הרופאה שטיפלה בילדי, לא השתמשה בגז צחוק ולא בטשטוש. היא פשוט סיפרה לילדה שהיא שכחה לגזור צפורנים, ואולי זה קצת ידקור לה בפה. תודו שזה לא כזה מפחיד כמו דקירה של זריקה.
אחרי שעברתי בקופה טיפול עם גז צחוק שטירלל לגמרי את הילדה, ולעומת זאת, טיפול ללא שום טשטוש, רק עם הרדמה רגילה, אני יותר לבי נדר לא חוזרת לשם.
גם משך הטיפול, היה ארוך ארוך מאד, אולי שלושת רבעי שעה לסתימה עם כתר.
אולי נפלתי עם רופאה צעירה, מתחילה. לא יודעת. אבל במרפאה הפרטית בה שילמתי טבין ותקילין, זה ארך רבע שעה. וסתימה פשוטה - חמש דקות. יראה הציבור וישפוט.
מסכימה מאד עם מה שנאמר לגבי רוגע של מלווה. לפעמים המבוגר סוחב איתו את טראומות ילדותו למרפאה.
בכלל, כדאי לדעת דבר אחד. אני אמנם סוטה מהנושא אבל תבינו שיש קשר.
כל דבר שמכינים את הילד קודם, עובר בשלום. מניסיון. בכל תחום. לפי שהולכים לחתונה מפמפמים את הילדים הקטנים חודשיים מה זאת חתונה, ומה יהיה שם, ומה נעשה אם פתאום לא נראה את אמא כי יהיו הרבה אנשים, וכו' וכו'.
גם לגבי רופא שינים או בדיקת דם. אני אף פעם לא אמרתי לילד שזה לא יכאב. זה כן יכאב, קצת, ואח"כ יעבור ונשכח מזה. אמא לא בורחת מהמטפלת כשהילד לא רואה, אלא עושה לו שלום יפה ונשיקה ואומרת שאחר כך היא תחזור לקחת אותו. הילד בוכה ביום הראשון, וזה צובט. וגם ביום השני ואולי כל השבועים הראשונים, אבל אחר כך הוא לומד שזה אמת. אמא הולכת ובעז"ה היא אחר כך חוזרת לקחת אותו. זה בנייה של אמון בין הילד לאמא.
הילדים שלי כולם ר-ע-ד-ו ממיקסר פועל, וממייבש שיער. הייתי אובדת עצות. בכל פעם שהייתי צריכה להפעיל את המכשירים האלה נדרשתי להיערכות מוקדמת. לשלוח את הקטנים למטה, או לשכנה.
אבל כשהתחלתי לומר להם: "אני עכשיו עומדת להפעיל את ה... ויהיה פה רעש לכמה דקות, בסדר? אחר כך נכבה אותו ושוב יהיה שקט", הסיוט חלף.
לעניינו, יש אנשים, וגילוי נאות - גם אני גדלתי בסביבה כזו - שצובעים לילדים את כל העולם בוורוד, ואפילו לא יפה לומר, משקרים. הכל בסדר, שום דבר לא כואב, לא משפיל לא מעליב. אמא אף פעם לא יוצאת מהבית, הזריקה לא כואבת וטיפול שיניים בכלל לא מפחיד.
הבעיה היא שהדברים האלו לא עומדים במבחן המציאות. אמא כן הולכת. הזריקה כואבת. מאד. המיקסר עושה רעש איום. אבל אפשר ללכת לחדר השני או לשחק בינתייים במרפסת ואמא תקרא לכם כשתגמור.
יש מאכל שאני סולדת ממנו עד היום בגלל שהכריחו אותי לאכלו. כדי לא להיחשף נגיד שזה עגבניה.(זה לא) לא אהבתי את הטעם, ולא את המרקם, והריח עשה לי בחילות. כשבמשפחה המורחבת ראו שזה לא תכלס כך, שינו את הטקטיקה. הסתירו את ה"עגבניה" הזו בתוך תבשילים אחרים בצורה מוסווית, למשל, פעם התארחנו, ורציתי לטעום ממשהו מהכיבוד. שאלתי אם יש בזה עגבניה, ואמרו לי ש"מה פתאום! זה בלי עגבניה". אני כבר פיתחתי חשדנות כי משהו בטעם לא היה נראה לי. ואכן, שמעתי אחר כך מישהו שלא ידע מהענין הזה, מספר על הרכיבים של המתכון, וכמובן, כן היתה שם עגבניה... וזהו.
תלכו עם האמת מהרגע הראשון.
ותהיו רגועים.
הנושאים החמים
