הנושאים החמים
עם נבר תתברר
משתמש חדש
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
כשהייתי בת שמונה עשרה, עבדתי בספריית וידאו בתחילת רחוב עמק רפאים בירושלים. זה עשה המון לדימוי העצמי שלי, לכל מיני כיוונים. שימח אותי, שהצלחתי 'להיכנס לשם', שקיבלו אותי ואני שייכת. אבל, גם נתקעתי קצת ב'שמחה' הזאת, ששמה אותי בעמדה, בדלפק, עושה הצגה של אחת מהברנז'ה. אם צריך תרגום, להיות בברנז'ה זה להיות אדם שהוא דוגמה טובה ל'איך נכון' להיראות, מה נכון לעשות, וסביר לאמץ הנהגות שרואים אצל אותו אחד או אחת, כדי להידמות ולהתקבל יותר.
ואם צריך תרגום למה זה "ספרית וידאו", אסביר שלפני יותר מ20 שנה, כדי לצפות בתוכן כזה או אחר, היה צורך להשכיר או לקנות עותק פיסי, ולהפעיל אותו במכשיר ייעודי.
בספריה שעבדתי בה, הזמינו הקלטות מיוחדות מחו"ל, ורמת הנידחות והזרות העידה על טוב טעם ויוקרה. בהנהון לעיתים מבין, לעיתים מתנשא, לעיתים מעושה, הייתי עונה האם יש כך וכך, ומתי יגיע הסרט פלוני, או הצגה אלמוני. היו מבקשים הרבה המלצות. זה היה עניין מרכזי בתפקיד. וכל עובד או עובדת היו לה את הלקוחות שהיו מעדיפים להיוועץ רק בם: כיצד יעשירו את הידע, כיצד יהפכו גם הם ל'מבינים'.
היה מונח שגור על פינו והוא 'קאלט'. זו מילה באנגלית שתרגומה "כת". בנבכי המדפים, שהיינו מסדרים, מארגנים ומאבקים, היו יצירות ידועות יותר, וידועות פחות שהתהדרו בתואר זה: יחודיות לזמן ולמקום, אם מתי שנוצרו, או שדובר בהן בהקשר מאוחר יותר, וקיבלו חן מיוחד ומשיכה, ושנים אחרי אנשים מסוימים נטו לצפות ולצטט בהפקות האלה דייקא.
הרב אורי זוהר זצ"ל, צדיק אמת, היה מחשובי המשפיעים בתרבות ההיא, אותה עזב ואליה לא שב.
בספריה היה מדף, ועליו הניחו את כל היצירות שהיו בנמצא הקשורות לעבודתו. 25 שנה אחרי שעזב את מועדוני הלילה ביפו לטובת ישיבת אור שמח, עשו הדפסות חדשות, וגם היו מקרינים אותן בסינימטק. באחת הנקודות הנמוכות בעמק גיא בן הנום, שכן מבנה עם מרתפים עצומים ששמרו על הסרטות וצילומים נדירים, וכל מה שהוקרן על גבי מסך גדול בארץ ישראל עשרות בשנים, אוחסן בקרבו. גם שם ביקרתי הרבה, טופפת מעדנות לתוך האולם החשוך ובמבט הממחיז חוסר מודעות לכך שמתבוננים ומודדים, נוחתת ומחליקה לתוך כסא מרופד
הגל החדש הוא כינוי לסגנון מסוים שמשך אליו יוצרי אמנות שונים: בעיקר צלמים, במאים וכותבים. הם קראו תגר על משיכת היתר לבידור ולתנועה, וההימנעות מצילום של החיים ה'אמיתיים'. חברי התנועה טענו שאם יתבוננו בצילומים של כל תקופה, הם לא ישקפו אותה, אלא יעוותו אותה.
כל הסרטה עלתה כסף רב, הצלולואיד נמכר ממש לפי מטר רץ, ומצלמות היו מסורבלות, כבדות ועדינות. ה"חבורה" ההיא, שלא היו משופעים בתקציבים בכלל, היו משאירים אותה דולקת גם ללא הוראות בימאי, היו מאלתרים בלי תסריט, מקליטים ללא ידיעת המצולמים וכן על זו הדרך. מה הם חיפשו?
חותמת איכות מיוחדת במינה הייתה 'פסטיבל קאן,'. אחת לשנה בקיץ, מגיעים יוצרים להציג את עבודותיהם בעיר קיט בדרום-מזרח צרפת. כעשור טרם התחזקותו והתקרבותו של הרב אורי זהר, הוא קיבל פרס של מקום ראשון. כתיבתו הושפעה רבות מתנועת הגל החדש, ועם הזכייה הפך להימנות בין מוביליה. מעטים אז ואף היום, הישראלים שזכו בכך.
הוא היה ממש "מלך הבימאים".
כשהוא נסתלק בסיוון התשפ"ב, צפיתי בהסרטת ההלוויה שלו ב"קול הלשון". הרגשתי, שהוא צופה לצדי וקצת צוחק. ואני בכיתי. הצלם חג מסביב לקהל שהקשיב להספדים של בניו וחתנו. הלך קדימה, הלך אחורה. התמקד בפרטים שהיו נראים לעיתים שרירותיים – ודומה היה בעיני שהמצלמה מכוונת על ידו. מה שכל כך תפס גם אותי בצעירותי, הניצוץ של איזו אמת, היה נוכח שם במלוא עוזו.
כשהייתי בת שמונה עשרה, עבדתי בספריית וידאו בתחילת רחוב עמק רפאים בירושלים. זה עשה המון לדימוי העצמי שלי, לכל מיני כיוונים. שימח אותי, שהצלחתי 'להיכנס לשם', שקיבלו אותי ואני שייכת. אבל, גם נתקעתי קצת ב'שמחה' הזאת, ששמה אותי בעמדה, בדלפק, עושה הצגה של אחת מהברנז'ה. אם צריך תרגום, להיות בברנז'ה זה להיות אדם שהוא דוגמה טובה ל'איך נכון' להיראות, מה נכון לעשות, וסביר לאמץ הנהגות שרואים אצל אותו אחד או אחת, כדי להידמות ולהתקבל יותר.
ואם צריך תרגום למה זה "ספרית וידאו", אסביר שלפני יותר מ20 שנה, כדי לצפות בתוכן כזה או אחר, היה צורך להשכיר או לקנות עותק פיסי, ולהפעיל אותו במכשיר ייעודי.
בספריה שעבדתי בה, הזמינו הקלטות מיוחדות מחו"ל, ורמת הנידחות והזרות העידה על טוב טעם ויוקרה. בהנהון לעיתים מבין, לעיתים מתנשא, לעיתים מעושה, הייתי עונה האם יש כך וכך, ומתי יגיע הסרט פלוני, או הצגה אלמוני. היו מבקשים הרבה המלצות. זה היה עניין מרכזי בתפקיד. וכל עובד או עובדת היו לה את הלקוחות שהיו מעדיפים להיוועץ רק בם: כיצד יעשירו את הידע, כיצד יהפכו גם הם ל'מבינים'.
היה מונח שגור על פינו והוא 'קאלט'. זו מילה באנגלית שתרגומה "כת". בנבכי המדפים, שהיינו מסדרים, מארגנים ומאבקים, היו יצירות ידועות יותר, וידועות פחות שהתהדרו בתואר זה: יחודיות לזמן ולמקום, אם מתי שנוצרו, או שדובר בהן בהקשר מאוחר יותר, וקיבלו חן מיוחד ומשיכה, ושנים אחרי אנשים מסוימים נטו לצפות ולצטט בהפקות האלה דייקא.
הרב אורי זוהר זצ"ל, צדיק אמת, היה מחשובי המשפיעים בתרבות ההיא, אותה עזב ואליה לא שב.
בספריה היה מדף, ועליו הניחו את כל היצירות שהיו בנמצא הקשורות לעבודתו. 25 שנה אחרי שעזב את מועדוני הלילה ביפו לטובת ישיבת אור שמח, עשו הדפסות חדשות, וגם היו מקרינים אותן בסינימטק. באחת הנקודות הנמוכות בעמק גיא בן הנום, שכן מבנה עם מרתפים עצומים ששמרו על הסרטות וצילומים נדירים, וכל מה שהוקרן על גבי מסך גדול בארץ ישראל עשרות בשנים, אוחסן בקרבו. גם שם ביקרתי הרבה, טופפת מעדנות לתוך האולם החשוך ובמבט הממחיז חוסר מודעות לכך שמתבוננים ומודדים, נוחתת ומחליקה לתוך כסא מרופד
הגל החדש הוא כינוי לסגנון מסוים שמשך אליו יוצרי אמנות שונים: בעיקר צלמים, במאים וכותבים. הם קראו תגר על משיכת היתר לבידור ולתנועה, וההימנעות מצילום של החיים ה'אמיתיים'. חברי התנועה טענו שאם יתבוננו בצילומים של כל תקופה, הם לא ישקפו אותה, אלא יעוותו אותה.
כל הסרטה עלתה כסף רב, הצלולואיד נמכר ממש לפי מטר רץ, ומצלמות היו מסורבלות, כבדות ועדינות. ה"חבורה" ההיא, שלא היו משופעים בתקציבים בכלל, היו משאירים אותה דולקת גם ללא הוראות בימאי, היו מאלתרים בלי תסריט, מקליטים ללא ידיעת המצולמים וכן על זו הדרך. מה הם חיפשו?
חותמת איכות מיוחדת במינה הייתה 'פסטיבל קאן,'. אחת לשנה בקיץ, מגיעים יוצרים להציג את עבודותיהם בעיר קיט בדרום-מזרח צרפת. כעשור טרם התחזקותו והתקרבותו של הרב אורי זהר, הוא קיבל פרס של מקום ראשון. כתיבתו הושפעה רבות מתנועת הגל החדש, ועם הזכייה הפך להימנות בין מוביליה. מעטים אז ואף היום, הישראלים שזכו בכך.
הוא היה ממש "מלך הבימאים".
כשהוא נסתלק בסיוון התשפ"ב, צפיתי בהסרטת ההלוויה שלו ב"קול הלשון". הרגשתי, שהוא צופה לצדי וקצת צוחק. ואני בכיתי. הצלם חג מסביב לקהל שהקשיב להספדים של בניו וחתנו. הלך קדימה, הלך אחורה. התמקד בפרטים שהיו נראים לעיתים שרירותיים – ודומה היה בעיני שהמצלמה מכוונת על ידו. מה שכל כך תפס גם אותי בצעירותי, הניצוץ של איזו אמת, היה נוכח שם במלוא עוזו.
Reactions: BIZZARC- עשירה1 //