אתגר הצד של המן בסיפור

[הנף מקלדת]

היום חברים, נציץ אל הצד השני בסיפור המגילה.

במהלך ההיסטוריה זכה המן האגגי לקיתונות של בוז. ילדים למדו לשנוא אותו, לבוז לו, להגות את שמו בצירוף כינויים שליליים במיוחד ולהשוות אליו את ההמנים שבכל דור.

גם בציורים, תמיד השתדלו לצייר אותו מרושע, חמדן ותאוותן. ועם זאת, מוזנח ומטופש.

הגיע הזמן לתקן עוול היסטורי!

ספרו לי על הצד של המן בסיפור במגילה. הכניסו להיסטוריה את מהוויו האנושיים ורצונותיו המשותפים לכל בני האדם.
אפשר להתמקד באפיזודה מעברו וילדותו.
אולי לתאר בכנות ובאומץ, את התמודדותו עם אישה דומיננטית כזרש.

בגלל פערי הדורות והעדר חומר תיעודי, מומלץ להכניס לתוך אפיון דמותו המורכבת של הצורר, מוטיבים ידועים של צוררים אחרים. עדיף מההיסטוריה הקרובה.
(אפשר אפילו איזה צוררון אישי כמו השכן שסגר לכם את החניה לטובת יחידת דיור)

סיפורים מבינה מלאכותית יתקבלו בברכה, בפורום המתאים לכך.

האתגר יינעל בג' אדר ב'. מספיק לפני פורים, שתספיקו לכתוב את הברכות המושקעות שלכם למשלוח מנות למורה לפסנתר.

לנספח לחצו כאן

 

[הספרן]

אני בהחלט מודע לכך שהדד ליין לכתיבת האתגר עומד על לפחות.. שבועיים ימים, זמן די ארוך כדי לצחצח את הסיפור, להעשיר אותו בתיאורים ולדייק אותו מבחינת ניסוח וגם מבחינת המציאות ההיסטורית אבל לצערי (וממש לא לצערכם..) כמעט ולא נשאר לי אוויר לעוד שבועיים, וכפי שתבינו לקראת סוף הסיפור.. אגב כל פרק תלוי ועומד בפני עצמו...

פרק א'
שלום קוראים לי מהומן אב למאתיים ושתיים ילדים רחפנים.., ואשה אחת שרק להיזכר בשמה אני מתמלא בחמה, סליחה בחלחלה.
נו, זו ממשפחת הארורים ימח שמה, הרסה לי את החיים!
מיום שנשאתי לזרש, הרגשתי שחיי התקזזו בחצי, זה למה קוראים לי מעתה המן, כמעט חצי ממהומן

אך בל נקדים את המאוחר.
כי כשנולדתי, בכלל קראו לי חומייני (אמא 'עורבתא' בכלל רצתה חמינאי כמו אח שלה, אבל המילה אחרונה במשפחה הייתה של סבתא רבה רעייתו של 'בזנאי ז"ל), אבל מאז גדלתי קצת ובכל מקום שנקלעתי חוללתי מהומה, ומהר מאוד דבק בי השם מהומן

למשל, הגננת 'סרמידה', סיפרה לאמי שהפעלתי פרוטקשן בגן,
ברגע הראשון אמי עשתה את עצמה כלא מאמינה למשמע אזניה...
והגננת שלפה לעיניה, שטר מכר שבו סוכם "שכל הממתקים שמחלקים בגן, מחציתם עובר אלי",
ומה כתוב שם בהמשך השורה שאלה אמי?',
'שניה אני מנסה לפענח את הכתב, זה לא כל כך ברור' (הכתב של אחי הגדול באמת לא היה ברור...)
אמא רטנה בלבה 'איך יכול להיות שרק מחצית? הילד לא קולט מה אומרים לו בבית!?'
'אה אוקי, פענחתי', המשיכה הגננת לקרוא, ו'מחציתם גם אלי'..
חיוך של אושר נמרח על פרצופה של אמי, 'הילד הצוררן עדיו לגדולות כמסורת המשפחה ואף למעלה מכך' מן הסתם זה מה שחלף בראשה

כשהגננת שאלה את ילדי הגן 'מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים', וכל אחד קשקש תשובה אחרת, אני היחיד שעניתי לה 'תלוי',
תלוי במה מהומני חמודי..? היתה שואלת בקול רך, והייתי ממהר להשיב בקול תקיף, תלוי אם עד אז יישאר מישהו יותר גדול ממני במשהו...
לא הבנתם? לא נורא, כנראה אתם לא גדולים מספיק.. ועד אז תקראו במגילה של היהודים,
"והמלך גידל אותו מכל השרים וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו",
ולמה המלך ספק נבער ספק פקח רומם אותי על פני כולם? עכשיו אתם גם יודעים את התשובה..

ברשותי.. נתקדם על רצף הזמן..
מאז עברו כמה שנים, שבהם הרעפתי איומים, גידופים והצקות לכל מי שבסביבתי,
'אתה רשע למהדרין' סנט בי המנהל, שלמחרת בעקבות אי אילו מעשים 'לא טובים' הספיק להתחרט על המשפט האומלל שיצא מפיו בפעם הראשונה והיחידה

כך התנהגתי עד לכיתה ג', שאז מחנך הכיתה בשם 'חרבונאי', איש מסור ודגול, השפיע עלי לטובה שאשנה את דרכי הנלוזה,
ואכן כבר באותו חודש חל שינוי בשיבוץ המורים. המחנך 'חרבונאי' פוטר מהבית ספר, בעקבות תלונת הורי שהוא הורס את החינוך שהילד מקבל בבית. ומאז חזרתי שוב לעצמי, ונפח הצוררות שלי רק הלך וגדל.

בחושי המחודדים ובכשרון הרב שקבלתי ירושה מבית אבא, - כך סיפרו לי המורים שהקפיצו אותי חמש כיתות, ולמפרע התברר שהתיעוב שלהם כלפי גרם להם לרצות להיפטר מהסחורה כמה שיותר מהר - דאגתי לאמלל כל ילדון שלא מצא חן בעיני,
דוגמא אחת מתוך מאות שאני זוכר, זה את הילד 'רחושן', נמוך קומה מופנם ובישן, ממשפחת אצילים שלא מצא חן בעיני תרתי משמע בגלל שומה גדולה ומכוערת שהייתה מרוחה מתחת לעינו השמאלית, כמוני,
מה שגרם לי להרגשה שהוא לוקח ממני את הפוקס על אף שלי היו שתיים כאלה ענקיות,
אז ירדתי לחייו, ובסוף השנה 'רחושן' נמצא תלוי בביתו ללא רוח חיים,
כשבאתי לנחם את הוריו, שמעתי אותם מספרים לכולם גרסה מוזרה על האירוע,
'רחושן שיחק עם החבל והסתבך איתו',
את זה שהוא קץ בחייו בגללי הם חששו לספר, וגם ברור למה,

ולמרות זאת התמלאתי בגאווה במעשה האצילי שגרמתי כמעט במו ידי.. ורצתי מהר לספר לאמא, שהתרגשה עד עמקי נשמתה ובתמורה הרעיפה עלי נשיקות ומחמאות,
'אתה הולך ופורח 'מהומני', עושה כבוד למשפחה, הלוואי והאחים שלך ילמדו ממך משהו, קח לך כוסית שיכר תמרים',
כן, לילד בגיל תריסר, אבל זה התגמול למעשה 'טוב' במשפחה שלנו,

פרק ב'
מכאן לשם, הגעתי לתיכון בהמדאן, בעזרת פרוטקציה שהפעיל הדוד חמינאי חשוך הילדים, שהיה פיקדון בנציבות המחוז, אבל מאפיונר ידוע לשמצה ברחובות העיר ובשווקים,
את תפקידו השלטוני הוא ניצל ללקיחת פרוטקשן, באמצעות איומים על שלילת רישיון עסק או הריסת מבנים יבילים..

כשביקשנו מהדוד שיפעיל את קשריו בחלונות הגבוהים שאכנס למוסד הלימודים הנחשק, הוא לא התלהב, 'במקום שתשב כמו בטלן בתיכון, אתה יכול ללמוד ממני, והרבה', הטיף בי הדוד בחרצובות לשונו,

אבל לאחר מסע שכנועים של אמי, היא הצליחה לשכנע אותו שמוח שטני כמו שלי יכול להתפתח היטב רק בחוגים הגבוהים, ולהוות גאווה לכל המשפחה,
ובאופן חריג למשפחתנו שמסכימים רק על דבר אחד - שלא להסכים לשום דבר, דוד חמינאי הסכים והשתכנע, ממש נס פורים קטן!...

בתיכון חברו אלי עוד שני צרורונים קטנים, אחד היה בנו של ראש המחוז והשני בן של אחד הגנרלים בהוצל"פ (צבא הגנה לפרס), וביחד פתחנו חברת הימורים פיראטית שנקראה 'פור מן',
יען וכל מי שהימר אצלנו היה משול לאותו פירומן ששורף את כספו,
ומנגד תלמידי התיכון המהמרים פירשו בטעות פור=גורל, מן=סופי תיבות של מקים החברה בע"מ...
והשבח לי... ההצלחה הייתה מעל למשוער. ביום רע סגרנו קופה של עשרות ככרות כסף, וביום טוב מאפייה שלימה של ככרות זהובות.

אבל כל זה עד לאותו יום מקולל, שבה 'דכי' היהודי שהיה בקיא בחוכמת התשבורת, שמע על חברת ההימורים שגורמת למאה אחוז הפסדים, ובחשבון מפורט שגלל בפני כולם, הגיע למסקנה שמדובר במעשה נוכלות שעומד בבסיס ההימור שהיה אמור לתת סיכוי של לפחות 30 אחוזים, והניב אפס אחוזים
(כעת אני יכול לגלות לכם איך זה בדיוק התבצע, היינו שוכרים מהמר נוסף שהשתתף במשחק עם י"ג -ט"ו מהמרים אחרים, ועל פי סמנים מוסכמים מראש גילה למהמר נוסף -שגם אותו שכרנו- לשלוף את הקלף המנצח ברגע הנכון...)

בעקבות גילוי הנוכלות, כל המהמרים, קרי מחצית מתלמידי התיכון, בקשו את כספם, ומשסירבנו להודות באשמה ולהחזיר את כספם, הם פתחו במסכת איומים על כך שידווחו להנהלה ויגיעו עד ללשכת הנציבות, מה שגרם לי להתגלגל מצחוק, כי כל עוד דודי חמינאי נושם ובועט.. עלי אדמות, שום מנהל או פקיד ממשלתי לא יעז להתערב..

ואכן חודש לאחר מכן כמעט שסולקתי מהתיכון בבושת פנים, בעקבות פטירתו בטרם עת.. של דודי זר"ל, ורק לאחר שהחזרנו למהמרים את כספם שהרווחנו בעמל ויזע.. עד ל'איסתרא' האחרונה, בתוספת קנס של עשרת אלפים כיכר כסף, וסנקציות נוספות, השאירו אותי ואת צמד רעיי על תנאי...

ימי התיכון חלפו והצרות גדלו, ובמסיבת הפרידה בסוף השנה, נפרדנו אחד מהשני,
אבל היה רגע שנצרב במוחי הקודח, כשהטחתי בפני 'דכי' היהודי,
'המתן, המתן.. הן עלה בידך ליטול ממני עשר אלף ככרי כסף אך לא ירחק היום שבו אשמיד אותך ואת כל בני עמך היהודים מהודו ועד כוש'!
'דכי' גיחך, אבל אצלי מילה זו מילה.. וכבר התחלתי לטוות בראשי עלילה מורכבת שאכן כמעט והתגשמה ועוד יסופר..

פרק ג'
סיימנו את התיכון, נפרדה החבילה, מלבד הקשר עם בנו של הגנרל, שלאחר כמה שנים בצבא הפך להיות מצביא מהולל, ובאחת הפגישות על כוס תה שחור.. הציע לי לשמש כסגנו
'אין לי שום רקע צבאי ואיך אשמש כסגן שלך?', שאלתי אותו בצניעות לא אופיינית לי..
'מה שמכריע מלחמות זה המוח לא הכוח, ומוח שטני ומרושע כמו שלך בהחלט מסוגל להביס כל אויב',
עבורי זו הייתה מחמאה גדולה. ושניה לאחר מכן כבר תכננתי איך לקדם את עצמי על חשבונו,
ולא שיש לי עיניים גדולות (מלבד 2 שומות..) אבל בכל זאת 'אם מוח שטני מכריע מלחמות זה אני שאמור להיות המצביא' לא צודק?

למחרת עליתי על מדים.. והצטרפתי להיות סגן הגנרל של ידידי לשעבר...
ומרגע שהוטלתי.. לשדה המערכה, קרבות שנמשכו חודשים ארוכים הסתיימו בימים אחדים.
הטקטיקה שהצעתי הייתה פשוטה ומרושעת להפליא, לשרוף את כפרי האויב על נשיו וטפיו באכזריות ובלי טיפת רחמים, אכזריות כזו שאף הגנרל המרושע, התחלחל ברגע הראשון לשמוע עליה,
אבל במוחי השטני הצלחתי לשטוף לו את הראש שמה שטוב לממלכה טוב גם להם, כלומר לילדי האויב שישרפו באש..
[אגב, מאז עברו אלפי שנים, והגיע עד לכאן השמועה (במדור התחתון) שיש עם מומצא בשם פלסטיני שמטיב לחקות אותי, אבל הזהרו מחיקויים..]

באחד הקרבות שפרץ בעקבות מרד של תושבי 'אחמתא' במחוז מדי, קבלנו פקודה לדכא אותו, להשתלט על חומות האויב ולהרעיב את התושבים עד שייכנעו,
בפקודה גם נכתב במפורש בשום אופן לא לגרום נזק לעיר ולתושביה,
הסיבה לכך הייתה ברורה, העיר 'אחמתא' התברכה במרבצי נחושת ואנשיה פתחו את רעיון "האלכסיר" (מה שכונה לימים רעיון אבן החכמים) מה שיכול להעשיר את קופת הממלכה הפרסית, ולהבטיח לאזרחיה חיי נצח...

במשך חודשים ארוכים התנהל קרב עקוב מדם, כשמיום ליום נהרגים סביבי מאות אנשים, וקו ההגנה לא נפרץ במאומה,
מצדי היה שימותו, אבל חששתי לעורי, ומשכך הצעתי לגנרל להשתמש שוב בטקטיקה 'אדמה חרוכה' אבל הפעם בצורה מוגבלת, מה שיפורר את שאריות ההתנגדות,
ומה אם חלילה העסק יצא מידי שליטה? שאל אותי הגנרל,
'במקרה כזה נטען בפני הפיקוד העליון, שהשריפה פשטה כתוצאה מלוחמת גרילה שהפעילו המורדים' השבתי לו,
והגנרל שחש לעורו כמעט כמוני, הורה לחיל הפרשים להבעיר אזור אסטרטגי,
אבל העסק הסתבך, וכתוצאה מכך מחצית מהעיר ותושביה נשרפו חיים,

בתגובה החליט שר הצבא להדיח שורת מפקדים בכירים, ובניגוד אליהם, קודמתי לדרגת גנרל, יען והצלחתי לגלגל את האשמה על חברי הגנרל לשעבר, ולאות הוקרה תפסתי את מקומו, יחד עם גנרל חדש בשם 'מר דכי' שכולם העריצו אותו, את יושרו את חכמתו, ורק אני קנאתי בו, הרגשתי שהוא מאפיל עלי, (לא בגלל השומה שלא היתה לו..) וזה עוד לפני שנודע לי שהוא בן לעם היהודי שאז השנאה כלפיו התגברה ביתר שאת, ומשכך חפשתי כל טצדקי כדי לפגוע במעמדו,

אבל ברשותכם אדלג כאן על קטע פחות נעים שאירע לי בשדה הקרב עם 'מר דכי', ומי שיודע יודע ומי שלא שיסתכל בספרים של היהודים..
כמובן אני מכחיש מכל וכל שהוא נחלץ לעזרת פקודיי בשדה הקרב שניה לפני שגוועו ברעב..

ואם רכשתי שנאה ל'מר דכי' ולעם היהודי בכללותו, אז יש אחד ששנאתי לא פחות..
[אגב, אתם היהודים מצחיקים לגמרי, אתם כולכם מאותו זן, אז מה זה באמת משנה אם תבחרו לנציבים בערי פרס את שלתיאל בוזו או חנוכה חייברט, שלומי אבו-מעטפה או דודי גרינבלק, יעקב בודד או אריה בוט-קולע, יצחקי השלישי או זה היהודי הממוזג (מרדכי? שוב פעם אתה..!), אתם כולכם אותו דבר, 'עם אחד' חחחחחח... 'מפוזר ומפורד'..סתאאאםםםם]
בעצם זו אחת, זרש אשתי ימ"ש
[ולמרות זאת בגלל צער הנישואין התחשבו איתי בחלונות הגבוהים וזכיתי לנכדים בבני ברק! אגב מה הם מצביעים?]

וכששואלים אותי 'תגיד מהומן, חמינאי, המן, איך מרושע כמוך זכה 'בשידוך מן השמים'?
אני מתמלא בעצב, ומקלל את הרגע שבה הלכתי שבי אחרי האישה המקוללת הזו,
רגע שהתחיל באחת הפשיטות שערכנו על העיר 'זרונא' שנכבשה בידי הצבא שלנו, ובאחד הכפרים הנדחים במחוז 'ששטטננאא' נתקלתי בעלמה צעירה שגידפה זקנה גידמת שתחת בעלותה בסטת דבלות בשוק המקומי, ו'בקשה' ממנה למסור לה 'מתת יד',
משסירבה הזקנה להעביר לידה את דמי פרוטקשן, זרש העניקה לה מתת יד כזו הגונה שהעיפה אותה חמש אמות כלפי מעלה.. זה הרגע שנכבשתי בקסמה, והחלטתי שאקח את הנערה "הדגולה" הזו לאישה

הייתי רוצה לגולל בפניכם עוד קצת מסיפור חיי, אבל כבר אין לי אוויר, (אל תשכחו אני תלוי על חבל..)

 

[שימנלה]

"מה בדיוק היא רוצה ממני?" שוטט המן ברחובות העיר עצבני, "כל היום מחלקת הוראות, כבר אין לי סבלנות אליה!" מחץ נמלה בחוד נעלו. הנעל המוזרה שקנה בלחץ אשתו. "אתמול היא רצתה שנקנה כרכרה ורודה. באמת?! כאילו שאין משהו יותר מביך מזה לשר בממשלה הבינלאומית. מה אני יכול לעשות?! אני לא מסוגל להגיד לה לא! אין לי כוח לטרור שהיא תעשה לי אחרי זה!" ככל שהתקרב לארמון, כך הלך התסכול ומילא את כל ישותו.

"ועכשיו עם הבקשה המוזרה הזאת, שיעשו עץ למרדכי! לא יותר פשוט לסגור את הפינה הזאת בשקט? במפעל הרעלים שהלאמנו לבגתן, יצרו חומרים מצוינים! סתם לעורר יצרים אצל היהודים האלה! עד שהשגנו שקט תעשייתי, שהעם מורתע, בשביל מה לקבל החלטות שיעוררו את השטח? ואני הייתי זה שאמר 'להיות כל איש שורר בביתו', בטח!" חשב בלעג, בעודו פוסע בחצר גינת ביתן המלך.

"מצד שני" ניסה להתנחם, "אחשוורוש הרי יבין שהקריזה הזאת לא ממני, הוא הרי מכיר את הבעיה מניסיון העבר שלו, עם המזדנבת ההיא. ואם הוא יבין, הוא מייד יתנגד להקמת העץ. אני אגיד לה שהמלך לא הסכים, והכל יבוא על מקומו בשלום" מעודד חלקית, התקרב אל שערי החצר החיצונה. משהו בו הפשיר מעט, ועדיין.

עד... שהבזק חלף במוחו. "רק רגע! יש לי איך לגזור פה קופון! נהפוך את היוצרות! אני אגיד למלך שזרש צידדה להרעיל את מרדכי בסתר, ושאני רציתי לעשות את זה בגלוי, כדי לפרסם שכל מי שפוגע בי, מזלזל במלך. ואולי אפילו כדאי להוסיף איזשהו צו נוסף על העם שיכבדו אותי. למען ידעו. או, אפשר גם, שאני אגיע למקום התלייה רכוב על הסוס של המלך" דמיונו של המן ניצת. המחשבה על מגע גלימת המלך, נעמה לכתפו. בעיני רוחו הוא כבר רואה את הדחתו של אחשוורוש קרבה ובאה.

המן מקבל את ההזמנה להיכנס לארמון, מבלי שהוא יודע את קורות היום הקרב ובא.

 

[כותב השורות]

משום מה, בשיעורי ההיסטוריה עשו ממני כזה לוזר, אבל בתכלס' אם אני מסתכל אחורה, אני לגמרי גאה בהישגים שהבאתי...
ולא רק בגלל שהצלחתי להטביע חותם בתרבות היהודית כשעד היום מדברים עלי, אני באמת חושב שהצלחתי לעשות את מה שרציתי.
אני מבין שאתם מופתעים לשמוע את זה, אנסה להסביר קצת ומי שיבין יבין, כי הגיע הזמן לתקן עוול היסטורי שנגרם לי.

תראו, לא באמת חשבתי שאני ינצח את היהודים, יש להם היסטוריה של מנצחים, הם מכורים לסבל ולדעתי אפילו נהנים ממנו עד לרגע שבו הם נשברים, צועקים גיוועלד! ובדרך לא דרך הופכים את הקערה על פיה.

במסגרת תפקידי כאחד שאחראי בין השאר גם על היהודים הייתה לי הכרות עמוקה עם התרבות שלהם, הייתי מודע לחסרונות שלהם אך גם למעלות שלהם, ואם תשאלו אותי אז כן! ידעתי מראש שאנחנו ניפול!

אז למה הלכתי על המהלך הזה? התשובה קצת מורכבת אז תהיו איתי.

בגדול, לא היה לי אינטרס להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, שהרי האינטרס האמיתי שלי הוא לשמר את היהודים כ - רעים, כי כדי להיות מהטובים אתה חייב לייצר רעים, ואני כמו שאתם יודעים מהטובים, התכנית שלי הייתה פשוטה, לגרום ליהודים להרגיש כאילו הם הולכים להיות מושמדים ואז להוציא אותם מזה, ולקחת קרדיט על ההצלה שלהם, ובזה, אם אתם מכירים את הפרטים הקטנים הצלחתי בגדול! עובדה, עד היום כל יהודי ששותה קצת יותר מלימודו... מתחיל להתבלבל ואומר ברוך המן וכו', מה שאומר שחכמי היהודים לא באמת הצליחו לשכנע את העם היהודי שרציתי להשמיד אותם ולהיפך הם רואים בי כאוהב היהודים שרק רוצה בטובתם, מה שנכון ולא נכון... כמו שבטח כבר הבנתם או שלא...

אז למה תלו אותי על העץ? תלוי את מי אתם שואלים... אם תשאלו את היהודים כשהם לא שתויים, הם בטח יגידו שהם נקמו בי על זה שרציתי לתלות את מרדכי, אבל אם תשאלו אותי, זה סיפור אחר לגמרי, פשוט מאוד, באחת מהישיבות שערכתי עם צוות הקופירייטרים שלי הוחלט לתלות מול ארמון המלוכה שלט ענק נגד היהודים כחלק מקמפיין ההפחדה שעשיתי כשלב ראשון בתכנית הגדולה, ומבלי להתחשב בגילי החלטתי שאני יהיה זה שיתלה את השלט, זה נגמר לא טוב כמו שאתם מבינים

וזהו, תלמדו לא להאמין לכל מה שמספרים לכם, זה לא תמיד נכון, וזה נכון גם לי...

אהה, ועוד משהו שהייתי רוצה לחשוף לכם -
אני לא הייתי היחיד שניהל קמפיין נגדכם, היו עוד שהצטרפו... הבעיה היא שאני חתום איתם על הסכמים כולל הסכם סודיות כך שאני מנוע מלחשוף אותם לעת עתה, מצטער.

 

[עמק]

אני מקווה שזה לא ארוך מדי.... מתנצל מראש
...
אבא נוהג לומר שהגבוהים לא רואים את כולם, רק הנמוכים. והוא נמוך, כן בהחלט. היום שאלתי אותו אם לכן הוא המציא את המשפט הזה. הוא צחק. ואז הוסיף שהמשפט לא שלו והוא נכון בהחלט. באותו זמן הוא סיפר לי איך קרה שהוא נעשה שר בצבא המלך, שר חשוב, הוא הדגיש בקריצה.
ואני, כמו בן טוב, שאלתי 'איך קרה'?
ואבא, עם ג'יונט ביד, סיפר.
'שנלבא היה המפקד הכללי בזמן שבו אני הייתי טירון, אתה יודע, היו אז חיכוכים קטנטנים פה ושם בגזרות שהיום כבר לא מכירים בשם, דברים נשכחים, אתה יודע, פעם היינו קוראים לגבעה מסוימת 'משלט אנשתתא', לדרך מתחת 'שביל בורמתא', כי הם היו חשובים! חשובים לכל קרב! היום אין שם דבר חוץ מיער ענק. אבל מה אני נאנח, אז הייתי טוראי המן והיום אני שר! השר המן! זה מגניב, לא?!
בכל מקרה, שנלבא עשה טעות איומה ושיבץ אותי במחלקת תצפית משעממת. אני טוב יותר באוהל הפיקוד, אתה יודע. אבל אז לא ידעו את זה עדיין.
בכל זאת, אני שמתי לב לטעויות שלו.
אתה יודע, הצבא מורכב מאוגדות שמורכבות מחטיבות, שבתורן מורכבות מפלוגות, בהן יש מחלקות ואז צוותי קרב ואז צוותי סיוע ולא משנה מה עוד. הסוד הגדול הוא, תקשיב טוב, להכיר את הכוח שיש לך ביד. הצבא יכול לעשות דבר גדול, עצום, אבל הדבר הזה מורכב מהרבה פעולות קטנות, בדיוק כמו הצבא. מפקד כללי צריך לדעת טוב טוב את היכולות המדוייקות של כל צוות קרב, כדי שידע איך להציב את החיילים שלו.
רק מפקד ממש מוכשר יכול להעמיד את כל החיילים שתחתיו, כל אחד במקום הכי מתאים לו, כדי שביחד הם ילחמו בקרב גדול מהחיים!! וזה הסוד! הסוד ששנלבא לא ידע, ואני כן. אני כן!!!
הם השאירו אותי בתצפית, וזו כבר טעות, הוא לא הכיר את היכולות שלי אז הוא הזניח אותי. אהה, אתה יודע, לכן הוא נפל..
אני טוב בזה. אני טוב בזה. אני הייתי יותר טוב ממנו!! יום לפני הקרב, באיזה משלט דפוק, קראו לו 'גבעה 156876'. גם כן, רעיון מצחיק של שנלבא, מספרים.. מי טוב במספרים?! טוב, אתה יודע, הסיפור ארוך. אבל הנקודה היא שזיהיתי טעות שלו. הייתי הראשון שזיהה. ובשקט בשקט תיקנתי אותה, בדפי ההוראות שחולקו. אבל את המחלקה שלו השארתי בלי התיקון, אז הוא נפל בקרב ואותי זיהו כמי שהציל את המלחמה כולה!!
מה אתה אומר על זה בן?! אהה?! מצדיע לאבא המן?!'
ואני הצדעתי. ברור שהצדעתי.
כמו שעשיתי בסיום מאות הפעמים ששמעתי את הסיפור הזה.
אבל האמנתי לסיפור הזה. כי גם בחוץ דיברו כך. כולם ידעו שלאבא יש ראש גדול. ראש ענק. הוא בולדוזר, הוא מסוגל להפעיל מערכות גדולות ומורכבות. וכולם גם הוסיפו בשקט שביום מן הימים הוא צריך למלוך.
יש לו את זה. ראיה מרחבית. מבט מקיף. כל מיני מילים גבוהות שבכל זאת, עובדות.
אבל אף אחד לא ידע כמה הוא שחצן. וחבל.
רק היום, פעם ראשונה! בסיום השיחה, התבררה לי תגלית עצומה. שאבא, המן, כן יודע.
אבא יודע שהוא שחצן!!
בסיום השיחה, הוא גלגל סיגריה נוספת ואז התכופף ולחש לי:
'אתה יודע מה היה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי משדה הקרב?! התחתנתי עם אמא שלך'.
'למה' אני שאלתי, מסוקרן.
'כי היא יודעת לרסן אותי! אתה יודע, אני חושב שאני יודע הכל, ושאף אחד לא יודע כלום, וזה ככה. זה באמת ככה!! אני טוב בזה. אבל אמא יודעת לעצור אותי, אתה יודע, לפעמים, נדיר אבל כן, יש לי טעויות קטנטנות קצת פה ושם, ואז היא עוצרת אותי. ואתה יודע מה?! זה גם כן חלק מראש הגדול שלי, חלק מהראיה המרחבית שלי. אני יודע לזהות שאני צריך איזונים.
ראית מה קרה מוקדם יותר היום, כן?! כשהובלתי את.. נו.. איכס! מרדכיס הזה!! כן, אתה יודע, קריזה של המלך, רצה קצת לתת לי איזונים, ריסונים, כל המילים הגבוהות האלו. זה לא נשמע טוב כשזה יוצא מהפה שלו. והוא טעה!! זה לא התפקיד שלו. זה לא התפקיד שלו!! זה התפקיד של זרש!! רק לה מותר!! מה?! מי הוא בכלל?!! אתה יודע, כולם אומרים בשקט שאני זה שהולך למלוך בעתיד. כולם יודעים את זה! אז מי הוא בכלל?!
ראית מה קרה כאן בשושן לאחרונה?? לי יש סכסוך עם מרדכי, על רקע אידאולוגי, ופתאום זה נהיה סכסוך מלכותי! כל העולם הולך לנקום ביהודים!!! איך? איך זה קרה?! אתה יודע?? כי ככה אני רציתי. ואם אני רוצה אז אני יודע לעשות את זה! כן, אני יודע איך הדברים האלה עובדים!! אז שהמלך לא יתערב לי!
רק לזרש מותר, אהה, כן, אז זהו שהיא הבינה שאני הולך להתעצבן על המלך, מה עשתה, אמרה אני אעשה לו גם כן איזון, מהצד. ואז הלכה לשפוך עליי את.. אתה יודע, כל מה שמריח פה, כן. זה אמא שלך עשתה. זה בסדר. לה מותר.
ובואנה, זה באמת הרגיע אותי!! אז תגיד לאמא בשמי כל הכבוד. בסדר, בן? אני אכנס למקלחת'.
ואז דפקו בדלת. שליחים מהארמון הגיעו עוד לפני שאבא הספיק להתרחץ, אני מקווה שהכל בסדר שם.

 

[מתן מאור]

הי שלום, קוראים לי המן, בעצם, אבוי לכם אם תעזו לקרוא לי המן, תוארי הוא כבוד השר המשנה למלך וממלא מקום המנהיג העליון. אני נבל. אני אוהב להיות נבל זה כיף גדול להיות נבל, ניסיתם פעם? ואני גם אוהב לכתוב אני אפילו שאני יודע שאם אני כותב הרבה פעמים אני במשפט אחד כולם חושבים שאני שוויצר, זה לא שאני שוויצר אני פשוט אוהב לכתוב אני, כמו שאני אוהב לדרוך על מקקים או לתלות אנשים עדיפות לאופציה השנייה.

תחילה קצת על עצמי, עצמי גדול מאוד שוקל כמה קילוגרמים טובים, בדיוק כמה – זה סוד כמוס, זרש לא מרשה לגלות היא טוענת שזה בושות. היא עצמה אגב, די רזה, אני לא יודע בדיוק כי היא מסתירה את הצג כשהיא עולה על המשקל, היא טוענת שהפפרצ'י עורבים בחלון להזדמנות פז זו כדי לפרסם בכל העיתונים כמה אשת הברזל שוקלת. והיא בטח שוקלת המון אם היא עשויה ברזל טהור.

אבל דיברתי על עצמי, איך נדחפה לה זרש, זאת נדחפת לכל מקום אפילו לפרלמנט היא מגיעה היא תמיד אומרת לי מה לעשות. כולם יודעים שהייתי מת להתגרש אבל זה חתיכת תשלום מזונות לאשה עם מאתיים ילדים.

שוב נסחפתי, אז אני במקור ספר, ספר עם קמץ מתחת לפ' דגושה, לא ספר קריאה, אני בכלל לא אוהב לקרוא. תכלס אני הייתי ספר מה זה טוב, תמיד שכנעתי את הבחורים שבאו להסתפר אצלי לעשות איזו תספורת מופרעת ומופקרת כדי שהמשגיח יעיף אותם מהישיבה, חה.

ואז הבחורים הפסיקו להסתפר אצלי כי מרדכי התחיל טרנד של כשרות למספרות הוא ראה שם כסף על הרצפה והחליט להקים ועדת כשרות, ומי אלו הרבנים שיגידו לי מה לעשות, אז הבחורים הפסיקו להגיע ואני פשטתי רגל, מאז אני ומרדכי לא משהו. גם זרש שונאת אותו. אסור להגיד לידה מרדכי, זה מסוכן, כי היא נהיית סגולה מרוב עצבים ואז אני צוחק, כי אשה סגולה עם קוקס זה נראה כמו חציל בשל, אבל אז היא מתעצבנת עלי ומרביצה לי עם המערוך. וכשאני יוצא מהבית עם אף שבור תמיד יש איזה צלם מעצבן שיתפוס תמונה, ואז כל מדורי הרכילות שוב מדברים על עוצמתה הבלתי נדלית של זרש אשת הפלדה וכל הצומי בורח לי, אוף.

אגב זרש, פעם היא עבדה עלי שהיא צריכה מערוך עץ טבעי ומלא, כי עוגות שמרים אוהבות שמרדדים אותן עם מערוך כזה, אני אוהב עוגות שמרים ממולאות פרג, אז קניתי לה. מאז זה כואב הרבה יותר.

האוזניים המשולשות שלי זה גם ממנה, כי פעם היא רצתה להעניש אותי אז היא קיפלה לי את האוזניים והידקה אותם עם אטב כביסה. עכשיו, זה לא היה איזה אטב חלשלוש בשנקל. זה היה משהו איכותי כי האטבים החלשים היו נשברים ואז היא הייתה שולחת אותי ללקט את הגרביים מלמטה. אבל אני חשבתי שאני חכם אז הורדתי את האטבים מאוזניים, אני אומר לכם, אל תתעסקו עם זרש, היא חיברה לי את האוזן עם סיכות מהדק.

שוב זרש, אני מרגיש קצת מזוכיסט. הכלל לא היה לי אוכל כי מרדכי סגר לי את המספרה אז התגייסתי לצבא, ותאמינו לי פעם ראשונה שהבנתי למה הרבנים אוסרים להתגייס, אין שם אוכל. הכל צריך לקבמבן שם. עכשיו לא תאמינו, מרדכי סידר לעצמו תפקיד ברבנות הצבאית הוא היה רבצ"ר, ולא סתם שאני צריך להצדיע לו כל פעם שאני רואה אותו, כל המשגיחים של המטבח הם תחת אחריותו והוא מקבל כל יום טוסט גבנ"צ עד החדר. שונא את מרדכי. גם זרש שונאת אותו, אבל זה כבר סיפור אחר וכואב.

אבל אני הייתי רעב, מה זה רעב, היפופוטם בשנת בצורת. הייתי הולך במחנה וכולם חשבו שיש לי לול תרנגולות בבטן מרוב שהיא קרקרה בקול. לא הייתה לי ברירה הלכתי למרדכי שיעזור לי להשיג קצת אוכל. הוא רצה שאני יהיה עבד שלו, שמעתם את זה? הוא העביד אותי בכל מיני עבודות מטופשות, יום אחד לצבוע את הגדר בלבן, יום אחר כך בכחול, אמרתי לו, אדון מרדכי אתה לא קולט את הפוטנציאל שלי, הייתי יכול להיות רמטכ"ל, הוא הסתכל עלי כמו שאני מסתכל על ההוא ברחוב שמספר לי שהוא חבר של אחשוורוש. שונא את מרדכי, רוצה לתלות אותו. אגב, היה אוכל טוב.

 

[הזדמנות]

המן שיחק במלקחיים, הישיבה היתה ארוכה ולא הובילה לשום מקום, כדרכן של מערכות בירוקרטיות.
הוא סידר את הגחל והביט על המשתתפים בפיזור נפש. הדבר שתפס אותו בעיקר, יותר מהמספרים המשעממים שהתעופפו באוויר, היה השפם של הנוכחים. הרגל שלא עזב אותו מאז היה ספר בקרצום.
הוא הפליג במחשבתו על הדרך שעשה מהכפר הנידח ההוא לאיפה שהוא היום. כמה שהוא גאה בעצמו! ויש על מה.
המן לקח שאיפה בטעם תפוח והמשיך לחלום בהקיץ. אם מחפשים סמל לאדם מוצלח מהודו ועד כוש, הוא מוכן להמר שהוא המודל המתאים. אולי לא נראה דוגמן תרבושים אבל הוא זכה ליציבות כלכלית, יש לו כסף יותר מלכל השרים כאן ביחד.
והוא זכה להגשים את עצמו. כסף, משרה רמה, השפעה, אישה קצת מכשפה (-נגד עין הרע) וילדים בשפע. אולי הוא עוד יזכר על דפי ההסטוריה כדמות מעוררת השראה. ימים יגידו.

 

[קפטן אמריקה]

תדמית ומציאות בשושן הבירה

"אוהו- הו" שיעול.
"או- הו- אוי" רצף שיעולים.
הדי הצחוק הפרוע איימו לחורר את תנוכי אוזנו של הנער הצעיר.
"איי איי איי"
עיניים שחורות פעורות בתדהמה בלקוח השחרחר, קפלי גופו נעים בהתאמה לצחוקו המחליא.
"זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי בחיים שלי"
הוא מהדק את האחיזה במטלית, ציפורניו צובטות בבשרו.
הזווית בה רכן אפשרה לו תצפית לא נעימה אל פניו של הברנש, ונתזי רוק הומטרו עליו בקצב.
"אתה לא חושב שזה יעבוד?"
הלה מחה דמעות לוואי מצידי עיניו,
"לא, אני לא חושב, תבריש מימין יש שם כתם"
התאוריה המתגבשת במוחו של הנער היא כי ללא ספק, הלה אינו חושב מעולם, הוא לא מפעיל את תאי המוח הנדרשים לביצוע הפעולה הזו.
התוכנית שלו היא מעבר לגאונית, היא מרגשת, חסרת תקדים.
רק אוויל גס והמוני כמו היצור שישוב על שרפרף העץ, מביט על חרטומי נעליו המוברשות בקצב,
יטעה לחשוב אחרת.
בעצם, הטעות אינה נובעת מחשבה, אלא מחוסר בכזו.
משסיים, הרים יד מלוכלת ואפורה בתנוחה שלא ניתן לפרש לשתי פנים.
הלקוח הטרדן החל פוסע אל עבר היציאה מהאורווה, אגב שריקה עליזה.
הוא ממהר לקראתו, נעמד ממש מולו, חוסם בגופו את הדרך.
שוב, מושיט יד.
"שכחת משהו, אחדתא"
הלה חוכח בדעתו, נראה כמתלבט.
"הא, כן. שכחתי לציין שאני לא משלם לך הפעם על הברשת הסוס וכן על ניקוי המגפיים"
גבותיו של הנער התקרבו זו לזו.
"מדוע, אדוני? משהו לא מצא חן בעינייך?"
גיחוך.
"כן, החפירה שלך, זה מה שלא מצא חן בעיני, ילדון"
המילה האחרונה במשפט ניתזה מפיו בזלזול שגרם לנער למצמוץ פגוע.
"את כל ההרצאה על העתיד הבדיוני שממתין לך, אתה מוזמן להעלות כמופע בזמנך הפנוי, בליווי נבל או משהו,
אני באתי לנקות את הסוס מבוץ דרכים ארור"
"אבל ניקיתי את ה-"
"בלי אבל, מהומן. אני מחבב אותך, תמיד חיבבתי, הבה נותיר את מערכת היחסים שלנו מלבלבת"
הוא דוחף באדנות את הנער, מתקרב לעבר סוסו ומתיר אותו מקשריו.
"יום נפלא, בחור צעיר" הוא מכריז בחגיגיות, דלת העץ נטרקת משתי צידיה, מכניסה אבק דרכים פנימה אל האורווה.
מהומן, בניסיון להתעשת מההתרחשות האחרונה, ניגש אל סדק בקיר העץ, שולף משם את היומן שלו.
קלפים מגולגלים, בהם רשימה הולכת ומתארכת של אנשים שייפטר מהם בעתיד הקרוב או הרחוק.
התוכנית שלו תמתין, אבל תצליח לבסוף.
אחדתא לא היה הראשון שהתבדח על חשבונו, תרתי משמע.
כנראה גם לא האחרון.
אבל הוא עוד יצליח להביא את האנשים האלה אל ברכיהם. מתחננים לרחמיו.
חיוכו החל פושט על פניו, כזה שאימו למדה לשנוא, ואחיו למדו שזהו האות לברוח.
מבטו נדד, מצטלב עם זה של סוס חום חולה ששכב בקצה האורווה, נוהם.
"לך עוד לא סיפרתי על התכנית, תקשיב-
יום אחד כשאגדל, אני אתגייס לצבא, אטפס בסולם הדרגות ו- אתה יודע מה? אולי אני בעצם אכתוב על זה ספר, אני אקרא לו-
"התכנית להשמדת העם השנוא בהיסטוריה"
או בקיצור "התכנית שלי".
הסוס מצידו, אדיש לחלוטין לחזונו המרושע של מטפלו הצעיר, ממשיך לבהות קדימה.
"חמור" הוא מפטיר לעברו, משליך ערימת חציר היישר אל פניו.
צהלת התנגדות.
ערימה נוספת מושלכת, חוסמת את שדה הראייה הימני.
"שתוק"
הסוס צוהל שוב.

ובתרגום מסוסית:
''צוחק מי שצוחק אחרון. אידיוט"

 

[פניני ריין]

ציר ההתנגדות| המן-אני לא אנטישמי


ערב טוב חברים וחברות!
יברכו האלים את כל מי שהתאסף כאן היום למען עולם טוב יותר.
בעוד אתם חורשים את שדותיכם והדאגה הגדולה ביותר שלכם היא המס השנתי, במרחק לא גדול מכאן-בערך שבוע ברכיבה על אחשתרן-נאנקים עמי עבר-נהרה* תחת שלטון קולוניאלי כובש ואכזר.
לפני חמש עשרה שנים, בעודם סוחטים את רחמי העולם על השואה שעברו יובל קודם בידי חילות הבבלים, ובעזרת לובי פוליטי מסועף בשער המלך-כן, כן, כולכם מכירים את השמות דניאל ומרדכי, עלו היהודים אל פחוות עבר-נהרה, השתלטו על שטח אדמה וקראו לו 'פחת יהודה'.***
הבה ואפתיע אתכם-
מעולם לא נמצאו ראיות לטבח אכזרי בירושלים כפי שמתארים היהודים!
כולנו כמובן נרתעים משיטות הפעולה המסריחות של הבבלים, אבל בואו, חברים-בואו נודה שזו הייתה בסך הכל מלחמה לגיטימית נגד עם מורד.
וגם אם לא, גם אם נבוכדנצר מלך בבל באמת קצת עף על עצמו עם כל הרעב והרציחות, במה אשם העם השומרוני התמים וחפץ השלום שחי בארץ הזאת מאות בשנים, עוד מימי אסר-חדן**?!
ובכן-אתחיל מהתחלה.
כשעלו ראשוני היהודים לפחת יהודה, ראשית לכל החלו לבנות בית פולחן לאלוקיהם במקום המקודש ביותר לשומרונים, תוך פגיעה חמורה ברגשותיהם הדתיים. הם טענו שבמקום עמד מקדש יהודי עתיק, אך אנו, חברים, יודעים שהכל שטויות והבלים. וגם אם נקבל את טענתם-אפילו אצלם רווח פתגם האומר 'מי שהלך-מקומו בפח'.
השומרונים האומללים, שעדיין לא ידעו עם מי הם מתעסקים, ניסו להושיט יד לשלום ולהציע השתתפות וסיוע בבניין.
ומה ענה להם אותו כלב, <עפ"ל>, זרובבל בן שאלתיאל, מנהיגם של היהודים? מה הוא ענה להושטת היד האצילית הזאת?!
"לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו! לכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים!" או בתרגום לפרסית: עופו מכאן, אתם לא קשורים לארץ הזאת, למקום הזה! אנחנו נגרש אתכם! נמחק אתכם!

אותי כמובן זה לא הפתיע. בתור בן לעם העמלקי, מיעוט אתני וילידי שחי בגבולה הדרומי של פחת יהודה, אני מודע לפשעי הכיבוש. היהודים מצהירים בריש גלי שמטרתם היא "תמחה את זכר עמלק".
כן, הם לא מתביישים להודות בזה בגלוי! בזה שהם מתכננים רצח עם! כן חברים, רצח עם!
בלי שום סיבה היסטורית מוצדקת, עם גיבובי שקרים ודמיונות, הם מתפרצים אל ארץ בה גרים עמים שלווים ושוחרי שלום זה לצד זה, ומצהירים ללא בושה שמטרתם היא לערוך בהם ג'ינוסייד ולשלוט שם לבדם מים ועד נהר!
תוך התעלמות מוחלטת מדתי המלך, ומכל ערך אנושי שהוא!
הם רוצים להחזיר את העולם לימיהם האפלים של האשורים והבבלים, ימים בהם אימפריות קולוניאליות הגלו עמים שלמים ממקום למקום רק כדי לחזק את שלטונם!
האם ניתן לפשע הזה להתרחש מתחת שמי ההיסטוריה?
האם נמשיך להתעסק בשדות ובעבדים, במאכל ובמשתה, בזמן שנערים עמלקים חפים מפשע עומדים בסכנת גירוש ומוות?
מה נענה לילדינו ביום שישאלו אותנו 'איפה הייתם כשהפשע הזה קרה'? איך נביט להם בעיניים?

לא ניתן!
למרות הקשיים, למרות הכל! למרות הלוביזם החזק שיש לעם כובש אכזר זה בשער המלך!
למרות שאני יודע שמחר יאשימו אותי היהודים באנטישמיות!
ובכן, חברים, האם אני אנטישמי?
כמובן שלא!
זוהי חלק מתרבות היללנות הקבועה של היהודים!

אבל אני לא אירתע!
אני מכריז בזאת על הקמת התנגדות אמיצה, מקיפה, התנגדות לפשעי הכיבוש, התנגדות לרוע!
התנגדות שתקיף את כל עמי העולם!
הבה, אוהביי, הבה נלך בדרכם האצילית של עשרת בניי, נצעד בעקבות מעשיי האומץ של סנבלט וטוביה-ראשי ההתנגדות המקומיים, שהצליחו לעצור את בניין המקדש ותכנית הכיבוש היהודית האכזרית!
אך אין בכך די!
אני מציב בזאת אולטימטום לכל יהודי באשר הוא: אם לא תשימו קץ לבעיה המבישה הזאת תוך 11 חודש, עד י"ג באדר שנת 13 למלך, ותתאבדו כולכם כאיש אחד-
אזי נאלץ לנקוט בכל האמצעים הדרושים לעצור אתכם!

למען עתיד מאושר וחופשי! למען עולם צודק יותר, טוב יותר, הוגן!

בדם ובאש נפדה את פלסטין!
...
...
[בקטעים המודגשים-להרים את הקול. כשיש סימן קריאה-לצעוק. לא לשכוח להטעים במקומות חשובים. ליצור קשר עין עם הקהל בסופי משפטים, במיוחד עם חרבונא- הוא דמות מפתח בסיפור ולא ברור להיכן הוא נוטה. לא להסתכל על זרש-זה מבלבל! ולא לגעת יותר מדי בעניבה]


קרדיטים:
תודה לעבאס אבו מאזן על הארת העיניים בדבר שכתוב ההיסטוריה היהודי על השואה ובית המקדש,
ליחיא סינוואר על ההסבר הבהיר בדבר פשעי הכיבוש,
ולאנטוניו גוטרש, מזכ"ל האו"ם, על טיוטה ראשונית לנאום.


הערות שוליים:
*עבר נהרה-המחוז השלטוני בתוכו נכללה פחוות יהודה בימים ההם.
**אסר חדן-מלך אשורי שחי בערך 200 שנה קודם סיפור המגילה.
***המן מתכוון כמובן לעליית כורש, בראשות זרובבל בן שאלתיאל, ולניסיון הכושל של העולים לבנות את בית המקדש השני- ניסיון שנעצר לאחר שעשרת בניו המקסימים כתבו מכתב שטנה לכורש שיעצור את הבניה. רש"י אסתר ט' י'.

ספוילר: הבהרות

א. כמובן שלא הייתה לי כל כוונה להשוות בין נתניהו ל-להבדיל- זרובבל בן שאלתיאל, אשר עליו נאמר "בַּיּוֹם הַהוּא...אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי..."
אבל מה לעשות שלא זכינו למנהיגים אמיתיים וראויים.
ב. הקרדיט האמיתי על הבהרת פשעי היהודים מגיע למאיר ברעם:
(אזהרת ספוילרים; זהו קטע מתוך הספר)
"אבל במה חטאנו לו?" שאל ראובן.
"במה חטאנו?" התפרץ השמש, "שאנו חיים! שאנו נושמים! שאנו מטמאים את אדמת טוך במגפינו המלוכלכים!"
"אין זה עניין של חטא" ראש הקהל היה מעשי יותר, "הגיע הזמן לשלם לחיילי הטירה את משכורתם, ומטילים זאת על היהודים"
[השליחות הגורלית, מאיר ברעם]

 

[-חיה-]

בס"ד

פגישה עם קובי רוֹנָן.

האיש שאפגוש הערב הוא אדם מלא תהפוכות. בדרך עיקשת טיפס את דרכו מתחתית החברה עד לכמעט מגע בכתר ומשם טיפס על עץ גבוה אפילו יותר. המן האגגי הוא האורח שלנו הערב.

מיקום: אולפני שָׁם 11.

דלת נפתחת, המן נכנס, "שלום קובי", המן מחייך, "מקום נחמד עשית כאן".
"שלום גם לך", משיב המראיין, "הרבה לא הופעת באולפנים".
המן מכווץ את קצה שפתיו ופולט נשיפה, "לגמרי, כבר שכחתי איך זה מרגיש".
"איך באמת?"
"אני יודע? זה תלוי בך", הוא ממקד עיניו במראיין ומעקל את שפתיו בצורה הייחודית שנהגו לחקות אותו לא מעט בזמן שהיה בפסגות השלטון.
"לדעתי 'תלוי' זאת מילה די מורכבת בהקשר שלך, אתה לא חושב?"
"תלוי".

"ובכן המן, כידוע לך הצוות של שָׁם הכין קיר ענק שמכיל תמונות וידיעות הלקוחות ממסע החיים שלך".
הם ניגשים לקיר, המן מרפרף על התמונות, נעצר למראה תמונה שלו עם מדי שרד והמילים: "כוכב עולה בשושן, המן בן המדתא".
"מתגעגע?" קולו של קובי רך.
"אני... כן, אפשר לומר".
"עשית אז לא מעט טעויות".
"מי שלא עושה לא טועה", המן מחזיר.
"ובכל זאת הבט כאן", קובי מצביע על תמונה נוספת, "תראה איך השרים רועדים ומשתחווים. אתה לא יכול שלא להבין את אלו ששנאו אותך".
"המלך הורה זאת, כך שמי ששנא זאת שנא את הוד מלכותו".
"גם מרדכי?"
המן מרים מעט את ידו, "אל תכניס לי מילים לפה".
"לפי עדותו של עד המדינה חרבונא הנושא הזה היה בין הסיבות העיקריות לאיבה בינכם", קובי מנסה מזווית נוספת.
"אני במקומך הייתי בודק את העדות הזו לעומק, יש שם כמה סתירות".
"טענת כך כבר בעבר ולא הצלחת להוכיח, וגם אי אפשר גם להתעלם מההקלטות שהדליפו כמה מבני הבית שלך".
המן נוגע במצחו ונושם עמוק, "מה לעשות, גדלו אצלי לא מעט נחשים", הוא פולט לבסוף.

"הייתי רוצה לגעת במאורע נוסף, ההוא שתושבי שושן לא שכחו ימים רבים".
"אתה מדבר על מסע הביזיון?"
"אפשר לומר".
"אני מעדיף לא לדבר על זה, המשפחה שלי לא התאוששה מאז".
"זה לא היה הרבה לפני התלייה".
"נכון, אבל המסע הזה סימן את תחילת המפלה למרדכי".

הם עוזבים את הקיר ומתיישבים בסלון, אחד מול השני.
"עברת חוויות לא פשוטות", קובי אומר, "עד כמה הן משפיעות עליך היום?"
"תראה, אני עלית הכי גבוה והתרסקתי עמוק. זאת חוויה שמשפיעה בכל כך הרבה תחומים".
"תרצה לפרט?"
"אממ... למשל בתחום הציבורי. אתה הייתי מאמין שאנשים יהפכו אותי לבדיחה? אותי! לכל מקום שאני הולך רודפים אחרי ילדים עם הצעצוע האיום שלהם".
"אתה מתכוון לרעשן?"
"כן, הוא נוראי! אתה יודע שהתלוננתי על זה במכתב למלך? קיוויתי שלמרות הכל הוא יזכור לי את העבר המשותף שלנו וימגר את התופעה, אבל הוד מלכותו בחר להתעלם".
"מעניין, על פי השמועות מסופר שהוא שלח לך חמש שקים של פרג בשביל שתאטום איתם את האוזניים".
"חוש הומור גרוע של אנשים".

"ושאלה לסיום, היהודים מאשימים אותך בניסיון לג'נוסייד, מה יש לך להגיד על זה?"
רגלו של המן רוקדת מעט, "שיאשימו את עצמם, הם רצחו הרבה אנשים בעוד אני לא עשיתי דבר בסופו של דבר".
"הם דווקא טוענים שאתה התחלת והם בתגובה הגנו על עצמם בתמיכת המלך".
"הגנו על עצמם, פה הבעיה. אם היה אז את האו"ם זה לא היה קורה".
"אמירה מעניינת. תודה רבה המן על שהסכמת להתראיין לפגישה איתי".
"תודה גם לך". הם קמים ולוחצים ידיים, סוף.

 

[רבקי פרידמן]

המן חבש את כובעו, ניסה שוב בקול רם יותר: ״להתראות״ היא לא הגיבה, הוא לא באמת ציפה. ככה זה כל פעם כשהם רבים, היא מתפרצת כמו הר געש ואחר כך שותקת. ושותקת.
יותר מהכל שנא המן את השתיקה. העדיף אותה יורה גיצים, מתחשבנת על כמות הפעמים שהוריד את הזבל, מספר הצלחות ששטף והשעות המאחרות שהוא חוזר הביתה. לפעמים נראה לו שהיא פשוט לא קולטת מה זה אומר משנה למלך, כמה יש לו על הראש, כמה מונח לו על הכתפיים.
נכון, יש להם משפחה ברוכה, וזה לא שהוא רואה איך היא נקרעת. אבל אין מה לעשות, הוא במשרה ציבורית, ועם כל הכבוד להתמודדות שלה כאם למשפחה ברוכה, גם לו יש רצונות, שאיפות, קריירה שעמל עליה שנים!
ומה הסיכוי, שכולם ככ מעריצים אותו ורק ליד האישה שלו, הוא מרגיש כמו איזה ג׳וק קטן?
המן פסע בצעדים נוקשים לכיוון הארמון.
היא אישה חזקה זרש, הוא ידע את זה עוד כשנפגשו בצעירותם. היא תיהיה אימא למופת חשב אז בהתלהבות של חתן טרי, אבל זה לא עובד פשוט לא עובד. המן נעצר לרגע, בלע את הרוק בפיו במאמץ. והניד בראשו לאיש קשיש שהשתחווה לפניו. בסוף כל יום של תהילה, יש את זרש מעוטרת בכתמי אוכל של הילדים, צועקת על שניים שלא יעירו שלושה, שמסתבר שכלל לא ישנים, כיור חורק מעומס, בלגן אטומי, מתבגרים שטורחים בקושי להמהמם כשפונים אליהם ותמיד יש את זה שבקריז.
הוא עצר לרגע בשערי הארמון, עפעף בחוזקה ונשם עמוק. זה כואב לו באמת. כל יום מחדש. אבל הוא חייב להרגע, יהיה בסדר, ואם לא- יש לו תמיד את המפלט הזה שעכשיו הוא עומד בפתחו.
המן עטה על פניו חיוך קל ונכנס בצעד בוטח למבואה מעוטרת באבני קריסטל.
היא צעדה שם מעודנות, לבושה שמלת משי תכולה בגזרה פשוטה, הנידה את ראשה לכיוונו ונעלמה עם נערותיה בצעדים רכים.
המן שחרר את נשימתו שהיתה כלואה
ועצם לרגע את עיניו. הוא לא לגמרי בטוח שאחשוורוש מבין במה הוא זכה.
מסתובבת שמועה שאסתר מתכוונת להזמין אותו לארוחת ערב עם המלך
לעזאזל כמה לילות הוא לא הצליח לישון בגלל זה.
המן נשך את שפתיו עד זוב דם הוא לא רוצה, הוא רוצה, הוא מנסה כל כך שלא.. ואם זרש הייתה קצת פחות קשה, קצת יותר אישה, אולי הנסיון הזה היה אנושי יותר.
המן נעצר מול המראה הגדולה בטרקלין הזוהר. הביט על בבואתו הנאה,
ליבו ניבא לו רעות.

 

[רוצה טוב]

פגישה: המן האגגי והפסיכולוג סינוואר העזתי.
מיקום: המאדן פרס.

פסיכולוג: מה שלומך היום המני היקר?

המן: די! נמאס לי כבר ממרדכי הזה, הנצלן הזה, הגאוותן הזה.

פסיכולוג: מי זה מרדכי ולמה נמאס לך ממנו?

המן: מרדכי זה היהודי החכם שיושב בשער המלך.

פסיכולוג: ומה היהודי החכם עשה לך רע? מפריע לך שהוא חכם ואתה הדיוט?

המן: אני גם חכם, ועוד פעם אחת שאתה קורא לי הדיוט אני מצווה לערוף לך את הראש!

פסיכולוג: מה קרה המן? זרש עצבנה אותך גם היום? או שהחמישייה החדשה שנולדה לך חרפנה אותך?

המן: זה לא קשור למשפחה, כמו שאתה יודע התרגלתי כבר לצעקות של זרש, ולילדים מזמן הפסקתי להתייחס.

פסיכולוג: אז יאללה תתקדם מי זה מרדכי?

המן: מרדכי זה מי שקנה אותי לעבד בעד פרוסת לחם, ומי שמכניס לי אצבע בעין כל פעם שרואה אותי.

פסיכולוג: חידושים מרנינים אני שומע, אז בעצם אתה עבד שלו? אז למה אתה לא עובד אצלו?

המן: למה שאעבוד אצלו? הוא ניצל מצוקה רגעית וקנה אותי, הוא בחור נצלן ונבזה.

פסיכולוג: דווקא אותי הוא מרשים מאד, זה שהוא קנה אותך ואף על פי כן לא מתעקש להעביד אותך, מראה שיש לו לב רחום במיוחד.

המן: תגיד על זה אני משלם לך? באת לזרות לי מלח על הפצעים? לא מספיק לי זרש? לא מספיק לי 208 ילדים? לא מספיק שאני רק משנה למלך ולא המלך בעצמו?

פסיכולוג: חס וחלילה! רק בתור פסיכולוג ברצוני קצת לחפור בעניין כדי שאוכל לעזור לך.

המן: אז תפסיק לחפור ותתחיל לייעץ לי איך אני מתפטר מהברנש הזה.

פסיכולוג: פשוט מאד, תשתמש באיום שנתת לי קודם, תערוף לו את הראש.

המן: באיומים אני טוב במעשים קצת פחות, הוא מקורב למלך ואני לא יכול לפגוע בו סתם כך.

פסיכולוג: אז תבקש מהמלך לחסל אותו.

המן: תבין, הבנתי שברגע שהוא מחוסל יש אצל היהודים דין ירושה בעבד נכרי, ואז אפול בירושה אצל בני מרדכי, והם כנראה ידרשו בעלות עלי, ויתחילו להעביד אותי כמנקה השירותים שלהם.

פסיכולוג: אז אין ברירה תצטרך להרוג את כל העם היהודי, ואז תשתחרר לגמרי.

המן: רעיון גאוני! אני רץ לבצע אותו, מתי נראה לך שעדיף לבצע את הדבר?

פסיכולוג: תפיל פור, ובתאריך שיפול הפור תחסל אותם.

המן: למה להרוג ביום אחד ולא בשבוע?

פסיכולוג: כדי שאם המשימה תיכשל הם יחגגו רק יום אחד ולא שבוע.

המן: תקשיב! אתה הפסיכולוג הכי טוב שפגשתי אי פעם! ותאמין לי אני מכיר מאות כאלו מפגישות איתם במהלך השנים.

פסיכולוג: תודה על המחמאה, התשלום לפגישה 750 + מע"מ, תשלם עכשיו! למה אין לי כח לרדוף אחריך שבועות כמו אחרי הפגישות הקודמות.

"וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמׇרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ, כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מׇרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכׇל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מׇרְדֳּכָֽי" (אסתר ג,ו,)

 

[ניק 70107]

המן לא היה טיפש, אם כי באמת ובתמים רצה להשמיד את היהודים. וכששני אלה באים יחד, התוצאה על פי טבע אכן הרסנית.
מעולם, בכל הסטורית העם היהודי השנוא עליו, לא היתה כזאת - כל העולם תחת שלטון אחד. וכשצריך לשחד שליט יחיד, המלאכה קלה יותר. ביום אחד, את כל היהודים. אין לאן לברוח.

אבל אם רצונו לנצח את היהודים, הוא צריך לסכל את הנס שוודאי יעמוד להם. לחבל בהתערבות האלוקית שנמצאת תמיד לטובתם. הפעם, לא יהיו פשלות. הוא יערוך גורל - גורל בו כל המוגרלים שווים, ואין את עניין הבחירה. אם יבחר מראש בחודש אדר, הקב"ה יבחר מראש ובאופן טבעי בעמו. לא! הוא יגריל כמה גורלות שידרשו לכך עד שיעלה בגורל החודש הנכון, כדי שגם למעלה יתיחסו לעניין כעין גורל, ותהיה לו ההסתברות לנצח. לא לאפליות.

הוא יודע היטב שמשה רבנו נולד בחודש אדר, ושהשלים את שנותיו בצדיקותו הרבה. אך נולד - ונסתלק, כל אחד בא יומו. עתה, משאין משה רבנו לעם ישראל, משאין להם רועה רוחני, איש לא יושיעם. החודש הנבחר יהיה החודש בו טבע העולם שם קץ למנהיג העם היהודי, אשר מאז הסתלקותו הם כצאן ללא רועה, המזומן לטבח.

בטוח בנצחונו על פי הטבע ועל פי חכמת היהדות, הוא השלים את התכנית המושלמת וחסרת הפרצות, וישב לשתות עם המלך.

 

[ifatrosh]

מידי ערב, לפני השינה, המדתא ישב עם בנו מהומן וסיפר לו סיפור לפני השינה. על סבא רבא רבא אליפז, ועל עמלק.

"אבא, תספר לי על סבא אליפז"

"שוב?" המדתא שאל בתימהון.

"כן", אמר מהומן בקול מתפנק, "אבל תמציא לסיפור סוף אחר".

אבא המדתא סיפר על עשו שאמר לאליפז להרוג את יעקב, הוא היה יודע לספר נהדר עד שהשומע הצעיר שתולה בו עיניים גדולות ושחורות, דמיין את אליפז המתנשף וחרבו בידו.

לקראת סוף הסיפור, כשהוא הגיע לקטע שיעקב שכנע את אליפז לקחת את ממונו שהרי עני נחשב למת. מהומן עצר את אביו, "זהו עכשיו אני אספר את הסוף".

המדתא התמוגג לשמוע את בנו הרך ממשיך את הסיפור, שאליפז מממש את זממו של עשו, ואין יעקב ואין יהודים ואין עם ישראל כלל.

"ומאז הם חיו באושר ובעושר בלי אף יהודי בעולם", סיים מהומן בקול דק ורם.

המדתא ליטף את שערו השחור והמקורזל של בנו, "אמנם אליפז נכשל, אבל אתה, תגדל ותוכל להגשים את החלום, ועכשיו תשכב ותישן כדי שתהיה גדול וחזק", מהומן שכב ונעץ מבט בתקרה המנוקדת בנקודות עובש עד שנרדם.



שנים עברו, מהומן גדל ובגר, התחתן עם זרש. הוא סיפר לה על חלומו מילדות להפוך את העולם לנקי מיהודים.

"תראי איך התקדמתי לקראת החלום", אמר ביהירות, "אני כבר בין השבעה היושבים ראשונה במלכות".

היא צחקקה, "אתה הקטן שביניהם".

גבותיו העבות הצטמצמו, "את עוד תראי שאהיה למשנה למלך", הוא הרים את קולו, "ואולי אפילו המלך בעצמו", הצדיע במועל יד.

"חחח", זרש לגלגה ברשעות, "עם שם דפוק כמו שאבא שלך נתן לך, לא תתקדם לשום מקום אולי תחזור להיות בלן".

"מה יש בשם שלי?" הוא אמר ופרצופו האדים.

"ארוך ומגעיל".

"אחשוורוש יותר יפה?"

"ברור, זה שם מלא עוצמה", זרש אמרה בקול מעריץ, "אבל, אם היו קוראים לך המן, היית מתקדם כמו מטאור, תקשיב איך זה נשמע: המשנה למלך- המן", היא אמרה בקול מלא עוצמה, ואז הנמיכה את קולה ואמרה ברפיסות, "או: המשנה למלך- מהומן".

מהומן חשב מעט, תמיד העריך את דעתה של אשתו החכמה, "את יודעת מה? את ממש חכמה".

"אני יודעת", זרש הרימה את האף.

"מרגע זה שמי הוא המן", הוא אמר בפאתוס, "ולא אנוח ולא אשקוט עד שכל מדינות המלך יהפכו לנקיות מיהודים".

ומה קרה בעקבות עצותיה של זרש, וגאוותו של המן, הלא הם כתובים במגילת אסתר אשר אנו קוראים מידי שנה בשנה.

 

[מסוגל]

בפעם הראשונה שממוכן התמודד בבחירות הוא אמר שהוא עושה את זה למען המדינה והעם, ובשביל שלילדים של כולנו יהיה כאן עתיד טוב והוגן יותר. שזה הרבה מילים יפות כדי לומר "אני איש עם כסף במשבר אמצע החיים".

בפעם השנייה הוא אמר "הפעם אני הולך להצליח", שזה הרבה פחות מילים והן כבר הרבה פחות יפות.

בפעם השלישית שלחו אותו ליועץ.


אמרו שהוא האחד והיחיד, הקוסם הכול יכול. תככן ממולח ממדרגה ראשונה, המוח שמאחורי כל ההצלחות הגדולות בפוליטיקה.

בתור התחלה הוא לימד את ממוכן את ארבעת המ"מים:

"מאני, מאני, מאני ומאני", אמר בהבעת שביעות רצון עצמית של מי שגילה את האנגלית עוד לפני שהיא היתה קיימת.
"אל תשאל האם אפשר, תשאל רק כמה", חידד את משנתו והתרווח בכיסא המנהלים.

"ואיך", הוסיף ממוכן, שבאמת ניסה להבין איך.

"מיתוג", מחה היועץ כף, "זה עוד מ"ם חשוב. איך אמרת שקוראים לך?"

"ממוכן, עוד מ"ם".

היועץ לא צחק.

"החברים קוראים לי גם מהומן", ניסה ממוכן בשפל קול.

"כל כך ארכאי" גנח היועץ, "כל כך מיושן".

לא כי חרבונה, חשב ממוכן במרירות.

"נקרא לך המן", הכריע היועץ, והתגלגל בכיסא שלו ימין ושמאל.

"המן?" גלגל ממוכן את המילה בפיו, "כמו זה שירד במדבר ארבעים שנה?"

"כמו זה שכל אחד ואחד מצא בו את הטעם שרצה", השיב חרבונה מיניה וביה, "האם זו לא התכונה המושלמת לפוליטיקאי?"

הוא באמת ממולח, הרהר המן נוגות.


חרבונה והצוות שלו עבדו קשה מאוד. הם החליטו ללכת על מיתוג עממי. "השכן מעבר לכביש, האיש ממכון הכושר", הסביר חרבונה, ולא ניסה להסתיר את נימת הביקורת כשהתבונן בכרס הבלתי פוטוגנית בעליל של המועמד שלו.

"מה שאתה עושה זו שמנופוביה" מחה המן.

"ומה שאתה עושה זה אנכרוניזם", החזיר חרבונה, שבאמת היה ממולח, כבר אמרנו.


בתור התחלה חרבונה שלח את המן לתקשורת:

"הוא היה ספר בכפר קטן, איש עמל שעבד קשה עד שהצליח. עכשיו הוא רוצה לעזור לכולנו, קבלו את המן" הכריז תרשיש, מנהל תוכנית האירוח המובילה במדינה, והמן נכנס לקול מחיאות הכפיים כשהוא לחוץ משהו.

"אז איך עשית את הכסף שלך, השתלות שיער בטורקיה?" תהה חבר הפאנל הנמוך לקול צהלות הקהל.

"משהו כזה", אמר המן, וחשב על ההצלחה שלו במכוני ההימורים ומשחקי הקוביה.

"איך אתה מצליח להתמודד עם המשפחה הענקית" הריע תרשיש, "אני שומע שיש לך עשרה בנים".

"זה עוד לפי הפרשנות הממעיטה", השיב המן ביובש, והתרגז כשכולם צחקו כאילו אמר בדיחה.

"זה מספיק ילדים בשביל לעבור את אחוז החסימה", הכריז שוב החבר הנמוך, שמסתבר שהיה המצחיקול של הפאנל.

"אין סיכוי שאתה זוכר את השמות של כולם" טען תרשיש.

המן שאף מלוא ריאותיו ומנה את כולם בנשימה אחת כפי שהתאמן עם חרבונה.

כולם מחאו שוב כפיים, ורק המצחיקול הסתכל בשעון ואמר בבוז: "אני הייתי עושה את זה בהרבה פחות זמן".


חרבונה המשיך לנהל את הקמפיין ביד רמה, הוא דאג לריאונות עומק, סקירות רוחב ופרסומות לכל האורך, אבל אחר כך התחילו להגיע התחקירים. מישהו גילה שהמן לא היה רק ספר אלא גם בלן, כתב רכילות של צהובון זניח חשף את הפעם בה המן מכר את עצמו לעבד, וערוץ ראשי גילה על נטיית הבת שלו לשפוך את מי השופכין לרחוב.

"מה עושים? מה עושים?" חפן המן את ראשו בין ידיו, והטיח אותו על שלחן העץ הגדול של חרבונה.

"אל תשאל האם אפשר, תשאל רק כמה", הזכיר חרבונה, אבל נשמע כבר הרבה פחות בטוח.

"כמה?" שאל המן, והרבה מאני החליף ידיים כדי לסתום פיות.


הוא יצא להתנדבויות קהילתיות כמו לנגן לקשישים או להיות משגיח במסיבה, הוא הסתובב עם כל חברי האיגודים המובילים, הוא אירח תוכניות צדקה. אבל העניינים רק הלכו והפכו קשים מיום ליום.

זרש מצידה הלכה ואבדה סבלנות: "אני לא יכולה להמשיך ככה יותר", הודיעה לו בדמעות אחרי מסיבה שערך בבית לאיגוד הנגרים, ובסיומה הותירו לו במרפסת מתנה - ארון בגובה חמישים אמה.

המן הבטיח לה שזה אוטוטו נגמר, ונמלט לבר לשתות משהו ולבכות את נפשו.

אחר כך הגיע יום הבחירות, ואחר כך הלילה מורט העצבים.

אחר כך המן ישב בפנים אפורות, וחרבונה ספר שטרות והסביר לו במתק שפתיים איפה היתה הטעות, ולמה בטוח בטוח שהם יצליחו בפעם הבאה.

אבל המן אפילו לא הקשיב. "יש לנו רק אפשרות אחת", פסק בעיניים טרוטות מעייפות ואלכוהול, "במקום לנצח את הבחירות נעיף את הבוחרים".

חרבונה צחקק ארוכות, והפסיק כשהבין שהמן לא צוחק. "זה בלתי אפשרי" הסביר בסלחנות, ואז ראה את התיבה שהמן העמיד בצד.

"כמה?"

 

[הנף מקלדת]

דוד תסגור!
לא לא לא. אל תכניס אף אחד!
ל-ס-ג-ו-ר!!!
סגרת?
יופי.
עכשיו תוציא את הליקר בננה, שהחבאתי שם מתחת לויטרינה.

רגע, שים את השלט!
האתגר ננעל.

 

[הנף מקלדת]

טוף.
כינסתי אתכם כאן, כי אתם אנשים כלבבי.

גם אתם כמוני, אוהבים יותר את האחשתרנים ופחות את הפחות.

גם אתם, שמתי לב, חשבתם שבגתן יותר ראוי אבל הצבעתם לתרש בגלל הדיל.

ובאופן כללי מרגישים, שהצבעתם כורש וקיבלתם זרש.

בקיצור אתם משלנו, וגם אם לא, לפחות אתם מסוגלים לשמוע את הצד שלנו.
נכון @המן?

בקיצור, שלושה מתוככם נכנסים לנבחרת סופרי המלך.

במקום השלישי מהיושבים ראשונה
@ifatrosh . עם תיאור אנושי, מוצדק היסטורית, ונוגע ללב. אני מסיר את הכתר בפנייך.

במקום השני שברואי פני המלך
@פניני ריין . עם נאום מארץ הנאומים. שמזכיר שהאנטשמיות לא צריכה סיבה, היא כאן לצערנו, עד ביאת גואל.
אני מושיט את שרביט הזהב.

במקום הראשון מהקרוב אליו,
@מסוגל שהשתחל לאתגר ברגע האחרון, ועשה זאת בדרכו הכשרונית, כשהוא נותן השראה המנית לכל הפוליטיקאים בני זמנינו.
אני מסיר טבעתי מעל ידי, גם ככה היה מביך להסתובב איתה.

בהצלחה לכולם. פורים שמח.

 

[ifatrosh]

טוף.
כינסתי אתכם כאן, כי אתם אנשים כלבבי.

גם אתם כמוני, אוהבים יותר את האחשתרנים ופחות את הפחות.

גם אתם, שמתי לב, חשבתם שבגתן יותר ראוי אבל הצבעתם לתרש בגלל הדיל.

ובאופן כללי מרגישים, שהצבעתם כורש וקיבלתם זרש.

בקיצור אתם משלנו, וגם אם לא, לפחות אתם מסוגלים לשמוע את הצד שלנו.
נכון @המן?

בקיצור, שלושה מתוככם נכנסים לנבחרת סופרי המלך.

במקום השלישי מהיושבים ראשונה
@ifatrosh . עם תיאור אנושי, מוצדק היסטורית, ונוגע ללב. אני מסיר את הכתר בפנייך.

במקום השני שברואי פני המלך
@פניני ריין . עם נאום מארץ הנאומים. שמזכיר שהאנטשמיות לא צריכה סיבה, היא כאן לצערנו, עד ביאת גואל.
אני מושיט את שרביט הזהב.

במקום הראשון מהקרוב אליו,
@מסוגל שהשתחל לאתגר ברגע האחרון, ועשה זאת בדרכו הכשרונית, כשהוא נותן השראה המנית לכל הפוליטיקאים בני זמנינו.
אני מסיר טבעתי מעל ידי, גם ככה היה מביך להסתובב איתה.

בהצלחה לכולם. פורים שמח.

תודה על הזכייה המכובדת,
זה היה אתגר לתפארת.

 

[פניני ריין]

תודה לכולם על האימון שנתתם בי
ועל הבחירה המפוארת במקום שני.
ובעיקר, על היכולת שגיליתם בעצמכם
לראות מעבר למקובל ולמוכר
להסיר את מסך הבערות
ולעשות צדק! להילחם למען הערכים שלכם!

נתאסף כולנו בכיכר קפלן במוצאי שבת...
...