הקראתי סיפור לילדה בת 5 ונאלצתי לאלתר, כי- סיבות

[יואל ארלנגר - קקטוס]

ילד שקורא בספר חביב, דיאלוג בין חתול לילד, לא ילך לחצר ויפתח שיחה עם החתול.
אלא אם כן הספר שיכנע אותו באופן מוצק שאפשר לדבר עם חתולים.
למעשה לא כל מסר שנקרא בספרי ילדים עובר בכלל, רוב הספרים הם כל כך לא משמעותיים, עד שהחשיבות שההורים מייחסים להם היא מיותרת.
ספרוני הפסולת שנפוצים בחנויות המובחרות (3 ב 10) לא משפיעים על אף ילד, ואפילו לא מעבירים לו את הזמן, ההמלצה שלי להשאיר אותם בחנות, לא בגלל שהם בעייתים, אלא בגלל שהם מיותרים לחלוטין.
ילד יודע גם לזהות את המסרים בצורה הרבה יותר נכונה מאשר מבוגר, ברור לו שמוישה הבלש לא קיים במציאות, וגם אין לו מכונת זמן, ולא רובה מגנטי.
והוא גם לא יחשוב שהסיפור הזה הגיוני בשום צורה, תשאלו אותו בעצמכם.
אולי יכנס לו מסר מעוות מבחינה השקפתית, ואולי תטריד אותו השאלה למה הילדים החמודים האלה מסתובבים באוסטרליה עם רובה, למרות שבפרק הסיום מטפטפים לו כמה לימוד תורה זה חשוב.
אולי הוא לא יבין למה סבא שלו נרצח בשואה, הרי הוא יכל לגנוב מדים של קצין נאצי, ולעבור מחסומים כאילו כלום.
מבחינת מודעות למוגנות, שום דבר לא ישתנה אם אם הוא יקרא סיפור על ילד שהולך למכולת לבד, ילדים מספיק חכמים להבין שבספר לא מתוארים כל המרכיבים של העלילה, ואם הוא הולך למכולת לבד, כנאה שאמא שלו משגיחה מרחוק ועוקבת אחריו, או שיש פרט אחר שמאפשר לו להתנסות בחוויה.

 

[דיו וקסת]

למה בכלל אנחנו מדברים אמהות תאורטיות, אני מדבר מהשטח. נפתח את העיניים.

אז הנה שני סיפורים אמיתיים, מהשטח.
א.

ילד אחד (קרוב משפחה שלי) שאמא שלו לא למדה מוגנות ולא שום דבר, אבל העניקה לילד שלה המון ביטחון עצמי, עצמאות ובגרות.
יום אחד משהו כמעט קרה, והיה לו מספיק שכל ואומץ כדי לעצור את זה בזמן.
בלי קורסים ובלי הפחדות.

ב.​

והנה עוד סיפור אחד:
שעת ערב מאוחרת. אני עובר ליד אולם שמחות ורואה ילד קטן יושב ובוכה.
אני שואל אותו 'מה קרה חמוד?' הבכי מתגבר.
אנו מתיישב לידו ואומר לו 'קוראים לי כך וכך. איך קוראים לך?'
הוא עונה לי.
'אתה רוצה שאני אעזור לך למצוא את אבא?'
'כן' הוא עונה, לחייו עדיין רטובות מדמעות.
'אתה יודע מה המספר טלפון שלו?'
'חמש ארוך' - - -
'לאיזה חתונה באתם? איך קוראים לחתן?'
הילד מושך בכתפיו.
'ואיך קוראים לכלה?'
"מלכי".
אני נותן לילד יד ונכנס לאולם הראשון. שואל מישהו מי הכלה פה. שרה משהו.
נכנס לאולם השני. בינגו. לכלה קוראים מלכה.
מסתובב עם הילד ברחבי האולם.
פתאום רואה אברך רץ אלי. לוקח על הידיים את הילד. ותקע בי מבט ארוך ומאשים---
אחר כך אני רואה את האבא מנסה נואשות לדובב את הילד מה 'האיש הזה' עשה לך.

אדון אבא. לולא תבהלת המוגנות - כבר מזמן מישהו היה עוזר לבן שלך.
אבל היום, אנשים מפחדים לדבר עם ילדים קטנים.
עוד קצת 'חינוך' מבוהל למוגנות, והבן שלך לא היה מוכן לקבל ממני עזרה.
לולא נשארנו, אני ועוד כמה נורמלים, הבן שלך היה עדיין בוכה בחוץ.
ואולי זה כבר היה מסיבות אחרות.

 

[מ"ם]

עכשיו אתה כבר מזכיר את כת מתנגדי החיסונים.

על סמך סיפורים בודדים לדחות את אלפי הסיפורים ההפוכים ואת הצלת כל האחרים - זו בדיוק השיטה שלהם.

שאתחיל למנות כאן מאות ואלפי סיפורים כנגד? כבר הזכרתי לעיל שנפגשתי בכמה בעצמי. בדיוק בנקודות הפוכות מאלו שהזכרת.


תרשה לי לצטט איש חכם אחד מאשכול ציורי הילדות:

אכן תמיד יש מקצינים, מאד קל להקצין. לשמור על איזון בריא הוא מהמלאכות הקשות.
וההקצנות המיותרות אכן מעצבנות.
אבל לאלו שקשה להם במלאכת האיזון, מוטב שיקצינו מאשר שיחליקו למתירנות.
כי הקיצוניות השנייה יותר מסוכנת.

מהו ילד שבוכה בחוץ לבד עד שאיזו אימא תוכל לעזור לו לעומת אלפים שנרצחו מהכיוון ההפוך?
אין מוגנות יתר בציבור שלנו. נקודה.
הלוואי ותהיה בקרוב, ואז נוכל כולנו להסכים איתך.
אנחנו עדיין רחוקים משם. מאוד.

*

מעבר לסיפורים בודדים לכאן או לשם, אנחנו מדברים על קביעת נורמות, שחשובה במיוחד בספרות.

ובזה, מעניין לצטט חז"ל. בפרט אחרי שציטטת את "אויבי איש אנשי ביתו".

"אמר רבי מאיר: היזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון: היזהרו בי מפני כלתי;
לגלג עליו אותו תלמיד!
אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים, עד שנכשל אותו תלמיד (באותו עניין)".

וכפי שכותב הרמב"ם:

"לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן . . גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם היזהרו בי מפני בתי היזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה!"

לכאורה התלמיד המלגלג צודק.
איך זה שתנא גדול כזה לוקה בתבהלת יתר?
כלתו, בתו! אנשי ביתו!
אבל סוף הסיפור מובא שם.

ולא סתם אני מדמה זאת. שמעתי בשם אחד מגדולי ישראל שאילו היה כוח לחכמים בדורנו היו אוסרים על יחוד גם בעניין זה. כמו שאסרו בכל דור מפני המצטרך באותו דור.

כמובן שאיני בא להטיל דופי וחשד באיש מחברי הפורום החשובים, רק מציע לא להפוך לפרקליט השטן בעניין זה כדי שאותם שכן חשודים לא ייתלו בזה.


והנה סיפור אמיתי מהשטח, שרבים עדים עליו:

לפני שנתיים ערכו החינוך העצמאי ימי עיון למלמדים ומנהלים בחפץ חיים, יומיים שהוקדשו אך ורק לנושא המוגנות.
היה שם מלמד חשוב מת"ת בעירנו שגם בדרך וגם שם לא פסק פיו מללגלג על העניין. ועד כמה העיסוק בזה הוא היפך הקדושה. ועוד.
בשבוע שעבר נתפס המלמד הזה על אותו עניין... הפרטים המלאים שמורים במערכת.

 

[אשר שרבר]

אולי תפרידו בין שתי נושאים שנמצאים על הפרק, מוגנות, כנושא חשוב ומחוייב.
לבין מה שלוקחים מספרי ילדים.

מוגנות היא חובה קדושה שאין כמעט חולק עליה, נראה לי.
ואילו היחס למה שלומדים ומפנימים מספרים הוא הנושא המוטל כאן לדיון.

 

[כנפיים]

מזכיר את כת מתנגדי החיסונים.

כת

אופס

 

[מרים יעל]

אגב, היום ניגשה אלי ילדה כבת 8-9 לבקש פלאפון.
זה היה באזור איילון, הילדה הייתה מלווה בעגלה עם ילדון בתוכה, ובעוד ילד כבן 5 על בימבה.
אמא, אם את קוראת את זה, יכול להיות שהיו לך סיבות, אולי רק נכנסת לקניון לכמה דקות, אולי עלית לבקר חברה במגדל, אבל שתדעי ששום דבר לא יכול להוות תירוץ מרגיע מספיק בשביל שהילדה שלך תעמוד באני לא יודעת איפה, אבל לא באיזור חרדי אפילו, ותבקש מאנשים שיחת טלפון תוך כדי שהיא משגיחה על אחיה הקטנים.
גברת אמא, בבקשה, תתאפסי על עצמך.

 

[הפקות כתיבה]

ואנשי הסדנאות מפיצים סיפורים ותיאורים ונתונים מוגזמים.

אנשי הסדנאות הם לרוב כאלו שעוסקים בחינוך ונתקלו בכמה, לא, עשרות, לא, מאות מקרים
לקחו את הדבר ברצינות, וחשבו על דרך יעילה להנגיש את זה לציבור.
לאף אחד אין רצון לזרוע פחד ובהלה
כן לידע ובעיקר לתת כלים.
מהיכרות אישית של מישהי שעוסקת רבות בנושא.