מידע שימושי הסיפור האישי שלי מליל האסון במירון

  • הוסף לסימניות
  • #1
"וואו! נראה שיש שם בלגן בגשר בוא נלך לאזור שם!" אמר לי החבר שהיה איתי.

"אני רוצה להיות בהדלקה בסוף לא נצליח לחזור, אחר כך נלך!" אמרתי אני.

נסחפנו עם הדחיפות לכיוון הכניסה לשביל ר' דוב אבל הצלחנו (על עצמי ידעתי מיד כמובן על חברי הרבה(!) אחר כך) לחזור בחזרה כל אחד למקומו הוא. אני התמקמתי בחלוקת הבקבוקים על החבילות שם.

המדורה הובערה והריקודים היו בשיא העוצמה. אם יש את האמרה הידועה שאצל ר' שמעון בציון יום כיפור ובחוץ שמחת תורה אז בהדלקה שם, למעלה היה כמו שמחת תורה אבל ממש! ובמורד השביל גיהנום של ממש.

.

כמה שעות לפני כן אני יורד במורד ההר מכיוון הציון אל מתחמי התפילות הלימוד האוכל.

ואז ראיתי אותו.

זה היה הרב שהתנהגנו אליו בצורה הכי קשה מכל הרבנים בתלמוד תורה!

היינו רעים. היינו ילדים, מה לעשות?

ביום האחרון ללימודים כמו תמיד, נגשנו אליו לבקשת מחילה. הוא אמר שאינו מוחל ורק לאחר שחסמנו את דרכו מלצאת מחדר המלמדים הוא הפטיר "סולח, סולח".

זה ישב לי על הלב.

כמה פעמים ראיתי אותו, אבל לא אזרתי אומץ ותירצתי לעצמי אלפי תירוצים למה לא צריך לבקש ממנו מחילה.

אבל באותו לילה מר ונמהר, שעות לפני האסון שהייתי קרוב מלהיות בתוכו כמה עשרות מטרים ושנסחפתי לכיוונו שהיו רבים שהעידו שזו הצורה שבה היו בתוך האסון, זה קרה!

נגשתי אליו ובקשתי מחילה. הוא תחקר מי אני? באיזה שנה הייתי? ואמר והפעם בפנים מאירות-

"מחול לך, מחול לך, מחול לך".

.

דקות אחרי האסון על פי הנחיית הגורמים בשטח, הלכתי לכיוון היציאה מלמעלה, "לא ראיתי הרבה, ומה שראיתי הספיק לי די והותר!" למעלה פגשתי חבר איתו רצתי במורד ההר לצד השביל שהכינו לכוחות ההצלה הרבים שטרם הגיעו שומע על שנים עשר הרוגים ומתחיל להבין שהייתי בתוך אירוע שלא אשכח לעולם.

שם למטה, לאחר שראיתי שיירה של עשרות אמבולנסים, אינספור משטרות כשמסוק מרחף ממעל, התיישבתי על רצפת האספלט מלאת החול, חיברתי אוזניות אל אוזניי, ושמעתי את השיר שיצא לא הרבה זמן לפני כן שמסביר הכי טוב את מה שלי ולעוד רבים הומחש בערב הזה (אולי לי זה היה בזכות הסיפור הנ"ל? רק ד' יודע!)-

"רק אתה סיבת הסיבות עילת העילות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
בעלי היה שם, וכתב את זה למחרת:

עולים לשמוח, מוזיקה שמחה ברקע.
אין מעבר, הכל תקוע.
פצוע מובל באלונקה
מוזיקה גוועת ברגע
אחד טוען על עשרות הרוגים
הלב לא מאמין
אישה בוכה לבעל שלא עונה
בחור מספר על החייאה, ובוכה
ההר צבוע באורות אדומים
אלפים ברכבת, לבבות דוממים
הבוקר עולה, הקריין על עשרות הרוגים

עם כל זה- אני מאמין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
וואו. אהבתי.
מותר לשאול למה לא פרסמת זה גם בקהילת כתיבה?..
א. אני כעת ללא חגורה.
ב. זה סיפור מסוג אחר שלדעתי יכול לחזק אנשים רבים. הקהילה שם לא כל כך מיועדת למטרה זו אלא לשיתוף לצורך ביקורת.
בעלי היה שם, וכתב את זה למחרת:

עולים לשמוח, מוזיקה שמחה ברקע.
אין מעבר, הכל תקוע.
פצוע מובל באלונקה
מוזיקה גוועת ברגע
אחד טוען על עשרות הרוגים
הלב לא מאמין
אישה בוכה לבעל שלא עונה
בחור מספר על החייאה, ובוכה
ההר צבוע באורות אדומים
אלפים ברכבת, לבבות דוממים
הבוקר עולה, הקריין על עשרות הרוגים

עם כל זה- אני מאמין.
וואו!
תיאור מדויק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ממש יפה אהבתי מאוד,
מחזיר אותי לרגעים.........
אישה בוכה לבעל שלא עונה
יווווווווווווו כמה פחדתי..................
הרגשתי שכל אחד הייתה חייבת לעבור את האסון מירון מהצד שלה,

כמה הייתי רוצה לשתף את הרגעים הנוראיים,
אבל חוש הכתיבה שלי נוראית.............
אני עדיין מקבלת כל פעם צמרמורת מחדש מכל תזכור של אסון מירון.................
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
"וואו! נראה שיש שם בלגן בגשר בוא נלך לאזור שם!" אמר לי החבר שהיה איתי.

"אני רוצה להיות בהדלקה בסוף לא נצליח לחזור, אחר כך נלך!" אמרתי אני.

נסחפנו עם הדחיפות לכיוון הכניסה לשביל ר' דוב אבל הצלחנו (על עצמי ידעתי מיד כמובן על חברי הרבה(!) אחר כך) לחזור בחזרה כל אחד למקומו הוא. אני התמקמתי בחלוקת הבקבוקים על החבילות שם.

המדורה הובערה והריקודים היו בשיא העוצמה. אם יש את האמרה הידועה שאצל ר' שמעון בציון יום כיפור ובחוץ שמחת תורה אז בהדלקה שם, למעלה היה כמו שמחת תורה אבל ממש! ובמורד השביל גיהנום של ממש.

.

כמה שעות לפני כן אני יורד במורד ההר מכיוון הציון אל מתחמי התפילות הלימוד האוכל.

ואז ראיתי אותו.

זה היה הרב שהתנהגנו אליו בצורה הכי קשה מכל הרבנים בתלמוד תורה!

היינו רעים. היינו ילדים, מה לעשות?

ביום האחרון ללימודים כמו תמיד, נגשנו אליו לבקשת מחילה. הוא אמר שאינו מוחל ורק לאחר שחסמנו את דרכו מלצאת מחדר המלמדים הוא הפטיר "סולח, סולח".

זה ישב לי על הלב.

כמה פעמים ראיתי אותו, אבל לא אזרתי אומץ ותירצתי לעצמי אלפי תירוצים למה לא צריך לבקש ממנו מחילה.

אבל באותו לילה מר ונמהר, שעות לפני האסון שהייתי קרוב מלהיות בתוכו כמה עשרות מטרים ושנסחפתי לכיוונו שהיו רבים שהעידו שזו הצורה שבה היו בתוך האסון, זה קרה!

נגשתי אליו ובקשתי מחילה. הוא תחקר מי אני? באיזה שנה הייתי? ואמר והפעם בפנים מאירות-

"מחול לך, מחול לך, מחול לך".

.

דקות אחרי האסון על פי הנחיית הגורמים בשטח, הלכתי לכיוון היציאה מלמעלה, "לא ראיתי הרבה, ומה שראיתי הספיק לי די והותר!" למעלה פגשתי חבר איתו רצתי במורד ההר לצד השביל שהכינו לכוחות ההצלה הרבים שטרם הגיעו שומע על שנים עשר הרוגים ומתחיל להבין שהייתי בתוך אירוע שלא אשכח לעולם.

שם למטה, לאחר שראיתי שיירה של עשרות אמבולנסים, אינספור משטרות כשמסוק מרחף ממעל, התיישבתי על רצפת האספלט מלאת החול, חיברתי אוזניות אל אוזניי, ושמעתי את השיר שיצא לא הרבה זמן לפני כן שמסביר הכי טוב את מה שלי ולעוד רבים הומחש בערב הזה (אולי לי זה היה בזכות הסיפור הנ"ל? רק ד' יודע!)-

"רק אתה סיבת הסיבות עילת העילות".
אמיתי? או רק תיאור ספרותי ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #10
בעלי היה שם, וכתב את זה למחרת:

עולים לשמוח, מוזיקה שמחה ברקע.
אין מעבר, הכל תקוע.
פצוע מובל באלונקה
מוזיקה גוועת ברגע
אחד טוען על עשרות הרוגים
הלב לא מאמין
אישה בוכה לבעל שלא עונה
בחור מספר על החייאה, ובוכה
ההר צבוע באורות אדומים
אלפים ברכבת, לבבות דוממים
הבוקר עולה, הקריין על עשרות הרוגים

עם כל זה- אני מאמין.
מדויק מאד!!
אני זוכרת ששמעתי אישה שבוכה שהיא מתקשרת לבעלה עשרות פעמים הוא לא עונה לה...
צעקתי לה שאין קליטה.
אני מקווה שהיא שמעה אותי ואני מקווה שהוא ענה לה בסוף...:(
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
עולים לשמוח, מוזיקה שמחה ברקע.
אין מעבר, הכל תקוע.
פצוע מובל באלונקה
מוזיקה גוועת ברגע
אחד טוען על עשרות הרוגים
הלב לא מאמין
אישה בוכה לבעל שלא עונה
בחור מספר על החייאה, ובוכה
ההר צבוע באורות אדומים
אלפים ברכבת, לבבות דוממים
הבוקר עולה, הקריין על עשרות הרוגים

עם כל זה- אני מאמין.
זה עשה לי צמרמורת, והסיפור ממש מרגש!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
לא יודעת מה אתכם..
ואולי ההודעה שלי תפתח זירה חדשה- בתקווה שלא.
היינו די קרוב כשקרה האסון,
חווינו את הבהלה הדאגה וחוסר הוודאות משני הצדדים.(נעלמנו ונעלמו לנו).
אני זוכרת טוב את הימים שאחרי...
דווקא ממקום של מי שהיה די קרוב חיפשתי לחוות את זה שוב ושוב כדי להאמין שזה אכן קרה.
אולי גם המקום הזה של אין קורונה והנה יש ל''ג בעומר במירון כמו בכל השנים היפות.(וב''ה זכיתי להרבה כאלו תודה לה').
אבל תקופה אחר כך..
זהו.
מבחינתי זה נסגר באיזה חור עמוק שחור וכואב בלב.
ומאז לא מסוגלת לקרוא, לשמוע, להיזכר...
ובטח שלא לראות תמונות כלשהן שמזכירות את האירוע הזה.

ועכשיו שנתיים אחרי,
כל אתר, עיתון, פורום כלשהו.
כולם מדברים, נזכרים, כותבים, דומעים...
ואני רק מחכה שזה יעבור.
ומרגישה סופר אכזרית..
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לא יודעת מה אתכם..
ואולי ההודעה שלי תפתח זירה חדשה- בתקווה שלא.
היינו די קרוב כשקרה האסון,
חווינו את הבהלה הדאגה וחוסר הוודאות משני הצדדים.(נעלמנו ונעלמו לנו).
אני זוכרת טוב את הימים שאחרי...
דווקא ממקום של מי שהיה די קרוב חיפשתי לחוות את זה שוב ושוב כדי להאמין שזה אכן קרה.
אולי גם המקום הזה של אין קורונה והנה יש ל''ג בעומר במירון כמו בכל השנים היפות.(וב''ה זכיתי להרבה כאלו תודה לה').
אבל תקופה אחר כך..
זהו.
מבחינתי זה נסגר באיזה חור עמוק שחור וכואב בלב.
ומאז לא מסוגלת לקרוא, לשמוע, להיזכר...
ובטח שלא לראות תמונות כלשהן שמזכירות את האירוע הזה.

ועכשיו שנתיים אחרי,
כל אתר, עיתון, פורום כלשהו.
כולם מדברים, נזכרים, כותבים, דומעים...
ואני רק מחכה שזה יעבור.
ומרגישה סופר אכזרית..
הגיוני מאד.
כנראה שזאת תוצאה של הדחקה ארוכה...
ואני מאמינה שלא הלכת לטפל, נכון?
אני בתקופה הראשונה כן רציתי לראות ולשמוע כמה שיותר.
רק אחרי המון זמן העזתי ללכת לטיפול ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב עם הנושא.
וזה כמעט לא מציף אותי ביום יום.
ברור שבד''כ אין לי כח לפתוח את התיבה הזאת ולראות משהו שיזכיר לי את הנושא, אבל דווקא עכשיו לפני ל''ג בעומר אני כן רוצה לשמוע...
ואגב, בעיתונים של השבוע לא ראיתי בכלל אזכורים לאסון (קראט ולבית) כאילו היה ולא צריך כבר לדבר עליו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ועכשיו שנתיים אחרי,
כל אתר, עיתון, פורום כלשהו.
כולם מדברים, נזכרים, כותבים, דומעים...
ואני רק מחכה שזה יעבור.
ומרגישה סופר אכזרית..
אין מה להרגיש אכזריות.
פשוט אם זה מפריע לא לקרוא.
לגבי התמונות די מסכים באמת במאמר אחר שכתבתי ניסיתי לשנות את התמונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
"וואו! נראה שיש שם בלגן בגשר בוא נלך לאזור שם!" אמר לי החבר שהיה איתי.

"אני רוצה להיות בהדלקה בסוף לא נצליח לחזור, אחר כך נלך!" אמרתי אני.

נסחפנו עם הדחיפות לכיוון הכניסה לשביל ר' דוב אבל הצלחנו (על עצמי ידעתי מיד כמובן על חברי הרבה(!) אחר כך) לחזור בחזרה כל אחד למקומו הוא. אני התמקמתי בחלוקת הבקבוקים על החבילות שם.

המדורה הובערה והריקודים היו בשיא העוצמה. אם יש את האמרה הידועה שאצל ר' שמעון בציון יום כיפור ובחוץ שמחת תורה אז בהדלקה שם, למעלה היה כמו שמחת תורה אבל ממש! ובמורד השביל גיהנום של ממש.

.

כמה שעות לפני כן אני יורד במורד ההר מכיוון הציון אל מתחמי התפילות הלימוד האוכל.

ואז ראיתי אותו.

זה היה הרב שהתנהגנו אליו בצורה הכי קשה מכל הרבנים בתלמוד תורה!

היינו רעים. היינו ילדים, מה לעשות?

ביום האחרון ללימודים כמו תמיד, נגשנו אליו לבקשת מחילה. הוא אמר שאינו מוחל ורק לאחר שחסמנו את דרכו מלצאת מחדר המלמדים הוא הפטיר "סולח, סולח".

זה ישב לי על הלב.

כמה פעמים ראיתי אותו, אבל לא אזרתי אומץ ותירצתי לעצמי אלפי תירוצים למה לא צריך לבקש ממנו מחילה.

אבל באותו לילה מר ונמהר, שעות לפני האסון שהייתי קרוב מלהיות בתוכו כמה עשרות מטרים ושנסחפתי לכיוונו שהיו רבים שהעידו שזו הצורה שבה היו בתוך האסון, זה קרה!

נגשתי אליו ובקשתי מחילה. הוא תחקר מי אני? באיזה שנה הייתי? ואמר והפעם בפנים מאירות-

"מחול לך, מחול לך, מחול לך".

.

דקות אחרי האסון על פי הנחיית הגורמים בשטח, הלכתי לכיוון היציאה מלמעלה, "לא ראיתי הרבה, ומה שראיתי הספיק לי די והותר!" למעלה פגשתי חבר איתו רצתי במורד ההר לצד השביל שהכינו לכוחות ההצלה הרבים שטרם הגיעו שומע על שנים עשר הרוגים ומתחיל להבין שהייתי בתוך אירוע שלא אשכח לעולם.

שם למטה, לאחר שראיתי שיירה של עשרות אמבולנסים, אינספור משטרות כשמסוק מרחף ממעל, התיישבתי על רצפת האספלט מלאת החול, חיברתי אוזניות אל אוזניי, ושמעתי את השיר שיצא לא הרבה זמן לפני כן שמסביר הכי טוב את מה שלי ולעוד רבים הומחש בערב הזה (אולי לי זה היה בזכות הסיפור הנ"ל? רק ד' יודע!)-

"רק אתה סיבת הסיבות עילת העילות".
משהו שאני לא הבנתי (אולי כולם הבינו)
מה היה עם הרב הזה שמחל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
משהו שאני לא הבנתי (אולי כולם הבינו)
מה היה עם הרב הזה שמחל?
ציפיתם שהוא ח"ו...
אז לא! ב"ה הוא חי וקיים.
מה שאני סיפרתי שאולי בזכות הבקשת מחילה ניצלתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
ציפיתם שהוא ח"ו...
אז לא! ב"ה הוא חי וקיים.
מה שאני סיפרתי שאולי בזכות הבקשת מחילה ניצלתי.
היה נראה שזה הולך לכיוון הזה..

אישית, היה לי קשר קרוב עם אחד ההרוגים ז''ל, מרגיש שאולי פספסתי את בקשת המחילה ממנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
לא יודעת מה אתכם..
ואולי ההודעה שלי תפתח זירה חדשה- בתקווה שלא.
היינו די קרוב כשקרה האסון,
חווינו את הבהלה הדאגה וחוסר הוודאות משני הצדדים.(נעלמנו ונעלמו לנו).
אני זוכרת טוב את הימים שאחרי...
דווקא ממקום של מי שהיה די קרוב חיפשתי לחוות את זה שוב ושוב כדי להאמין שזה אכן קרה.
אולי גם המקום הזה של אין קורונה והנה יש ל''ג בעומר במירון כמו בכל השנים היפות.(וב''ה זכיתי להרבה כאלו תודה לה').
אבל תקופה אחר כך..
זהו.
מבחינתי זה נסגר באיזה חור עמוק שחור וכואב בלב.
ומאז לא מסוגלת לקרוא, לשמוע, להיזכר...
ובטח שלא לראות תמונות כלשהן שמזכירות את האירוע הזה.

ועכשיו שנתיים אחרי,
כל אתר, עיתון, פורום כלשהו.
כולם מדברים, נזכרים, כותבים, דומעים...
ואני רק מחכה שזה יעבור.
ומרגישה סופר אכזרית..
אם זה מפריע לתפקוד או מחמיר מומלץ לטפל...
אם לא- תגובה רגילה של נפש ששומרת על עצמה
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
  • הוסף לסימניות
  • #20
הגיוני מאד.
כנראה שזאת תוצאה של הדחקה ארוכה...
ואני מאמינה שלא הלכת לטפל, נכון?
אני בתקופה הראשונה כן רציתי לראות ולשמוע כמה שיותר.
רק אחרי המון זמן העזתי ללכת לטיפול ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב עם הנושא.
וזה כמעט לא מציף אותי ביום יום.
ברור שבד''כ אין לי כח לפתוח את התיבה הזאת ולראות משהו שיזכיר לי את הנושא, אבל דווקא עכשיו לפני ל''ג בעומר אני כן רוצה לשמוע...
ואגב, בעיתונים של השבוע לא ראיתי בכלל אזכורים לאסון (קראט ולבית) כאילו היה ולא צריך כבר לדבר עליו...
לא חושבת שהדחקתי אולי בשלב המאוחר יותר.
בתחילה כולם ניסו לתפקד שכלי אחרת...
כשמגיעים הביתה מתפרקים, אני בנוסף רציתי לראות תיעודים בלי סוף גם שבועיים אחרי.
משהו בי לא האמין שזה באמת קרה.
וזהו,
איכשהו חזל''שנו לאט לאט, החיים המשיכו.
ומבחינתי נגמר.
ואני כן מנסה להבין איך אנשים שהיו וחוו מצליחים ואפילו יוזמים חזרה וכתיבה על הנושא.
אגב-
לא יוצא לי לקרוא המון עיתונות מה שכן ראיתי היה כתבה בקטיפה על אלעזר ברגר ובנוסף בעלוני שבת היו כתבות עם תמונות וכ'
אין מה להרגיש אכזריות.
יש בזה משהו,
שאי אפשר לרחם על עצמי שהיה קשה לי לראות תמונה ולצאת לקניות בסופר ולפגוש שם הורים שקברו את הילד שלהם במירון..
ולהרגיש הכי טוב שבעולם.
ציפיתם שהוא ח"ו...
אז לא! ב"ה הוא חי וקיים.
מה שאני סיפרתי שאולי בזכות הבקשת מחילה ניצלתי.
ויתכן מאד שגם הוא.
אי אפשר לדעת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה