התייעצות הפקחים של אגד

מצב
הנושא נעול.
בלי קשר, הם גם מתלוננים על מיליונים של אי גביית קנסות.
הם יודעים כמה אנשים לא תיקפו?
איך הם יכולים לדעת כמה לא תיקפו? מהקנסות? או שזה סתם הערכה גסה?!
 
טירוף!
אפשר לחשוב שהם נלחמים כאן במחבלים מתאבדים!
1706119432452.png
 
אני חושב שכל מה שהם עושים במסגרת החוק ובגישה אנושית הצדק איתם,
יש קבוצה קטנה במאה שערים ובבית שמש שכל פעולה של השלטון והחוק הוא לצנינים בעינם,
אנחנו לא בגישה הזו.
ממש לא בגישה אנושית כידוע לכל מי שראה אותם בפעולה.
 
אני חושב שכל מה שהם עושים במסגרת החוק ובגישה אנושית הצדק איתם,
יש קבוצה קטנה במאה שערים ובבית שמש שכל פעולה של השלטון והחוק הוא לצנינים בעינם,
אנחנו לא בגישה הזו.
אני לא נגד פיקוח, אני נגד השיטה
לעכב עשרות נוסעים בגלל אחד או שתיים שלא שילמו??
אולי תשלחו את האוטובוס למגרש הרוסים ותחקרו את כל הנוסעים?
אני לא בטוח שהפעולה הזאת חוקית בכלל!
 
ושוב
תחשבו על העסק שלכם.
תחשבו על ''לקוחות'' שנכנסים באופן קבוע וגונבים.
זה אותו דבר בדיוק!
האם לא תעשו כל דבר אבל כל דבר (כמעט) בכדי למגר את התופעה?
אם התשובה היא לא, אנא, אל תפתחו עסק....
אגב, בכל רשת מרכולים בארץ, יש אחראי אבטחה שאחראי בדיוק לזה, לחפש את הגנבים ולהתמודד איתם, באוטובוס זה לא לתקף, ובאושר עד זה להעביר במשקל ויסקי במחיר עגבנייה...
 
ממש חבל שאין אפשרות תיקוף דרך מס' טלפון.
כמו שהבנקים בנו,
וכמו שיש אפשרות של אישור זמני לקופת חולים,
האנרגיות שבבניית קו טלפוני לתיקוף- הגיוניות וידידותיות בלי השוואה לקטסטרופה.

ואגב, פקחים של אקסטרה במענה לבעיה ח"פ בתיקוף:
הכל בסדר. שלא יקרה פעם אחרת.
מעניין איך אגד נהיו החברה הענייה במדינה.
 
גם בקווים זה ככה (בחלק מהמקרים)
ממש מזכיר כתבים ביטחוניים ("יתכן שתהיא עסקה, יתכן שלא, נתנין ונראה.... נזכיר, שעדיין הכל יכול להשתנות...)
בקיצור, כל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות ואיך שהוא רוצה לראות, יש שיראה את המקרה הפרטי שלו או שהוא ראה, יש שיסתכל רק על הכלל שמפסידים מאד (!) מכך שלא כולם מתקפים, ויש שישלימו את הפאזל....
 
טירוף!
אפשר לחשוב שהם נלחמים כאן במחבלים מתאבדים!
צפה בקובץ המצורף 1559223
מה שלי מפריע בקטע הזה - זה המסר לעובדים
ברור לי שצריכה להיות אכיפה של התשלומים אבל הנוסח שבקטע המצוטט לא מנוסח בסגנון של טיפים לעובדים אחרים כיצד להתמודד מול הנוסעים עם שירות מצד אחד ואסרטיביות נדרשת מן הצד השני.
מלבד הניסוח הילדותי על "המבקרים בעלי נסיון" ש"הצליחו לעלות על הפטנט". ממש מבוזבזים שם הגאונים....
כבר הכותרת של הקטע הזה דוחה במיוחד "מלכודת פתאים", איזה מסר חושבת אגד שהיא מעבירה בזה לעובדים שלה בהתנהגות מול הנוסעים??
 
סתם שאלה. אני לא מבין כל הבעיות האלה התעוררו רק בחצי שנה האחרונה? הכל היה בסדר לפני זה?
 
סתם שאלה. אני לא מבין כל הבעיות האלה התעוררו רק בחצי שנה האחרונה? הכל היה בסדר לפני זה?
הם התחילו להעסיק עוד הרבה מאוד מבקרים בי-דודים
אמר לי נהג אוטובוס של הסעות של סמינר שהם מחכים בתחנה עם התלמידות (בתחנת האיסוף מהסמינר)
ועולים קבוצה מ3 הדלתות, וכל מי שלא הצליחה לתקף לפני שהם בדקו (עלו יחד עם התלמידות, כן?)הם נותנים דוח,
"תתלוננו באגד הוא אמר" "להם זה כמו כסף על הרצפה, שלא יקחו?" "הם מקבלים למשכורת מחצית משווי ההדוח"
 
בגלל שהפקחים כ"כ מאיימים, הרבה פעם אני מעבירה שוב את הרב קו, רק ליתר ביטחון...
מצג שווא בהתנהלות הפקחים עם נוסעים חרדים
לא פעם קורה, שעולה פקח לאוטובוס, ואיך שהוא עולה לאוטובוס תמיד תוכל לראות כמה חרדים רצים למכשירי התיקוף לשלם!
ואילו, תסתכל על החילונים אלה עם הפלאפונים החכמים. הם יושבים ניחוחיים רגועים במקומותיהם ברוגע.!
מה אתה חושב אז?
שהחרדי משלם רק עתה מכיוון שהגיע פקח, והחילונים כולם משלמים!
ולא כן,!!
הכרטיס הרב קו שלנו הוא טיפש יותר מהכרטיסיות עם הניקובים! למה?
כי בכרטיסיות של פעם, כל פעם שנסעת. ידעת ששילמת פשוט ראית את החור החדש שנוקב זה עתה בכרטיס, ידעת שהגעת עם כרטיס עם 5 חורים ועכשיו יש 6.
ברב קו, לעומת זאת. עלית, שילמת, התיישבת, שכחת ששילמת! ואז כשפקח עולה מתחיל הבלגן הגדול עצם נוכחות הפקח מגביר את הבלבול ובעיקר השכחה, ובאינסטינקט קופץ על מכשיר התיקוף כדי להיות בטוח שתיקפתי (לא עולה עוד כסף כי יש חופשי)
לעומת זאת החילוני המצוי, 'פלאפונו' בידו, מביט הבטה קלה ונרגע מהפקח כרטיסו מעיד על התשלום אין לו צורך לתקף פעם שנייה בעקבות מהומת הפקח...
למי יש פיתרון???
אין ספק שזה משפיע על הפקחים לחשוב שהחרדים לא משלמים ואף נקנסים
זה הולך ביחד
 
תקרא שוב
14 מיליון בגלל מס' תיקופים מופחת
בתקופה שאגד היו מקבלים את מלא הסכום של הניקובים, לא הייתה כזאת אכיפה.
כי מצד אחד אכיפה גורמת להעלות את מספר המשלמים, ומצד שני גורמת לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם עולים לאוטובוס.
ולכן הטענה הזאת היא תאורטית בלבד.
כמו שהם ציינו בכתבה, אגד שכרה כלכלן שעזר להם למצוא את הדרך להתמודד עם ההוצאה הכספית שבדרישה של משרד התחבורה לבצע בקרה על האוטובוסים.
והתופעה הזאת של אי תיקוף לא החלה אחרי שאפשרו לעלות מהדלת האחורית אלא הייתה קיימת כבר לפני.
 
בתקופה שאגד היו מקבלים את מלא הסכום של הניקובים, לא הייתה כזאת אכיפה.
גם היום ה מקבלים הרבה יותר ממחיר תעריף הנסיעה.
כי מצד אחד אכיפה גורמת להעלות את מספר המשלמים, ומצד שני גורמת לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם עולים לאוטובוס.
טענה מוזרה
מי שיש לו רב קו מוטען וצריך אוטוובוס לא חושב פעמיים (וכי בדלל הפקחים הוא ירכוש רכב??) ומי שאין לו אמצעי תשלום לא מוסיף כלום למאזן.
התופעה הזאת של אי תיקוף לא החלה אחרי שאפשרו לעלות מהדלת האחורית אלא הייתה קיימת כבר לפני.
נכון!
אך היא קפצה במאות אחוזים!.
והמדינה כהיום מודעת שאין אשרות להגיע ל100% תיקוף וזה עדיין שווה לה
ובכל זאת מנסים לצמצם את הפער שיגיע לאחוזים בודדים.
 
כן זה רק בציבור החרדי בירושלים ודווקא באגד והשבוע היה דיון על זה עם ח"כ פיינדרוס בכנסת
 
זה באמת תופעה נרחבת באגד, ובירושלים החרדית
אבל חלק ניכר מהדיון בכנסת היה על המטרונית בחיפה (סופרבוס)
שיש להם בעיות gps ולכן הרבה פעמים האפליקציה לתיקוף לא עובדת שם טוב
ומי שהופיע שם להתלונן זה אירגון 15 דק', לא חרדי, והתלוננו בדיוק על אותם בעיות - אבל באפליקציה
אז בואו, האכיפה והבעיה קיימת גם באפליקציות, וגם אצל החילונים, ולא רק באגד
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה