה, בעלה חיים ועוד מספר אנשים שלא הספיקו להיכנס עדיין. הנהג הנמהר החליט שמספיק להיום, ולחץ על סגירת הדלתות. ברגע האחרון הצליח חיים להכניס יד עמוסה לעייפה אל תוך האוטובוס, אך שאר גופו נותר בחוץ. ידו השנייה מלאה אף היא, כך שאין ביכולתה לבוא לו לעזר.

"נהג!!!" שירה הזדעקה. "סגרת לו על היד! תפתח את הדלת!"

הנהג לא נראה נרגש מהמחזה. הוא ענה לה בזלזול, מבטא ערבי כבד מלווה כל מילה שלו. "אם אני אפתח את הדלת יכנסו כולם. אין מקום!"

ה'אין מקום' התגלה כמסדרון אוטובוס דליל. בחלק האחורי יותר של האוטובוס הצטבר מעגל גדול יותר של אנשים. לעמוד וודאי שהיה מקום, ואף נותרו מקומות ישיבה בודדים שלא אויישו.

"היד שלו, זה בעלי!" היא התחלחלה עמוקות. סביבה אנשים בהו במחזה ושתקו. מה קורה כאן? למה הם שותקים? שיצעקו על הנהג האכזר הזה!
הנהג הבין כנראה שלא מומלץ להתניע עם רבע בנאדם תלוי בין הדלתות ונאות לפתוח אותן.

בו ברגע קפץ חיים אל תוך האוטובוס, כשהוא כעוס ופגוע עד עמקי נשמתו. "אתה נורמלי? מי סוגר דלת שאנשים באמצע לעלות? זו סכנת נפשות! אתה מטורף!"

הנהג הערבי, למרבה האבסורד, כנראה ציפה ל'תודה רבה, לא היית חייב לפתוח. הייתי מסתדר באוויר'. הוא האדים מכעס, זועם על היהודי החוצפן שהעז לפנות אליו במילות גנאי שכאלה. סך הכל סגר עליו את הדלת. מה קרה...

"תרד מהאוטובוס!" הוא הורה, טון דיבורו צעקני. "אני לא נוסע כל עוד האיש הזה כאן". הוא הגביה קולו לדציבל הגבוה בסולם הקולות, כך שכל השוהים באוטובוס שמעו את הצהרתו.

חיים שלף את הטלפון והחל לצלם את הנעשה. הנהג קילל וגידף ללא הפסקה, ובין קללה לגידוף הזכיר לחיים שעליו לפנות את האוטובוס. שירה מצידה קפצה אגרופים במתח בלום. למה כולם לא מוחים בעד בעלה? זה לא יאומן.

הפלא ופלא. ההוא ממהר לעבודה, ההוא חייב להגיע לבית שלו, ולכל שאר ה'הואים' לא היה עצבים וכח להתעסק בזוטות שכאלה. אז מה הייתה תגובתם? הכי 'צפויה' שיש.

"אדוני, בבקשה. אתה מעכב אוטובוס שלם".
"היי גבר, אין צורך לעשות את מה שאתה עושה. שחרר אותנו ב'קשה. אני ממהר ורוצה שהוא פשוט יתחיל לסוע".
"אחי, מה אתה נכנס לזה? לא קרה כלום. בא שב כאן במקום שלי, אני אקום בשבילך והנהג ימשיך בנסיעה".

חיים שציפה לתגובות תומכות כפי שבהחלט היה אמור לקבל, נפגע מהנוסעים עוד יותר מהמעשה השפל של הנהג הערבי וסינן לאחד מהם בשקט. קולו אצור. "אני מאחל לך, שבמַקום שתצטרך עזרה של אח שלך - הוא יפנה לך גב גם כן".

הנוסע ניסה להצטדק בתירוץ שהזמן שלו קצוב אך מהר מאד השתתק, מבין מעט את חומרת הדבר. כמוהו החבר'ה במעגל הקטן סביבם ששמעו את המשפט, מפנימים את הדברים.

ואני עדה למתרחש. כותבת כדי שיתפרסם המסר.
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה