בקשה 'השליח מנבצ'יק' - נחמן גרשונוביץ

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
קראתי את הספר לפני כמה שנים טובות
כ'כ אהבתי אותו ונהניתי ממנו
ממש מתחשק לי לקרוא שוב
יש למישהו אולי להשאיל/למכור אותו?
אשמח שתגיבו.... תודה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מקפיצה
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אולי בכל זאת....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 12
    • C
    בקשה מחפשת לקנות את שלוש הספרים האלה ביד שניה במצב טוב
  • CynicalExplorer //
    • * השליח מנבצ'יק (ספר ישן של נחמן גרשונוביץ).
    * לעלות על נס (כנ"ל).
    * ראויה של שרי ברלינסקי.
    עדיפות לאזור הדרום.
    לגבי שני הספרים הראשונים כיוון שהם די ישנים, לא מצפה שיהיו כחדשים אבל במצב טוב ולגבי הספר ראויה, שיהיה כחדש ממש בלבד.
    תודה.
    0 תגובות
  • 93
    • משה פפירוב
    שיתוף - לביקורת פאנפיק "זהב לבן" - פרקי סיום לספרים זהב אדום/שחור של נחמן גרשונוביץ
  • משה פפירוב //
    • לפי כמה שנים
    כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
    לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
    קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
    בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
    ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
    הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
    והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
    אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
    כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
    ההמשך שהובטח לספר
    ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

    לתשומת לב
    מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
    עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
    ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

    פרולוג
    סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
    בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
    מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
    ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
    החבל נקרע.
    מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
    הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
    הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
    ●●●
    שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
    הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
    רבים עוד יותר.
    הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
    דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
    למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
    של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
    בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
    הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
    הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
    טרטיאקוב במוסקבה.
    הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
    "את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
    "הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
    רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
    בתי המקסימה...
    הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
    אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
    פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
    הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
    ●●●
    ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
    באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
    האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
    הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
    כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
    עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
    כנראה עוד פליט מן החיים...
    זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
    בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
    ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
    דפים, לא הצליח לראות.
    לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
    בריכוז בפניו העצובות של האמן.
    הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
    "פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
    "פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
    האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
    "אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
    "דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
    הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.

    1
    הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
    באחת הכל הפך שחור.
    ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
    סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
    "בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
    "לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
    השתנק "יש עוד אוצר"...
    "מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
    שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
    הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
    הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
    השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
    גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
    הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
    ●●●
    רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
    הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
    מאחוריהם.
    הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
    "אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
    "לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
    "לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
    שנים אתה מחכה לרגע הזה".
    נשמע רעש אדיר.
    תקרת המנהרה קרסה.
    "איייייייייייייי!!!!"
    ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
    "האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
    ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
    "לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
    לפני שנמצא אותו..."
    "אבל אבא..."
    "אתה לא תבין..."
    ירפולק לא הגיב.
    "יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר

    2
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
    סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
    פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
    "מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
    "לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
    בצורה מוכרת.
    "אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
    ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
    "לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
    פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
    "תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
    אישי..."
    רעש מהיר של חיתוך באוויר...
    מטח מחטים...
    "לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
    אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
    לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
    ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
    משהו.
    אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
    ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
    שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
    והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
    הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
    אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
    שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
    קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
    בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
    פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
    הוא אכן זכר זאת.
    גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
    השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
    מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
    הקרב היה קשה...
    פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
    שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
    דריכת אקדח.
    הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
    הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
    היריב...
    יריה.
    פינג דה נפל מדמם בראשו.
    ●●●
    "איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
    "סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
    "פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
    ירפולק הנהן.
    "טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
    כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
    לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
    "אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
    "זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
    הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
    מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...

    אפילוג
    הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
    הנחתי בזמנו את האוצר".
    הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
    פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
    מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
    הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
    "כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."


    אשמח לתגובות
    נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
    זה שיתוף ראשון שלי בפורום
    כתבתי את זה לפני שנים
    וזה הדבר הראשון שכתבתי...

    אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בובה בובה, אוראל סולטן ו-Chaya Lea3 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משה פפירוב
    משה פפירוב
    תודה רבה תוקן!
  • 42
    • M
    בקשה מאמר מהרב גלינסקי לט' באב
  • MELY❤️ //
    • מאמר מהרב גלינסקי לתשעה באב:

    לפני שנה,

    בערב תשעה באב אחר הצהריים -

    כתבתי את רחשי לבי.



    כשסיימתי לכתוב -

    החלטתי לשתף את הדברים גם אתכם,

    וקיבלתי תגובות מאד מרגשות.

    אלא ש... זה היה קצת מאוחר,

    ורוב החברים קראו את זה רק 'לאחר' תשעה באב.



    ולכן, אני שולח שוב את אותם הדברים

    (עם טיפונת שיפוץ והתאמה)

    והפעם, קצת מוקדם יותר,

    בתקווה שתספיקו לקרוא את זה לפני תשעה באב.

    ובתקווה גדולה עוד יותר -

    שעד תשעה באב זה לא יהיה רלוונטי.



    המלצה אישית:

    תדפיסו את הדברים,

    שיהיה לכם לתשעה באב.

    ואם אפשר, תדפיסו שני עותקים

    ותנו גם לאחרים.



    בבקשה:



    ---

    את השורות הבאות -

    לא תמיד אפשר לכתוב...

    ולכן הן נכתבות כעת,

    כמה שעות לפני תשעה באב!



    [אינני יודע מתי תקרא את זה

    לפני תשעה באב, במהלכו, או לאחריו

    בכל מקרה ומתי שזה יהיה –

    זה לגמרי רלוונטי]



    אנחנו חיים בדור –

    שבו לכל בעיה יש פתרון!

    ואם אין פתרון – כנראה שזו לא בעיה...



    - סובל/ת מכאב ראש או גב? יש פתרון!

    - הילד נמוך מדי? יש פתרון!

    - מרגיש שאינך ממצה את עצמך? יש פתרון!

    - קשה לך עם המינוס/המשכנתא? יש פתרון!

    - לא מרגיש טעם בלימוד? יש פתרון!



    רוצים להתחתן ולא מצליחים? נעזור לכם!

    התחתנתם ולא מסתדרים? נעזור לכם!

    רוצים להתגרש? נעזור לכם!

    רוצים ילדים? נעזור לכם!

    רוצה הפסקה? נעזור לכם!



    - יש בעיה שלא מצאת לה פתרון?

    גם לזה יש פתרון!

    - כל הפתרונות לא עזרו לך?

    ובכן, גם לזה יש פתרון!...



    ואם עדיין היו דברים,

    שלא נמצאו להם פתרונות -

    כעת ה-AI בטח כבר ימצא את הפתרון המבוקש.



    ---

    כן!

    גם המכון הזה,

    שממנו נשלח המסר הנוכחי –

    נוסד ונועד בכדי להמציא פתרונות לבעיות.



    ולא, אין כל תלונה חלילה.

    אדרבה, תודה לה'!

    שיש כל כך הרבה פתרונות, ובהישג יד.



    אבל יש רגעים, נדירים אמנם -

    שבהם צריך לומר את האמת!!

    ותשעה באב, הוא אחד הרגעים הנדירים הללו.



    ומה האמת? –

    שכל הפתרונות הללו

    אינם אלא פתרון מלאכותי

    לכאב מאד מאד עמוק, שאין לו פתרון!



    והכאב הוא –

    שאין לנו בית!!

    יש לנו הכל – אבל אין לנו מקום בעולם!

    ואם כך, כל מה שיש לא באמת עוזר...



    יהודי,

    - לא משנה מה יש לו וכמה,

    - לא משנה כמה הוא מצליח,

    - לא משנה כמה הוא מתקדם ומשיג,

    הוא תמיד ירגיש בודד!



    כי לפני אלפיים שנה,

    הבית שלנו נהרס,

    ומאז אין לנו מקום שהוא שלנו.

    פשוט אין.



    זה לא באמת משנה -

    אם זה יהודי בדור האינקוויזיציה,

    או בדור ה-2025 פלוס!...

    זה אולי משנה איך אנחנו נראים מבחוץ

    אבל לגמרי לא משפיע על איך אנחנו מרגישים מבפנים!



    בפנים – זה אותו יהודי בודד!

    מסכן, הומלס, חסר בית, מרוחק ומנודה.

    והבדידות הזאת –

    כואבת, חונקת, מעיקה ומציקה

    כל יום, כל היום, בכל מקום ובכל מצב!



    אז נכון –

    יש לנו המון גלידות וארטיקים,

    אטרקציות מכל הסוגים,

    ולהבדיל, גם המון תורה ומצוות ורוחניות

    אז מה?!

    אבל אין לנו בית!



    יש היום ב"ה ארגונים נפלאים -

    שמסייעים ליתומים ואלמנות,

    ולהבדיל, לחולים סופניים.



    הם משתדלים להנעים להם ככל האפשר -

    עם אטרקציות, ומתנות, והפתעות וממתקים!

    וזה באמת מרגש, ונותן קצת אוויר.

    אבל בסוף... אחרי כל החוויות הנהדרות –

    הם חוזרים הביתה, לחיים הרגילים

    ושם – הם נשארו יתומים / אלמנות / חולים רח"ל

    ואת הכאב הזה, אף אחד לא יכול לקחת!



    גם את הכאב שלנו –

    אף אחד לא יכול לקחת!

    זה נהדר, שיש הרבה חוויות

    זה נפלא, שיש הרבה פתרונות

    זה מרגש, שיש הרבה שפע

    אבל - זה לא פותר את הכאב!!!



    ---

    אז יש פעם אחת בשנה –

    שבה אנחנו מקבלים רשות,

    להניח את הכאב הזה על השולחן

    ולתת לו להיות. טבעי, חשוף, כואב ומריר –

    כפי שהוא באמת!!



    הזמן הזה, הוא תשעה באב.



    כבר כמה שבועות, שאומרים לנו –

    אל תאכל ארטיק!

    אל תלך לים!

    אל תשמע מוזיקה!

    למה? כדי להתעלל בנו?!

    חלילה.



    משום שכואב לך!!!

    אז אל תסתום את הכאב הזה עם ארטיק!

    אל תפצה את עצמך עם מוזיקה!

    ואל תברח מעצמך אל הים!

    אלא – תראה אותו, את הכאב. תניח לו להיות.



    וכשמגיע תשעה באב –

    אנחנו עושים עוד צעד קדימה,

    ומוותרים גם על הרוחניות!!

    אל תרגיע את עצמך בלימוד תורה,

    אל תחנוק את הכאב עם הנחת תפילין,

    ואל תדחיק את הבדידות עם חברים.

    לא!



    תסתכל לעצמך בעיניים

    ותאמר את האמת:

    אני בודד! אני יתום! אני מסכן!

    אין לי בית! אין לי אבא! אין לי אמא!

    אין לי טעם אמתי בחיים!

    הכל רק ב'כאילו', ומלאכותי, והצגה

    בפנים בפנים – פשוט מר לי!



    זאת האמת!

    לא תמיד נעים לראות אותה,

    ולא תמיד אפילו 'מותר' לדבר עליה.

    כי זה כואב מדי, ועלול לפרק אותנו.

    אנחנו מצווים לתפקד, להתקדם, לפעול, ולחיות.

    אבל, פעם אחת בשנה –

    מותר לנו!

    מותר לנו לבכות! מותר!!



    ---

    אז אם תשעה באב,

    היה נראה לנו כמו משהו שלא שייך לנו,

    אולי אפילו כמו מטרד שאנו מצפים להיות אחריו...

    כאילו דורשים מאתנו להמציא איזה כאב,

    ולבכות על משהו שמעולם לא הכרנו –

    זהו שלא!



    לא צריך להמציא שום כאב -

    ולא לבכות על משהו שאיננו מכירים.

    הכאב קיים, ובענק.

    ואנו מקבלים רשות, להציף אותו,

    כפי שהוא, בגודל טבעי!

    ולתת לו לבכות את עצמו, בלי לחנוק ובלי לעצב!



    וזו המתנה הכי גדולה

    שאנחנו יכולים לקבל – כל עוד אנחנו בגלות!

    האפשרות לבכות את הבדידות, את העגמת נפש, את הצער

    שמלווה אותנו כל יום וכל היום.

    להתנקות ממנו, להשתחרר, להתקלף –

    ולהגיע לרגע אמתי של נחמה!



    כן.

    כי כאשר יהודי בוכה את כאב הבדידות,

    הוא מגלה פתאום לידו,

    עוד מישהו שבוכה את אותו כאב!...

    זה אבא שלנו, והוא לא הלך לשום מקום.

    הוא אתנו יד ביד באותו כאב.

    ואם כך, מהרגע שגילינו את זה –

    אנחנו כבר לא לבד!



    אה, לא לבד?!

    זה כבר סיפור אחר!!

    מהרגע הזה, יש לי כח לעבור הכל.

    כי לבד – אי אפשר לעבור כלום

    אבל ביחד – אפשר לעבור הכל.



    כל המתאבל על ירושלים

    זוכה ורואה בשמחתה!
    • תודה
    Reactions: lh ו-CHAYA S2 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א.ר.ז.
    א.ר.ז.
    יישר כח. בשם אומרו: [גלינסקי זה שבט...]
  • 291
    • ש
    שיתוף - לביקורת ביקורת ספרות (סיפור, לא ביקורת)
  • שמואל י //
    • בס"ד

    אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
    אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

    אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

    האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

    "צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

    "לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

    הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
    אני.
    לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

    משכתי בכתפיי באדישות.
    "מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

    "הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

    אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
    רק הרמתי גבה:
    "קראת אותו?"

    "בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

    "גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

    "אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

    היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
    "קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

    "ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

    שתקתי, אבל האדון המשיך.

    "והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

    תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
    "זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
    "...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

    "דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

    עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

    "אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

    הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
    ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

    הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

    משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
    "אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

    האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

    "נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

    האדון הביט בי בריכוז.

    "אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

    לרגע שררה דממה.
    "אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

    סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
    "לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

    גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

    שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
    יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

    סוף.​
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: הים הגדול, אנונימי5, רעיוניסט בסדר גודל ועוד 48 משתמשים51 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל י
    חששתי שיותר מידי כינויים שונים עלולים לבלבל את הקורא (בהתחלה הוא מוזכר גם בתור הלקוח, ואולי היה...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה