דיון הצלחה תמידית בלי כשלון כלל/ ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח

  • הוסף לסימניות
  • #1
למה אנשים מצליחים לאורך זמן?

יש שני גורמים להצלחה:
רצון לקבל פרסום והכרה וכסף
גורם שני זה רצון לעשות טוב.

המניע הראשון מביא הצלחה רק בתנאים מסוימים לאנשים מסוימים בסיטואציות של יותר מזל ונסיבות מתאימות.

למניע השני קצת יותר קשה להגיע כי הוא מוציא את האדם מהמעטפת של עצמו לכיוון מקום יותר גבוה, אבל כשמגיעים אליו ומתחילים להביט על העולם באכפתיות מתוך הבנה שמה שאנחנו עוברים זו רק דוגמה למה שהעולם עובר ושכולנו בעצם אחד, משפיעים זה על זה בכל התחומים, בעיקר בתחום התודעתי, כך נצליח להגיע למקום נקי מאגו, כזה שרוצה להשפיע טוב כי זה מה שצריך ולכך נועדנו, וזה האור והשמחה של נשמתנו.

ברגע שנגיע ל'לשם שמים' לא יהיה גבול ליכולות שלנו כחברה וכיחידים, כי אדם שמגיע מתוך ראיית הזולת ורצון להשפיע (וגם ראיית עצמו זה לא סותר) הוא אדם עוצמתי וחזק שמצליח לחיות את החלום של עצמו בלי להתחשב בתוצאות או בנתונים האחרים, אלא אם הוא יתחשב בהם זה כדי למקסם את ההשפעה הטובה ולא מתוך מקום מסכן, צר ומתוסכל.
*
זה בעצם לימוד תורה:
בניגוד להבלי העולם שדורשים מהאדם להיכנע לאגו של עצמו, התורה דורשת מהאדם ללמוד אותה, וגם ללמוד את עצמו.
וכשאדם לומד תורה הוא לא מצפה לקבל תואר או משכורת או פרסום, אלא עצם הלימוד זה התכלית.
אותו דבר גם בהגשמה עצמית לשם שמים: האדם לא צריך לחיות סביב ציפיה לקבל דבר-מה, אלא עצם העשיה היא ההצלחה.
כמו שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו, ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.
כי כשאדם מכניע את הכוחות האחרים שרוצים להשתלט עליו, ומוכן להסכים שההצלחה היא בעשיה עצמה, וברצון לעשות טוב, הוא פשוט מקשיב למציאות ופועל על פי הקוד הזה שעושה טוב, ולא צריך באמת דבר מה.

כך הוא תמיד זוכה להצלחה תמידית, מתוך הבנה שהעשיה עצמה מחוללת פלאות בעולם גם אם לא רואים דבר, כל עשיה מקדמת את העולם, וככל שהיא יותר לשם שמים ובלי פרסום, הכרה או כסף, כך היא פועלת יותר ויותר!

אפילו אם אדם מתקן משהו רק מול עצמו – גם זה פועל על כל העולם לטובה.
ןכולנו רוצים לפעול ולעשות טוב, זו נקודת האושר הכי גבוהה של האדם.

זו עבודה קשה, תמידית, לא באמת קל או אפילו בלתי אפשרי וקצת משעמם להכניע את הרצון לפרסום והכרה וכסף, אבל זה מה שיניב תועלת אמיתית ויאפשר חיים אמיתיים של עשיה ואור לעולם כולו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מאמר נוסף שכתבתי:
את הקטע הבא כתבתי לפני זמן מה ולא ראיתי צורך לפרסם.
אבל פתאום חשבתי שיש בו תוכן חשוב.
מצד שני מצאתי את עצמי מתלבטת אם לפרסם, ביקשתי מה' סימן אם לפרסם או לא (אני יודעת שאסור לבקש סימן מה' משתדלת כמה שפחות לבקש..)
בקיצור מצד אחד התנגדות בתוכי: לא לפרסם.
מצד שני: כן, יאלה מה אכפת לך... תפרסמי.. גם ככה לא ממש קוראים את המאמרים שלך ... ואם כבר פרסמת אי אלו מאמרים אז מה קרה? תפרסמי עוד אחד..
ואז חשבתי: רגע, אבל מה רצון ה'?
אני רוצה לעשות את רצון ה', אם הוא רוצה שאפרסם אז כן, למה לא?
ואם הוא לא רוצה?
אולי זה לא מתאים?
לא מדויק?
לא מועיל?
כך פתאום, בתוך ההתלבטות, גיליתי שאני לא יכולה לדעת מה רצון ה' כמעט בכל תחום!
זאת אומרת, שרצון ה' הוא נעלם, ובעצם האדם נדרש לעשות את רצון ה' אבל בהמון מקרים איננו יודעים באמת מה ה' רוצה!
זוהי הבנה מעניינת וחשובה. כי הרצון שלי הוא זה שקובע, יש לי בחירה חופשית.
האם יתכן שה' מסתיר את הרצון שלו כי הוא רוצה שאנחנו נחפש ונדייק את הרצון שלנו? ונגיע לעצמאות תודעתית?
איך אפשר? מה הכללים?
לבסוף הבנתי שזה העולם - יש לנו בחירה חופשית, והיא דווקא ברצון.
הכוונה שאנחנו בוחרים במה לרצות, והתוצאות הן משמים.
ההתלבטות סביב רצון ה' זה לא רק בפרסום מאמרים, זה קיים בכל דבר בחיים.
אומנם יש את האסור המותר בתורה ובהלכה, אבל יש הרבה מאוד תחומים בהם יש התנגשות בין רצון התורה ורצון אחר של התורה.
לדוגמה שמירת שבת מול פיקוח נפש ועוד... אמנם בהרבה מקרים חכמי ישראל מכריעים, אבל יש גם תחומים יומיומיים של חובר ידיעה, כמו איזה מאמר לפרסם ואיזה לא מתאים...
בכל זאת החלטתי לפרסם את המאמר, מתוך הבנה שאם רצון ה' שהוא לא יפורסם, הוא לא ייקרא או יימחק.

*

אחת הבעיות הכי מעניינות בדרך ליציאה לאור היא ההתלבטות סביב ה'אני'.
עד כמה אני חשובה?
עד כמה אני בתמונה של היציאה לאור?
האם אני באמת משהו מיוחד?
האם אני צריכה יחס?
האם יש בי משהו מיוחד?
האם כדאי לי לייחס לעצמי את הכשרון או ההצלחה?
האם יש בי סגוליות?
יש הרבה אנשים שמכריזים על עצמם המשיח או רומזים בכיוון. (אני נתקלתי לא אחת בחידושים או ברעיונות של אנשים שקוראים/ רומזים שהם בשליחות משיחית או שהם משיח)
התגובה המיידית היא: הוא בטח חולה נפש.
אבל לא, לפי דעתי מי שמכריז על עצמו משיח זה לא כי הוא חולה נפש.
אלא כי הוא באמת עם שליחות בעולם.. באמת באמת!
וכל אדם שנחשב בעיני עצמו כשליח, לפעמים גם יכול לחשוב שהוא משיח.
והוא כנראה באמת משיח, וצריך לכבד אותו

*

מה רע בחשיבה משיחית, הכוונה בחשיבה שאני משיח?
זו חשיבה טבעית לדעתי, אופיינית לאנשים מסוימים. אבל היא מסבכת את האדם סביב ה'אני'.
אם אני משיח - אני משהו.
ולא סתם משהו אלא מישהו עם משמעות מאוד גדולה. מעל כולם.

לפי דעתי זה פשוט חבל לחוש שאני משהו כל כך גדול מעל כולם, (אם כי לא פעם הבנתי שיש דמויות שחושבות שהן מעל כולם, גם בלי חשיבה משיחית, זו חשיבה מאוד רווחת אצל רבים, חשיבה אוטומטית שקשה לוותר עליה. נראה לי שגם אני חושבת כך, שיש בי משהו מעל כולם, גם אחרי עבודה בתחום), כי אדם שחי בתחושה שהוא משהו מיוחד מעל העולם זה נובע לדעתי ממקום נמוך או מחשיבה מסוימת, אולי חינוך שלא מטפח יחודיות.
השאיפה צריכה להיות להגיע למקום רגיל. בו אני מכיר שיש לי עליות וירידות חסרונות ומעלות אבל הן יחודיות.
והן לא הופכות את האדם לפחות וגם לא יותר.
לכל אדם יש תפקיד יחודי שמתאים לכלל תכונותיו.
אני לא נגד חשיבה סביב: 'אני משיח.'
היא דווקא חשיבה נכונה עבור אנשים מסוימים.
אני רק חושבת שבמקום לחשוב 'אני משיח' כדאי להשתדל להגיע לחשיבה בה האדם מבין שהוא לא משיח.
אלא הוא עם שליחות מדהימה והעולם זקוק לו כאילו היה משיח.
למה כדאי לפעול מתוך תחושת שליחות בלי מחשבה על 'אני' גרנדיוזי?
קודם כל מי שיש לו תחושה מנופחת סביב ה'אני' לא צריך להלחם בזה כי זה הוא ואין מה לעשות, אלא רק להגביה את עצמו באמת, על ידי מילים טובות ועשיה חיובית, גם אם אין תוצאות, כך שהרצון לקבל הערכה והכרה חיצונית יורד.
שנית, לפי דעתי חשיבה אני משיח זו חשיבה אולי טובה אבל רק אם האדם מבין שכולם משיחיים כמוהו והוא לא משיח יחיד.
כי לחשוב על עצמך בתור משיח זה סוג של מצרים, וזה יכול לקבל בהמשך יחס של לעג, זלזול, תיוג מיותר.
הסביבה לא תחוש סימפטיה כלפי אדם שיגידו שהוא משיח, מסיבות מובנות.
אבל אם אדם מסכים להביט על העולם, לחוש תחושת הזדהות עם צערם של הזולת, הוא יסכים לקבל על עצמו שליחות וגם אם יחוש משיח יוכל להבין שהוא משיח בין משיחים ולא אדם יחודי שנועד להנהיג את העולם (מי יתן שמשיח יבוא כבר... ונזכה למלכות השלמה של הבורא יתברך) אז אם אדם יסכים לקבל את זה שהוא אחד מתוך רבים, אז הוא מתקבל בכבוד, כי הוא מרגיש שהוא כמו כולם ויש לו שליחות.
יש משפט יפה: אם אני משיח כולם משיח ואם אני לא משיח אף אחד לא משיח.
בקיצור, נושא מרתק (אותי), עם הרבה רגש, התנגדות, זלזול, ציפייה, וכל מה שיכול להיות בנושא כל כך עתיק ומשמעותי לנו כעם וכיחידים.
*
אי אפשר להלחם באני או במחשבה שאני משיח, כן אפשר לקבל את זה בהבנה ובכבוד ובאמת לא לזלזל במי שחושב שהוא משיח אלא לכבד אותו ולרומם אותו ככל שניתן.
כי אדם שחושב שהוא משיח זה בגלל כל מה שעבר עליו, ונשמתו יודעת שהוא צריך להיות מאוד מחובר לתפקידו הייחודי בעולם והתפקיד של כל אדם זה בבחינת משיח שבו.
לי באופן אישי יש קצת חרדה סביב המושג משיח בגלל שהיתה לי תקופה בה חשבתי שאני משיח ונבהלתי מזה בגלל החרדה החברתית שלי.
עד היום אני חוששת שמא אנשים חושבים שאני משהו מיוחד, חשיבה קצת מטופשת אבל לכן אני משתדלת להוריד את עצמי ולהשתדל לא באמת להתקדם ולזלזל בעצמי.
מתוך הבנה שאני לא מתכוונת להיות משיח של אף אחד, מקסימום של עצמי.
הנפש זה דבר מעניין והחרדות הן לא סתם, יש להן סיבה.
*
עד היום אני בחשיבה על גבול המשיחית.
אני משתדלת לאזן את זה, אבל זה ברקע וזה די מפריע לי, לכן אני לא רוצה להתקדם, כי יש לי הבנה מול עצמי שאני לא משיח.
ושאני לא מתכוננת להיות משיח...
האמת שמעולם לא חשבתי שאגיע לשם, לחשיבה כזו , זה מביך מאוד, אבל מאז שיצאתי לאור יש לי רצון מאוד חזק לשנות את העולם, וזה מתערבב לי קצת על ה'אני'.
ניסיתי להתנגד לזה, לחשיבה הזו, אבל אני מבינה שאין טעם, היא תתרפא אט אט בקצב שלה, כל עוד זה לא גורם לי לרצות לבנות פיזית את בית המקדש הכל בסדר. יש לי מספיק אתגרים והלוואי שזה היה האתגר היחיד.
למזלי, בגלל שאני משתדלת גם לחשוב חשיבה ריאלית אני מבינה בשכל שאם אני משהו מיוחד, כולם משהו מיוחד.
ושאין בי סגוליות יתירה.
אבל לפעמים הרגש כן אומר שאני כן משהו מיוחד, אני מחפשת את התחושה הדרמטית שאני ממש ממש משהו מיוחד, וזה קצת מביך, וגם קצת מעורר חשש ואפילו חיוך.
זו ההליכה הזו על הגבול בין 'אני קיימת ורוצה לחוש את זה שאני נפרדת, ויש לי מעלות מופלאות ומדהימות אני ואני ואני'.
לבין 'כמו שאני קיימת ורוצה לחוש מיוחדת יותר מכולם וכו' כך יש כמוני את כולם, כולם קיימים ולכולם מגיע לחוש מיוחדים, ואם אני מעל כולם אני בעצם כופרת בבורא עולם שברא את כולם בצלמו'.
כך שתמיד כל אדם יכול לחוש שהוא מדהים ומיוחד ואין כמוהו והוא משהו גדול עם משמעות גדולה.
מצד שני לטפח את ההבנה שכולם כמותו, כולם גדולים ומיוחדים עם משמעות גדולה וכו'
כך אפשר לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם להשאר גדולים וחשובים כמו שהנפש רוצה, וגם לכבד כל אדם ולהסכים שכולם שווים שזה מה שהנשמה מעדיפה.
*
באותה תקופה שהסתבכתי סביב ה'אני' שוחחתי עם מישהי שגם היא עברה מסע כמו שלי, בו יצאה ממקום סגור למקום של הגשמה עצמית והפצת תוכן חיובי.
סיפרתי לה קצת על ההתמודדות שלי מול האגו המבולבל ורמזתי לה על המחשבה המשיחית ועל זה שאני מתמודדת עם מחשבות של ' אני משיח'
היא אמרה לי: ' למה לך להתסבך? למה לא תסכימי עם זה שאת משיח ותפסיקי להסתבך?'
עניתי לה שנראה לי שהמחשבה הזו היא מגבילה, כי האדם הוא לא 'משיח' אלא נועדנו להיות בלתי מוגבלים.
בינתיים אני חושבת שכולנו צריכים לחפש את הייעוד שלנו בעולם, ולבצע אותו בשמחה ובשלמות בלי מחשבה כוזבת מיותרת סביב ה'אני'.
יש אנשים שמביך אותם לחשוב על עצמם בתור משהו מיוחד ולכם הם נמנעים מלהגשים את עצמם.
אבל חשוב מאוד שכל אדם ישתדל לעשות משהו טוב שמתאים לכשרונותיו וליכולות שלו.
לא כדי להיות. מפורסם אלא כדי להרבות את הטוב בעולם.
יתכן שהוא יצליח להגיע להיות פופולארי ויתכן שלא, אבל מה שחשוב זה להשתדל לעשות את המקסימום לא עבור טובות הנאה אלא כי זה מה שצריך. גם עבור עצמנו וגם עבור העולם כולו.
בתפילה ובתקווה לגאולה השלמה.
*
אני חושבת שתחושת שליחות משיחית מגיעה לאדם מתמודד נפש, כזה שעבר מה שעבר בחייו ונחבט בהמון התמודדויות שגרמו לו לחפש משהו נשגב בתוך הכאוס הריגשי.
לא צריך לזלזל באותו אופי/חשיבה/מצוקה.
צריך לחבק, להאזין, לא לשפוט.
צריך להסכים שהאדם שחושב שהוא משיח אולי באמת משיח. (והוא בטוח בן מלך מלכי המלכים).
למה לא?
זה לא על חשבון אף אחד.
יש מקום לכולם.
העולם של כולם, לא של יחידי סגולה.
ומגיע לכל אדם לחפש את עצמו ולחשוב שהוא עם תפקיד משמעותי. כל עוד הוא לא מפוצץ את אלאקצא ולא חושב בכיוון של פיגועים או מלחמת ג'יאהד אלא בסך הכל מחפש את הנקודה המשיחית בדברי חכמה, בחיפוש איך אפשר לשפר את העולם וכו' הכל ממש מעולה ואפילו מעניין, מכיוון שחשיבה משיחית היא חשיבה מרתקת ששווה להקשיב לה,
ואפילו ללמוד אותה ולנכס אותה לעם שלנו, לכיוון חיובי.
להיות בתוך חשיבה משיחית זה מעניין, כי באמת לכל אדם יש נקודת שליחות יחודית שרק הוא כנראה יכול לעשות, והיא תשלים את נשמתו של משיח שיתגלה במהרה בימינו אמן.
אבל אני לא פוחדת מהחרדה הזו סביב החשיבה המשיחית שלי כי תמיד היו לי חרדות סביב כל דבר, והכל בסדר. חרדות סך הכל מוציאות אותנו מאזור הנוחות ומזכירות לנו לתקן את המקומות בנפש שצריכים תיקון.
כי השאיפה היא שכולם יהיו בריאים, שמחים בנפש ובגוף ושיהיה לכולם טוב, בית מסודר, שלום בית, יישוב הדעת ושיהיה טוב בעולם כולו.
לא שאיפה גדולה מידי... רצון לעולם תקין, זה לא משהו כל כך דרמטי.
התרגלנו לחיות בצמצום מחשבתי, ברדיפה וכו', העולם הרבה יותר מואר עם הרבה אפשרויות מקסימות, צריך רק להסכים לקבל את מלכות ה' עלינו ועל העולם כולו.
וצריך להסכים לעובדה שכל אחד מאיתנו הוא הרבה יותר ממשיח... כי כל אחד הוא בן של בלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.
ולכל אחד יש תכונות שמתאימות לתפקידו היחודי, רק צריך להסיר את המניעות, את החושך, ההתנגדות, הבושה וכל יתר הדברים הבלתי נעימים שמונעים מהאדם להיות מי שהוא נועד להיות:
בן אדם שמתנהל לפי י"ג מידותיו של ה' יתברך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני רוצה לכתוב כמה מילים סביב הקונפליקט שלי על נושאי הכתיבה שלי, ולמה צריך לקחת אותם בערבון מוגבל מאוד רק מה שמתאים לכם או לא לקרוא בכלל.

בחצר ביתנו בילדותי היה קן נמלים חרוצות שעבדו ללא לאות.
הסתכלתי עליהן וחשתי אמפתיה: הן עובדות מאוד קשה, למה שלא אעזור להן?
בשבילי זה פשוט, סך הכל להביא כמה פרורים מהמטבח.
הן סחבו גרגרים הלוך ושוב.
רציתי לסייע והבאתי חופן שקדי מרק.
הנחתי ליד הקן ולא לקחו.
החלטתי לעזור יותר והתחלתי להכניס לתוך הקן, מה שקרה זה שהקן התמוטט, נמלים נמלטו, נהרגו, החרבתי להם את הכל...
*
אותו דבר אני מרגישה לפעמים כלפי הכתיבה שלי.
יש לכל אדם חיים משלו, את העמל שלו ואת הדרך שלו.
האם לכתוב על הדרך שלי זה יכול להועיל?
אולי סתם היא יכולה להחריב ח"ו מהלך אחר שלא קשור אלי?
*
אני חושבת שמצד שני בני האדם מספיק חכמים, מחוברים לעצמם, נבונים וכו'
כך שלא צריך לחשוש כל כך מהתוצאה. אבל כן, אנחנו בעולם בו יש לכל אחד מסלול משלו.
כרגע אני משתפת כי הגעתי למסקנה שצריך לעשות, לפעול כל אחד מהמקום שלו עד כמה שאפשר.
אבל זה לא מחייב שההשפעה שלנו אלו על אלו צריכה להיות דרמטית.
*
אנחנו בעולם של שינויים, יש תזוזות מכל כיוון.
העולם כל הזמן משתנה. וכל אחד צריך לעשות משהו.
כמו ששולי רנד שר : "האם ארור האם ברוך - לא ידעתי."
אנחנו לא באמת יודעים כלום.
האמת שאנחנו פשוט לא יודעים כלום.
אבל כן צריכה להיות כוונה מספיק טובה כדי להאמין שגם אם החרבתי קן נמלים בטעות, לא אומר שלא אנסה לפעול מעתה ועד עולם.
כן צריך לכוון לטוב, אבל אף אחד לא יודע כלום.
נשאר רק להתפלל ולייחל ולחפש את הטוב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
התקומה החרדית.



כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.

אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.

אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.

מהפכות בדורות קודמים הכריזו:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...

*

אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.

התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.

*

כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.

ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.

עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.

המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)

*

הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.

וזה האתגר הגדול.

כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.

אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).

אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.

*

שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.

השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?

אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.

הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.

בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?

האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?

האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?

*

האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.

ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.

*

מצד שני – אפשר.

זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.

אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.

זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.

כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.

למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.

זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.
שיתוף - לביקורת השיבה שופטינו
אנחנו גדלים לתוך חברה בקורתית.

מדוע שיפוטיות וביקורתיות חשובות?
בגלל ששיפוטיות עוזרת לחנך לדרך טובה, עוזרת להבדיל את האדם ולהרחיק מהתנהגות של אנשים פגומים מוסרית או אמונית.
אבל ביקורת היא גם רעל, המבקר הופך לאדם שלילי, מתוסכל, שלא חי את עצמו באמת.
כשהתחלתי לרצות לצאת לחיים טובים יותר, הבנתי שאני מאוד מאוד ביקורתית, בעיקר כלפי עצמי.
והתחלתי לשחרר את הביקורת העצמית.
הביקורתיות שלי כלפי עצמי היתה ברמה גבוהה, לא נתתי לעצמי מנוחה.
כל היום השבט הזה רדף אחרי: מחשבות שלי זלזול, מצוקה, רדיפה עצמית.
ואז החלטתי לשחרר.
זה בסדר לטעות, אם טעיתי - אשתדל לתקן כדי להרגיש טוב.
גם כלפי הזולת הפחתתי ביקורת.
כל כך הפחתתי - עד שכיום המציאות שקופה בעיני.
אני לא שופטת אנשים , מתוך הבנה שכולנו לא תמיד בסדר כי בלתי אפשרי להיות בסדר בכל תחום תמיד, אלא שופטת התנהלויות לא נכונות או חשיבה לא נכונה - כי הבעיה אינה אצל בני אדם שהם אנושיים ולפעמים מבולבלים, אלא הבעיה היא בהתנהלויות לא נכונות!
והתנהלויות נחשבות לא נכונות כשהן פוגעניות כלפי העולם וגם כלפי הפרט וכן אם יש בהן תוצאות לא טובות, אבל האמת שהתוצאות הטובות יותר או פחות זה יותר בידי שמים.
מה יוצא לנו אם נלמד לשפוט התנהלויות ולא בני אדם?
אני חושבת שכשנחליף את השיח הפנימי ונשפוט התנהגויות - יהיה לנו קל יותר להתחבר לאמת.
כי באמת בני האדם טובים בדרך כלל.
רובנו עושים דברים, טובים או רעים, מתוך אנושיות, חינוך מסוים, או רצון טוב.
מעטים או לא קיימים האנשים שהם רעים.
אם נלך אפילו ללמוד את שליט קוריאה הצפונית, גם הוא מתנהל אין שהוא בגלל ש: הוא פוחד, לימדו אותו שהוא מלך בלעדי.
גם אזרחיו מתנהלים ככה בגלל פחד ובגלל חינוך קשוח.
אני חושבת שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו ואת הסביבה, יהיה לנו קל יותר להשתנות, כי נראה את העולם בבהירות.
נסתכל על התוצאה, ולא נהנה מתחושת העליונות שיש בלשפוט אדם אחר.
על זה נאמר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
אנחנו לא יכולים לדון, כן יכולים להבין, לקחת מוסר, ולהשתדל להיות טובים יותר גם לסביבה ובעיקר כלפי עצמנו.
אני חושבת שעיקר העברות וההתמכרויות הן בגלל ביקורת עצמית שגורמת לאדם לחוש רע ולחפש לברוח, וחוזר חלילה.
ברגע שנלמד שאנחנו בני אדם, רוצים טוב, שיש לנו סגולה ויחודיות, וכן אנחנו לא אשמים אלא סך הכל צודקים כי חלק מהמסע שלנו זה גם לחוות טעויות, נוכל לחוש חזקים יותר מנטלית ולהתקדם ממקום עוצמתי יותר, בעזרת ה' יתברך.

ביקורת כלפי התנהלות או התנהגות ולא כלפי בני אדם תעזור לנו גם לצאת מהרגלים לא נכונים כי לאדם קל יותר לשפוט את ההרגל ולא את עצמו, וכך קל יותר להשתנות.
מישהי שלחה לי קטע שכתבה וביקשה שאפרסם עבורה.
הקטע חשוב מבחינתה.
קראתי, הבנתי שהקטע צריך להגיע לציבור.
אבל לא יכולתי לפרסם.
'אין לי כ"כ קהל' אמרתי לה, 'אני עצמי מוצפת בחומר שאני כותבת ולא מפרסמת את כולו כי אין לי למי, אין לי גישה לציבור הרחב, אין לי מושג איך לבנות קהל'.
'תפרסמי איפה שאת תמיד מפרסמת' אמרה.
*
אני בעד שחומר שנכתב צריך להגיע לציבור, בעיקר אם הכותבים חשים שהתוכן חשוב מבחינתם.
אני מבינה ביותר את הקושי: כשאנו כותבים אין לנו כח להתעסק עם הפרסום וההפצה.
בד"כ הכותבים הם אנשים עם רגש גבוה, ולעיתים אין להם את הפניות הרגשית להשקיע ולו קמצוץ בהפצה.

כתבתי? יאללה שיגיע איכשהו לציבור, או שלא יגיע...

אבל צריך לדעת שמי שרוצה שדבריו ישמעו - צריך להשמיע אותם.
זה לא מוריד מהכבוד שלנו, זה לא אמור להשפיע עלינו, למרות שזה נשמע מאתגר להגיע לציבור הקוראים, למרות שזה קצת מוציא מאיזור הנוחות, זה באמת מאתגר, אבל פעמים רבות זה יותר קושי תודעתי, מקום בו האדם לא מבין למה בכלל הקהל או הציבור אמור להתעניין בכתיבה שלו ברמה שדורשת ממנו להתאמץ.
*
אין לי תשובה לכך, נכון שזה קשה מאוד להפיץ את הכתיבה.
אבל צריך להגיע לתחושה של אכפתיות מאוד משמעותית ולהבנה מאוד משמעותית שכל אמירה טובה חשובה, וצריכה להגיע לעולם הרחב, גם אם יש סיכוי לקבל דחיה או זלזול או התעלמות, כדי שאדם יסכים לעצמו להעביר הלאה את דבריו.

אנשים רבים לא מוכנים להתעמת מול הקושי הזה.
אך זה העולם: כדי להתעקש שישמעו אותך, צריך להיות עם רצון גבוה ובהירות.
מה המטרה שלי?
האם היא באמת חשובה לי עד כדי שתצליח לבטל את הקולות המחלישים?

המטרה הכי חזקה לדעתי היא:
1. שאיפה לעולם טוב ומתוקן.
2. הבנה שהעולם מלא בדיבורים, חלקם ממש לא ראויים, וחשוב שגם אני יהיה שליח של ה' ואדבר דיבורים שבאים מתוך רצון טוב.
3. זה לא משנה מה הדיבורים - אם הם קודש או חול - כל עוד המטרה היא לעשות טוב בעולם, הדיבורים הופכים לראויים.
לא רק ראויים אלא הם ממש חשובים, כי כל שיח, תוכן או טקסט של שומרי מצוות, הוא בעל פוטנציאל לגאולה.

זה קצת מסובך, כי האדם חושב: למה מי יקרא אותי? מי יתייחס לדברי?

זה נכון, אבל על זה נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל ממנה".
לאדם אין יכולת להשפיע על התוצאה, אבל גם אם אינו יכול להשפיע על התוצאה, זה לא אומר שהוא צריך להימנע ולא להשקיע איפה שהוא כן מסוגל ויכול.

אז נכון, כל אחד יעשה מה שביכולתו לפי כוחותיו ויכולתו, שגם הם מאת ההשגחה, אבל אדם לא יכול לכבול את עצמו, להשאר באזור הנוחות, ולא לעשות כלום...
לא בגלל שהוא מחויב, אלא כי זו הזכות של כולם.
כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה