הנושאים החמים
נוכחות לעסקים
משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עריכה תורנית
D I G I T A L
- הוסף לסימניות
- #1
פורסם באנטייטלד
אבירם מאיר
יוצרים רבים מפיצים יצירות ומאמרים, מפרסמים עיצובים ומבצעים עבודות ללא תשלום או שכר כלשהו. קרדיט קטן שלהם בצד או בתחתית העמוד אמור לספק אותם וכולם מרוצים. ההבטחה של מזמיני העבודה בחינם טומנת בחובה פוטנציאל עסקי משמעותי: פרסום, כבוד או הזדמנות לחשיפה בכלי תקשורת, אלה אמורים להספיק.
מה עם שכר או תגמול? הס מלהזכיר. הם אינם דורשים תשלום, ואף נבוכים ומתביישים לבקש או אפילו להעלות את הנושא לדיון. למה? ככה! כי הם לא יקבלו. נשמע מוזר?
קשה להאמין אך זו המציאות. יש לומר בכנות ומבלי להיתמם. חשיפה כגון פרסום תוכן, חזותי או מילולי משרתת מטרות ומקדמת את מפרסם העבודה או הארגון אותו הוא מייצג כחלק ממערכת יחסי הציבור שלו. אבל נדמה כי הגולם קם על יוצרו. תרתי משמע!
לתיבת הדוא"ל שלי מגיעות מדי שבוע פניות של גופים וארגונים, פרטיים ומסחריים. בחלקם ידועים, מוכרים ובעלי שם מכובד. בכולן בקשות לשיתופי פעולה. יצירת עבודות עיצוב, איור, צילום, מדיה דיגיטלית ועוד. פרויקטים, תחרויות ותערוכות.
הנוהל הקבוע הינו מסמך "קול קורא" המעודד שליחת עבודות והצעות אשר ייעמדו לבחינת ועדה מקצועית (או לא) כזו או אחרת. בסופו של דבר תיבחר עבודה אחת בה יוכל הארגון לעשות שימוש לצרכיו. חלקם מבטיחים פרס כספי או חומרי כלשהו לזוכים. לרוב מדובר בסכום קטן, לא משמעותי ובעיקר מעליב. זאת כאמור רק למי שעבודתו זכתה.
לגבי שאר המשתתפים, (הרוב למעשה) שעבדו שעות בסטודיו, שלחו עבודה שלא נבחרה בסופו של דבר, אין שום התייחסות. לא בקרדיט, לא בתשלום על זמן עבודה ולא על דמי סקיצה. מדובר בפתרון חינמי, עבודה זמינה, קלה שאינה דורשת מאמץ מצד יוזמי התחרות או הפרויקט. במקרה הטוב נכתב בריף מסודר (דף פרויקט) המתאר בקווים כלליים את המשימה לביצוע וזהו. מה שנשאר הוא לשלוח בתפוצת אימייל רחבה וממוקדת לאנשי המקצוע, אקדמיות לעיצוב ויוצרים שונים בתחום ולגרות אותם להשתתף. אם בסופו של התהליך המתסכל לא נבחרה עבודתך, בעיה שלך.
מאחורי פרויקטים כאלה עומדים גופים מסחריים, ארגונים ציבוריים ואף מוסדות הממומנים מכספי ציבור היוצאים בקריאה ליוצרים ומעצבים להשתתף בפרויקטים. הדוגמאות המובאות כאן הן מתחומי התקשורת החזותית והאיור, אולם יש עוד רבות כמותן בתחומים משיקים או מקבילים (כתיבה, תסריטאות, צילום, מחזאות, משחק, בימוי ועוד).
כמי שמכיר מקרוב את תחום העיצוב ועוסק בו מכל הכיוונים, האקדמי והמקצועי אני יודע היטב שאין עבודת עיצוב טובה שלא מקיימת דיאלוג עמוק ואיכותי עם הלקוח – מזמין העבודה, שאין עבודת עיצוב שאינה עוברת תהליך בסטודיו שמשמעותו בפועל היא זמן עבודה של מעצבים ואנשי מקצוע. זמן יקר ואיכותי אשר למעשה מתבטל ויורד לטמיון עם הכרזת "הזוכה המאושר". איך יכול להרשות לעצמו מעצב בינוני או קטן לבצע עבודה איכותית על חשבון זמן עבודה יקר בסטודיו, מתוך ידיעה כי סיכוייו לזכות בעבודה או בפרס קטנים או באחוז נמוך ביותר? איך יכול סטודיו כזה להשקיע זמן בעבודה יסודית מעמיקה ואיכותית? התשובה המתבקשת היא שרק חברות המעסיקות כמה מעצבים בסטודיו נהנות מהפריבילגיה להקצות שעות סטודיו של אחד העובדים בעוד כל המערכת ממשיכה במקביל לעבוד ולהתפרנס. כך נוצר סינון טבעי וברור שקריאה כזו אינה תמימה או הוגנת.
אסור לטעות. מדובר בפעולה שיווקית לכל דבר. לא בפרויקט התנדבותי קהילתי.
חברות עיצוב כאלה לרוב ייהנו בסוף התהליך מפרסום וכבוד ובהמשך כמובן מפרויקטים בעלי תקציבים. אגב, יש כאלה לא מעט. אחרת כל זה לא היה מרגיז כל כך..
מזמיני העבודה ייהנו מחשיפה, מהתעסקות יתר במוצר שלהן על ידי אנשי מקצוע ומיחסי ציבור כיוזמי פעולה חברתית קהילתית.
אפשר גם לטעון כנגד היוצרים עצמם ולומר "אל תכרתו את הענף עליו אתם יושבים". אל תשתפו פעולה עם פרויקטים כאלה. גם כאן הסיפור מורכב. יוצרים רבים אינם מתוגמלים באופן שוטף על עבודותיהם בהסכם קבוע (ריטיינר) ואינם משתכרים באופן שוטף. הרבה מהיוצרים הם פרילנסרים (יוצרים עצמאיים) שיושבים על האינטרנט והטלפון ומחכים להזדמנות שלהם לקבל את העבודה המיוחלת. ואז הפיתוי גדול. נוח להפעיל אותם ללא כל התקשרות תעסוקתית אלא כנותני שירות או קבלני משנה. מצבם הכלכלי אינו תמיד טוב ואולי הזדמנות כזו תביא עמה עבורם את השינוי המיוחל.
הפגיעה בתחום העיסוק המקצועי בו אני פועל היא משמעותית בעיני שלא לומר הרסנית: שחיקת שכר מעצבים ויצירת פער בין חברות גדולות ומעצבים "קטנים" טובים ואיכותיים הפועלים בשוק. זאת לצד קבלת עבודות שאינן בהכרח איכותיות אלא כאלו שהתקבלו ממי שהיה מוכן להשתתף בחגיגה המפוקפקת הזו.
דוגמאות יש לא מעט:
מגאזין בתפוצה רחבה פנה לא מזמן למאיירים לשליחת עבודות לכריכה המאוירת שלו תמורת סכום זעום ומקומם (150 ₪) כנראה מתוך הידיעה כי ענף זה אינו מאורגן כאיגוד מקצועי וכי ישנם הרבה מאיירים מוכשרים בשוק המשוועים לפרנסה שישמחו לקפוץ על המציאה ולשלוח עבודה גם במחיר אפסי או אפילו ללא תשלום בתקווה לפרסום ולקרדיט המיוחל.
דוגמא נוספת, עיתון ארצי נפוץ ומכובד יצא בקריאה ליוצרים לאייר לוח שנה שיצא למנויי העיתון בו כל חודש יאוייר על ידי מאייר אחר הפעם ללא תשלום, תמורת קרדיט!
הציקה לי במיוחד הודעה מהנהלת פסטיבל ישראל שהועברה אלי דרך מכר שלי ובה שוב, פניה למעצבים לשליחת עיצוב לציון 50 שנות הפסטיבל שיכלול את לוגו ה50, כרזה, הצעה לתוכנייה (גריד) לאירוע. גם הפעם הנחת הבסיס של הנהלת הפסטיבל הייתה ככל הנראה שניתן תמורת סכום סמלי ומעליב לקבל הרבה הצעות, ללא תשלום ולבחור אחת מהן לשימוש מסחרי.
עוד דוגמא מפתיעה ומקוממת הגיעה אלי דווקא מהאגודה לזכויות האזרח שקראה ליוצרים לשלוח עבודות קומיקס לשימוש באתר הבית של הארגון.
גם במקרה זה כמובן בהתנדבות וללא כל תשלום. בהודעה היה כתוב שהם "בטוחים שאיור סאטירי על הנושא יכול להמחיש יותר מכל דבר אחר עד כמה המצב הזה בעייתי"
אכן בעייתי. אולי דווקא ארגון כזה יכול היה לגלות רגישות גבוהה יותר לנושא זכויות יוצרים כחלק מזכויות האזרח. קל מידי לנגן על מיתרי הרגש ולהיאחז ב"מטרות חברתיות" כדי לשלול זכות בסיסית של איש מקצוע, יוצר או מעצב להתפרנס בכבוד.
הרבה עמותות וארגונים ללא מטרת רווח המקדמים מטרות חברתיות פונים בתדירות גבוהה בקריאה להשתתף בפרויקטים כאלה. גם כאן מדובר בזוכה יחיד או זוכים בודדים. אולם רובן המוחלט של העבודות שנשלחות מוצגות בדרך כלל במסגרת תערוכה או פרויקט אינטרנטי וזוכות לחשיפה. פתרון הוגן ושוויוני. מעצבים רבים וגם אני ביניהם, שלחו בעבר עבודות לתחרויות ופרויקטים בארץ ובעולם ונהנו להשתתף בפורום מכובד אשר מביא את כל הידע והניסיון המקצועי של המשתתפים בו לידי ביטוי. כך נוצר פרויקט משפיע, רב משתתפים אשר בכוחו להגיע לליבו של קהל גדול.
איגודים מקצועיים של יוצרים ומעצבים יש בישראל. ותיקים, חדשים ומתחדשים. גם הם באופן אבסורדי נלחמים על קיומם ומעמדם ואף גובים דמי חבר יקרים מאוד. יקרים מידי.
גם כאן יוצא שמעצבים, יוצרים ואנשי מקצוע קטנים מוצאים את עצמם מחוץ למסגרת כזו כך ואין בתוכה הד לקולם ולמצוקתם האמיתית. בחוסר יכולת כזה לשמור על האינטרסים שלהם, מלחמתם השקטה אבודה ובקרב הזה הם כמובן מפסידים.
לאחרונה יצאה פניה מקהילת המעצבים הישראלית לחבריה לשלוח הצעות למיתוג חזותי. שימו לב: ללא תשלום, תמורת חשיפה, קרדיט ופרסום.. הפנייה מכוונת ישירות למשרדים בעלי ניסיון בתחום המיתוג, מציינת היקף עבודה של בין 10 ל20 שעות עבודה בחודש – עובדה אשר לכשעצמה מסננת באופן טבעי מעצבים בעלי נפח עבודה והיקף סטודיו בינוני ומטה. וכמובן מציעה חשיפה וכבוד בכל פרסומי הקהילה.
אישית אני מכיר לא מעט מעצבים טובים, איכותיים ומוכשרים שאינם עומדים בקריטריונים המשתמעים מהכתוב בהודעה הזו למרות כביכול הפנייה ההוגנת לכולם.
לטעמי עד שלא נבין בעצמנו כי בעצם הפניה הזו אנו "יורים לעצמנו ברגל" לא ישתנה מעמדם של ומצבם של חלק מהמעצבים הפועלים בתחום. האם כל זה מפתיע?
ככל הנראה לא את מי שטרח לקרוא עד לכאן את הכתוב והדברים ככל הנראה נוגעים לו באופן אישי.
–
<small style="line-height: 15px; font-size:12px;">
הכותב: אבירם מאיר, מעצב. מנהל בית ספר גורן, לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית עמק יזרעאל.
בהכנת המאמר סייעו אנשי מקצוע ויוצרים מתחומי העיצוב, האיור הצילום ועוד.</small>
אבירם מאיר
יוצרים רבים מפיצים יצירות ומאמרים, מפרסמים עיצובים ומבצעים עבודות ללא תשלום או שכר כלשהו. קרדיט קטן שלהם בצד או בתחתית העמוד אמור לספק אותם וכולם מרוצים. ההבטחה של מזמיני העבודה בחינם טומנת בחובה פוטנציאל עסקי משמעותי: פרסום, כבוד או הזדמנות לחשיפה בכלי תקשורת, אלה אמורים להספיק.
מה עם שכר או תגמול? הס מלהזכיר. הם אינם דורשים תשלום, ואף נבוכים ומתביישים לבקש או אפילו להעלות את הנושא לדיון. למה? ככה! כי הם לא יקבלו. נשמע מוזר?
קשה להאמין אך זו המציאות. יש לומר בכנות ומבלי להיתמם. חשיפה כגון פרסום תוכן, חזותי או מילולי משרתת מטרות ומקדמת את מפרסם העבודה או הארגון אותו הוא מייצג כחלק ממערכת יחסי הציבור שלו. אבל נדמה כי הגולם קם על יוצרו. תרתי משמע!
לתיבת הדוא"ל שלי מגיעות מדי שבוע פניות של גופים וארגונים, פרטיים ומסחריים. בחלקם ידועים, מוכרים ובעלי שם מכובד. בכולן בקשות לשיתופי פעולה. יצירת עבודות עיצוב, איור, צילום, מדיה דיגיטלית ועוד. פרויקטים, תחרויות ותערוכות.
הנוהל הקבוע הינו מסמך "קול קורא" המעודד שליחת עבודות והצעות אשר ייעמדו לבחינת ועדה מקצועית (או לא) כזו או אחרת. בסופו של דבר תיבחר עבודה אחת בה יוכל הארגון לעשות שימוש לצרכיו. חלקם מבטיחים פרס כספי או חומרי כלשהו לזוכים. לרוב מדובר בסכום קטן, לא משמעותי ובעיקר מעליב. זאת כאמור רק למי שעבודתו זכתה.
לגבי שאר המשתתפים, (הרוב למעשה) שעבדו שעות בסטודיו, שלחו עבודה שלא נבחרה בסופו של דבר, אין שום התייחסות. לא בקרדיט, לא בתשלום על זמן עבודה ולא על דמי סקיצה. מדובר בפתרון חינמי, עבודה זמינה, קלה שאינה דורשת מאמץ מצד יוזמי התחרות או הפרויקט. במקרה הטוב נכתב בריף מסודר (דף פרויקט) המתאר בקווים כלליים את המשימה לביצוע וזהו. מה שנשאר הוא לשלוח בתפוצת אימייל רחבה וממוקדת לאנשי המקצוע, אקדמיות לעיצוב ויוצרים שונים בתחום ולגרות אותם להשתתף. אם בסופו של התהליך המתסכל לא נבחרה עבודתך, בעיה שלך.
מאחורי פרויקטים כאלה עומדים גופים מסחריים, ארגונים ציבוריים ואף מוסדות הממומנים מכספי ציבור היוצאים בקריאה ליוצרים ומעצבים להשתתף בפרויקטים. הדוגמאות המובאות כאן הן מתחומי התקשורת החזותית והאיור, אולם יש עוד רבות כמותן בתחומים משיקים או מקבילים (כתיבה, תסריטאות, צילום, מחזאות, משחק, בימוי ועוד).
כמי שמכיר מקרוב את תחום העיצוב ועוסק בו מכל הכיוונים, האקדמי והמקצועי אני יודע היטב שאין עבודת עיצוב טובה שלא מקיימת דיאלוג עמוק ואיכותי עם הלקוח – מזמין העבודה, שאין עבודת עיצוב שאינה עוברת תהליך בסטודיו שמשמעותו בפועל היא זמן עבודה של מעצבים ואנשי מקצוע. זמן יקר ואיכותי אשר למעשה מתבטל ויורד לטמיון עם הכרזת "הזוכה המאושר". איך יכול להרשות לעצמו מעצב בינוני או קטן לבצע עבודה איכותית על חשבון זמן עבודה יקר בסטודיו, מתוך ידיעה כי סיכוייו לזכות בעבודה או בפרס קטנים או באחוז נמוך ביותר? איך יכול סטודיו כזה להשקיע זמן בעבודה יסודית מעמיקה ואיכותית? התשובה המתבקשת היא שרק חברות המעסיקות כמה מעצבים בסטודיו נהנות מהפריבילגיה להקצות שעות סטודיו של אחד העובדים בעוד כל המערכת ממשיכה במקביל לעבוד ולהתפרנס. כך נוצר סינון טבעי וברור שקריאה כזו אינה תמימה או הוגנת.
אסור לטעות. מדובר בפעולה שיווקית לכל דבר. לא בפרויקט התנדבותי קהילתי.
חברות עיצוב כאלה לרוב ייהנו בסוף התהליך מפרסום וכבוד ובהמשך כמובן מפרויקטים בעלי תקציבים. אגב, יש כאלה לא מעט. אחרת כל זה לא היה מרגיז כל כך..
מזמיני העבודה ייהנו מחשיפה, מהתעסקות יתר במוצר שלהן על ידי אנשי מקצוע ומיחסי ציבור כיוזמי פעולה חברתית קהילתית.
אפשר גם לטעון כנגד היוצרים עצמם ולומר "אל תכרתו את הענף עליו אתם יושבים". אל תשתפו פעולה עם פרויקטים כאלה. גם כאן הסיפור מורכב. יוצרים רבים אינם מתוגמלים באופן שוטף על עבודותיהם בהסכם קבוע (ריטיינר) ואינם משתכרים באופן שוטף. הרבה מהיוצרים הם פרילנסרים (יוצרים עצמאיים) שיושבים על האינטרנט והטלפון ומחכים להזדמנות שלהם לקבל את העבודה המיוחלת. ואז הפיתוי גדול. נוח להפעיל אותם ללא כל התקשרות תעסוקתית אלא כנותני שירות או קבלני משנה. מצבם הכלכלי אינו תמיד טוב ואולי הזדמנות כזו תביא עמה עבורם את השינוי המיוחל.
הפגיעה בתחום העיסוק המקצועי בו אני פועל היא משמעותית בעיני שלא לומר הרסנית: שחיקת שכר מעצבים ויצירת פער בין חברות גדולות ומעצבים "קטנים" טובים ואיכותיים הפועלים בשוק. זאת לצד קבלת עבודות שאינן בהכרח איכותיות אלא כאלו שהתקבלו ממי שהיה מוכן להשתתף בחגיגה המפוקפקת הזו.
דוגמאות יש לא מעט:
מגאזין בתפוצה רחבה פנה לא מזמן למאיירים לשליחת עבודות לכריכה המאוירת שלו תמורת סכום זעום ומקומם (150 ₪) כנראה מתוך הידיעה כי ענף זה אינו מאורגן כאיגוד מקצועי וכי ישנם הרבה מאיירים מוכשרים בשוק המשוועים לפרנסה שישמחו לקפוץ על המציאה ולשלוח עבודה גם במחיר אפסי או אפילו ללא תשלום בתקווה לפרסום ולקרדיט המיוחל.
דוגמא נוספת, עיתון ארצי נפוץ ומכובד יצא בקריאה ליוצרים לאייר לוח שנה שיצא למנויי העיתון בו כל חודש יאוייר על ידי מאייר אחר הפעם ללא תשלום, תמורת קרדיט!
הציקה לי במיוחד הודעה מהנהלת פסטיבל ישראל שהועברה אלי דרך מכר שלי ובה שוב, פניה למעצבים לשליחת עיצוב לציון 50 שנות הפסטיבל שיכלול את לוגו ה50, כרזה, הצעה לתוכנייה (גריד) לאירוע. גם הפעם הנחת הבסיס של הנהלת הפסטיבל הייתה ככל הנראה שניתן תמורת סכום סמלי ומעליב לקבל הרבה הצעות, ללא תשלום ולבחור אחת מהן לשימוש מסחרי.
עוד דוגמא מפתיעה ומקוממת הגיעה אלי דווקא מהאגודה לזכויות האזרח שקראה ליוצרים לשלוח עבודות קומיקס לשימוש באתר הבית של הארגון.
גם במקרה זה כמובן בהתנדבות וללא כל תשלום. בהודעה היה כתוב שהם "בטוחים שאיור סאטירי על הנושא יכול להמחיש יותר מכל דבר אחר עד כמה המצב הזה בעייתי"
אכן בעייתי. אולי דווקא ארגון כזה יכול היה לגלות רגישות גבוהה יותר לנושא זכויות יוצרים כחלק מזכויות האזרח. קל מידי לנגן על מיתרי הרגש ולהיאחז ב"מטרות חברתיות" כדי לשלול זכות בסיסית של איש מקצוע, יוצר או מעצב להתפרנס בכבוד.
הרבה עמותות וארגונים ללא מטרת רווח המקדמים מטרות חברתיות פונים בתדירות גבוהה בקריאה להשתתף בפרויקטים כאלה. גם כאן מדובר בזוכה יחיד או זוכים בודדים. אולם רובן המוחלט של העבודות שנשלחות מוצגות בדרך כלל במסגרת תערוכה או פרויקט אינטרנטי וזוכות לחשיפה. פתרון הוגן ושוויוני. מעצבים רבים וגם אני ביניהם, שלחו בעבר עבודות לתחרויות ופרויקטים בארץ ובעולם ונהנו להשתתף בפורום מכובד אשר מביא את כל הידע והניסיון המקצועי של המשתתפים בו לידי ביטוי. כך נוצר פרויקט משפיע, רב משתתפים אשר בכוחו להגיע לליבו של קהל גדול.
איגודים מקצועיים של יוצרים ומעצבים יש בישראל. ותיקים, חדשים ומתחדשים. גם הם באופן אבסורדי נלחמים על קיומם ומעמדם ואף גובים דמי חבר יקרים מאוד. יקרים מידי.
גם כאן יוצא שמעצבים, יוצרים ואנשי מקצוע קטנים מוצאים את עצמם מחוץ למסגרת כזו כך ואין בתוכה הד לקולם ולמצוקתם האמיתית. בחוסר יכולת כזה לשמור על האינטרסים שלהם, מלחמתם השקטה אבודה ובקרב הזה הם כמובן מפסידים.
לאחרונה יצאה פניה מקהילת המעצבים הישראלית לחבריה לשלוח הצעות למיתוג חזותי. שימו לב: ללא תשלום, תמורת חשיפה, קרדיט ופרסום.. הפנייה מכוונת ישירות למשרדים בעלי ניסיון בתחום המיתוג, מציינת היקף עבודה של בין 10 ל20 שעות עבודה בחודש – עובדה אשר לכשעצמה מסננת באופן טבעי מעצבים בעלי נפח עבודה והיקף סטודיו בינוני ומטה. וכמובן מציעה חשיפה וכבוד בכל פרסומי הקהילה.
אישית אני מכיר לא מעט מעצבים טובים, איכותיים ומוכשרים שאינם עומדים בקריטריונים המשתמעים מהכתוב בהודעה הזו למרות כביכול הפנייה ההוגנת לכולם.
לטעמי עד שלא נבין בעצמנו כי בעצם הפניה הזו אנו "יורים לעצמנו ברגל" לא ישתנה מעמדם של ומצבם של חלק מהמעצבים הפועלים בתחום. האם כל זה מפתיע?
ככל הנראה לא את מי שטרח לקרוא עד לכאן את הכתוב והדברים ככל הנראה נוגעים לו באופן אישי.
–
<small style="line-height: 15px; font-size:12px;">
הכותב: אבירם מאיר, מעצב. מנהל בית ספר גורן, לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית עמק יזרעאל.
בהכנת המאמר סייעו אנשי מקצוע ויוצרים מתחומי העיצוב, האיור הצילום ועוד.</small>
