דיון הצלחה תמידית בלי כשלון כלל/ ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח

[א. פרי]

למה אנשים מצליחים לאורך זמן?

יש שני גורמים להצלחה:
רצון לקבל פרסום והכרה וכסף
גורם שני זה רצון לעשות טוב.

המניע הראשון מביא הצלחה רק בתנאים מסוימים לאנשים מסוימים בסיטואציות של יותר מזל ונסיבות מתאימות.

למניע השני קצת יותר קשה להגיע כי הוא מוציא את האדם מהמעטפת של עצמו לכיוון מקום יותר גבוה, אבל כשמגיעים אליו ומתחילים להביט על העולם באכפתיות מתוך הבנה שמה שאנחנו עוברים זו רק דוגמה למה שהעולם עובר ושכולנו בעצם אחד, משפיעים זה על זה בכל התחומים, בעיקר בתחום התודעתי, כך נצליח להגיע למקום נקי מאגו, כזה שרוצה להשפיע טוב כי זה מה שצריך ולכך נועדנו, וזה האור והשמחה של נשמתנו.

ברגע שנגיע ל'לשם שמים' לא יהיה גבול ליכולות שלנו כחברה וכיחידים, כי אדם שמגיע מתוך ראיית הזולת ורצון להשפיע (וגם ראיית עצמו זה לא סותר) הוא אדם עוצמתי וחזק שמצליח לחיות את החלום של עצמו בלי להתחשב בתוצאות או בנתונים האחרים, אלא אם הוא יתחשב בהם זה כדי למקסם את ההשפעה הטובה ולא מתוך מקום מסכן, צר ומתוסכל.
*
זה בעצם לימוד תורה:
בניגוד להבלי העולם שדורשים מהאדם להיכנע לאגו של עצמו, התורה דורשת מהאדם ללמוד אותה, וגם ללמוד את עצמו.
וכשאדם לומד תורה הוא לא מצפה לקבל תואר או משכורת או פרסום, אלא עצם הלימוד זה התכלית.
אותו דבר גם בהגשמה עצמית לשם שמים: האדם לא צריך לחיות סביב ציפיה לקבל דבר-מה, אלא עצם העשיה היא ההצלחה.
כמו שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו, ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.
כי כשאדם מכניע את הכוחות האחרים שרוצים להשתלט עליו, ומוכן להסכים שההצלחה היא בעשיה עצמה, וברצון לעשות טוב, הוא פשוט מקשיב למציאות ופועל על פי הקוד הזה שעושה טוב, ולא צריך באמת דבר מה.

כך הוא תמיד זוכה להצלחה תמידית, מתוך הבנה שהעשיה עצמה מחוללת פלאות בעולם גם אם לא רואים דבר, כל עשיה מקדמת את העולם, וככל שהיא יותר לשם שמים ובלי פרסום, הכרה או כסף, כך היא פועלת יותר ויותר!

אפילו אם אדם מתקן משהו רק מול עצמו – גם זה פועל על כל העולם לטובה.
ןכולנו רוצים לפעול ולעשות טוב, זו נקודת האושר הכי גבוהה של האדם.

זו עבודה קשה, תמידית, לא באמת קל או אפילו בלתי אפשרי וקצת משעמם להכניע את הרצון לפרסום והכרה וכסף, אבל זה מה שיניב תועלת אמיתית ויאפשר חיים אמיתיים של עשיה ואור לעולם כולו.

 

[א. פרי]

מאמר נוסף שכתבתי:
את הקטע הבא כתבתי לפני זמן מה ולא ראיתי צורך לפרסם.
אבל פתאום חשבתי שיש בו תוכן חשוב.
מצד שני מצאתי את עצמי מתלבטת אם לפרסם, ביקשתי מה' סימן אם לפרסם או לא (אני יודעת שאסור לבקש סימן מה' משתדלת כמה שפחות לבקש..)
בקיצור מצד אחד התנגדות בתוכי: לא לפרסם.
מצד שני: כן, יאלה מה אכפת לך... תפרסמי.. גם ככה לא ממש קוראים את המאמרים שלך ... ואם כבר פרסמת אי אלו מאמרים אז מה קרה? תפרסמי עוד אחד..
ואז חשבתי: רגע, אבל מה רצון ה'?
אני רוצה לעשות את רצון ה', אם הוא רוצה שאפרסם אז כן, למה לא?
ואם הוא לא רוצה?
אולי זה לא מתאים?
לא מדויק?
לא מועיל?
כך פתאום, בתוך ההתלבטות, גיליתי שאני לא יכולה לדעת מה רצון ה' כמעט בכל תחום!
זאת אומרת, שרצון ה' הוא נעלם, ובעצם האדם נדרש לעשות את רצון ה' אבל בהמון מקרים איננו יודעים באמת מה ה' רוצה!
זוהי הבנה מעניינת וחשובה. כי הרצון שלי הוא זה שקובע, יש לי בחירה חופשית.
האם יתכן שה' מסתיר את הרצון שלו כי הוא רוצה שאנחנו נחפש ונדייק את הרצון שלנו? ונגיע לעצמאות תודעתית?
איך אפשר? מה הכללים?
לבסוף הבנתי שזה העולם - יש לנו בחירה חופשית, והיא דווקא ברצון.
הכוונה שאנחנו בוחרים במה לרצות, והתוצאות הן משמים.
ההתלבטות סביב רצון ה' זה לא רק בפרסום מאמרים, זה קיים בכל דבר בחיים.
אומנם יש את האסור המותר בתורה ובהלכה, אבל יש הרבה מאוד תחומים בהם יש התנגשות בין רצון התורה ורצון אחר של התורה.
לדוגמה שמירת שבת מול פיקוח נפש ועוד... אמנם בהרבה מקרים חכמי ישראל מכריעים, אבל יש גם תחומים יומיומיים של חובר ידיעה, כמו איזה מאמר לפרסם ואיזה לא מתאים...
בכל זאת החלטתי לפרסם את המאמר, מתוך הבנה שאם רצון ה' שהוא לא יפורסם, הוא לא ייקרא או יימחק.

*

אחת הבעיות הכי מעניינות בדרך ליציאה לאור היא ההתלבטות סביב ה'אני'.
עד כמה אני חשובה?
עד כמה אני בתמונה של היציאה לאור?
האם אני באמת משהו מיוחד?
האם אני צריכה יחס?
האם יש בי משהו מיוחד?
האם כדאי לי לייחס לעצמי את הכשרון או ההצלחה?
האם יש בי סגוליות?
יש הרבה אנשים שמכריזים על עצמם המשיח או רומזים בכיוון. (אני נתקלתי לא אחת בחידושים או ברעיונות של אנשים שקוראים/ רומזים שהם בשליחות משיחית או שהם משיח)
התגובה המיידית היא: הוא בטח חולה נפש.
אבל לא, לפי דעתי מי שמכריז על עצמו משיח זה לא כי הוא חולה נפש.
אלא כי הוא באמת עם שליחות בעולם.. באמת באמת!
וכל אדם שנחשב בעיני עצמו כשליח, לפעמים גם יכול לחשוב שהוא משיח.
והוא כנראה באמת משיח, וצריך לכבד אותו

*

מה רע בחשיבה משיחית, הכוונה בחשיבה שאני משיח?
זו חשיבה טבעית לדעתי, אופיינית לאנשים מסוימים. אבל היא מסבכת את האדם סביב ה'אני'.
אם אני משיח - אני משהו.
ולא סתם משהו אלא מישהו עם משמעות מאוד גדולה. מעל כולם.

לפי דעתי זה פשוט חבל לחוש שאני משהו כל כך גדול מעל כולם, (אם כי לא פעם הבנתי שיש דמויות שחושבות שהן מעל כולם, גם בלי חשיבה משיחית, זו חשיבה מאוד רווחת אצל רבים, חשיבה אוטומטית שקשה לוותר עליה. נראה לי שגם אני חושבת כך, שיש בי משהו מעל כולם, גם אחרי עבודה בתחום), כי אדם שחי בתחושה שהוא משהו מיוחד מעל העולם זה נובע לדעתי ממקום נמוך או מחשיבה מסוימת, אולי חינוך שלא מטפח יחודיות.
השאיפה צריכה להיות להגיע למקום רגיל. בו אני מכיר שיש לי עליות וירידות חסרונות ומעלות אבל הן יחודיות.
והן לא הופכות את האדם לפחות וגם לא יותר.
לכל אדם יש תפקיד יחודי שמתאים לכלל תכונותיו.
אני לא נגד חשיבה סביב: 'אני משיח.'
היא דווקא חשיבה נכונה עבור אנשים מסוימים.
אני רק חושבת שבמקום לחשוב 'אני משיח' כדאי להשתדל להגיע לחשיבה בה האדם מבין שהוא לא משיח.
אלא הוא עם שליחות מדהימה והעולם זקוק לו כאילו היה משיח.
למה כדאי לפעול מתוך תחושת שליחות בלי מחשבה על 'אני' גרנדיוזי?
קודם כל מי שיש לו תחושה מנופחת סביב ה'אני' לא צריך להלחם בזה כי זה הוא ואין מה לעשות, אלא רק להגביה את עצמו באמת, על ידי מילים טובות ועשיה חיובית, גם אם אין תוצאות, כך שהרצון לקבל הערכה והכרה חיצונית יורד.
שנית, לפי דעתי חשיבה אני משיח זו חשיבה אולי טובה אבל רק אם האדם מבין שכולם משיחיים כמוהו והוא לא משיח יחיד.
כי לחשוב על עצמך בתור משיח זה סוג של מצרים, וזה יכול לקבל בהמשך יחס של לעג, זלזול, תיוג מיותר.
הסביבה לא תחוש סימפטיה כלפי אדם שיגידו שהוא משיח, מסיבות מובנות.
אבל אם אדם מסכים להביט על העולם, לחוש תחושת הזדהות עם צערם של הזולת, הוא יסכים לקבל על עצמו שליחות וגם אם יחוש משיח יוכל להבין שהוא משיח בין משיחים ולא אדם יחודי שנועד להנהיג את העולם (מי יתן שמשיח יבוא כבר... ונזכה למלכות השלמה של הבורא יתברך) אז אם אדם יסכים לקבל את זה שהוא אחד מתוך רבים, אז הוא מתקבל בכבוד, כי הוא מרגיש שהוא כמו כולם ויש לו שליחות.
יש משפט יפה: אם אני משיח כולם משיח ואם אני לא משיח אף אחד לא משיח.
בקיצור, נושא מרתק (אותי), עם הרבה רגש, התנגדות, זלזול, ציפייה, וכל מה שיכול להיות בנושא כל כך עתיק ומשמעותי לנו כעם וכיחידים.
*
אי אפשר להלחם באני או במחשבה שאני משיח, כן אפשר לקבל את זה בהבנה ובכבוד ובאמת לא לזלזל במי שחושב שהוא משיח אלא לכבד אותו ולרומם אותו ככל שניתן.
כי אדם שחושב שהוא משיח זה בגלל כל מה שעבר עליו, ונשמתו יודעת שהוא צריך להיות מאוד מחובר לתפקידו הייחודי בעולם והתפקיד של כל אדם זה בבחינת משיח שבו.
לי באופן אישי יש קצת חרדה סביב המושג משיח בגלל שהיתה לי תקופה בה חשבתי שאני משיח ונבהלתי מזה בגלל החרדה החברתית שלי.
עד היום אני חוששת שמא אנשים חושבים שאני משהו מיוחד, חשיבה קצת מטופשת אבל לכן אני משתדלת להוריד את עצמי ולהשתדל לא באמת להתקדם ולזלזל בעצמי.
מתוך הבנה שאני לא מתכוונת להיות משיח של אף אחד, מקסימום של עצמי.
הנפש זה דבר מעניין והחרדות הן לא סתם, יש להן סיבה.
*
עד היום אני בחשיבה על גבול המשיחית.
אני משתדלת לאזן את זה, אבל זה ברקע וזה די מפריע לי, לכן אני לא רוצה להתקדם, כי יש לי הבנה מול עצמי שאני לא משיח.
ושאני לא מתכוננת להיות משיח...
האמת שמעולם לא חשבתי שאגיע לשם, לחשיבה כזו , זה מביך מאוד, אבל מאז שיצאתי לאור יש לי רצון מאוד חזק לשנות את העולם, וזה מתערבב לי קצת על ה'אני'.
ניסיתי להתנגד לזה, לחשיבה הזו, אבל אני מבינה שאין טעם, היא תתרפא אט אט בקצב שלה, כל עוד זה לא גורם לי לרצות לבנות פיזית את בית המקדש הכל בסדר. יש לי מספיק אתגרים והלוואי שזה היה האתגר היחיד.
למזלי, בגלל שאני משתדלת גם לחשוב חשיבה ריאלית אני מבינה בשכל שאם אני משהו מיוחד, כולם משהו מיוחד.
ושאין בי סגוליות יתירה.
אבל לפעמים הרגש כן אומר שאני כן משהו מיוחד, אני מחפשת את התחושה הדרמטית שאני ממש ממש משהו מיוחד, וזה קצת מביך, וגם קצת מעורר חשש ואפילו חיוך.
זו ההליכה הזו על הגבול בין 'אני קיימת ורוצה לחוש את זה שאני נפרדת, ויש לי מעלות מופלאות ומדהימות אני ואני ואני'.
לבין 'כמו שאני קיימת ורוצה לחוש מיוחדת יותר מכולם וכו' כך יש כמוני את כולם, כולם קיימים ולכולם מגיע לחוש מיוחדים, ואם אני מעל כולם אני בעצם כופרת בבורא עולם שברא את כולם בצלמו'.
כך שתמיד כל אדם יכול לחוש שהוא מדהים ומיוחד ואין כמוהו והוא משהו גדול עם משמעות גדולה.
מצד שני לטפח את ההבנה שכולם כמותו, כולם גדולים ומיוחדים עם משמעות גדולה וכו'
כך אפשר לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם להשאר גדולים וחשובים כמו שהנפש רוצה, וגם לכבד כל אדם ולהסכים שכולם שווים שזה מה שהנשמה מעדיפה.
*
באותה תקופה שהסתבכתי סביב ה'אני' שוחחתי עם מישהי שגם היא עברה מסע כמו שלי, בו יצאה ממקום סגור למקום של הגשמה עצמית והפצת תוכן חיובי.
סיפרתי לה קצת על ההתמודדות שלי מול האגו המבולבל ורמזתי לה על המחשבה המשיחית ועל זה שאני מתמודדת עם מחשבות של ' אני משיח'
היא אמרה לי: ' למה לך להתסבך? למה לא תסכימי עם זה שאת משיח ותפסיקי להסתבך?'
עניתי לה שנראה לי שהמחשבה הזו היא מגבילה, כי האדם הוא לא 'משיח' אלא נועדנו להיות בלתי מוגבלים.
בינתיים אני חושבת שכולנו צריכים לחפש את הייעוד שלנו בעולם, ולבצע אותו בשמחה ובשלמות בלי מחשבה כוזבת מיותרת סביב ה'אני'.
יש אנשים שמביך אותם לחשוב על עצמם בתור משהו מיוחד ולכם הם נמנעים מלהגשים את עצמם.
אבל חשוב מאוד שכל אדם ישתדל לעשות משהו טוב שמתאים לכשרונותיו וליכולות שלו.
לא כדי להיות. מפורסם אלא כדי להרבות את הטוב בעולם.
יתכן שהוא יצליח להגיע להיות פופולארי ויתכן שלא, אבל מה שחשוב זה להשתדל לעשות את המקסימום לא עבור טובות הנאה אלא כי זה מה שצריך. גם עבור עצמנו וגם עבור העולם כולו.
בתפילה ובתקווה לגאולה השלמה.
*
אני חושבת שתחושת שליחות משיחית מגיעה לאדם מתמודד נפש, כזה שעבר מה שעבר בחייו ונחבט בהמון התמודדויות שגרמו לו לחפש משהו נשגב בתוך הכאוס הריגשי.
לא צריך לזלזל באותו אופי/חשיבה/מצוקה.
צריך לחבק, להאזין, לא לשפוט.
צריך להסכים שהאדם שחושב שהוא משיח אולי באמת משיח. (והוא בטוח בן מלך מלכי המלכים).
למה לא?
זה לא על חשבון אף אחד.
יש מקום לכולם.
העולם של כולם, לא של יחידי סגולה.
ומגיע לכל אדם לחפש את עצמו ולחשוב שהוא עם תפקיד משמעותי. כל עוד הוא לא מפוצץ את אלאקצא ולא חושב בכיוון של פיגועים או מלחמת ג'יאהד אלא בסך הכל מחפש את הנקודה המשיחית בדברי חכמה, בחיפוש איך אפשר לשפר את העולם וכו' הכל ממש מעולה ואפילו מעניין, מכיוון שחשיבה משיחית היא חשיבה מרתקת ששווה להקשיב לה,
ואפילו ללמוד אותה ולנכס אותה לעם שלנו, לכיוון חיובי.
להיות בתוך חשיבה משיחית זה מעניין, כי באמת לכל אדם יש נקודת שליחות יחודית שרק הוא כנראה יכול לעשות, והיא תשלים את נשמתו של משיח שיתגלה במהרה בימינו אמן.
אבל אני לא פוחדת מהחרדה הזו סביב החשיבה המשיחית שלי כי תמיד היו לי חרדות סביב כל דבר, והכל בסדר. חרדות סך הכל מוציאות אותנו מאזור הנוחות ומזכירות לנו לתקן את המקומות בנפש שצריכים תיקון.
כי השאיפה היא שכולם יהיו בריאים, שמחים בנפש ובגוף ושיהיה לכולם טוב, בית מסודר, שלום בית, יישוב הדעת ושיהיה טוב בעולם כולו.
לא שאיפה גדולה מידי... רצון לעולם תקין, זה לא משהו כל כך דרמטי.
התרגלנו לחיות בצמצום מחשבתי, ברדיפה וכו', העולם הרבה יותר מואר עם הרבה אפשרויות מקסימות, צריך רק להסכים לקבל את מלכות ה' עלינו ועל העולם כולו.
וצריך להסכים לעובדה שכל אחד מאיתנו הוא הרבה יותר ממשיח... כי כל אחד הוא בן של בלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.
ולכל אחד יש תכונות שמתאימות לתפקידו היחודי, רק צריך להסיר את המניעות, את החושך, ההתנגדות, הבושה וכל יתר הדברים הבלתי נעימים שמונעים מהאדם להיות מי שהוא נועד להיות:
בן אדם שמתנהל לפי י"ג מידותיו של ה' יתברך.

 

[א. פרי]

אני רוצה לכתוב כמה מילים סביב הקונפליקט שלי על נושאי הכתיבה שלי, ולמה צריך לקחת אותם בערבון מוגבל מאוד רק מה שמתאים לכם או לא לקרוא בכלל.

בחצר ביתנו בילדותי היה קן נמלים חרוצות שעבדו ללא לאות.
הסתכלתי עליהן וחשתי אמפתיה: הן עובדות מאוד קשה, למה שלא אעזור להן?
בשבילי זה פשוט, סך הכל להביא כמה פרורים מהמטבח.
הן סחבו גרגרים הלוך ושוב.
רציתי לסייע והבאתי חופן שקדי מרק.
הנחתי ליד הקן ולא לקחו.
החלטתי לעזור יותר והתחלתי להכניס לתוך הקן, מה שקרה זה שהקן התמוטט, נמלים נמלטו, נהרגו, החרבתי להם את הכל...
*
אותו דבר אני מרגישה לפעמים כלפי הכתיבה שלי.
יש לכל אדם חיים משלו, את העמל שלו ואת הדרך שלו.
האם לכתוב על הדרך שלי זה יכול להועיל?
אולי סתם היא יכולה להחריב ח"ו מהלך אחר שלא קשור אלי?
*
אני חושבת שמצד שני בני האדם מספיק חכמים, מחוברים לעצמם, נבונים וכו'
כך שלא צריך לחשוש כל כך מהתוצאה. אבל כן, אנחנו בעולם בו יש לכל אחד מסלול משלו.
כרגע אני משתפת כי הגעתי למסקנה שצריך לעשות, לפעול כל אחד מהמקום שלו עד כמה שאפשר.
אבל זה לא מחייב שההשפעה שלנו אלו על אלו צריכה להיות דרמטית.
*
אנחנו בעולם של שינויים, יש תזוזות מכל כיוון.
העולם כל הזמן משתנה. וכל אחד צריך לעשות משהו.
כמו ששולי רנד שר : "האם ארור האם ברוך - לא ידעתי."
אנחנו לא באמת יודעים כלום.
האמת שאנחנו פשוט לא יודעים כלום.
אבל כן צריכה להיות כוונה מספיק טובה כדי להאמין שגם אם החרבתי קן נמלים בטעות, לא אומר שלא אנסה לפעול מעתה ועד עולם.
כן צריך לכוון לטוב, אבל אף אחד לא יודע כלום.
נשאר רק להתפלל ולייחל ולחפש את הטוב.