הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הכל התחיל בשיחת טלפון מהשכנה שלי, יוכבד, ביום שלישי אחר הצהריים.
"יש לך מקדחה?" היא שאלה.
"מקדחה? אין לי, יוכבד. אבל למה את צריכה מקדחה?"
-"סתם, לספריה."
"מה לספריה?"
-"לתלות אותה."
הבטן שלי קרקרה. לא בגלל שהייתי באמצע החומוס. אלא בגלל שיוכבד, איך נאמר, לא בדיוק אישה של עשה-זאת-בעצמך. היא יותר אישה של עשה-זאת-ואני-אקטר-מול-המחשב.
"תקשיבי", אמרתי לה, "אני יכולה להשאיל לך מקדחה מהשכנה השני, אבל אולי עדיף שתזמיני מישהו מקצועי? את יודעת, למקרה ש..."
"מה יכול לקרות?" היא קטעה אותי. "אני כבר עשר שנים עובדת עם מקדחה!"
הבאתי לה את המקדחה שלקחתי מהארגז של בעלי המנוח (ככה קוראים לבן אדם שנח, לא?), וכמובן, היא לקחה אותו בצהלה, הרי איך היא אמרה: "מה כבר יכול לקרות?"...
שעתיים אחר כך שמעתי את הטררם מהדירה שלה. מקדחה פוגשת בטון. הרעש הזה שמרגיש כמו מישהו שמנסה לחפור מנהרה עם כפית פלסטיק.
ואז, לפתע, דממה שררה. דממה מפחידה.
אני מנסה להתעלם, חוזרת לטוסטים שלי, ופתאום טלפון. יוכבד.
"תגידי, יש לך מסור?"
-"מסור?! למה, מה קרה לספריה?"
"סתם, בקטנה. לא יצא טוב. את לא צריכה לדאוג."
-"בטוחה?"
"כן, כן, הכל בסדר. פשוט צריך טיפה... לקצר את אחד המדפים."
אני משאילה לה מסור (שלקחתי מארגז הכלים של בעלי המנוח, כמובן...) וחוזרת הביתה. מתיישבת. נושמת עמוק.
עוד שעה עוברת. טלפון נוסף.
"תגידי, את טובה עם חשמל?"
-"מה קרה עכשיו?!"
"לא, סתם. שום דבר רציני. רק שבטעות קדחתי לתוך שקע."
זהו, הבנתי שאין ברירה. שמתי נעליים, לקחתי ארגז כלים שלם (כי ידעתי שהפעם זה לא ייגמר במסור) הוא היה די כבד (איך הגברים סוחבים את כל זה?!!!) ונכנסתי לדירה של יוכבד.
את מה שראיתי שם לא אשכח בחיים.
הספריה, שפעם הייתה ספריה תמימה מאיקאה, הפכת לאנדרטת מלחמה. קיר הסלון היה נראה כאילו נחתה עליו חללית. מדף אחד תלוי בזווית של 45 מעלות, ועוד שניים שכבו על הרצפה, במרחק בטוח מהקיר.
"אני לא מבינה למה זה לא מתיישב ישר", היא אמרה, עומדת שם, מנסה להיראות מקצועית עם מסור ביד אחת ומקדחה בשנייה.
"את מבינה שזה לא בדיוק תחום ההתמחות שלך, נכון?" ניסיתי לשאול בעדינות.
"אל תדאגי. אני תמיד מסיימת את מה שאני מתחילה!"
חמש דקות אחר כך שמענו בום.
לא. לא הספרייה. השכנה מלמטה דפקה בדלת עם קסדה ואמרה:
"תפסיקו להרוס את הקיר המשותף או שאני מזמינה את העירייה!"
"יש לך מקדחה?" היא שאלה.
"מקדחה? אין לי, יוכבד. אבל למה את צריכה מקדחה?"
-"סתם, לספריה."
"מה לספריה?"
-"לתלות אותה."
הבטן שלי קרקרה. לא בגלל שהייתי באמצע החומוס. אלא בגלל שיוכבד, איך נאמר, לא בדיוק אישה של עשה-זאת-בעצמך. היא יותר אישה של עשה-זאת-ואני-אקטר-מול-המחשב.
"תקשיבי", אמרתי לה, "אני יכולה להשאיל לך מקדחה מהשכנה השני, אבל אולי עדיף שתזמיני מישהו מקצועי? את יודעת, למקרה ש..."
"מה יכול לקרות?" היא קטעה אותי. "אני כבר עשר שנים עובדת עם מקדחה!"
הבאתי לה את המקדחה שלקחתי מהארגז של בעלי המנוח (ככה קוראים לבן אדם שנח, לא?), וכמובן, היא לקחה אותו בצהלה, הרי איך היא אמרה: "מה כבר יכול לקרות?"...
...
שעתיים אחר כך שמעתי את הטררם מהדירה שלה. מקדחה פוגשת בטון. הרעש הזה שמרגיש כמו מישהו שמנסה לחפור מנהרה עם כפית פלסטיק.
ואז, לפתע, דממה שררה. דממה מפחידה.
אני מנסה להתעלם, חוזרת לטוסטים שלי, ופתאום טלפון. יוכבד.
"תגידי, יש לך מסור?"
-"מסור?! למה, מה קרה לספריה?"
"סתם, בקטנה. לא יצא טוב. את לא צריכה לדאוג."
-"בטוחה?"
"כן, כן, הכל בסדר. פשוט צריך טיפה... לקצר את אחד המדפים."
אני משאילה לה מסור (שלקחתי מארגז הכלים של בעלי המנוח, כמובן...) וחוזרת הביתה. מתיישבת. נושמת עמוק.
עוד שעה עוברת. טלפון נוסף.
"תגידי, את טובה עם חשמל?"
-"מה קרה עכשיו?!"
"לא, סתם. שום דבר רציני. רק שבטעות קדחתי לתוך שקע."
זהו, הבנתי שאין ברירה. שמתי נעליים, לקחתי ארגז כלים שלם (כי ידעתי שהפעם זה לא ייגמר במסור) הוא היה די כבד (איך הגברים סוחבים את כל זה?!!!) ונכנסתי לדירה של יוכבד.
את מה שראיתי שם לא אשכח בחיים.
הספריה, שפעם הייתה ספריה תמימה מאיקאה, הפכת לאנדרטת מלחמה. קיר הסלון היה נראה כאילו נחתה עליו חללית. מדף אחד תלוי בזווית של 45 מעלות, ועוד שניים שכבו על הרצפה, במרחק בטוח מהקיר.
"אני לא מבינה למה זה לא מתיישב ישר", היא אמרה, עומדת שם, מנסה להיראות מקצועית עם מסור ביד אחת ומקדחה בשנייה.
"את מבינה שזה לא בדיוק תחום ההתמחות שלך, נכון?" ניסיתי לשאול בעדינות.
"אל תדאגי. אני תמיד מסיימת את מה שאני מתחילה!"
חמש דקות אחר כך שמענו בום.
לא. לא הספרייה. השכנה מלמטה דפקה בדלת עם קסדה ואמרה:
"תפסיקו להרוס את הקיר המשותף או שאני מזמינה את העירייה!"
Reactions: כותב בקצב, רות ב., AUVI ועוד 39 משתמשים42 //