כללי הצילוווווווו איך אני יוצאת מזה?

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני באילוס CC 2017 לחצתי בטעות על הכלי הזה (מודגש) אני לא מתמצאת בו וזה הפך לי את הכל לשחור לבן, זה דחוף מי שיודע להדריך אותי....

פליזזזזזזזז
 

קבצים מצורפים

  • לכידה.PNG
    לכידה.PNG
    KB 72.1 · צפיות: 22
  • הוסף לסימניות
  • #2
קונטרול ווי
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
  • הוסף לסימניות
  • #8
זה סה"כ הפך את התצוגה לקווית.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

החלום, ושברו

זה היה רגע מוזר ב"אקספו" של חסידי בעלזא;

בהיכל שבו אמור הציבור לראות איך “המערכת החרדית” מסוגלת להחליף את כל העולם החיצון. איך במקום "להוציא כסף החוצה" משאירים אותו בבית. איך במקום לרכוש מוצרים בחוץ - רוכשים בבית. במקום להעסיק עובדים מהמגזר הכללי - מעסיקים רק חרדים. "בסרבל כחול".

הנה זה בא:
דוכן חסידי למהדרין - של חברת כח האדם "עוגן" … המציג חברה לייבוא עובדים זרים.
ובהיי-לייט של האירוע – תמונה שבה עובד זר מצחצח את נעליו של איש חזון הכלכלה החרדית הסגורה - הרב רפאל וואהל:
1763241485888.png
[אשמח לתת קרדיט לצלם לא מצאתי את מקור התמונה]

כלומר:
כשהמצלמות דולקות, וכשצריך שהכול יבריק -
נזנח החזון, נשכחת האוטונומיה, וכל מה שנשאר הוא העובד הזר, כי הוא פשוט… עושה את העבודה.

מסתבר גם שיש איש עסקים חכם מאד שיודע את האמת: עם כל הכבוד ל"כלכלה פנימית", יש רגעים שבהם רק המציאות מחליטה.

כי אם יש “כלכלה חרדית” שלמה ומושלמת -
מדוע לא מצאו יהודי יקר לשפשף את הנעליים? איפה "המקביל של האברך עם הסרבל הכחול מאמריקה שנוהג באוטובוס, שיבוא לצחצח נעליים לאנשי שלומינו?"

וזהו גרעין האמת שהתמונה הזו חשפה בלי לחפוץ בכך:

מי שמבקש שנקנה ממנו רק כי הוא חרדי - מודה בעצם שמבחינת שלימות אין לו הרבה מה להציע. אם היית באמת טוב – אנשים היו קונים ממך גם אם היית מדגסקרי עם כובע טמבל.

===

קמפיין מרגש - תוצאות הרות אסון

תראו,

- לא נעים להיות מי ששוב ושוב יוצא נגד המילים החמימות הללו של "צאו והתפרנסו" ושל"כלכלה חרדית פנימית" ו"איש את רעהו יעזורו". וכמו שהתפלא עלי מנהל הפורום: "זה מעשה טוב" ו"לפעמים עדיף לשתוק".

לא כי. לא אשתוק.

- יותר לא נעים לראות אברך שמשלם בחודש כמה מאות שקלים יותר על מוצרי הצריכה שלו בגלל שמנהיגי העיר החרדית הפריפריאלית השתכנעו ש"אסור לאפשר לעסקים מבחוץ להיכנס לקרבנו כשיש עסקי אנ"ש פעילים".

- יותר לא נעים לראות את העסקים הללו שיום אחד יקרסו - כי הנשמה מלאכותית תמיד מתפוגגת באיזה שלב - וימצאו עצמם בלי פרנסה, עם חובות, ובלי שום עתיד כלכלי.

- יותר לא נעים לראות את הצדיק הזה שבמקום ללכת לעבוד/ללמוד במשהו שיתאים ליצירתיות ולתכונות שלו, השתכנע מהטורים של רפאל וואהל על מה ש"כאילו קורה" באמריקה, ולבש סרבל כחול והלך לעבוד בעבודה שפועל סיני/ ערבי / תאילנדי מחליף אותו בחצי מחיר.

- לא נעים לראות את הענבים בסופרמרקט מתייקרים משנה לשנה, כשאיכותם פוחתת משנה לשנה, בזכות פקידי משרד החקלאות שאימצו את חזונו של רפאל וואהל לכלכלה סגורה ו"צאו והתפרנסו ישרלאים זה מזה"
- לעומת ענף היין והמיץ ענבים, שמוריד מחירים משנה לשנה, עם יותר שפע ומבחר, יצוא, יבוא, אלפי טעמים ומחירים, בזכות הכלכלה ה"לא סגורה" שרפאל וואהל מזהיר ממנה.

וזה בסדר, כל הנשמות הטובות הללו הסבירו הסברים נהדרים: "היימישע פרנסה". "בטחון תזונתי". "להשאיר את הכסף במגזר" "אתה תקנה אצלו בסול ובסוף הוא יפיל אותך". בסוף כל אלו סיסמאות של אידיוטים שימושיים לעצלן שלא רוצה להקים עסק אטרקטיבי, ומעוניין פשוט שהציבור יממן את העצלות שלו.

כי "להשאיר את הכסף במגזר" זו רק סיסמה. האמת היא שהכוונה היא "להעשיר אנשים בתוך המגזר על חשבון האחרים".

====

מה כן? סתם להפיל חזון בלי להציג חזון אחר?

כן, חזון ההיגיון הבריא. חזון תחושת הבטן.

תרכשו כל דבר, איפה שהכי טוב לכם והכי זול לכם. בעלי אקספרס. בטמו. באושר עד. בויקטורי. וברמי לוי. [וכמובן במכולת מתחת לבית אם נתקעתם].

תעסיקו את העובד הכי טוב שיש לכם במחיר הכי טוב. לא משנה אם הוא תאילנדי, או סיני, או ערבי או חרדי או חילוני. [אל תאמינו לסיפורי וואהל. כנסו לכל המסעדות בבורו פארק ותראו איזה יופי ההיספאנים מנהלים אותם].

תקימו עסק עם מוצרים מדהימים כמו שעשו החרדים בעלי אושר עד, פפסי, איקאה, אירוקה, מלם תים, שאינם צריכים את חסדי "צאו והתפרנסו".

אם אתם שכירים, תחפשו לעבוד בפירמות גדולות. שם תרוויחו כפול מפירמות הכלכלה הסגורה של המגזר.

אתם לא מרגישים יזמים גדולים כדי להקים עסקים בתל אביב? אין בעיה. תקימו עסקים פנטסטיים בתוך המגזר. כמו פרוג, קידישיק, בנים, קניון רפאלי.

==

שאלות בבקשה

אבל דוד המלך אמר "צאו והתפרנסו זה מזה"?
כן, אבל חכמי ישראל ענו לו ש"אין הבחור מתמלא מחולייתו". והוא הסכים איתם "פשטו ידיכם בגדול" [=הביאו כסף מבחוץ].

אבל הרמב"ם כותב "ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו". למה אתה מתנגד לדברי הרמב"ם?
אני הכי עם הרמב"ם! - כפי שהוא מגדיר "מעמידו על רגליו". כמו המילים המדוייקות: "כדי" שיעמוד על רגליו. או "עד" שיעמוד על רגליו [יש 2 גרסאות]. זה תנאי מחייב שאכן העסק יכול לעמוד על רגליו בלי העזרה הזו! אבל אם העסק לא יכול לעמוד על רגליו, יקום בעל העסק ויעסוק בעבודה אחרת!

אבל באמריקה יש רווחה כלכלית בגלל הכלכלה הסגורה!

להד"ם. כל מה שכתב וואהל על ההבדלים בין ארה"ב לישראל - פשוט לא נכון עובדתית.
- החרדים בארה"ב רוכשים הרבה יותר באופן יחסי מחוץ למגזר. ברשתות הענק, באמזון ובקוסטקו. במייסיס ובZARA.
- הסרבלים הכחולים באמריקה מרוויחים מעט, כמו בארץ. אל תקנאו בנהגי האוטובוסים הצהובים של בורו פארק ומאנסי.
- המאסה הקריטית של אנשי העסקים בארה"ב היא של עסקים "מחוץ" לבורו פארק! יש יותר מ1000 משפחות כמו פישר [איקאה] ובר [פפסי] בארה"ב. ויש אלפים אלפים של חרדים שנוסעים בכל יום למנהטן. זה סוד העושר. לעשות כסף בחוץ! לא בתוך המגזר!

הרב וואהל טוען שהחרדים באמריקה מפרגנים אחד לשני ואילו בארץ לא!
מדובר בעלילת דם כמובן על יושבי ארץ הקודש. חרדי בארץ שפותח עסק, החברים שלו יפרגנו לו בדיוק כמו באמריקה ויעזרו לו ויקנו אצלו כדי להעמידו על רגליו. אין בארה"ב איזה חינוך מיוחד יותר טוב מבישראל בהקשר הזה.
גם בארה"ב יש מקרים שחרדי מזמין אינסטלטור גוי, ויש מקרים שהוא מזמין אינסטלטור יהודי. הכל לפי ההקשר והנוחות והסיטואציה. אין כאן שום גזענות / חוסר פירגון. פשוט עלילת דם.

למה אתה מתנגד להקים חברות גדולות שיעסיקו חרדים?
לא מתנגד.
אבל שימו עין על התופעה שרואות חשבון / עובדות הייטק / עובדות ביטוח שעובדות בקומונות חרדיות כמו בחזון של רפאל וואהל - מרוויחות שכר נמוך לעומת חברותיהן שעובדות בחברות גדולות מחוץ לבני ברק. [וכן שימו לב לתופעה מדהימה שהיא תוצר של נשמות טובות שמקשיבות לטיעונים של וואהל: בכל מקום שהיה בו סוג של קומונה כזו, ראשי הקהל התנגדו באופן עז להקים לה תחרות! הם טענו שזה ייפגע בעובדות הקיימות, וזה לא יהיה רוחני, וכו' וכו'. הנה מהרעות החולות של כלכלה פנימית]

אז לא תבוא לאקספו של הקהילה שלך?

בטח שאבוא. זה דבר נהדר שבעלי עסקים יפרסמו אש לרעהו ויביאו עוד לקוחות מכל מקום. ודבר נהדר שעסקים יתנו השראה איש לרעהו.

אבל יותר אשמח לראות דוכנים של חרדים באקספואים שמחוץ למגזר. באקספו של האדריכלים. באקספו של הסייבר. באקספו של לשכת עורכי הדין. בועידת ברצלונה. בCES בלאס וגאס.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל הַזָּהִיר בְּצִיצִית, זוֹכֶה וּמְשַׁמְּשִׁין לוֹ אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (זְכַרְיָה ח, כג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי
שיתוף - לביקורת נטיעה לדורות
נטיעה לדורות

מאת: שמואל לוינגר



שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.

…..

שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.

…..

ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.


-סוף-

״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה