שיתוף - לביקורת שיתוף זו לא חובה, זו זכות.

[א. פרי]

מישהי שלחה לי קטע שכתבה וביקשה שאפרסם עבורה.
הקטע חשוב מבחינתה.
קראתי, הבנתי שהקטע צריך להגיע לציבור.
אבל לא יכולתי לפרסם.
'אין לי כ"כ קהל' אמרתי לה, 'אני עצמי מוצפת בחומר שאני כותבת ולא מפרסמת את כולו כי אין לי למי, אין לי גישה לציבור הרחב, אין לי מושג איך לבנות קהל'.
'תפרסמי איפה שאת תמיד מפרסמת' אמרה.
*
אני בעד שחומר שנכתב צריך להגיע לציבור, בעיקר אם הכותבים חשים שהתוכן חשוב מבחינתם.
אני מבינה ביותר את הקושי: כשאנו כותבים אין לנו כח להתעסק עם הפרסום וההפצה.
בד"כ הכותבים הם אנשים עם רגש גבוה, ולעיתים אין להם את הפניות הרגשית להשקיע ולו קמצוץ בהפצה.

כתבתי? יאללה שיגיע איכשהו לציבור, או שלא יגיע...

אבל צריך לדעת שמי שרוצה שדבריו ישמעו - צריך להשמיע אותם.
זה לא מוריד מהכבוד שלנו, זה לא אמור להשפיע עלינו, למרות שזה נשמע מאתגר להגיע לציבור הקוראים, למרות שזה קצת מוציא מאיזור הנוחות, זה באמת מאתגר, אבל פעמים רבות זה יותר קושי תודעתי, מקום בו האדם לא מבין למה בכלל הקהל או הציבור אמור להתעניין בכתיבה שלו ברמה שדורשת ממנו להתאמץ.
*
אין לי תשובה לכך, נכון שזה קשה מאוד להפיץ את הכתיבה.
אבל צריך להגיע לתחושה של אכפתיות מאוד משמעותית ולהבנה מאוד משמעותית שכל אמירה טובה חשובה, וצריכה להגיע לעולם הרחב, גם אם יש סיכוי לקבל דחיה או זלזול או התעלמות, כדי שאדם יסכים לעצמו להעביר הלאה את דבריו.

אנשים רבים לא מוכנים להתעמת מול הקושי הזה.
אך זה העולם: כדי להתעקש שישמעו אותך, צריך להיות עם רצון גבוה ובהירות.
מה המטרה שלי?
האם היא באמת חשובה לי עד כדי שתצליח לבטל את הקולות המחלישים?

המטרה הכי חזקה לדעתי היא:
1. שאיפה לעולם טוב ומתוקן.
2. הבנה שהעולם מלא בדיבורים, חלקם ממש לא ראויים, וחשוב שגם אני יהיה שליח של ה' ואדבר דיבורים שבאים מתוך רצון טוב.
3. זה לא משנה מה הדיבורים - אם הם קודש או חול - כל עוד המטרה היא לעשות טוב בעולם, הדיבורים הופכים לראויים.
לא רק ראויים אלא הם ממש חשובים, כי כל שיח, תוכן או טקסט של שומרי מצוות, הוא בעל פוטנציאל לגאולה.

זה קצת מסובך, כי האדם חושב: למה מי יקרא אותי? מי יתייחס לדברי?

זה נכון, אבל על זה נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל ממנה".
לאדם אין יכולת להשפיע על התוצאה, אבל גם אם אינו יכול להשפיע על התוצאה, זה לא אומר שהוא צריך להימנע ולא להשקיע איפה שהוא כן מסוגל ויכול.

אז נכון, כל אחד יעשה מה שביכולתו לפי כוחותיו ויכולתו, שגם הם מאת ההשגחה, אבל אדם לא יכול לכבול את עצמו, להשאר באזור הנוחות, ולא לעשות כלום...
לא בגלל שהוא מחויב, אלא כי זו הזכות של כולם.