עזרה הפודקאסט של לירון פיין בפרוגמדיה

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
אתמול (!) ראיתי את הפודקאסט של לירון פיין בפרוגמדיה תחת קטגוריה 'כתיבה', ועכשיו לא.
הם הועלו בעבר על ידי @הדוויג, יש למישהו מושג למה זה הוסר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

אשכולות דומים

  • 519
    • ה
    שיתוף - לביקורת עור של פיל אלוף
  • השנונה... //
    • מאוד רציתי לכתוב קטע מנקודת מבט של ילדה קטנה במשפחה עם מתמודדים. קטע בוסרי אבל אמיתי מידי.

    תמיד כולם צחקו שיש לי אוזניים של פיל.
    בכלל אין לי אוזניים של פיל, סתם מעליבים אותי.
    חוץ מזה, שפיל בכלל לא שומע כלום. בדקתי את זה בחופש הגדול כשהלכנו לגן חיות; צעקתי "פיל, רוצה ממתק?" והוא אפילו לא הניד עפעף. סתם שטויות של מוטי ודוד.

    אבל הבנתי למה הם מתכוונים – הם התכוונו שאני תמיד שומעת הכל.
    נגיד, אתמול אמא בכתה בחדר ואף אחד לא שמע. רק אני שמעתי. יש לי אוזניים של... של... פיל אלוף בשמיעה!
    אחר כך אבא נכנס לחדר ושמעתי את אמא לוחשת לו מתוך הבכי שהיא לא יכולה יותר, ואולי כדאי להתייעץ איתו. אני בכלל לא יודעת מה הם רוצים לשאול ומי זה ה'איתו' הזה. אולי הם רוצים לקנות לי הפתעה והם מתייעצים עם המוכר בחנות? הלוואי. למרות שלאחרונה נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר אותי.

    אני חוזרת מהבית ספר ורוצה לספר לכולם על המדבקות שהחלפתי, ועל חיה הגנבת שאמרה שהיא לא נפסלה בחבל וסתם המציאה תירוצים שהיא רצתה לשתות ושיוכי דחפה אותה. היא סתם שקרנית מתגנבת.
    אבל אין לי למי לספר. אמא אומרת לי שזה לא הזמן ושאיזו מתוקה אני, ובערב היא תקשיב להכל וזה מאוד מעניין אותה. אני רואה שזה לא מעניין אותה בכלל. כנראה שיש לי גם עיניים של פיל אלוף.

    רגע, אני שומעת שאמא מדברת על מוטי. היא אמרה שהראש-ישיבה אמר שאין על מה לדבר והוא לא חוזר לשם.
    זה מצחיק שאומרים "אין על מה לדבר" – אם אין לכם על מה, אז פשוט תשתקו!
    אבל בעצם, למה מוטי לא חוזר לישיבה? כבר נמאס לי שהוא בבית.
    בהתחלה חשבתי שיהיה כיף והוא יעשה איתי צחוקים כמו פעם, אבל הוא בכלל לא מתייחס אליי. לא אכפת לו ממני.
    אכפת לו רק מהפלאפון החדש שלו וזהו. אני לא מגלה לו שראיתי את הפלאפון, אבל אני פילה ואני רואה הכל.
    הוא כל הזמן במיטה, קבור בתוך הפלאפון המוזר הזה, ואבא ואמא כל הזמן עצובים והבית שלנו נהיה מקום מעצבן. הלוואי שאמא תסכים שאעבור לגור בבית של צביה! שם תמיד כיף ושמח, ואין בכלל "דיכאון". מה זה דיכאון? אני לא באמת יודעת, אבל זה נשמע לי מתאים למה שקורה אצלנו. פעם שמעתי את הבחורה של שמאי אומרת לחברה שלה שהיא בדיכאון מהמצב בכיתה. אז זהו, אני בדיכאון מהמצב בבית, ונראה לי שכל המשפחה נדבקה בזה.

    בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבנים, מוטי מציץ מתוך השמיכה. הוא כל הזמן מתחבא שם עם הפלאפון שלו וחושב שאני לא מבינה מה הוא עושה. אבל אני מבינה הכל. אני עוברת ליד החדר שלהם שוב ושוב כדי לראות אם הוא כבר יצא מהמחבוא, אבל תמיד יש על המיטה שלו רק גוש גדול של שמיכה שלא סידרו בבוקר. הוא בתוכה. וגם הפלאפון.

    טוב, אני חייבת ללכת לישון. אמא אמרה לי קודם ואני לא רוצה שהיא תראה שאני עדיין ערה ותהיה עוד יותר עצובה, אז אני הולכת מהר להתארגן. אבל אני בכלל לא רוצה לישון. כשאני ישנה אני חולמת על פילים שבוכים בתוך חדרים סגורים, וזה עושה לי עצוב.

    אז נשארתי ערה בכוח. שמרתי חזק על העיניים שלי שלא ייעצמו, ומדי פעם קמתי בשקט לבדוק שהמדבקה הכי נדירה שלי לא נאבדה. פתאום שמעתי מישהו יוצא מהחדר של הבנים. זה בטח מוטי. קמתי בשקט וצעדתי כמו פיל שיודע ללכת בלי להשמיע קול. מוטי ראה אותי וחייך חיוך קטן. הוא נראה קצת עצוב, והמצח שלו היה מקומט כמו החולצה הלבנה של אבא כשהוא נרדם על הסטנדר.

    מוטי שאל אותי בלחש למה אני ערה. אמרתי לו שסתם, ושבכלל – למה הוא כל היום במיטה ולמה הפלאפון שלו יותר מעניין מאנשים? הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה. הפעם ראיתי בבירור שהוא עומד לבכות. ואז הוא לחש לי: "את לא מבינה כלום, ילדה קטנה ומתוקה".

    רציתי להגיד לו שהוא גם מתוק ושהוא יותר לא מבין כלום.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: Yael Mor, דינה מילר, לוטם ועוד 51 משתמשים54 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    השנונה...
    קטע נוסף שיכול בהחלט להוות המשך לקטע הנ"ל- זהירות, כאן בונים.
  • 45
    • י
    דרוש מידע איך להסיר את החסימה של רימון ממחשב עם נטפרי?
  • יאיר גדסי //
    • היה לי בעבר במחשב סינון של רימון ועכשיו עברתי לנטפרי, הבעיה היא שאני לא מצליח להסיר את האפליקציה של רימון מהמחשב, עכשיו הסינון הוא כבר של נטפרי הבעיה שעדיין תקוע במחשב האפליקציה של רימון וזה כאילו חוסם לי כל מיני דברים בלי קשר, לדוגמא אני מנסה להתקין אימולטר מסויים שבנטפרי זה פתוח וברימון זה חסום אז זה נחסם ובלי להרחיב בדוגמאות [אבל יש עוד הרבה] אבל תכ'לס זה מפריע לי שיש לי היום את החסימה של רימון עדיין על המחשב
    כשאני מנסה להסיר את האפליקצייה של רימון מהמחשב הוא כותב לי שצריך סיסמת הסרה ושאני כותב את הסיסמת הסרה שקיבלתי מרימון זה פשוט לא מגיב
    עכשיו חשבתי על אפשרות שאולי רימון בכדי להסיר את ההגנה שלהם הם צריכים שהאינטרנט יהיה עם הספק שלהם [אין לי שום מושג למה הם צריכים שזה יהיה ככה]
    ועכשיו שעברתי לספק של נטפרי אז בעצם לא שייך להוריד את החסימה שלהם עם הספק של נטפרי
    אשמח לעזרה בעניין
    • תודה
    Reactions: שמואלזון1 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    היכל הנגינה HNGN
    היכל הנגינה HNGN
    כן, ושילמתי על זה כסף. פשוט ראיתי שאני תקוע, אם תרצה אני אברר את המס' שלו
  • 705
    • ה
    שיתוף - לביקורת הקייטרינג של גיסי, וקדחת מטריות הקיץ.
  • הווה פשוט //

    • רק עם מטריה!
    ​
    באחד מאחר-הצהריימים המשעממים, התקשר אלי שמוליק גיסי להודיע שיש לו עוגת שוקולד גדולה בשבילנו.
    "עם אגוזים?" שאלתי מיד.
    "לא יודע", ענה שמוליק שהייתה זו אשתו שמכינה את האוכל בקייטרינג שלהם. התפקיד שלו היה רק להיפטר מעודפים.
    "רוצה או לא רוצה?" לחץ גיסי, המחברת הצהובה עם מספרי הטלפון המשפחתיים הייתה מן הסתם פתוחה לפניו. אנחנו מספר תשע, כלומר שמונה לא רצו.
    כיסיתי את הפומית בכף ידי, "עוגת שוקולד?" צעקתי לאשתי שלקקה ארטיק במרפסת.
    "אגוזים?"
    "לא יודע. להביא או לא?"
    "לך תביא, אבל רק עם מטריה", הגיעה התשובה המוזרה מהמרפסת.
    "רק עם מה?"
    "עם מטריה!" חזרה אלי נהמה עצבנית, כאילו מטריה בקיץ היא דבר כה מובן מאליו.
    נו, אז לקחתי והלכתי, לא מתעמתים עם האשה, בטח לא ביום חם שכזה. שלושים וחמש בצל.

    שמוליק פתח לי את הדלת עם המגש בידו, בחיוך רחב שנמחק ברגע שתחבתי אצבע לתוך העוגה. "בלי אגוזים", ציינתי מאוכזב.
    "רוצה או לא רוצה?"
    לקחתי את המגש ביד אחת, גיסי הביט בפליאה בידי השנייה הבלתי פנויה.
    "מטריה?!"
    "כן. קניתי אתמול. מהקולקציה החדשה. ארוכה מדי אתה חושב?"
    שמוליק הרים אלי מבט משתומם.
    "אה, אתה לא מעודכן כנראה..." הפלטתי אנחת עליונות מעושה, "אתה לא מוציא את האף מהשכונה הישנונית שלנו, ולא מכיר את האופנה החדשה".
    "אנשים הולכים עכשיו עם מטריות?"
    "רק מי שמכבד את עצמו". קדתי לסיום והתרחקתי מעדנות, מנדנד את המטרייה על זרועי בצורה מסוגננת.
    "ותודה על העוגה".

    למחרת כבר לא היה גיסי היחיד שהופיע עם מטריה ברחוב, שכן נוסף נראה בחצר הבנין נשען בהיסוס על מטרייתו, ושני צעירים אמיצים יצאו לסיבוב בשכונה מחזיקים מטריות מתקפלות קטנות.
    בימים הבאים נצפה מספר הולך וגובר של מטריות ברחוב.
    ושבוע לאחר מכן כבר כבש הטרנד את כל פינות העיר, והחל לגלוש לערים נוספות.

    המגמה קיבלה דחיפה משמעותית ברגע שהמדיה והרשתות עלו על העניין. תמונות של אנשים עם מטריות בקיץ, הופצו. זכו ללייקים ולפרשנויות, והפכו לוויראליות.
    כתבות בעתונים ניתחו את “הטרנד המרענן של הקיץ”, כסוג של הצהרה חברתית.
    היו שפירשו זאת כמרד שקט בנורמות. או אפילו מעין אמירה פילוסופית: למה שמטרייה תהיה מוגבלת רק לחורף?!
    המודה הזו - כתבו סוציולוגים בפנים רציניות - חושפת משהו עמוק בדינמיקה החברתית. עד כמה בני האדם פתוחים לשינוי, וכמה מהר הם מאמצים רעיון חדש רק כי מישהו העז להיות שונה.
    אם בחורף המטריה מיועדת להסתתר תחת הזרם. בקיץ היא סמל להליכה נגד הזרם!

    חנויות התחילו למכור מטריות בצבעים שונים, בדוגמאות מיוחדות, ובגדלים לא שגרתיים. המטרייה הפכה לאביזר אופנה, שפשוט בושה לצאת בלעדיו החוצה.

    *
    ​
    "תכבה את האש מתחת לסיר", צעקה אשתי מהמרפסת אחר-צהריים לוהט אחד.
    עשיתי כמצוותה, ואחר כך התיישבתי לי במטבח לקרוא את העיתון, מנסה להתגונן מהחום היוקד, באמצעות ארטיק בידי האחת וכוס לימונדה קפואה בשנייה. כך שיצאתי קרח מכאן ומכאן.
    העיתון סיפר בהרחבה על טיסת ראש הממשלה לארצות הברית, בתמונה גדולה נראה נתניהו עולה במדרגות המטוס, מחזיק מטריית קטיפה שחורה, מוזהבת ידית.
    ובעוד אני מהרהר לעצמי בטרנד הזה, העומד כעת לחצות יבשות - צלצל הטלפון.
    הקשבתי לקולו של גיסי שבקע מן האפרכסת.
    "זה שמוליק!" צעקתי לאשתי.
    "עם אגוזים?" החזירה לי צעקה.
    הרעש אצל השכנים השתתק פתאום, הם מקליטים.
    "רק שניה", אמרתי לשמוליק והלכתי למרפסת לשוחח עם הבוסית בארבע עיניים. אני לא אוהב לשמוע בערב את הילד של השכנים מדקלם שיחות שלנו בעל פה.
    "אין לו מושג אם יש אגוזים. רוצה או לא רוצה?" לחשתי.
    "טוב שיהיה", אמרה האשה שפניה היו מרוחות לחלוטין במשחת שיזוף.
    "תלך, אבל רק עם מטרייה".
    "ומה חשבת. שאצא מהבית בלי מטריה?!"
    "ואגב, את יודעת מאיפה התחילה כל האופנה המשוגעת הזאת - ממך!"
    "ממני??" התרוממה האשה המופתעת מתוך הערסל ספוג הזיעה.
    "כן כן. מהפעם הקודמת ששמוליק צלצל, וגם אז אמרת לי משום מה 'ללכת רק עם מטרייה'. ואנשים ראו אותי ונדבקו, משם זה התגלגל בלי שליטה, ועכשיו הבשורה צולחת כבר את האוקיינוס, בעזרת ראש הממשלה... מה... מה מצחיק כל כך??"
    האשה כמעט נחנקה. היא צחקה כל כך חזק, שטיפות משחת שיזוף הותזו לכל עבר.
    כשנרגעה הסבירה: "כשרצית ללכת להביא עוגה, לא אמרתי: 'תלך רק עם מטריה'. אמרתי: 'תלך רק אם-היא-טרייה!'..."

    צחקתי איתה.
    אבל רק מתוך נימוס. כי המשפט החדש והמתוקן, היה מוזר בעיניי פי אלף.
    אבל לא הסגרתי את פליאתי. רק ביצעתי קידה קלה וחזרתי למטבח.
    "בסדר שמוליק, אני מגיע", אמרתי לשפופרת.
    לבשתי חליפה וכובע וצעקתי לעבר המרפסת: "אני הולך!"
    הרעש אצל השכנים הפסיק מיד.
    "בסדר, אבל תזכור, רק אם-היא-טרייה!" הדהדה התשובה.
    משכתי בכתפיי באנחה, אבל צייתתי.
    ניגשתי אל הסיר הרותח, ושליתי במזלג איטרייה אחת ארוכה, ציננתי אותה תחת הברז, תפסתי אותה בין אצבע לאגודל, ויצאתי איתה אל שמוליק.
    קצת נבוך, אמנם. אבל בדיוק כמו שהיא ציוותה:
    - "תלך רק עם-אטרייה".

    ִ

    ​
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: The Streak, cool!!!, פררו רושה ועוד 111 משתמשים114 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בת.
    בקיצר לכל אורך הסיפור מכרת לנו לוקשים...
  • 54
    • נ
    סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק ט"ז
  • נחמה 12 //
    • תעתועי הזמן פרק ט"ז
    חג סוכות בירושלים. המונים המונים גדשו את הדרכים המובילות לירושלים. כל עולה רגל הציג לראווה את הצאן והבקר המעוטר בשלל קישוטים. קורבנות אלו התלוו לאדוניהם לכפרת עוונם מתוך שירה אדירה שריגשה את כל הבאים. חיבוקים ונשיקות איחדו משפחות שמקום מפגשם מן הסתם בקריית מלך רב. ככל שהשיירות התקרבו לשער ניקנור גלי ההתרגשות גאו. בכי של מצווה וצחוק של הנאה התחלפו לסירוגין. הכול מצפים לראות את הכוהנים בעבודתם ויותר מכול לחזות בזיו תוארו של הכהן הגדול הלבוש בבגדי כהונתו.

    הפעם מיהר העם לראשונה זה זמן רב לזכות לחזות בתוארו כמלאך אלוקים וביופיו של אריסטובולוס, כדמות שהזכירה את אבותיו החשמונאים. רחש הבשורה עבר במהירות עצומה, ואז געה העם בבכי של שמחה כלא מאמין. בלב מתרונן בירך את ה' ואת הכהן הגדול.

    באלפי החוגגים הסתובבה גם משפחת המלוכה. אלכסנדרה אחזה ביד מרים ולא הפסיקה לבכות ולחבקה. "אני לא מאמינה שזכיתי".

    "ראי, אימא, העם מאושר. ראי איך מריעים לאחי".

    "הודו לה' כי טוב". פיזזו אלכסנדרה ומרים.

    גם המלך מלמל בשפתיים חרבות. סופרו הנאמן ניקולאוס נדבק בשמחת העם היהודי והריע ממושכות, עד שנתקל בעיני הזאב ששלח אליו המלך. חיוכו נמחק מפניו וחיוורון פשט על לחייו.

    "אתה יודע ניקולאוס, אני חושב שאערוך לכבוד הכהן האהוב משתה בתום שבעת ימי החג".

    ניקולאוס חייך חיוך מאולץ. צבע שפתיו הפך לאפור. מדוע שירצה זאב לעשות משתה לכבשה, אם לא כדי לטורפה?
    <<<<<<<
    בביתו הרחב של מריוס, מצביא רומאי לשעבר, הסתובבו משרתים רבים. ביתו המפואר על שלוש קומותיו בהר ניתאי נטוע על צלע הר הארבל המתנשא לגובה עצום ומורדותיו מסתיימים בחוף ימה של הכינרת. סביבו נבנו בקפידה אכסדראות ומרפסות שצופות לנחל ארבל. גינות עצי הדר השתרעו מצידה הימני של החצר, ושדות עצי זית שבהם התרוצצו עבדיו ניקדו בירוק את המדרון משמאל לבית.

    ליד הגדר שהפרידה בין עצי הפרי לחצר האחורית, רכנה איילת וכיבסה את בגדי משפחת האצולה. דרוסילה, משרתת ותיקה כבת 40, ליוותה אותה בימיה הראשונים והראתה לה כיצד יש לבצע את כיבוס הבגדים בחומר מלבן, שהובא במיוחד מרומא עבור איש האצולה. לאחר מכן יש לשטוף במתקן ייחודי, השואב את המים מהמקוואות ומנקז אותם בצורת קילוח דק מפיית המתקן שלמעלה. מתקן שנבנה באופן מכני משוכלל.

    "דרוסילה, האם נפלת היום? יש לך חבורה כחולה בלחי".

    "בעלי היכה אותי כי איחרתי אמש. הפעם השאיר את חתימת כעסו על פניי". דרוסילה מיששה את הלחי ונאנחה.

    "למה הוא מכה אותך?" הופתעה בפעם המי יודע מההבדל התהומי של חיי היהודים לבין משפחות הנוכרים יושבי הארץ.

    דרוסילה הביטה מופתעת לתוך עיניה של איילת והנהנה כלא מבינה.

    "איזו משונה את, מעולם לא שמעת שבעל מכה את אשתו? את לא גומרת להפתיע אותי".

    "אבל למה הוא צריך להכות אותך?"

    "פשוט איחרתי מעט, והוא התקשה להסתדר עם הקטנים".

    "אז מה? מה, את שפחה שלו?"

    "את שואלת שאלות מוזרות כל כך. נשים מכופפות את גבן לסבול. אלו חיינו. אם הם מתחנפים יותר מדי הם זוכים למבטי הבוז מצד חבריהם וזה לא לכבודם".

    "ואי אפשר לשנות זאת? כשהייתי ביריחו לא נתקלתי בכך. למה את נותנת לו להתייחס אלייך כך? תעמידי אותו במקום". בביתה של מרתה נתקלה באלימות כלפי נשים, כשביקרה כשאתוס היה שיכור.

    פרץ של צחוק נשמע מסביב. מסתבר שמשרתות נוספות שהו בקרבתן והאזינו באי אמון לשיחה המוזרה.

    "כבר אמרתי לך שאת עושה מעצמך צחוק. לפעמים אני לא יודעת אם את עושה זאת בכוונה או בצחוק. ממתי שמענו שלבעל אסור לתת מכות לאשתו?"

    איילת חשה זרה ומנוכרת בחברת המשרתות מסביבה. העבודה לא הייתה קלה אבל הסיפוק מהיותה עצמאית רווח לה. בשעות הערב הייתה חופשייה לעצמה. זה היה זמן טוב להביט אל העמק, לנשום עמוק ואפילו לפטפט עם האחרות.

    דרוסילה התגלתה כבעלת ידיעות רבות ומקור מהימן של חדשות וסקופים. נוסף לכך היא אהבה מאוד לדבר ונהנתה שיש מישהי שבעיקר מקשיבה. איילת העדיפה לשתוק הרבה. מתוך ניסיונה המר העדיפה לא למהר לקשור קשרים חברתיים במקום הרחוק מעולמה.

    אמש הייתה עדה למחזה מזעזע. אחד העבדים נתפס לאחר שנעלם ליומיים. הוא הובא לחצר האחורית והוכה עד לעילפון. מריוס הנכבד היכהו בשוט העשוי מזנב סוס, ולא הרפה עד שצעקותיו של העבד הלכו וגוועו. הזהו הרומאי המכובד והעשיר? נס שאני רק עובדת בשכר ולא שפחה שפלה. הוא לא הסתפק בכך ואנס את שאר העבדים לצפות במחזה למען יראו וייראו. רק לאחר כמה שעות של חוסר הכרה הורשו חבריו לגשת ולטפל בו.

    "איילת, ראיתי את הזעזוע על פנייך אתמול. לקחת את זה ללב יותר מהצורך".

    "אכזריות מזעזעת, הרי גם כך הם סובלים מאוד".

    "את צודקת. אבל נראה שמעולם לא ראית עבדים. גם לאבי היו עבדים. אי אפשר לתת להם חופשיות. הרי קנו אותם בדמים".

    "אבל גם הם בני אדם". היא נזכרה בעבד היהודי של שכניה. הוא תמיד היה נראה טוב. ואדונו שהיה מהפרושים נהג איתו כבן בית.

    "יש עניים ויש עשירים, יש אדונים ויש עבדים. וכך ברא אלוקים את העולם". דרוסילה לא הבינה מדוע בת זוגתה זקוקה לפירושים כשהמציאות כל כך ברורה גם לילדים קטנים.

    "אבל אלוקים לא התכוון שעני יגווע מרעב. הוא ברא את בעלי היכולת שיביטו מסביב על מי שצריך עזרה, כמו שהוא לא ברא את האדונים שיירדו בעבדים שפלים ומוכים, אלא כדי לעזור להם. כל בן אדם הוא חביב שנברא בצלם אלוקים".

    "מאיפה לקחת רעיונות כאלה?"

    "מהתורה?"

    "על איזו תורה את מדברת?"

    "תורת ישראל". איילת שרצתה בכל מאודה להסתיר את יהדותה, נכשלה בלשונה.

    "את יהודייה?" הניחה דרוסילה מייד את הכביסה הרטובה מידה ותקעה מבט מרוכז בבת שיחתה.

    "כן, אני יהודייה".

    "את מבני הנביאים הקדושים?" השתוממה כל כך. "אז עכשיו אני קולטת מה היה בך כה מוזר. אלוקים הוריד לכם תורה משמיים. אתם העם שהביא את המוסר לעולם. לכן אין את יכולה להבין שבעל מכה את אשתו ואין לך לב לראות כיצד מכים עבד".

    איילת לא ציפתה לתגובה זו. היא נשארה ללא מילים אבל עם עומס מחשבות חדשות.

    "את יודעת", המשיכה דרוסילה, "הרבה עבדים שברחו מאדוניהם העריצים ניצלו על ידי יהודים שעזרו להסתיר אותם".

    "ויותר מזה, לעבד יהודי אסור לתת עבודות בזויות, וחייב האדון לתת לו קודם לאכול. ואפילו כסתות בוחרים לו מהמשובחות ביותר". זו הייתה הזדמנות לאיילת לחזק אצל דרוסילה את הערצת היהדות.

    "אם כך, למה את פה? זה לא מקום בשבילך, איילת".

    "חשבתי על כך, אולי אחזור בקרוב ליריחו".

    עליה להתרחק במהירות ולנסות לחזור ליעל. קשה לה לסבול את ההבדל התהומי.
    • תודה
    • עצוב
    • חחח
    Reactions: חכם חנוכה, eli7123, אוראל סולטן ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 288
    • א
    שיתוף - לביקורת מי היה מאמין שהעולם לתוכו גדלתי נחשב 'נוסטלגיה'.
  • א. פרי //
    • לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
    למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
    כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
    בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

    באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
    ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
    אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
    כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
    בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
    אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

    בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

    בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
    כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
    מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
    דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
    התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
    זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

    הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
    הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
    חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
    המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
    היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
    המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
    המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
    הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
    כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
    התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
    ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

    המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
    "אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
    "את בטוחה?" שאלו אותי.
    "כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
    הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
    כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
    בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
    דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
    ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
    היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
    חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
    הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
    נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

    *
    אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
    היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
    רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
    בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
    רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
    סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

    היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
    *
    יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
    הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
    זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
    אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
    אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
    אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
    בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

    אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
    כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
    זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

    יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
    אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

    ֫
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: רוצה לדעת הכל, RachelMe, הודיה לוי. ועוד 29 משתמשים32 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    חשבתי בכל זאת מה המסר של הסיפור ומצאתי כזה: אני חושבת שהמסר הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה