הרגע בו קלטתי שאני מתבגרת.

  • פותח הנושא java
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
5:50
השעון המעורר מצלצל, אני פוקחת חצי עין שמאלית ומגששת אל כפתור הנודניק.
מספר דקות נוספות ואני נפרדת מהפוך.
לאחר התארגנות חפוזה אני מוצאת את עצמי צועדת נמרצות ברחוב, שואפת עמוק את האויר הנקי והקר.
אני נכנסת אל המשרד, פותחת את המחשב ומתחילה לנצל את רגעי השקט היחסיים.
"תלביש לה את הגרביון השני, אמרתי לך אתמול, לא זוכר? לא, הכתום בכביסה. תיקח את הסגול. נקודות? לא, אין עליו נקודות."
דיבור חפוז קוטע את השקט שקיוויתי שישרור. אני שולחת חיוך עקום אל הנודניקית שלא מפסיקה לדבר עם בעלה ולהפריע לנו, ונושמת עמוק. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!
12:00
התראה קולנית מתזכרת אותי, לא מתחשבת כלל בכך שהרגע מצאתי קצה חוט לבעיה שהטרידה את מנוחתי. אני כובשת אנחה ופונה אל חדר הישיבות, משתהה מעט בפתח.
התגעגעתי, אני לוחשת לקירות. לא הסתדרתי בלי הישיבות הארוכות והמשמימות.
היה חסר לי לשמוע בפעם העשירית על ההיתקלות של הבוס עם המעצב של הלקוח. חלמתי כבר לחזור לדון פעם נוספת בתכנית העבודה הברורה והידועה לכולם הנפרשת בפנינו כאן משל היינו נפגשים בה לראשונה.
שעה וחצי של שעמום כובש. הידד! כמה טוב לחזור לשגרה.
15:18
אני קופצת בבהלה מהמקום, לא שמתי לב לשעה. אורזת בבהילות את המחשב. מפטירה: 'בי!' לימין, 'יום נעים!' לחדרון בהמשך המסדרון, ושועטת במורד חמשת הקומות. לא, היום אין זמן להמתין למעלית.
אני נפלטת מהרכבת העמוסה, הדחוקה והחנוקה, שאוויל מסוים בחר לכנות אותה 'רכבת קלה' ומרחיבה את חיוכי כשאני נזכרת בבייבי הקטנה המצפה לי. יום שלם עם המטפלת!
בלי חופשים, בלי 'תקדימי כי אנחנו מדליקים מוקדם'. יום לימודים מלא.
מדהים! כמה טוב לחזור לשגרה!
18:30
אני מסכמת בסיפוק את השעות האחרונות.
משחק משעשע בכדור. דיפדוף משותף בספר החדש שסבתא קנתה לכבוד יום ההולדת.
ארוחה מורחבת בהשתתפות הכיסא, הקירות והרצפה. אמבטיה, פיג'מה ו -
"לישון, מתוקה" אני לוחשת. "היום תוכלי להיות רגועה, לא אעיר אותך בעוד שעתיים. לא נצא אל אף סבתא לא מוכרת ולא תעברי בין 100 ידיים. הלילה הזה יהיה לך שקט"
אני יוצאת מהחדר ופונה אל המטבח להכין ארוחת ערב.
היום יהיו כאן שניצל ונודלס. שניצל בשרי, קרניבורי. לא כזה מגבינת חלומי המוגש על מצע חסה.
האם פעם ידעתי להעריך את זה? כמה טוב לחזור לשגרה!
21:00
אני מוציאה את המחשב מהתיק וצוללת חזרה אל הנקודה שבה עזבתי את המשרד. מריצה את הקוד ונשענת לאחור בסיפוק.
השעון המעורר כבר מכוון על השעה 5:50, להעיר אותי שוב אל יום שיגרתי ועמוס פעילות.
"איך כבר שכחת," אני סונטת בעצמי. "איך רק לפני שבוע ביקשת, יחלת והתחננת למעט חריגה. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!"

ובשולי הדברים,
למי שתהה על הקשר בין הכותרת לתוכן, תחושה עמומה בי טוענת כי ככל שהאדם מתבגר עולה בהתאמה רמת העניין שלו בשגרה.
מעניין לחקור האם אני צודקת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יפה מאוד.

ובשולי הדברים,
למי שתהה על הקשר בין הכותרת לתוכן, תחושה עמומה בי טוענת כי ככל שהאדם מתבגר עולה בהתאמה רמת העניין שלו בשגרה.
מעניין לחקור האם אני צודקת...

אכן נראים הדברים.
יש למצוא סמך במשפט הידוע: מתי אתה יודע שהתבגרת? כששלולית נראית לך כמכשול ולא כהזדמנות.
שלולית בהקשר הזה יכולה להיות גם כל אירוע החורג מהשגרה...


ואולי יש לחבר לדברי יהודה גיזבר שכבר הועתקו כאן בעבר:

העניין בסודה הוא שהחיבה אליה באה בפתאום. חצילים, למשל, זה תהליך, וכך גם מיץ אשכוליות, וקפה ובירה, אבל סודה - כך סתם אדם מתעורר בבוקר אחד בגיל עשרים ושבע ומגלה לתדהמתו שהסודה טעימה לו. עד עכשיו מעולם לא הבין מי שותה את זה ולמה, ופתאום - הארה! ראו זה פלא! הסודה נראית לו כנקטר המלאכים.

והסיבה היא שבעוד כל אותם מאכלים של מבוגרים צריך אדם להרגיל עצמו להרגיש ולהתרגל אל הטעם, ולכן הוא מנסה לשתות קפה ונכשל, ומנסה שוב וטועם משהו מטעם גן עדן, וכך הלאה - כלומר, הכל תהליך של ללמוד לאהוב משהו - הרי שסודה באה בדיוק מהצד ההפוך. מהצד של הנמאס.

הצד של הנמאס מגיע בפתאום בדיוק מאותה סיבה שבשלה אהבה מגיעה בשלבים אבל פרידה היא בבת אחת. זה הרגע שבו הקולה והמיצים מתוקים מדי והטעם שלהם צועק מדי. שותה קולה, צועקת עליך. והכל מתוק מדי ומוגזם באופן כללי, וביום אחד אדם קם בבוקר ואומר לעצמו - די, אין לי כוח שיצעקו עלי יותר, והולך לשתות סודה. שהיא פשוטה ויציבה כמו מים, אבל עם טוויסט.

וזו גם הסיבה שסודה עובדת כל כך טוב עם אספרסו, כי האספרסו נותן לך בעיטה ואומר 'החיים מרירים ואמיתיים מאוד ולך תעשה משהו עם עצמך', ואז שותים סודה והסודה אומרת לאספרסו - 'בסדר, בסדר, לא צריך לצעוק', וזו זו היא התחושה הבסיסית של החיים המבוגרים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יפה מאוד.



אכן נראים הדברים.
יש למצוא סמך במשפט הידוע: מתי אתה יודע שהתבגרת? כששלולית נראית לך כמכשול ולא כהזדמנות.
שלולית בהקשר הזה יכולה להיות גם כל אירוע החורג מהשגרה...


ואולי יש לחבר לדברי יהודה גיזבר שכבר הועתקו כאן בעבר:

העניין בסודה הוא שהחיבה אליה באה בפתאום. חצילים, למשל, זה תהליך, וכך גם מיץ אשכוליות, וקפה ובירה, אבל סודה - כך סתם אדם מתעורר בבוקר אחד בגיל עשרים ושבע ומגלה לתדהמתו שהסודה טעימה לו. עד עכשיו מעולם לא הבין מי שותה את זה ולמה, ופתאום - הארה! ראו זה פלא! הסודה נראית לו כנקטר המלאכים.

והסיבה היא שבעוד כל אותם מאכלים של מבוגרים צריך אדם להרגיל עצמו להרגיש ולהתרגל אל הטעם, ולכן הוא מנסה לשתות קפה ונכשל, ומנסה שוב וטועם משהו מטעם גן עדן, וכך הלאה - כלומר, הכל תהליך של ללמוד לאהוב משהו - הרי שסודה באה בדיוק מהצד ההפוך. מהצד של הנמאס.

הצד של הנמאס מגיע בפתאום בדיוק מאותה סיבה שבשלה אהבה מגיעה בשלבים אבל פרידה היא בבת אחת. זה הרגע שבו הקולה והמיצים מתוקים מדי והטעם שלהם צועק מדי. שותה קולה, צועקת עליך. והכל מתוק מדי ומוגזם באופן כללי, וביום אחד אדם קם בבוקר ואומר לעצמו - די, אין לי כוח שיצעקו עלי יותר, והולך לשתות סודה. שהיא פשוטה ויציבה כמו מים, אבל עם טוויסט.

וזו גם הסיבה שסודה עובדת כל כך טוב עם אספרסו, כי האספרסו נותן לך בעיטה ואומר 'החיים מרירים ואמיתיים מאוד ולך תעשה משהו עם עצמך', ואז שותים סודה והסודה אומרת לאספרסו - 'בסדר, בסדר, לא צריך לצעוק', וזו זו היא התחושה הבסיסית של החיים המבוגרים.
גדול...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
העניין בסודה
בסוד הסודה.
ולא הכרתי זה מעולה

ולגופו של עניין אני לא מסכים לזה:
תחושה עמומה בי טוענת כי ככל שהאדם מתבגר עולה בהתאמה רמת העניין שלו בשגרה.
זה נכון שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו בורחים אל השיגרה היא מקום מפלט נהדר. וזה נכון שאנחנו פוחדים משינויים. מכל מיני סיבות.
אבל רמת עניין? להיפך. משעמם עד מוות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אבל רמת עניין? להיפך. משעמם עד מוות.
צודק.
ההתנסחות לא היתה מדויקת.
הייתי צריכה לכתוב משהו כמו:
"רמת האהבה שלו לשגרה"
רק שגם זה לא נשמע ניסוח ברור יותר מדי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
צודק.
ההתנסחות לא היתה מדויקת.
הייתי צריכה לכתוב משהו כמו:
"רמת האהבה שלו לשגרה"
רק שגם זה לא נשמע ניסוח ברור יותר מדי.
אולי התמכרות לשגרה
היא כמו סם לשכך כל כאב שבי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
@java
איך אתה יודע שהתבגרת? כשמתחילים להחמיא לך שאתה נראה צעיר :)
הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שאני מתבגרת היתה
כשגיליתי קישקושי טוש על החולצה של הבת שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שאני מתבגרת היתה
כשגיליתי קישקושי טוש על החולצה של הבת שלי.
אני מרגישה קשישה כש:
אני מפזמת להנאתי שיר מוכר, והבחורונת בת ה21 שיושבת לידי בעבודה לא מכירה...
מספרת בדיחה על דוד לוי, והיא? שואלת מי זה...
כשהיא מספרת על על מסך לדים בהופעה, ואני ?שואלת מה זה...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"לפחות אנחנו יודעים שאלינו כל גזירת הגיוס הזו לא תגיע. אנחנו כאן בתוך ה'תיבת נח' שלנו, הישיבה!" אמר/ דרש דודי, בחור שקדן ומגיד מישרים בוסרי למדי, ליענקי חברו המסור לשמיעת דרשותיו שהפכו תדירות מיום ליום...

"אי אפשר לדעת..." פלט יענקי לדודי הנחרד.

"חס ושול'עם! איך אתה מדבר?" אמר דודי ברעד לא מדומה.

"על המשפט 'אל יאמין אדם בעצמו עד יום...'"

"מותו. ודאי ששמעתי! אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחשוב על כזה דבר! בישיבה שלנו אין בחורים שיתגייסו, אני אומר לך!" הרעד של דודי הפך מפחד לתקיף עד כועס... "טוב, אני הולך לראשיב'ע, להביא לו לראות את טיוטות דרשות המוסר שכתבתי..." אמר ועזב את יענקי לכיוון חדרו של ראש הישיבה.

הוא צעד במרץ, לקצב מחשבותיו שנעו בתזזיתיות יתר לאור השיחה האמוציונלית שהייתה לו...

הוא הגיע לדלת חדרו של ראש הישיבה. קולו נשמע מבפנים, מדבר בטלפון.

הוא עצר בעצמו מלדפוק, קצת כדי לא להפריע לשיחה, יותר מסקרנות לשמיעתה.

"כן, אני שומע מוישה, זה ברור, המצב ממש לא טוב! כמה שזה כואב, אני אשלח אליהם כמה בחורים מהישיבה.

מפחיד אותי לחשוב שאני שולח ככה בחורים מידיעה לגיוס הזה.

ברור שלא הייתי רוצה להגיע לזה... אבל אין מה לעשות, אנחנו לא נעמוד בסנקציות!"

דודי בלע את רוקו באימה.

"לא שמעתי, מה אמרת? כמה רוצים לגייס? אהה, רק מהישיבה שלנו, זה לא הרבה מדי? טוב, אל תדאג אני אשלח את הפחות טובים... נקווה שכל הישיבות יישרו קו שיחד נגיע ליעדים שנקבעו..."

דודי כבר לא היה יכול. הוא פרץ לחדר משתנק מאימה.

"הראשיב'ע! לגייס?! בחורים מהישיבה שלנו??!!"

"אין מה לעשות דודיל'ה... אתה לא יודע באיזה מצב קשה..."

"אבל איך? מה? זה לא ייתכן!"

"אחרי שיגיעו ליעדים הכל יהיה טוב, ונוכל כולנו לחזור למסלול..."

"אבל הראשיב'ע" פרץ דודי בבכי קורע לב "בחורים מהישיבה שלנו ילכו לצבא ויהיו לחייל..."

"מה?? איך אתה מדבר דודי?? חס ושול'עם! לגייס כסף! במצ'ינג של עולם התורה!"
שיתוף - לביקורת פרי עץ הדר
רעש בבית.
במטבח יגעות הבנות בקקפוניה משולבת של מיקסר בוש רב עוצמה, שירי חג בווליום מוגזם וציפצופיו הנואשים של התנור שעמל וטיפס למאה ושמונים מעלות סלציוס, ולאף אחד לא אכפת. גם ככה הבצק עדיין במיקסר. בסלון שני נערי חמד קולעים קוישאלאך תוך פלפול בהלכות ארבעת המינים פלוס הלכות כבד את אביך ואת אמך, בדגש על ה'את'. בכניסה ערמות ארגזים עמוסים בכל טוב רמי לוי, וכל הטלפונים תפוסים, מי באיחולי חג שמח לדודים ומי בשיחה דחופה מהמכולת או מחנות הטמבור.

ולתוך הקלחת הזו היא נכנסת, מבררת איפה אפשר להושיט יד, מבינה שעוד לא אכלו כאן היום. מוציאה מחבת, ביצים, כמה ירקות וקרש חיתוך, מאלתרת ארוחת ביניים לאחים הקטנים שלה. מסתכלת סביב, מחפשת מה עוד אפשר לעשות, לא מוצאת. אמא אומרת שעוד מעט המייבש יסיים, היא תצטרך עזרה בגיהוץ, אבל לא נעים לה לחכות על הספה כשכולם סביבה עובדים. היא שוקלת לקפוץ הביתה לרגע ואז לחזור, אבל אז הוא מגיע. ילד חינני בן שלוש, נוסע על בימבה בפראות ראויה לשמה מעיף את הארגזים המלאים, מכריז שהוא אוטובוס. אח שלה. היא מסתכלת עליו, מבינה איזו עזרה אמא שלה צריכה עכשיו.
הוא לא מסכים לרדת מהבימבה, האוטובוס חייב להגיע לבית של סבא מהר, הוא מסביר לה. הסוכה של סבא עוד לא מקושטת. אז הם נוסעים לסוכה, מדמיינים שהיא הסוכה של סבא. נהג האוטובוס מצביע בגאווה על מלבן צבעוני, 'זה אני עשיתי!' הוא אומר. היא מתקרבת, בוחנת את הסוכה העשויה מקלות ארטיק והסכך העשוי מנקה מקטרות ירוק. והתמונה באמצע. התמונה של הילד החינני בן השלוש, אח שלה. פאותיו מתנופפות ברוח ובידו הוא אוחז בובת ארבעה מינים, והחיוך שלו כובש, מאושר. האותיות הצבעוניות התלויות בקשת מעל לסוכה הקטנה מאחלות לאבא ולאמא שלה הרבה נחת מפרי עץ ההדר שה' נתן להם.

נהג האוטובוס הקטן בוהה בה, מצפה להתפעלות הנדרשת, היא לא מגיעה. העיניים שלה מהופנטות לתמונה, לחיוך, לנחת מפרי עץ הדר. והן נרטבות, העיניים. היא נשענת על הסדין הלבן כאילו היה הכותל המערבי. היא רוצה פרי עץ הדר, אבא. על זה היא חולמת. על חיוך של ארבעת המינים, על פאות מתנופפות ברוח, על פלפולי הלכות בסלון וחלות לכבוד יום טוב במטבח. אחת היא שואלת, מבקשת, בוכה. שיתמלא הבית רעש, שיתמלא הלב שמחה, שיתמלאו קירות הסוכה שלה בסוכות קטנות עשויות מקלות ארטיק ומנקי מקטרות, ותמונות.

וזו לא שעת הדלקת נרות, אך היא מרגישה את שערי השמים נפתחים, את עת הרצון. וזכני, היא לוחשת, לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה', היא מתחננת.
נהג האוטובוס שואל אותה אם היא עצובה. היא מרימה אותו, מחבקת ומחביאה את פניה בין כתפיו. מה פתאום, היא לוחשת אל תוך אוזנו, אני הכי שמחה בעולם.
שיתוף - לביקורת שקופה וחצי
סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת. אשמח לחוות דעת.

*

זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

"אמן!" מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: "נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!"

כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

"מאוחר", נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

"יודעת", הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

"היא הלכה", מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. "וגם את צריכה. תזדרזי!"

"בשביל מה?" אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

"הגזמת, שרה", שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. "יהיה בסדר", היא אומרת, בטוחה כל כך. "הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול".

אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

"יהיה בסדר", חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. "מה את משתיקה שם, שרוש?"

שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. "כלום", אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. "מאוחר לי. זזה".

זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ' בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

"שירההההה" קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! - גם אם היא ממהרת - שתשחיל לי את הסנדוויץ' לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ'. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

ואני מה?!

אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

"בוקר טוב!" אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה'מנית התמידית.

אז רצתי מהר מדי, חבל. "בוקר אור", אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ'רצ'ת ודוחפת סנדוויץ'.

מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: "ממש הקדמתן היום! מתרגשות?"

"בטח!" רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. "כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!"

"שרה לא", מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: "בעצם גם היא פה".

השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת 'אמן' גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה