שיתוף - לביקורת העיקר לאפשר לעצמכם להתבטא

[א. פרי]

אחרי כתיבת שבע ספרים שחלקם לא הגיעו לציבור אלא לבודדים, כשעתיד ספריי הבאים לוט בערפל (לדעתי כמו כל סופר אחר כי כנראה כל סופר חש שעתיד ספריו לא ברור, זה תלוי בהרבה גורמים), אני מסתכלת על הדרך הזו ושואלת את עצמי מה יצא לי מכל זה, איזה ערך?

הערך הוא שלמדתי לאפשר לעצמי לדבר, לכתוב ולהתבטא!
אני לא חייבת להשתמש בזה, די לי שזה קיים אצלי.
פחות רצוי לשתוק מתוך חובה בגלל תנאי חיצוני וכן פחות רצוי להתבטא כי אתה חייב להתבטא בגלל כורח.
כל היופי זה להגיע למצב משוחרר תודעתי בו האדם יודע שהוא יכול להתבטא, ולהגיע לבהירות.
קודם בינו לבין עצמו שיהיה שיח כנה, וגם להצליח להגיע למקום מכיל וחומל מאוד כלפי עצמו, כזה שמסכים לעצמו להיות לא מושלם.

לא חייב להשתמש ביכולת להתבטא, וגם לא קל להגיע ליכולת הזו, ממש דרך חתחתים עבור אנשים מסוימים, ולאחר שמגיעים לשם אפשר גם לשתוק וזה בסדר, אבל כל עוד היכולת הזו קיימת, זה מבחינתי הישג מאוד משמעותי.

פחות חשוב לדעתי עבור הסופר אם הספרים שלו נקראים או לא, כי זה סתם לופ שלא נגמר, אלא מה שחשוב זה לתת לעצמי את היכולת הזו להגיע לידי ביטוי, למצוא את הקול הייחודי שלי.

באופן אישי היה לי קשה למצוא את הקול הייחודי שלי. הייתי מלאה בדעות קדומות כלפי עצמי(!) בשנאה עצמית, פחד מעצמי, שללתי את עצמי בגלל מגוון סיבות, חלקן צודקות.
הדעות הללו כלפי עצמי הן שלי, לא גדלתי בבית ביקורתי באופן מיוחד, אלא אני בניתי אותן אצלי, התניות, ביקורת, בושה, חרדה, נתינת משמעות אדירה לסביבה ןהקטנת עצמי.

לא אומר שיצאתי משם לגמרי.
וגם לא אומר שצריך לצאת משם.
אין לי בעיה עם קצת ביקורת עצמית, אבל שלא תגרום להימנעות מהגשמה עצמית.
שלא תכבה את הפוטנציאל.
*
עברתי הרבה ניקוי פנימי של מידות לא נכונות, חשיבה לא נכונה, בחנתי הרבה מחשבות מחדש.
האם אני באמת כל כך לא בסדר?
האם אני באמת מזיקה ח"ו?
האם העולם רע ח"ו?

העולם הוא טוב.
יש מנהיג טוב.
תמיד.
אני לא מאמינה ברע, אפילו לא בקמצוץ של רע.
*
האדם עיר פרא נולד.
אני שמחה שהיה לי פחד להתבטא כי יש בי גם תכונת פזיזות והפחד להתבטא כנראה איזן את הפזיזות ומונע ממני והסביבה עוגמת נפש.
*
אני עדיין באמצע הדרך, יש לי הרבה דברים לתקן בתוכי.
כמו לבסס את המקום שלי בתוכי באמת ולמצוא את המקום הזה, וכן ללמוד לתת בתוכי מרחב לזולת שזה גם מאתגר וחשוב לא פחות.
אני יודעת שכמו שאני עוברת, כולם עוברים, זה מסע משותף של הדור הזה בדרך לזכות לטוב הנראה והנגלה לכולנו.
אני מאמינה ונלחמת על הזכות להאמין בטוב כל הזמן, מעריכה את האנשים שנמצאים כבר שם, בתודעת אור וטוב, ומאמינה יותר מתמיד שכולנו צריכים להתפלל ולבקש שהעולם יזכה להגאל בחסד וברחמים.
*
כשסיימתי לכתוב את המאמר הזה ראיתי בתיבת המייל שרשימת תפוצה שלחה לי בדיוק מאמר בנושא הזה, זה נושא שמתחיל לצוף אצל כולנו, הרצון להפסיק לשתוק מתוך כורח ואילוץ, ולהגיע לאיזון בעניין הזה.