באופן עובדתי, הציבור החרדי, כציבור, לא תורם למדינה מבחינה כלכלית.
אם מנסים לחשוב איך אנחנו יכולים לסנגר על המציאות הזו מול אנשים חילוניים, יש לדעתי 2 נקודות משמעותיות:
- מדינה לא יכולה להתנהל כעסק כלכלי בלבד. ביום שיתייחסו לאזרחים על פי רמת היצרנות שלהם, ייווצר מדרון חלקלק מאד בכל הקשור לזכויות אזרח.
- המצב הזה הוא תוצאה של ההתעקשות מצד הממסד להשאיר הקשרים פוליטיים וערכיים למערכות שהיו אמורות להיות מקצועיות בלבד. אנו, כמיעוט תרבותי שמנסה לשמר את התרבות הזו, נדחקים למקום לא יצרני, שלא באשמתנו.
כל עוד הצבא משמש באופן רשמי ככור היתוך ישראלי, וישנה התנגדות ערכית לרעיון של צבא מקצועי, התוצאה היא, שחרדים מתנזרים מהמערכת הזו, לא תורמים ולא נתרמים ממנה.
כל עוד יש לאקדמיה מערכת ערכים גלויה וסמויה, והיא לא מתיימרת לתת השכלה מקצועית נטו, החרדים נאלצים להתנזר גם מהמערכת הזו. לא תורמים ולא נתרמים ממנה.
הרי באופן עקרוני, אין שום איסור תורה בלהיות קצין בצבא (ע"ע חילות בית דוד), ועבודה כבעל חנות או כגרפיקאי, אינה תורנית יותר מאשר עבודה כרופא (ע"ע הרמב"ם) או כמהנדס בנין. הבעיה היא בסט הערכים שהאקדמיה מתעקשת לכלול יחד עם ההכשרה המקצועית שהיא נותנת. ההתעקשות למנוע לימודי תואר שני בהפרדה, תוכיח.
הדוגמה הטובה ביותר היא ההסתדרות. בקום המדינה, ההסתדרות הייתה מוקצה בציבור החרדי. לכרטיס האדום הייתה משמעות פוליטית וערכית. כיום ההסתדרות הופרטה, אין לה יומרות ערכיות, והיא משמשת לייעודה המקצועי בלבד. אם יש הסתייגות חרדית ממנה, היא קשורה לחוקי העבודה והתנגשותם עם הפסיקה התורנית, ותו לא.
אני מקווה ליום שבו האקדמיה תמלא את תפקידה כמכשירה מקצועית, ותעזוב את היומרה לחנך. ביום כזה חרדים יוכלו להיות מהנדסים ולא רק הנדסאים. נוכל לפגוש רופאים, פסיכולוגים קליניים, ומדענים חרדים, והיחס אליהם יהיה דומה ליחס למוכרים, שיפוצניקים ומנהלי חשבונות חרדים כיום. שכרו של מי שבוחר לצאת לעבוד יגדל משמעותית.
אם להילחם על משהו, לדעתי זו נקודת המוקש העיקרית שמונעת מהציבור החרדי להיות יצרני.
הבעיה היא, שהחילונים ממש לא רוצים אותנו גם חרדים וגם יצרנים.
אם החרדים יצליחו להפוך לאוכלוסיה יצרנית וחזקה מבחינה כלכלית, ובהתחשב בנתוני הילודה, החילונים יהפכו מהר מידי למיעוט שולי, וללא ערך מוסף במדינה.
הנושאים החמים
