הקרון שהפך לקטר (בלי חרוזים)

  • הוסף לסימניות
  • #1
הפעם, משהו מסוג אחר.
בקשה: מי שתחושת החיקוי הפריעה לו שיענה לי: האם העקיצה שבאמצע חפתה על החיקוי?

הקרון שהפך לקטר

"הלוויתו של הרב ר' יצחק דוד לוינסקי זכרונו לברכה, הרב ר' יצחק דוד לוינסקי זכרונו לברכה, תצא בשעה אחת מביתו רחוב נחמיה 11 (תרגעו, זה שם בדוי) לבית החיים סגולה בפתח תקוה... הלוויתו של..."

קולות הרמקולים המבשרים על הפיכתו של ידידי איציק לוינסקי מחבר בהווה לחבר-עבר, ועל יציאתו מכלל שליט"א לכלל ז"ל, הדהדו באזני. הידידות ביננו התחילה כבר בישיבה קטנה, וכעת אבדתי חבר.

הלויה היתה אירוע לא פשוט, אלמנה טרייה ושמונה יתומים קטנים שהגדול שבהם בן 16, זה אולי דבר שקוראים עליו הרבה לצערינו, אבל לא כל יום נפגשים עם זה מול העיניים.

בחזור מהלוויה הלכתי יחד עם חבר נוסף של שנינו, והעלינו זכרונות ביחד. כשלפתע החבר פונה אלי בגילוי לב: "אתה יודע מנחם, תחושה קצת מוזרה הייתה לי בהלוויה הזאת. פשוט לא הצלחתי לרחם עליו, כאלו תחושה של 'מגיע לו' או 'הוא עשה את זה לעצמו', בדיוק כמו שאמרתי לך אז כשהוא היה תקוע בשידוכים... פשוט לא הצלחתי לבכות. רק כששמעתי את הקדיש של היתומים נקרע לי הלב. מה הם אשמים בשטויות של אבא שלהם, אבל עד אז... אני יודע שזה נשמע נורא, מנחם מה אתה אומר, הגזמתי?"

שתקתי.

ידעתי בדיוק למה הוא מתכוין. איציק היה מעשן כבד, "קטר" בלע"ז.

הסיגריה הראשונה הייתה בישיבה קטנה, ההתמכרות הרצינית התחילה בשיעור ג' בישיבה גדולה, וכך עד יום מותו, בו נפטר איציק ממחלה קשה, שלדעת הרופאים היה לה קשר ישיר לעישון של איציק. איציק היה מסוג האנשים שכ"כ סבלו מהעישון עד שהסיפור שלו כבר לא הצליח להשפיע על אף אחד. "טוב, זה מקרה נדיר וקיצוני" הגיבו אנשים כשספרתי להם על איציק.

זה התחיל בתקופת השידוכים. הצעות רבות ירדו בגלל בנות שהשכילו להבין שפשוט לא כדאי להפגש עם בחור שמעשן. וגם הצעות שכבר הגיעו לכלל פגישה ירדו מן הפרק מהר מאד. איציק אפילו לא ניסה להסתיר את היותו מעשן, וריח העישון נדף ממנו תמיד.

אחר תקופת שידוכים ארוכה, יחסית לבחור עם כישורים כמו שלו, זכה סוף סוף איציק להנשא. כשאיציק ורעיתו קנו דירה הם לקחו על עצמם משכנתא גדולה ואחרי שני ילדים שנולדו, הוצאות הבית גדלו, והיכולת לעמוד בהחזרת המשכנתא הייתה קצת קשה. וכאן התחיל מעגל קסמים נורא. ככל שאיציק נלחץ יותר מחובותיו- הוא היה צריך יותר סיגריות. יותר סיגריות= יותר הוצאות, יותר הוצאות= יותר חובות= יותר לחץ= יותר סיגריות, וחוזר חלילה, חס וחלילה. פעם אפילו ניסינו לחשב ביחד כמה כסף הוא היה חוסך אם היה מפסיק לעשן, אבל שום דבר לא הצליח להזיז אותו.

איכשהו, עם הרבה הלוואות מחברים ומגמ"חים, איציק שרד את הבעיה הכלכלית שלו.

אבל יום אחד איציק לא מרגיש טוב... לא נלאה אתכם בכל הפרטים, רק בראשי פרקים: רופא, בדיקות, תוצאות, תדהמה.

אם הסיפור היה נכתב ע"י סופר מפורסם, אז כאן היה מגיע איזה עשיר מופלג, שנזכר שכשהוא היה בכיתה ג' איציק עשה לו טובה, ופתאום הוא שמע את עצמו אומר "הגיע הזמן לפרוע את החוב ולהכיר טובה", ואז הוא כתב המחאה עם סכום מפולפל אשר הספיקה לממן לאיציק רופא פרטי והליכה למכון גמילה.

אבל מה לעשות שסיפור חייו של איציק, או יותר נכון סיפור מותו, לא נכתב ע"י סופר, ולכן העשיר הזה לא הגיע (או שאיציק לא עשה לו טובה, או שהעשיר לא נזכר בה, או שהוא פשוט לא שמע את עצמו אומר...) ולכן ההמשך הוא: כמה חודשים, החמרה במצב, עוד כמה חודשים, עוד החמרה, ועוד אחת, עד הרמקולים שהזכרנו מקודם. איציק לא הפסיק את העישון, אז העישון הפסיק את איציק.

אבל כמו שאמרתי קודם, הסיפור ההזוי של איציק הוא מדי קיצוני כדי לשכנע מישהו להפסיק לעשן. בפרט שלמעשנים יש תמיד מה לענות. תדבר חמש דקות עם מעשן על עישון ותקבל שיעור באמונה ("מי שנגזר עליו להיות חולה יהיה חולה ומי שלא לא"), בהשקפה ("מה זאת אומרת 'משרד הבריאות קובע', הם קובעים משהו?"), ובלוגיקה ("גם פלאפון ומקרוגל זה מסוכן, אז מה נפסיק להשתמש?") מתובל בסיפורי צדיקים ("גם רב פלוני היה מעשן, אתה יודע איזה גאון הוא היה?") ובחוש הומור ("טוב, אתה צודק, אבל צריך גם לעזור לחברה קדישא להתפרנס"). חוש הומור לא בריא.

מה שכן יכול לתפוס זה החלק שלי בסיפור.

כבר הזכרתי שאיציק התחיל לעשן כשהיה בישיבה קטנה.

אז זה הסוד הקטן שלי: את הסיגריה הראשונה אני נתתי לו.

♦♦♦♦♦♦


זה היה סמוך לפורים. ערב אחד כשהלכתי עם איציק, הוצאתי סיגריה והדלקתי למול עיניו של איציק. הצעתי לו שיקח גם הוא סיגריה, והוא סרב. אני לא זוכר איך ולמה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו שייקח "שאכטה". כמובן שאיציק לא הצליח להנות, אבל הסברתי לו כמו מקצוען איך מעשנים כמו ש(לא) צריך, ולמחרת הוא כבר התחיל להנות. שלא תחשבו שהיה לי איזה ותק, גם אני עצמי עשנתי את סיגריית הבכורה שלי בדיוק חודש קודם באירוסין של אחי.

מאז התלמיד עלה על רבו, ובתהליך איטי הפך איציק למעשן כבד, ואני הסתפקתי בסיגריה פה ושם. אני מאותם שמוכיחים את הבדיחה הלא-מצחיקה: "קל מאוד להיגמל מעישון, כבר עשיתי את זה חמש פעמים..."

לכן הסיפור של איציק הציק לי, כי בסופו של דבר השאכטה הזאת שחטה אותו.

בשבועות הראשונים אחר פטירתו הרגשתי נורא. הרגשתי סוג של שותף לרצח. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, הייתי עצבני, וכל סביבתי סבלה ממני. ואם מישהו בטעות שאל אותי אם יש לי אש, עניתי לו בעצבים "לא, אבל תקשיב אדוני, פשוט תקפוץ מהגג, זו דרך יותר מהירה".

אחר התיעצות עם מורי ורבי, מרביץ תורה חשוב מאוד, החלטתי לקבל שתי קבלות: אחת- להפסיק לעשן, אבל הפעם באמת להפסיק. ולאחר מכן- לפרסם את סיפורו של איציק ואת סיפורי האישי שמאחוריו. מפני כבוד המשפחה שיניתי כמה פרטים (שמו הבדוי של איציק הוא בכלל חיים).

אז תחשבו עלי, ותחשבו על מי שנתן לי את הסיגריה באירוסין של אחי, גם הוא היה בסה"כ קרון ברכבת הזו, שגרר אחריו עוד קרון, ומהר מאוד עוד קרון, ובסופו של דבר כל הקרונות בדרך הם סוג של אשמים, כי בסוף היה קרון שהפך ל"קטר".

וזה המסר שאני רוצה להעביר בסיפור הזה: כל מעשן, נותן לגיטימציה לעוד מעשן, לעוד בחור צעיר שיראה אותו ויגיד "הנה גם הוא", לעוד חבר מביא חבר, לעוד מעגל שמי יודע איפה הוא יגמר, לעוד סבל מיותר בעם ישראל, אז פשוט אל תתחברו לרכבת המוות הזאת, ואם התחברתם תמהרו להתנתק.

אם אדם אחד בעקבות הסיפור הזה יחליט לעולם לא לגעת בסיגריות- והיה זה שכרי.


ויהיו הדברים לעילוי נשמת יצחק דוד בן אהרון (שם בדוי)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
וואו.
אין מילים.

בכלל.
(והכתיבה... אין מילים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ועכשיו לשאלה הקריטית לאחרונה בפורום כתיבה:

הסיפור אמיתי או בדוי?

זאת אומרת חוץ מהשם ישנו משהו בדוי נוסף?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
וכן הכתיבה מרתקת, אם כי קצת "ולדרית" כזו...

ושמתי לב לכך בזכות העקיצה באמצע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אהבתי מאוד!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ועכשיו לשאלה הקריטית לאחרונה בפורום כתיבה:

הסיפור אמיתי או בדוי?

זאת אומרת חוץ מהשם ישנו משהו בדוי נוסף?

הכל בדוי. אבל המסר אמיתי לגמרי. ואגב, אפשר להשתמש בזה גם כמשל להמתכרויות נוספות. וד"ל.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
זה בדיוק מה ששאלתי: האם החיקוי מעצבן או שהעקיצה מחפה?

זו הייתה תשובתי.
לפעמים ההתגוננות מתוך חשש כל שהוא, היא המובילה לתוצאה ממנה חששנו.
במקרה הזה דווקא העקיצה הדליקה לי נורה אדומה.

עם זאת חשוב לי לציין שוב שהסיפור וההגשה נפלאים, ולעונג רב לקרוא את סיפורך ללא כל קשר לעניין החיקוי המדובר!

נ.ב. עד עתה חשבתי שכוחך רב לך בחריזה גרידא, כעת נכחתי לדעת שכשרונך גדול גם בסיפורת, השנינות שלך ממכרת!
עדיך לגדולות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #12
איזו כתיבה!!!
לפני שפענחתי את ההקדמה - בדבר החיקוי והעקיצה - כבר הייתי שקועה בקריאה, ורק כשהגעתי להודעתו של מטאלי הבנתי למה התכוונת.
אני אישית חושבת שלהגיד למישהו שהכתיבה "ולדרית כזו" זו מחמאה, וגם - כפי שכתב מטאלי - שה'עקיצה' עוררה דובים שהיו יכולים להמשיך לנום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מסר חשוב וחזק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מי שאינו מכור לשום דבר אינו מבין ואינו יכול לדון גם את ה'מעשן עצמו לדעת'. גם אני חשבתי כמו החבר של טחינה - 'מגיע לו, הוא בישל את הדייסה לעצמו', לאחר שכל הנדנודים וההזהרות וההפצרות של כל המשפחה ואפילו השתתפות בסדנא המפורסמת (והיקרה להחריד) של שכחתי מה שמו לא הצליחו להשפיע עליו. אבל אז חשבתי מה הייתי אני עושה ומה היתה תגובתי אילו ציוו עלי להתנזר טוטאלית ולעולם ועד מכוס התה שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
הכל בדוי. אבל המסר אמיתי לגמרי. ואגב, אפשר להשתמש בזה גם כמשל להמתכרויות נוספות. וד"ל.
הכתיבה יפה מאוד!
לגבי אמיתות הסיפור - כאן הוא בדוי, אבל במציאות יש למרבה הצער הרבה סיפורים אמיתיים דומים.
כבר שמעתי כמה סיפורים כאלו מכלי ראשון, בכל מיני תחומים, אחד מהם בעישון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
כתוב יפה ומושך לקריאה.
הפרט שהכי חביב עליי בסגנונו של ולדר, הוא נטייתו לתאר את העבר בלשון הווה [אבל יום אחד איציק לא מרגיש טוב...].

יש מקום למעט תיקוני לשון.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
@פרוגיוזרית
לגבי נקרע- תיקנתי, כמובן. סתם חוסר שימת לב.
לגבי שאחטה- יש לך מקור? זה הרי בערבית.
@קדיתא
תעשה טובה, כשאתה כותב על תיקוני לשון- תפרט!
@אפכא מסתברא
המסקנא העולה מן הקריאה היא לא לדון את זה שהתמכר אלא דוקא "להרוג אותם כשהם קטנים". מי שלא מתחיל- לעולם לא יתמכר.
וזה הסוד הקטן [האמיתי] שלי- מעולם לא נגעתי בסיגריה...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
המסקנא העולה מן הקריאה היא לא לדון את זה שהתמכר אלא דוקא "להרוג אותם כשהם קטנים". מי שלא מתחיל- לעולם לא יתמכר.
מסקנה היא דבר אחד, והמקום שבו הכתיבה פוגעת בלב היא דבר שונה במקרים רבים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
  • הוסף לסימניות
  • #20
בכיף.
לא אוהב את תפקיד המטרחן :),
אז קח מעט מרפרוף:

'שהלכתי' ['כשהלכתי'].
'לוייה' ['הלוויה'].
'ליגוע' ['לגעת' או 'לנגוע']

אבל עזוב, זה קטנות.
א. בעיני זה דווקא חשוב מאוד. תודה רבה
ב. קטנות- מכלל דאיכא גדולות? או שמא התכוונת "קטנות" בנ' שרוקה?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה