הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור מקצועי
- הוסף לסימניות
- #1
כשאתה נכנס למקום שבו לילדים יש סרטן, הריח בכלל כמו במונית. מתוק ושוהה, פחות ריח, יותר על גבול הנוזל. אבל זה טוב. זה מטשטש את איכות ההגיון שלך. אתה מבין את זה רק כשאתה יוצא משם. כשאתה יוצא ממקום שבו אימה היא נורמלית, אתה מרגיש את השמש. אתה נושם את האויר שונה, והמוניות בכניסה לבית החולים תפלות, וחסרות טעם טוב. כמו זבובים על פנים של תינוק.
פעם בשבוע אני מתנדב לבוא למחלקת אשפוז יום אונקולוגית ילדים, ולצייר לילדים שם. בהתחלה חשבתי שאני עושה את זה כי צריך לתרום למדינה. כן כן, מה יש. אתה בחדר גדול גדול, ויש בו אנשים שצריכים עזרה. אז תעזור, נג'ז. אבל אז הפנמתי שזו גישה חלולה, כי האני של בחור חרדי לא מורכב מהערך הזה. המניע הזה שם, כי אנחנו מצטטים את מי שחושב שסדר היום שלנו חסר ומיותר. אז הפסקתי להשתמש בזה כמניע. ניסיתי משהו אחר. אלטרואיזם. הו הו הו, כמה אני טוב. טוב ומיטיב וגדול ופס קול הרואי, והילוך איטי ושיער סמיך ומבע חודר בנעימות. כעעעעען. לא.
אני עושה את זה כי אני צריך להרגיש את האימה נכנסת אלי, ויוצאת. כאילו יוצאת. זהו.
אז אני בא, ומצייר. מקבל אסמס מהרכזת של עזר מציון, מפנה את החברותא לשעה וחצי, אורז תיק, נוסע, חונה, הולך, לוחץ, עולה, נכנס, יושב, מחייך, מצייר, הולך. אני יודע שהאימפקט שנשאר שם הוא של שמחה, והילד זורח כשנשאר לו היד הנייר עם הילד חבורת תריג, או סופרמן, או ציור שלו מרביץ לגוש שחור וכתוב למטה יוסי מנצח את המחלה, רפואה שלמה, מאבימי. לא ממעיט מהחוויה. זה נפלא, וכואב, וחי יותר.
אבל לפעמים זה מורכב, ומוזר. כמו ביום רביעי האחרון.
האחות שמכירה אותי כבר, ולא מסתכלת עלי במבט של 'זה דבר שצריך לצאת מכאן חת שתיים', היא עדינה. והיא ישישה פראית ונשמה טהורה, נוגה ושתלטנית, שהנכדים שלה הם הדרך שלה להסביר לך המון דברים על החיים. איך אתה מצייר יפה! תראה לי! יאאאאא, הנכד שלי בלה בלה בלה צייר בלה בלה וגם הנכדה בלה בלה. ואז מחליפה שקית חומר לבן ומזויע לילד בן 7, ומסתכלת בעיניים של האבא, ואומרת בקולי קולות שהיום הכימו בטעם ענבים נגמר, ונשאר רק הטעם של המישמיש. אחות באונקולוגית ילדים, נו. היא כבר לקחה ממני ציורים לעמדת אחות, בטענה שהם הצחיקו אותה, ומאז אנחנו חברים.
אז עדינה באה אלי ישר כשנכנסתי ואמרה לי שהילד שהיה אמור להיות היום לא הרגיש טוב, אז הוא לא בא. שתבינו. אבל, לחשה לי עדינה, מצטודדת לידי, כמשת"פית במחנה פליטים, לך לך שם למיטה שמונה, יש שם ילד שמה שצריך עידוד. הם פה לבד, ואין הרבה מבקרים, ולך תהיה נחמד.
בדרך כלל קשה לי עם ילדים "חדשים". המצב כל כך מורכב. זה כמו להכנס לתא של טייס במטוס שאיבד שליטה, ולהתחיל לנסות כפתורים סתם ככה. אבל עדינה יודעת מה היא עושה. אז עושים.
יושבת שם אשה. וילד בן 6 בישיבה מזרחית, מחובר לשקית של זוועה כתומה. אשה מטופחת. רעלה. רעלה סביב הראש, לגמרי. באופן של ישיבה על כסא אפשר לזהות חינוך, והשכלה. ויש את שניהם. הילד בשלב של הבלי שיער ועיניים חודרות, כהות. הערבית המהירה נפסקת, ושניהם מסתכלים עלי, אברך שמנמן וממשקף, תיק עקום על כתף אחת, בלוק ציור ביד, ועט מקפצץ בין אצבעות. לעזאזל, עדינה, מה עכשיו. בדרך כלל אני מגיע כירורגית, לילדים חרדים, שמבקשים את זה ספציפית, ומותאמים לזה, ומוכנים לזה. ועכשיו עדינה, עם הלאפעס שלה. נו.
אני מחייך חיוך, בטוח שנראה די מוזר, ומתיישב לידם. עברית? אני שואל את הכיוון של האשה. היא עונה, אנגלית. אינגליש איז אוקיי. אוקיי.
איי אם אייברהם, איי אם אן אילוסטרייטור אנד קרטוניסט, אנד איי אם היר טו דו סאם קרטונס טו דה נייס בוי היר.
היא קצת מופתעת, ושואלת, יו אר פרום דה הוספיטול?
נו, אי אם פרום עזר מציון, אני עונה. אחרי שהיא לא מבינה, אני ממשיך, איי אם א וולונטיר, איטס אן אירגוניזישן דדקייט טו מייק סיק פיפל הפי. אה, היא עושה, ובערך מקבלת את הסיטואציה.
ערבית מהירה, היא מסבירה לילד בערבית את מה שניסחתי באנגלית של חסר ליבה שכמוני. הילד מסתכל אלי עיניים שחורות. אני מציע לכיונם את הסקצ'בוק, הפנקס שלי שמלא איורים משונים, חסידים שמנים, גיבורי על שמבשלים קוגל, חבורת תריג בורחת מהק.ג.ב, כאלה דברים שמצחיקים ילדים בדרך כלל. האמא לוקחת בזהירות. הם מדפדפים והוא מחייך פתאום, מצביע על משהו שהצחיק אותו.
אוה, קליק.
אני אומר, את יכולה להגיד לו שהוא יכול לבקש איזה ציור שהוא רוצה. היא אומרת לו. הוא מסתכל ולא יודע להתמקד על משהו. ילד בן 6 כולה. אני שולף טקטיקות: תגידי לו, מה אתה רוצה להיות כשתתהיה גדול? מה הכי מגניב בעולם?
בדרך כלל מגיעה התשובה, כבאי. שוטר. אחד אמר לי פעם "אופה", ולא הסביר למה.
האמא חייכה ושאלה את הילד. הוא ענה לה משהו. היא הרימה גבה מצוירת, והסמיקה עד עגבניתיות.
מה, שאלתי. היא צחקה, עשתה פרצוף מוזר והתנערה קצת. מה, שאלתי כמו מטומטם.
הוא אמר, והסמיקה עוד קצת, שהוא רוצה להיות שאהיד.
אוקייייי.
הוא מסתכל עלי ועיניים שחורות, ומחכה שאני יצייר משהו, שוכח מהכימו, וזה השלב שאני אמור להתחיל לצייר, ולהיות ממש מצחיק. אני מתחיל לצחוק, כי אין לי משהו אחר להגיב. כי, שאהיד, נו.
מה זה שאהיד, אני שואל אותו. היא מתרגמת, עדיין נבוכה ומשועשעת לגמרי.
הילד עונה, היא מתרגמת. זה מישהו שמעניש את מי שלא מאמין לאללה, ועושה טוב למי שכן מאמין לאללה.
אני הופך דף בסקצ'בוק, ואומר לה, אז בואו נצייר שאהיד שעושה טוב למי שכן מאמין לאללה. והיא מנהנהנת, ומתרגמת, והילד מהנהן, ומנחה אותי, כמו ילד, כמו ילד בן 6 בכל מקום בעולם, לאט ועם מבט חולמני: שתהיה כאפייה, שיהיה גבוה, שיהיה לו שפם, והוא מחלק בקלאווה. וילדים מביאים לו פרחים. ואני מצייר כמו לכל ילד, והוא מסתכל משתאה בקווים שנוצרים על הדף, ומחייך ומהנהן כשאני שואל אותו אם אני מצייר נכון. הוא מקיא פעמיים תוך כדי התהליך, אבל רוצה שאמשיך. אני מסיים את העבודה, תולש את הדף, כותב למטה באנגלית בי וול, אייברהם. ומביא לילד. הוא מבסוט, ומראה לאמא שלו, והיא אומרת תודה, ואני קם ואומר גמלוני פיל גוד, מיי גוד בי וויס יו.
בדרך החוצה לא מצאתי את עדינה האחות, ולא יכלתי להגיד לה כלום.
ויצאתי החוצה מבית החולים, לשמש הירושלמית ולמוניות שרבות על חולים שיוצאים הביתה, ולרכב בחניון. והרחוב זרם מכוניות שנסעו למקומות רגילים, במהירות רגילה.
****
תודה שקראתם.
פורסם לראשונה בפקלע של נתן****
פעם בשבוע אני מתנדב לבוא למחלקת אשפוז יום אונקולוגית ילדים, ולצייר לילדים שם. בהתחלה חשבתי שאני עושה את זה כי צריך לתרום למדינה. כן כן, מה יש. אתה בחדר גדול גדול, ויש בו אנשים שצריכים עזרה. אז תעזור, נג'ז. אבל אז הפנמתי שזו גישה חלולה, כי האני של בחור חרדי לא מורכב מהערך הזה. המניע הזה שם, כי אנחנו מצטטים את מי שחושב שסדר היום שלנו חסר ומיותר. אז הפסקתי להשתמש בזה כמניע. ניסיתי משהו אחר. אלטרואיזם. הו הו הו, כמה אני טוב. טוב ומיטיב וגדול ופס קול הרואי, והילוך איטי ושיער סמיך ומבע חודר בנעימות. כעעעעען. לא.
אני עושה את זה כי אני צריך להרגיש את האימה נכנסת אלי, ויוצאת. כאילו יוצאת. זהו.
אז אני בא, ומצייר. מקבל אסמס מהרכזת של עזר מציון, מפנה את החברותא לשעה וחצי, אורז תיק, נוסע, חונה, הולך, לוחץ, עולה, נכנס, יושב, מחייך, מצייר, הולך. אני יודע שהאימפקט שנשאר שם הוא של שמחה, והילד זורח כשנשאר לו היד הנייר עם הילד חבורת תריג, או סופרמן, או ציור שלו מרביץ לגוש שחור וכתוב למטה יוסי מנצח את המחלה, רפואה שלמה, מאבימי. לא ממעיט מהחוויה. זה נפלא, וכואב, וחי יותר.
אבל לפעמים זה מורכב, ומוזר. כמו ביום רביעי האחרון.
האחות שמכירה אותי כבר, ולא מסתכלת עלי במבט של 'זה דבר שצריך לצאת מכאן חת שתיים', היא עדינה. והיא ישישה פראית ונשמה טהורה, נוגה ושתלטנית, שהנכדים שלה הם הדרך שלה להסביר לך המון דברים על החיים. איך אתה מצייר יפה! תראה לי! יאאאאא, הנכד שלי בלה בלה בלה צייר בלה בלה וגם הנכדה בלה בלה. ואז מחליפה שקית חומר לבן ומזויע לילד בן 7, ומסתכלת בעיניים של האבא, ואומרת בקולי קולות שהיום הכימו בטעם ענבים נגמר, ונשאר רק הטעם של המישמיש. אחות באונקולוגית ילדים, נו. היא כבר לקחה ממני ציורים לעמדת אחות, בטענה שהם הצחיקו אותה, ומאז אנחנו חברים.
אז עדינה באה אלי ישר כשנכנסתי ואמרה לי שהילד שהיה אמור להיות היום לא הרגיש טוב, אז הוא לא בא. שתבינו. אבל, לחשה לי עדינה, מצטודדת לידי, כמשת"פית במחנה פליטים, לך לך שם למיטה שמונה, יש שם ילד שמה שצריך עידוד. הם פה לבד, ואין הרבה מבקרים, ולך תהיה נחמד.
בדרך כלל קשה לי עם ילדים "חדשים". המצב כל כך מורכב. זה כמו להכנס לתא של טייס במטוס שאיבד שליטה, ולהתחיל לנסות כפתורים סתם ככה. אבל עדינה יודעת מה היא עושה. אז עושים.
יושבת שם אשה. וילד בן 6 בישיבה מזרחית, מחובר לשקית של זוועה כתומה. אשה מטופחת. רעלה. רעלה סביב הראש, לגמרי. באופן של ישיבה על כסא אפשר לזהות חינוך, והשכלה. ויש את שניהם. הילד בשלב של הבלי שיער ועיניים חודרות, כהות. הערבית המהירה נפסקת, ושניהם מסתכלים עלי, אברך שמנמן וממשקף, תיק עקום על כתף אחת, בלוק ציור ביד, ועט מקפצץ בין אצבעות. לעזאזל, עדינה, מה עכשיו. בדרך כלל אני מגיע כירורגית, לילדים חרדים, שמבקשים את זה ספציפית, ומותאמים לזה, ומוכנים לזה. ועכשיו עדינה, עם הלאפעס שלה. נו.
אני מחייך חיוך, בטוח שנראה די מוזר, ומתיישב לידם. עברית? אני שואל את הכיוון של האשה. היא עונה, אנגלית. אינגליש איז אוקיי. אוקיי.
איי אם אייברהם, איי אם אן אילוסטרייטור אנד קרטוניסט, אנד איי אם היר טו דו סאם קרטונס טו דה נייס בוי היר.
היא קצת מופתעת, ושואלת, יו אר פרום דה הוספיטול?
נו, אי אם פרום עזר מציון, אני עונה. אחרי שהיא לא מבינה, אני ממשיך, איי אם א וולונטיר, איטס אן אירגוניזישן דדקייט טו מייק סיק פיפל הפי. אה, היא עושה, ובערך מקבלת את הסיטואציה.
ערבית מהירה, היא מסבירה לילד בערבית את מה שניסחתי באנגלית של חסר ליבה שכמוני. הילד מסתכל אלי עיניים שחורות. אני מציע לכיונם את הסקצ'בוק, הפנקס שלי שמלא איורים משונים, חסידים שמנים, גיבורי על שמבשלים קוגל, חבורת תריג בורחת מהק.ג.ב, כאלה דברים שמצחיקים ילדים בדרך כלל. האמא לוקחת בזהירות. הם מדפדפים והוא מחייך פתאום, מצביע על משהו שהצחיק אותו.
אוה, קליק.
אני אומר, את יכולה להגיד לו שהוא יכול לבקש איזה ציור שהוא רוצה. היא אומרת לו. הוא מסתכל ולא יודע להתמקד על משהו. ילד בן 6 כולה. אני שולף טקטיקות: תגידי לו, מה אתה רוצה להיות כשתתהיה גדול? מה הכי מגניב בעולם?
בדרך כלל מגיעה התשובה, כבאי. שוטר. אחד אמר לי פעם "אופה", ולא הסביר למה.
האמא חייכה ושאלה את הילד. הוא ענה לה משהו. היא הרימה גבה מצוירת, והסמיקה עד עגבניתיות.
מה, שאלתי. היא צחקה, עשתה פרצוף מוזר והתנערה קצת. מה, שאלתי כמו מטומטם.
הוא אמר, והסמיקה עוד קצת, שהוא רוצה להיות שאהיד.
אוקייייי.
הוא מסתכל עלי ועיניים שחורות, ומחכה שאני יצייר משהו, שוכח מהכימו, וזה השלב שאני אמור להתחיל לצייר, ולהיות ממש מצחיק. אני מתחיל לצחוק, כי אין לי משהו אחר להגיב. כי, שאהיד, נו.
מה זה שאהיד, אני שואל אותו. היא מתרגמת, עדיין נבוכה ומשועשעת לגמרי.
הילד עונה, היא מתרגמת. זה מישהו שמעניש את מי שלא מאמין לאללה, ועושה טוב למי שכן מאמין לאללה.
אני הופך דף בסקצ'בוק, ואומר לה, אז בואו נצייר שאהיד שעושה טוב למי שכן מאמין לאללה. והיא מנהנהנת, ומתרגמת, והילד מהנהן, ומנחה אותי, כמו ילד, כמו ילד בן 6 בכל מקום בעולם, לאט ועם מבט חולמני: שתהיה כאפייה, שיהיה גבוה, שיהיה לו שפם, והוא מחלק בקלאווה. וילדים מביאים לו פרחים. ואני מצייר כמו לכל ילד, והוא מסתכל משתאה בקווים שנוצרים על הדף, ומחייך ומהנהן כשאני שואל אותו אם אני מצייר נכון. הוא מקיא פעמיים תוך כדי התהליך, אבל רוצה שאמשיך. אני מסיים את העבודה, תולש את הדף, כותב למטה באנגלית בי וול, אייברהם. ומביא לילד. הוא מבסוט, ומראה לאמא שלו, והיא אומרת תודה, ואני קם ואומר גמלוני פיל גוד, מיי גוד בי וויס יו.
בדרך החוצה לא מצאתי את עדינה האחות, ולא יכלתי להגיד לה כלום.
ויצאתי החוצה מבית החולים, לשמש הירושלמית ולמוניות שרבות על חולים שיוצאים הביתה, ולרכב בחניון. והרחוב זרם מכוניות שנסעו למקומות רגילים, במהירות רגילה.
****
תודה שקראתם.
פורסם לראשונה בפקלע של נתן****
