הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הפעם, משהו מסוג אחר.
בקשה: מי שתחושת החיקוי הפריעה לו שיענה לי: האם העקיצה שבאמצע חפתה על החיקוי?
הקרון שהפך לקטר
"הלוויתו של הרב ר' יצחק דוד לוינסקי זכרונו לברכה, הרב ר' יצחק דוד לוינסקי זכרונו לברכה, תצא בשעה אחת מביתו רחוב נחמיה 11 (תרגעו, זה שם בדוי) לבית החיים סגולה בפתח תקוה... הלוויתו של..."
קולות הרמקולים המבשרים על הפיכתו של ידידי איציק לוינסקי מחבר בהווה לחבר-עבר, ועל יציאתו מכלל שליט"א לכלל ז"ל, הדהדו באזני. הידידות ביננו התחילה כבר בישיבה קטנה, וכעת אבדתי חבר.
הלויה היתה אירוע לא פשוט, אלמנה טרייה ושמונה יתומים קטנים שהגדול שבהם בן 16, זה אולי דבר שקוראים עליו הרבה לצערינו, אבל לא כל יום נפגשים עם זה מול העיניים.
בחזור מהלוויה הלכתי יחד עם חבר נוסף של שנינו, והעלינו זכרונות ביחד. כשלפתע החבר פונה אלי בגילוי לב: "אתה יודע מנחם, תחושה קצת מוזרה הייתה לי בהלוויה הזאת. פשוט לא הצלחתי לרחם עליו, כאלו תחושה של 'מגיע לו' או 'הוא עשה את זה לעצמו', בדיוק כמו שאמרתי לך אז כשהוא היה תקוע בשידוכים... פשוט לא הצלחתי לבכות. רק כששמעתי את הקדיש של היתומים נקרע לי הלב. מה הם אשמים בשטויות של אבא שלהם, אבל עד אז... אני יודע שזה נשמע נורא, מנחם מה אתה אומר, הגזמתי?"
שתקתי.
ידעתי בדיוק למה הוא מתכוין. איציק היה מעשן כבד, "קטר" בלע"ז.
הסיגריה הראשונה הייתה בישיבה קטנה, ההתמכרות הרצינית התחילה בשיעור ג' בישיבה גדולה, וכך עד יום מותו, בו נפטר איציק ממחלה קשה, שלדעת הרופאים היה לה קשר ישיר לעישון של איציק. איציק היה מסוג האנשים שכ"כ סבלו מהעישון עד שהסיפור שלו כבר לא הצליח להשפיע על אף אחד. "טוב, זה מקרה נדיר וקיצוני" הגיבו אנשים כשספרתי להם על איציק.
זה התחיל בתקופת השידוכים. הצעות רבות ירדו בגלל בנות שהשכילו להבין שפשוט לא כדאי להפגש עם בחור שמעשן. וגם הצעות שכבר הגיעו לכלל פגישה ירדו מן הפרק מהר מאד. איציק אפילו לא ניסה להסתיר את היותו מעשן, וריח העישון נדף ממנו תמיד.
אחר תקופת שידוכים ארוכה, יחסית לבחור עם כישורים כמו שלו, זכה סוף סוף איציק להנשא. כשאיציק ורעיתו קנו דירה הם לקחו על עצמם משכנתא גדולה ואחרי שני ילדים שנולדו, הוצאות הבית גדלו, והיכולת לעמוד בהחזרת המשכנתא הייתה קצת קשה. וכאן התחיל מעגל קסמים נורא. ככל שאיציק נלחץ יותר מחובותיו- הוא היה צריך יותר סיגריות. יותר סיגריות= יותר הוצאות, יותר הוצאות= יותר חובות= יותר לחץ= יותר סיגריות, וחוזר חלילה, חס וחלילה. פעם אפילו ניסינו לחשב ביחד כמה כסף הוא היה חוסך אם היה מפסיק לעשן, אבל שום דבר לא הצליח להזיז אותו.
איכשהו, עם הרבה הלוואות מחברים ומגמ"חים, איציק שרד את הבעיה הכלכלית שלו.
אבל יום אחד איציק לא מרגיש טוב... לא נלאה אתכם בכל הפרטים, רק בראשי פרקים: רופא, בדיקות, תוצאות, תדהמה.
אם הסיפור היה נכתב ע"י סופר מפורסם, אז כאן היה מגיע איזה עשיר מופלג, שנזכר שכשהוא היה בכיתה ג' איציק עשה לו טובה, ופתאום הוא שמע את עצמו אומר "הגיע הזמן לפרוע את החוב ולהכיר טובה", ואז הוא כתב המחאה עם סכום מפולפל אשר הספיקה לממן לאיציק רופא פרטי והליכה למכון גמילה.
אבל מה לעשות שסיפור חייו של איציק, או יותר נכון סיפור מותו, לא נכתב ע"י סופר, ולכן העשיר הזה לא הגיע (או שאיציק לא עשה לו טובה, או שהעשיר לא נזכר בה, או שהוא פשוט לא שמע את עצמו אומר...) ולכן ההמשך הוא: כמה חודשים, החמרה במצב, עוד כמה חודשים, עוד החמרה, ועוד אחת, עד הרמקולים שהזכרנו מקודם. איציק לא הפסיק את העישון, אז העישון הפסיק את איציק.
אבל כמו שאמרתי קודם, הסיפור ההזוי של איציק הוא מדי קיצוני כדי לשכנע מישהו להפסיק לעשן. בפרט שלמעשנים יש תמיד מה לענות. תדבר חמש דקות עם מעשן על עישון ותקבל שיעור באמונה ("מי שנגזר עליו להיות חולה יהיה חולה ומי שלא לא"), בהשקפה ("מה זאת אומרת 'משרד הבריאות קובע', הם קובעים משהו?"), ובלוגיקה ("גם פלאפון ומקרוגל זה מסוכן, אז מה נפסיק להשתמש?") מתובל בסיפורי צדיקים ("גם רב פלוני היה מעשן, אתה יודע איזה גאון הוא היה?") ובחוש הומור ("טוב, אתה צודק, אבל צריך גם לעזור לחברה קדישא להתפרנס"). חוש הומור לא בריא.
מה שכן יכול לתפוס זה החלק שלי בסיפור.
כבר הזכרתי שאיציק התחיל לעשן כשהיה בישיבה קטנה.
אז זה הסוד הקטן שלי: את הסיגריה הראשונה אני נתתי לו.
♦♦♦♦♦♦
זה היה סמוך לפורים. ערב אחד כשהלכתי עם איציק, הוצאתי סיגריה והדלקתי למול עיניו של איציק. הצעתי לו שיקח גם הוא סיגריה, והוא סרב. אני לא זוכר איך ולמה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו שייקח "שאכטה". כמובן שאיציק לא הצליח להנות, אבל הסברתי לו כמו מקצוען איך מעשנים כמו ש(לא) צריך, ולמחרת הוא כבר התחיל להנות. שלא תחשבו שהיה לי איזה ותק, גם אני עצמי עשנתי את סיגריית הבכורה שלי בדיוק חודש קודם באירוסין של אחי.
מאז התלמיד עלה על רבו, ובתהליך איטי הפך איציק למעשן כבד, ואני הסתפקתי בסיגריה פה ושם. אני מאותם שמוכיחים את הבדיחה הלא-מצחיקה: "קל מאוד להיגמל מעישון, כבר עשיתי את זה חמש פעמים..."
לכן הסיפור של איציק הציק לי, כי בסופו של דבר השאכטה הזאת שחטה אותו.
בשבועות הראשונים אחר פטירתו הרגשתי נורא. הרגשתי סוג של שותף לרצח. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, הייתי עצבני, וכל סביבתי סבלה ממני. ואם מישהו בטעות שאל אותי אם יש לי אש, עניתי לו בעצבים "לא, אבל תקשיב אדוני, פשוט תקפוץ מהגג, זו דרך יותר מהירה".
אחר התיעצות עם מורי ורבי, מרביץ תורה חשוב מאוד, החלטתי לקבל שתי קבלות: אחת- להפסיק לעשן, אבל הפעם באמת להפסיק. ולאחר מכן- לפרסם את סיפורו של איציק ואת סיפורי האישי שמאחוריו. מפני כבוד המשפחה שיניתי כמה פרטים (שמו הבדוי של איציק הוא בכלל חיים).
אז תחשבו עלי, ותחשבו על מי שנתן לי את הסיגריה באירוסין של אחי, גם הוא היה בסה"כ קרון ברכבת הזו, שגרר אחריו עוד קרון, ומהר מאוד עוד קרון, ובסופו של דבר כל הקרונות בדרך הם סוג של אשמים, כי בסוף היה קרון שהפך ל"קטר".
וזה המסר שאני רוצה להעביר בסיפור הזה: כל מעשן, נותן לגיטימציה לעוד מעשן, לעוד בחור צעיר שיראה אותו ויגיד "הנה גם הוא", לעוד חבר מביא חבר, לעוד מעגל שמי יודע איפה הוא יגמר, לעוד סבל מיותר בעם ישראל, אז פשוט אל תתחברו לרכבת המוות הזאת, ואם התחברתם תמהרו להתנתק.
אם אדם אחד בעקבות הסיפור הזה יחליט לעולם לא לגעת בסיגריות- והיה זה שכרי.
ויהיו הדברים לעילוי נשמת יצחק דוד בן אהרון (שם בדוי)
בקשה: מי שתחושת החיקוי הפריעה לו שיענה לי: האם העקיצה שבאמצע חפתה על החיקוי?
הקרון שהפך לקטר
"הלוויתו של הרב ר' יצחק דוד לוינסקי זכרונו לברכה, הרב ר' יצחק דוד לוינסקי זכרונו לברכה, תצא בשעה אחת מביתו רחוב נחמיה 11 (תרגעו, זה שם בדוי) לבית החיים סגולה בפתח תקוה... הלוויתו של..."
קולות הרמקולים המבשרים על הפיכתו של ידידי איציק לוינסקי מחבר בהווה לחבר-עבר, ועל יציאתו מכלל שליט"א לכלל ז"ל, הדהדו באזני. הידידות ביננו התחילה כבר בישיבה קטנה, וכעת אבדתי חבר.
הלויה היתה אירוע לא פשוט, אלמנה טרייה ושמונה יתומים קטנים שהגדול שבהם בן 16, זה אולי דבר שקוראים עליו הרבה לצערינו, אבל לא כל יום נפגשים עם זה מול העיניים.
בחזור מהלוויה הלכתי יחד עם חבר נוסף של שנינו, והעלינו זכרונות ביחד. כשלפתע החבר פונה אלי בגילוי לב: "אתה יודע מנחם, תחושה קצת מוזרה הייתה לי בהלוויה הזאת. פשוט לא הצלחתי לרחם עליו, כאלו תחושה של 'מגיע לו' או 'הוא עשה את זה לעצמו', בדיוק כמו שאמרתי לך אז כשהוא היה תקוע בשידוכים... פשוט לא הצלחתי לבכות. רק כששמעתי את הקדיש של היתומים נקרע לי הלב. מה הם אשמים בשטויות של אבא שלהם, אבל עד אז... אני יודע שזה נשמע נורא, מנחם מה אתה אומר, הגזמתי?"
שתקתי.
ידעתי בדיוק למה הוא מתכוין. איציק היה מעשן כבד, "קטר" בלע"ז.
הסיגריה הראשונה הייתה בישיבה קטנה, ההתמכרות הרצינית התחילה בשיעור ג' בישיבה גדולה, וכך עד יום מותו, בו נפטר איציק ממחלה קשה, שלדעת הרופאים היה לה קשר ישיר לעישון של איציק. איציק היה מסוג האנשים שכ"כ סבלו מהעישון עד שהסיפור שלו כבר לא הצליח להשפיע על אף אחד. "טוב, זה מקרה נדיר וקיצוני" הגיבו אנשים כשספרתי להם על איציק.
זה התחיל בתקופת השידוכים. הצעות רבות ירדו בגלל בנות שהשכילו להבין שפשוט לא כדאי להפגש עם בחור שמעשן. וגם הצעות שכבר הגיעו לכלל פגישה ירדו מן הפרק מהר מאד. איציק אפילו לא ניסה להסתיר את היותו מעשן, וריח העישון נדף ממנו תמיד.
אחר תקופת שידוכים ארוכה, יחסית לבחור עם כישורים כמו שלו, זכה סוף סוף איציק להנשא. כשאיציק ורעיתו קנו דירה הם לקחו על עצמם משכנתא גדולה ואחרי שני ילדים שנולדו, הוצאות הבית גדלו, והיכולת לעמוד בהחזרת המשכנתא הייתה קצת קשה. וכאן התחיל מעגל קסמים נורא. ככל שאיציק נלחץ יותר מחובותיו- הוא היה צריך יותר סיגריות. יותר סיגריות= יותר הוצאות, יותר הוצאות= יותר חובות= יותר לחץ= יותר סיגריות, וחוזר חלילה, חס וחלילה. פעם אפילו ניסינו לחשב ביחד כמה כסף הוא היה חוסך אם היה מפסיק לעשן, אבל שום דבר לא הצליח להזיז אותו.
איכשהו, עם הרבה הלוואות מחברים ומגמ"חים, איציק שרד את הבעיה הכלכלית שלו.
אבל יום אחד איציק לא מרגיש טוב... לא נלאה אתכם בכל הפרטים, רק בראשי פרקים: רופא, בדיקות, תוצאות, תדהמה.
אם הסיפור היה נכתב ע"י סופר מפורסם, אז כאן היה מגיע איזה עשיר מופלג, שנזכר שכשהוא היה בכיתה ג' איציק עשה לו טובה, ופתאום הוא שמע את עצמו אומר "הגיע הזמן לפרוע את החוב ולהכיר טובה", ואז הוא כתב המחאה עם סכום מפולפל אשר הספיקה לממן לאיציק רופא פרטי והליכה למכון גמילה.
אבל מה לעשות שסיפור חייו של איציק, או יותר נכון סיפור מותו, לא נכתב ע"י סופר, ולכן העשיר הזה לא הגיע (או שאיציק לא עשה לו טובה, או שהעשיר לא נזכר בה, או שהוא פשוט לא שמע את עצמו אומר...) ולכן ההמשך הוא: כמה חודשים, החמרה במצב, עוד כמה חודשים, עוד החמרה, ועוד אחת, עד הרמקולים שהזכרנו מקודם. איציק לא הפסיק את העישון, אז העישון הפסיק את איציק.
אבל כמו שאמרתי קודם, הסיפור ההזוי של איציק הוא מדי קיצוני כדי לשכנע מישהו להפסיק לעשן. בפרט שלמעשנים יש תמיד מה לענות. תדבר חמש דקות עם מעשן על עישון ותקבל שיעור באמונה ("מי שנגזר עליו להיות חולה יהיה חולה ומי שלא לא"), בהשקפה ("מה זאת אומרת 'משרד הבריאות קובע', הם קובעים משהו?"), ובלוגיקה ("גם פלאפון ומקרוגל זה מסוכן, אז מה נפסיק להשתמש?") מתובל בסיפורי צדיקים ("גם רב פלוני היה מעשן, אתה יודע איזה גאון הוא היה?") ובחוש הומור ("טוב, אתה צודק, אבל צריך גם לעזור לחברה קדישא להתפרנס"). חוש הומור לא בריא.
מה שכן יכול לתפוס זה החלק שלי בסיפור.
כבר הזכרתי שאיציק התחיל לעשן כשהיה בישיבה קטנה.
אז זה הסוד הקטן שלי: את הסיגריה הראשונה אני נתתי לו.
♦♦♦♦♦♦
זה היה סמוך לפורים. ערב אחד כשהלכתי עם איציק, הוצאתי סיגריה והדלקתי למול עיניו של איציק. הצעתי לו שיקח גם הוא סיגריה, והוא סרב. אני לא זוכר איך ולמה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו שייקח "שאכטה". כמובן שאיציק לא הצליח להנות, אבל הסברתי לו כמו מקצוען איך מעשנים כמו ש(לא) צריך, ולמחרת הוא כבר התחיל להנות. שלא תחשבו שהיה לי איזה ותק, גם אני עצמי עשנתי את סיגריית הבכורה שלי בדיוק חודש קודם באירוסין של אחי.
מאז התלמיד עלה על רבו, ובתהליך איטי הפך איציק למעשן כבד, ואני הסתפקתי בסיגריה פה ושם. אני מאותם שמוכיחים את הבדיחה הלא-מצחיקה: "קל מאוד להיגמל מעישון, כבר עשיתי את זה חמש פעמים..."
לכן הסיפור של איציק הציק לי, כי בסופו של דבר השאכטה הזאת שחטה אותו.
בשבועות הראשונים אחר פטירתו הרגשתי נורא. הרגשתי סוג של שותף לרצח. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, הייתי עצבני, וכל סביבתי סבלה ממני. ואם מישהו בטעות שאל אותי אם יש לי אש, עניתי לו בעצבים "לא, אבל תקשיב אדוני, פשוט תקפוץ מהגג, זו דרך יותר מהירה".
אחר התיעצות עם מורי ורבי, מרביץ תורה חשוב מאוד, החלטתי לקבל שתי קבלות: אחת- להפסיק לעשן, אבל הפעם באמת להפסיק. ולאחר מכן- לפרסם את סיפורו של איציק ואת סיפורי האישי שמאחוריו. מפני כבוד המשפחה שיניתי כמה פרטים (שמו הבדוי של איציק הוא בכלל חיים).
אז תחשבו עלי, ותחשבו על מי שנתן לי את הסיגריה באירוסין של אחי, גם הוא היה בסה"כ קרון ברכבת הזו, שגרר אחריו עוד קרון, ומהר מאוד עוד קרון, ובסופו של דבר כל הקרונות בדרך הם סוג של אשמים, כי בסוף היה קרון שהפך ל"קטר".
וזה המסר שאני רוצה להעביר בסיפור הזה: כל מעשן, נותן לגיטימציה לעוד מעשן, לעוד בחור צעיר שיראה אותו ויגיד "הנה גם הוא", לעוד חבר מביא חבר, לעוד מעגל שמי יודע איפה הוא יגמר, לעוד סבל מיותר בעם ישראל, אז פשוט אל תתחברו לרכבת המוות הזאת, ואם התחברתם תמהרו להתנתק.
אם אדם אחד בעקבות הסיפור הזה יחליט לעולם לא לגעת בסיגריות- והיה זה שכרי.
ויהיו הדברים לעילוי נשמת יצחק דוד בן אהרון (שם בדוי)
נערך לאחרונה ב:
, 
